אור ברסלב
חברותא על הוריות פרק ראשון - הורו בית דין

חברותא על הוריות· הרב יעקב שולביץ

פרק ראשון - הורו בית דין

דברי פתיחה למסכת הוריות

שלש פרשיות נכתבו בתורה בענין קרבן חטאת. שתים מהן עוסקות ב"חטאת קבועה", ששוים בה העני והעשיר, והאחת עוסקת בקרבן "חטאת עולה ויורד" [שהעשיר מביא קרבן בהמה, העני תורים או בני יונה, והדל ביותר מביא קרבן מנחה].

שתי הפרשיות של חטאת קבועה הן:

האחת, בפרשת ויקרא, בה נכתבו דיני חטאת שבאה על חטא בשגגה, ואשר אם היה נעשה בזדון היה חייב עליו כרת, חוץ מחטא עבודה זרה.

והשניה, בפרשת שלח, בה מתבאר דין קרבן חטאת על חטא עבודה זרה בשוגג.

ובשתי פרשיות אלו גם מתבאר, שאם חטא רוב הציבור מחמת הוראה בטעות שהורו בית דין הגדול אין מביא כל יחיד קרבן חטאת, כי אם מביאים קרבן ציבור, הנקרא פר העלם דבר, ומתכפרים בו. אך יש חילוק בין שאר המצוות לעבודה זרה. בשאר המצוות מביאים פר לחטאת בלבד, ואילו בעבודה זרה מביאים פר לעולה ושעיר לחטאת!

מתניתין:

דף ב.

א. הורו בית הדין הגדול (1) הוראה בטעות, לפי ששגגו, והורו בטעות שמותר לעבור על פרט אחד, מתוך אחת מכל מצות האמורות בתורה. וכגון, באיסור אכילת חלב בהמה, אם אירע שטעו בית הדין הגדול, וסברו שסוג מסויים של חלב בהמה דינו הוא כשומן ולא כדין חלב, והורו שהוא מותר באכילה, בעוד שלפי האמת הוא חלב, ואסור באכילה, ועונשו כרת, למי שאוכלו במזיד.

והלך היחיד, ועשה מעשה לפי הוראתם של בית הדין, והרי הוא שוגג, היות שעשה את העבירה משום שהסתמך על פיהם של הסנהדרין, הרי הוא פטור מלהביא קרבן חטאת יחיד על שגגתו.

ופטור זה הוא, בין שעשו בית הדין עצמם מעשה על פי טעותם, ועשה גם אותו יחיד עמהן, כגון שאכל יחד עמהם את החלב הזה. בין שעשו הם תחילה לפי הוראתם המוטעית, ועשה היחיד אחריהן. (2) בין שלא עשו כלל בית דין על פי טעותם, ועשה היחיד לבדו בכל האופנים הללו, הרי הוא פטור מלהביא קרבן חטאת, מפני ששגגתו היתה משום שתלה בבית דין. וכל העושה מעשה עבירה משום שסמך על הוראת בית דין, הרי הוא פטור מחטאת.

ב. הורו בית דין הוראה בטעות, וידע אחד מהן [מהדיינים], (3) שטעו חבריו בהוראתם. או שהכיר באותה טעות תלמיד והוא ראוי להוראה.

אך אותו הדיין [שידע מהטעות של הסנהדרין], או אותו התלמיד הראוי להוראה, טעה טעות אחרת, שסבר כי יש מצוה לשמוע לדברי חכמים בדבר עבירה, אפילו אם הוא עצמו יודע שהם טועים, והלך ועשה מעשה על פיהן, הרי זה חייב קרבן חטאת של יחיד. זאת, משום שאין טעותו משום שהסתמך על הוראה שהורו בית דין, אלא שטעותו היא בכך שטעה לחשוב שצריך לשמוע בקולם לעבור עבירה אפילו אם הוא מכיר בטעותם.

וגם חיובו של הדיין הזה, הוא בין שעשו בית דין מעשה ועשה הוא עמהן. בין שעשו ועשה אחריהן. בין שלא עשו הם ועשה הוא -

הרי זה חייב חטאת, מפני שלא תלה בבית דין, שהרי הוא יודע שהוראתם טעות היא, אלא שטעה בכך שחשב שבכל זאת יש מצוה לשמוע לדבריהם.

ג. זה הכלל - התולה בעצמו, שהטעות היא שלו, חייב עליה חטאת.

והתולה בבית דין, שטעותו נובעת מהוראתן - פטור מחטאת.

וכיון שתלה בבית דין, הרי הוא נכלל עם הציבור העושים בהוראת בית דין, ומצטרף לחייבם פר העלם דבר [שחיובו הוא רק אם עשו רוב הציבור על פי הטעות של בית דין].

גמרא:

מביאה הגמרא מחלוקת בין שמואל לרב דימי, כיצד היא ההוראה של בית דין המחייבת להביא פר העלם דבר, ופוטרת את כל יחיד ויחיד מקרבן חטאת:

אמר שמואל: לעולם אין בית דין חייבין להביא פר העלם דבר על הוראה שהורו בטעות, ועשו רוב הקהל על פיהם, עד שיאמרו להם בית דין לציבור: מותרים אתם! אבל, אם יפסקו את הוראתם כפסק הלכה בלבד, מבלי שיאמרו להם "מותרין אתם", אינם חייבים בפר העלם דבר, כי עדיין לא נגמרה ההוראה שלהם.

וכן היחיד שעשה על פי הוראתם, אינו פטור מחטאת יחיד אלא אם אמרו בית דין "מותרים אתם". כי אם לא אמרו "מותרים אתם", לא נחשב היחיד שעושה על פיהם, כתולה בהוראתם. (4)

אבל, אין צורך שיאמרו "מותרין אתם לעשות".

רב דימי מנהרדעא אמר: אין בית דין חייבים קרבן העלם דבר על הוראתם אפילו אם אמרו "מותרין אתם", עד שיאמרו להם: מותרין אתם לעשות!

מאי טעמא? מדוע צריך שתהא הוראה למעשה, כדי לחייבם בקרבן העלם דבר, ולא מספיקה עצם הוראתם? - לפי שלא נגמרה הוראה עד שיאמרו "מותרין אתם לעשות". (5)

אמר אביי: אף אנן נמי תנינא כרב דימי, שלא נגמרה הוראה עד שיאמרו מותרין אתם לעשות.

שהרי שנינו לגבי דיין שהוא "זקן ממרא", שנחלק על בית דין שבמקומו, והורה אחרת מהם, שהוא והחולקים עליו עולים לירושלים, ובאים לבית הדין הגדול. ואם פוסקים בית הדין הגדול שהוא טועה, ובכל זאת הוא ממשיך להמרות את דבריהם ולהורות לפי טעותו, הרי הוא חייב מיתה. אך אינו חייב מיתה עד שתהיה הוראתו לעשות מעשה.

וכך שנינו במסכת סנהדרין [פו ב]: אם חזר ה"זקן ממרא" מירושלים לעירו, ונשאר בהמראתו, אך לא הורה לעשות כדבריו, אלא רק שנה ולימד כדרך שלימד מקודם, הרי הוא פטור ממיתה. אבל אם הורה לעשות כהוראתו המוטעית, הרי הוא חייב מיתה, כדין זקן ממרא.

ומוכח מכאן שאין חיוב על הוראה אלא אם נגמרה הוראתו דהיינו, שהורה לעשות מעשה.

אמר רבי אבא: אף אנן נמי תנינא כדברי רב דימי, שרק הוראה לעשות מעשה היא הגורמת לחייב או לפטור מקרבן, לפי שכך שנינו במשנה במסכת יבמות [פז ב]:

אם בא עד אחד, והעיד שמת בעלה של אשה, וקבלו בית הדין את עדותו, ופסקו שהיא מותרת, ולפיכך הורו לה בית דין להנשא, אך היא לא עשתה כדבריהם, דהיינו שלא נישאה, אלא הלכה וקלקלה בזנות, ולאחר מכן בא בעלה, הרי היא חייבת בקרבן חטאת. ואף שבהוראת ההיתר להנשא נכללה גם הוראה שהיא אינה נחשבת לאשת איש, בכל זאת, היא אינה נפטרת מקרבן על חטאה כמי שתולה את מעשיו בבית דין, שהרי לא התירו לה לזנות, אלא רק הורו לה היתר להנשא.

וממה שנקט התנא "הורו לה בית דין להנשא", ולא אמר "התירוה", מוכח, שאין הוראת בית דין נחשבת הוראה גמורה, עד שיורו לעשות! (6) אמר רבינא: אף אנן נמי תנינא כדברי רב דימי, שהוראת בית דין נחשבת הוראה דוקא כשהורו הבית דין לעשות כהוראתם. דקתני במשנתנו: הורו בית דין לעבור על אחת מכל מצוות האמורות בתורה והלך היחיד וכו', פטור. ומדקתני הורו בית דין "לעבור", ולא קתני "הורו בית דין" גרידא, מוכח שאין הוראתם חשובה הוראה גמורה עד שיאמרו מותרים אתם לעשות.

ומסקנת הגמרא: אכן, ראיות אלו ראיות מוכיחות הן, ותו לא מידי! אין מה להשיב על ראיות אלו.

והלכה כרב דימי, שאין בית דין חייבין בפר העלם דבר, עד שיאמרו מותרין אתם לעשות.

איכא דאמרי: לא כך נחלקו שמואל ורב דימי מנהרדעא, אלא להיפך, וכך יש לשנות את מחלוקתם:

אמר שמואל: אין בית דין חייבין בפר העלם דבר עד שיאמרו להם לציבור: מותרין אתם לעשות כהוראה זו שהורינו! אבל אם אמרו "מותרין אתם", ולא אמרו "לעשות", אין זו הוראה גמורה, ואינם חייבין בפר העלם דבר.

רב דימי מנהרדעא אמר: אפילו אם אמרו בית דין "מותרין אתם" בלבד, נגמרה הוראה, וחייבין בית הדין להביא פר העלם דבר.

ולפי הלשון הזאת, הרי כל אותן המשניות שהביאו אביי ושאר האמוראים לעיל כסייעתא לרב דימי, מהוות עתה קושיא על דבריו. ולפיכך, אין לשנות בדברי אביי ושאר האמוראים "אף אנן נמי תנינא", אלא יש לשנותם בלשון תימה. וכך נשנו דבריהם:

אמר אביי לרב דימי: והא לא תנן הכי כדבריך, דתנן: חזר הזקן ממרא מירושלים לעירו ונשאר בהמראתו, אך לא הורה לעשות כדבריו אלא רק שנה ולימד כדרך שלימד קודם, הרי הוא פטור ממיתה. אבל אם הורה לעשות כהוראתו המוטעית, הרי הוא חייב מיתה כדין זקן ממרא! ומוכח שאין חיוב על הוראה אלא אם נגמרה הוראתו לעשות מעשה, ודלא כדרב דימי, המחייב הוראה גם בלא שהורו לעשות.

וכן אמר רבי אבא: והא לא תנן הכי כדברי רב דימי, שהרי שנינו גבי עדות אשה שמת בעלה, שאם הורו לה בית דין להנשא על פי עדות עד אחד, והיא לא נשאה אלא הלכה וקלקלה בזנות, ולאחר מכן בא בעלה, חייבת בקרבן חטאת, שלא התירו לה אלא להנשא!

ומכך שנקט התנא בלשונו הורו לה בית דין "להנשא", ולא נקט התירוה בלבד, מוכח שאין הוראתם נחשבת הוראה עד שיורו לעשות, אבל התירוה לבד אינה הוראה, ודלא כרב דימי.

וכן אמר רבינא: והא לא תנן הכי! דקתני במשנתנו הורו בית דין לעבור על אחת מכל מצוות האמורות בתורה והלך היחיד וכו' פטור. ומדקתני הורו בית דין לעבור, ולא קתני הורו בית דין גרידא, מוכח שאין הוראתם נחשבת הוראה גמורה עד שיאמרו מותרין אתם לעשות.

ומסקינן: תו לא מידי. אכן, אין מה להשיב על הוכחות אלו.

שנינו במשנתנו: הורו בית דין לעבור וכו' והלך היחיד ועשה שוגג על פיהם כו', פטור.

ודנה הגמרא: וניתני רק "והלך היחיד ועשה על פיהם, פטור".

תיבת "שוגג", למה לי לתנא לשנותה? והרי ודאי אם עשה היחיד על פי בית דין, שוגג הוא בכך!?

אמר רבא: משנתנו באה להשמיענו שיש שני אופנים שעבר היחיד על דבר איסור, ומכל מקום פטור מקרבן חטאת. האחד, כשעשה ועבר על פי הוראת הבית דין ממש. והשני, כשהצטרף למעשהו גם שגגת עצמו [כפי שיבואר]:

והיינו, בייתור של המילה "שוגג", באה משנתנו לאתויי, להביא ולומר, שאפילו באופן שהורו בית דין שחלב מותר, ואכל היחיד את החלב לא משום שהורו בו בית דין היתר, אלא משום מקרה, שטעה ונתחלף לו חלב [שהתירו בית דין] בשומן, ואכלו, שאכילת אותו החלב היתה בשגגת עצמו, שלא עשה כן מחמת שהורו הבית דין היתר בדבר, אלא משום שסבר ששומן הוא אוכל, ומכל מקום, הרי הוא פטור מקרבן חטאת. לפי שגם אם הוא היה יודע שחלב הוא אוכל, לא היה נמנע מלאוכלו, מחמת הוראת הבית דין שהתירוהו לחלב זה, וזה השמיענו התנא בתיבת "שוגג".

ובמה ששנינו במשנתנו "ועשה על פיהם", בא התנא ללמדנו את הדין הראשון, שכאשר עשה היחיד על פיהם ממש, כגון שהורו שחלב זה מותר, וידע שהוא חלב, ואכלו, כיון שלא נצטרף במעשהו שגגת עצמו, הרי הוא פטור, משום שתלה בהוראת בית דין.

ואיכא דאמרי, אמר רבא: יש לדקדק מיתור המילה תיבת "שוגג" להיפך:

דוקא אם היה שוגג על פיהם בלבד, הוא דפטור. אבל אם היה שוגג שלא על פיהם, כגון שנתחלף לו חלב בשומן, ואכלו, חייב קרבן חטאת, משום שאינו תולה עצמו בבית דין.

מילתא דפשיטא ליה לרבא [הורו בית דין שחלב מותר, והתחלף לו חלב בשומן, שלפי הלשון הראשון פשוט לו לרבא שפטור, ולפי הלשון השני פשוט לו לרבא שחייב], קמיבעיא ליה לרמי בר חמא.

דבעי רמי בר חמא: הורו בית דין שחלב מותר, ונתחלף לו חלב בשומן, ואכלו - מהו?

ומביאה עתה הגמרא שוב את שתי הלשונות אליבא דרבא:

לשון ראשון:

אמר רבא: תא שמע, ממשנתנו, ששנינו בה: הלך יחיד ועשה שוגג על פיהם כו'.

ויש לדייק, "שוגג", על פיהם, למה לי? מדוע הוצרך התנא להוסיף את המילה "שוגג", והרי כיון שעשה על פיהם, ודאי שוגג הוא.

אלא, לאו, האם לא, בהכרח, התכוון התנא לאתויי, להביא ולומר, שאפילו אכל משום שהוא שוגג, ולא משום שסמך על הוראת בית הדין, וכגון שהורו בית דין שחלב מותר, ונתחלף לו חלב בשומן, ואכלו, הרי הוא פטור.

אך דוחה הגמרא: דלמא כוונת התנא להשמיענו להיפך, שדוקא כשהוא שוגג רק על פיהם, הוא דפטור. אבל אם נתחלף לו חלב בשומן ואכלו, חייב, היות ואינו נחשב כתולה בבית דין.

וללשון הזה, בא רבא להוכיח ממשנתנו שאם נתחלף לו חלב בשומן, ואכלו, פטור. וכמו שאמר לעיל בלשון הראשון, ונדחית ראייתו.

ומביאה הגמרא את הלשון השני לפי רבא, שהיא להיפך:

איכא דאמרי, אמר רבא להוכיח ממשנתנו להיפך, שחייב:

תא שמע, הלך יחיד ועשה שוגג על פיהם.

ומדייק רבא: מאי לאו, דווקא שוגג על פיהם הוא דפטור. אבל נתחלף לו חלב בשומן ואכלו, חייב.

אך דוחה הגמרא: דלמא כוונת המשנה היא לומר, שיחיד העושה בהוראת בית דין פטור בכל ענין: או כשהוא שוגג, שנתחלף לו חלב בשומן, או כשידע שזה חלב ואכלו על פיהם, משום שהורו בית דין היתר בדבר.

ועתה אומרת הגמרא, שנידון זה, האם חייב או פטור כשהצטרפה שגגת עצמו להוראת בית דין, הוא תלוי בפלוגתא של אמוראים.

וכך שנינו: הורו בית דין שחלב מותר, ונתחלף לו חלב בשומן, ואכלו: רב אמר פטור, ורבי יוחנן אמר חייב (7).

מיתיבי לרבי יוחנן, המחייב, מהא דתניא בברייתא:

כתיב גבי קרבן חטאת [ויקרא ד]: "אם נפש אחת תחטא בשגגה מעם הארץ בעשותה אחת ממצות ה' אשר לא תעשנה, ואשם".

מכך שאמר הכתוב "מעם הארץ", דרשינן "מעם", ולא כל עם הארץ ! פרט למומר, שאינו מביא קרבן על שגגתו.

רבי שמעון בן יוסי אומר משום רבי שמעון: אין למדין דין זה אלא מכאן: הרי הוא הכתוב אומר שם בפרשת חטאת "אשר לא תעשנה בשגגה, ואשם", וסמיך ליה קרא "או הודע אליו חטאתו אשר חטא. והביא אשמו".

ומשמע, דוקא במקום שאני קורא בו "אשר לא תעשנה" - שלא היה חוטא אם היה יודע שהוא דבר האסור, ומה שחטא הוא משום ששגג, שלא ידע שהוא איסור, אזי הוא מביא קרבן חטאת על חטאתו. אבל, באופן שאפילו אם היה יודע שזה דבר איסור גם אז לא היה פורש, כמו מומר, אז הוא אינו מביא קרבן.

לפי שכך הוא הכלל: השב מידיעתו, שאם היה יודע, היה שב ופורש מלחטוא, מביא קרבן על שגגתו. אבל היכא שלא שב מידיעתו, שגם אילו היה יודע שאיסור הוא, גם אז הוא לא היה שב ופורש הימנו, אינו מביא קרבן על שגגתו! ואם איתא כדברי רבי יוחנן, שבמקום אשר מצטרפת הוראת בית דין עם שגגתו חייב חטאת, תיקשי, הא בכהאי גוונא לא שב מידיעתו הוא! שהרי אפילו אם היה יודע שהוא חלב, גם אז הוא לא היה פורש הימנו, כיון שהורו בית דין שחלב מותר (8)!? אמר רב פפא: קסבר רבי יוחנן, כי גם כשהתחלף לו, נחשב "שב מידיעתו". כיון דכי, אילו היה מתידע, נודע להם לבי דינא שטעו בהוראה זו, הדרי בהו, היו חוזרים בהם והיו אומרים שחלב אסור, ואזי הוא נמי הוה הדר ביה, והיה פורש מחלב זה, אם כן, שפיר "שב מידיעתו" קרינן ביה, וחייב חטאת על שגגתו שהתחלף לו, כיון שלא תלה לגמרי בבית דין. (8א)

אמר רבא: מודה רב, אף על גב שלדעתו אותו יחיד שהצטרפה הוראת בית דין עם שגגת עצמו אין דינו כיחיד החוטא בשגגה, ופטור מלהביא חטאת, מכל מקום, מודה הוא שאינו משלים לרוב ציבור.

דהיינו, אין בית דין מביאין פר העלם דבר אלא אם חטאו רוב הציבור על פי הוראתם, ואם רק מחצה מן הציבור עשו על פי בית דין, ויחד עם אותו יחיד יש רוב ציבור, אין הוא מצטרף למחצית הציבור להשלימו לרוב, להחשב שרוב הציבור שגגו על פי הוראת בית דין (9).

מאי טעמא? - אמר קרא, לגבי פר העלם דבר, "בשגגה". ודרשינן, שאין מביאין פר העלם דבר עד שיהיו כולן חוטאין בשגגה אחת, שתהא שגגת כולם שווה, ואילו כאן אותו יחיד הרי שגג גם בשגגה אחרת, שסבור היה ששומן הוא אוכל. (10)

שנינו בתחילת משנתנו: בין שעשו ועשה עמהן, בין שעשה אחריהן, ובין שעשה הוא בלבד, הרי זה פטור מחטאת יחיד.

ודנה הגמרא: למה ליה למיתנא כל הני, את כל שלשה האופנים?

בשלמא רישא, שפיר שנינו בה שבכל האופנים הללו פטור, משום שכך היא דרך המשניות, "לא זו, אף זו" קתני, דהיינו, לא מיבעיא האופן הראשון, כגון שעשה עמהם, שנחשב ודאי תולה בבית דין, ופשיטא שהוא פטור, אלא אף באופן השני, כגון שעשה אחריהם, גם בזה נחשב כתולה בבית דין, ופטור. ומוסיפה המשנה להשמיענו אפילו באופן השלישי, שאין פטורו דוקא באופן שעשה עמהם או אחריהם, אלא אף אם לא עשו בית דין כלל ועשה הוא לבדו על פיהם, בכל זאת נחשב גם הוא כתולה בבית דין, ופטור.

אלא סיפא, דאשמועינן לחיובא, ששנינו "הורו בית דין וידע אחד מהם שטעו", ושבה המשנה לשנות בה את שלשת האופנים הללו שבכולם חייב משום דלא הוי תולה בבית דין, לכאורה תיקשי, הרי איפכא מבעי ליה למיתנא: הורו בית דין וידע אחד מהם שטעו וכו' והלך ועשה על פיהם, בין שלא עשו ועשה, חייב, שאינו תולה עצמו כל כך בבית דין, ואפילו עשו ועשה אחריהם, שנחשב יותר כתולה בבית דין, מכל מקום חייב. ואפילו עשה עמהם גם כן חייב!?

דף ב:

ומתרצת הגמרא: זו ואין צריך לומר זו, קתני.

וכך הוא ביאור הסיפא במשנה: אם ידע אחד מהדיינים או אחד מהתלמידים שטעו בית הדין, ועשה עמהם, חייב חטאת יחיד. ואין צריך לומר אם עשה אחריהם, שאינו תולה לגמרי בבית דין, שחייב חטאת יחיד. ואין צריך לומר שאם עשה לבדו, שחייב, כי אינו תולה כלל בבית דין.

שנינו במשנתנו: הורו בית דין וידע אחד מהם שטעו, או תלמיד וראוי להוראה, ועשה על פיהם חייב.

ומקשה הגמרא: תרתי, שני האופנים (1), של דיין היודע, ותלמיד היודע, למה לי לשנות את שניהם במשנה? והרי כיון ששנינו במשנה שאם ידע אחד מהדיינים שטעו ועשה על פיהם, הוא חייב חטאת יחיד משום שהוא אינו תולה את מעשהו בבית דין [שהרי הוא יודע את הדין], הרי ממילא גם נדע, שתלמיד הראוי להוראה ויודע שטעו, שהוא חייב חטאת יחיד, כי גם הוא אינו תולה את חטאו בבית דין! ומתרצת הגמרא: אמר רבא, איצטריך לשנות את הדין בשניהם:

כי אילו שנינו במשנה רק "ידע אחד מהדיינים", סלקא דעתך אמינא, הני מילי, הטעם שהוא אינו נחשב תולה בבית דין, משום שהוא גמיר וסביר, שגם למד, וגם מבין מסברת עצמו. אבל תלמיד הראוי להוראה, שהוא גמיר, ולא סביר, לא יהא הדין כן, כי מאחר שהוא "לא סביר", יכול הוא לתלות מעשהו בהוראת בית דין, כיון שאין ידיעתו מספקת להכריע כנגד הוראת בית דין.

לכך הוצרכה המשנה להשמיענו, שגם גמיר ולא סביר אינו נפטר מדין תולה בבית דין, אלא חייב חטאת יחיד!

אמר ליה אביי לרבא: היאך אמרת שמדובר במשנה בתלמיד שהוא גמיר ולא סביר? והרי פשטות לשון המשנה, שהגדירה את התלמיד הזה כמי שהוא "ראוי להוראה"

תלמיד שהוא גמיר וסביר, משמע!

אמר ליה רבא: אכן, ממשמעות הלשון של המשנה "ראוי להוראה" גרידא, אי אפשר ללמוד כמו שאמרתי, שבאה המשנה לחייב חטאת יחיד, בתלמיד שהוא רק גמיר ולא סביר.

אלא, אנא, הכי קאמינא: אפשר ללמוד זאת ממה שהוסיפה המשנה בתלמיד, ונקטה שהוא "ראוי להוראה".

כי לכאורה תיבות אלו מיותרות הן, וכפי שיבואר, ובהכרח שהן באו ללמד, שאפילו תלמיד שהוא רק גמיר ולא סביר, חייב חטאת יחיד.

וכך היא ההוכחה שלי:

אי מההיא, ממה שאמרה המשנה "ידע אחד מהדיינים שטעו" בלבד, לא הייתי לומד משם לחייב גם תלמיד שהוא גמיר ולא סביר. כי הוה אמינא, הייתי אומר הני מילי שאינו נחשב תולה בבית דין, היינו דוקא תלמיד שהוא גמיר וסביר. אבל מי שהוא גמיר ולא סביר, או סביר ולא גמיר, לא. דהיינו, הייתי סבור שאינו חייב, אלא הוא נחשב כתולה בבית דין, ופטור.

לפיכך תנא נמי "תלמיד שהוא ראוי להוראה", להשמיענו ממשנה יתירה [בהוספת "תלמיד הראוי להוראה" בנוסף לידע אחד מהדיינים], כי אפילו תלמיד שהוא גמיר ולא סביר, או סביר ולא גמיר, גם הוא חייב בחטאת יחיד, ואינו נחשב כתולה בבית דין (2). [אם כי נשארת ההגדרה ש"תלמיד הראוי להוראה" כשלעצמו, הוא גמיר וסביר.

אך היתור שלו במשנה בא ללמד גם על גמיר ולא סביר, או סביר ולא גמיר].

שנינו במשנתנו: "תלמיד וראוי להוראה" כו'.

כגון מאן נקרא "ראוי להוראה"?

אמר רבא: כגון שמעון בן עזאי ושמעון בן זומא, שהיו יושבים לפני חכמים, והם היו ראויין להוראה. כמו שאמרו במסכת סנהדרין [יז ב] "דנים לפני חכמים: שמעון בן עזאי, ושמעון בן זומא".

אמר ליה אביי: היאך אמרת שבמשנה מדובר בכאלו חכמים? והלא חכם כי האי גוונא, מזיד הוא! שהרי ודאי לו שטעו בית דין, ואם אף על פי כן עשה, הרי שבמזיד עשה, כי אנשים גדולים כאלו אינם יכולים לתלות שגגתם בשום בית דין, והיאך יתחייב על כך קרבן חטאת (3).

אמר ליה רבא לאביי: ולטעמיך, שאמרת מזיד הוא, כיצד תבאר את הא דתניא: כתיב בפרשת קרבן חטאת יחיד [ויקרא ד] "ואם נפש אחת תחטא בשגגה, בעשותה אחת ממצות ה' אשר לא תעשינה ואשם", ודרשינן מלשון הכתוב "בעשותה אחת", ולא כתוב "תחטא, ועשתה אחת", שבא הכתוב ללמדך, שאפילו אם הורו בית דין הוראה בטעות לעבור על אחת מהמצות, והלך אחד ועשה מעשה כפי הוראתם, אך לא מפני שסמך עליהם, אלא היה "יחיד העושה מפי עצמו", הרי הוא חייב קרבן חטאת יחיד. כי רק מי ששגג בהוראת בית דין הרי הוא פטור מקרבן.

כיצד נחשב "יחיד העושה מפי עצמו"?

הורו בית דין שחלב מותר, ונודע לאחד מהם מהדיינים שטעו, או שהיה תלמיד יושב לפניהם וראוי להוראה, כגון שמעון בן עזאי, יכול יהא אותו דיין או תלמיד העושה מעשה על פיהם, פטור מקרבן? תלמוד לומר "בעשותה אחת"

יחיד העושה על פי עצמו חייב קרבן! ורק העושה בהוראת בית דין, משום שלא ידע בטעותם, פטור!

ומוכח, שגם בתלמיד כגון שמעון בן עזאי, שייך שיהיה שוגג, ויתחייב בחטאת (4).

אלא, היכי משכחת לה, באיזה אופן אתה, אביי, יכול למצוא את האפשרות שעל פי עצמו יתחייב חטאת, והרי מזיד הוא, בהכרח, כגון דבאמת ידע דאסור, ואולם קא טעי במצוה לשמוע דברי חכמים. שהיה סבור שלעולם יש מצוה לשמוע לדברי חכמים, ואפילו במקום שהוא עצמו יודע שהם טעו בהוראתם. ובטעות שכזו, גם שמעון בן עזאי נחשב שוגג.

ואם כן, לדידי נמי, שביארתי ש"הראוי להוראה" במשנתנו הוא כגון שמעון בן עזאי, אעמיד באותו האופן, שהם נחשבים שוגגין כגון דטעו (5) במצוה לשמוע דברי חכמים (6). שנינו במשנתנו: "זה הכלל: התולה בעצמו, חייב".

והוינן בה: "זה הכלל", שהוא לשון ריבוי, לאיתויי מאי? מה הוא בא לרבות? ומבארת הגמרא: לאיתויי את מי שעבר ואכל חלב לאחר שהורו בית דין שחלב מותר, אבל הוא מבעט בהוראה, שהוא רגיל שלא להתייחס ושלא לעשות כפי הוראות בית דין. ולכן, גם הוא נחשב כמי שעשה על פי עצמו, וחייב להביא קרבן חטאת, ככל יחיד שחטא בשגגה (7).

וזה ששנינו "זה הכלל" לגבי התולה בבית דין שהוא פטור, הוא לאתויי, שאף אם הורו בית דין להתיר אחת מכל המצוות, וידעו לאחר מכן שטעו, וכבר חזרו בהן מהוראתם, ורק אחר כך עבר היחיד ועשה על פיהם, נחשב כתולה בבית דין, ופטור, כי לא ידע שחזרו בהם. (8)

ותמהה הגמרא: הא דין זה, בהדיא קתני לה במשנה לקמן [ג ב]!? ומבארת הגמרא: כך היא דרך התנא, שהוא תני כללא "זה הכלל", והדר, ולאחר מכן, הוא חוזר ומפרש את הדין, במשנה הבאה.

אמר רב יהודה אמר שמואל, מה ששנינו במשנתנו שיחיד אשר עשה על פי הוראת בית דין, אף על פי שאין בית דין מביאין עליו פר העלם דבר, מכל מקום הוא עצמו פטור מקרבן, זו דברי רבי יהודה.

אבל חכמים אומרים, יחיד שעשה בהוראת בית דין, חייב להביא קרבן חטאת! (9)

ומבארת הגמרא: מאי רבי יהודה? היכן מצינו שכך היא שיטת רבי יהודה?

דתניא: נאמר בפרשת קרבן חטאת "אם נפש אחת תחטא בשגגה, בעשותה". ולכאורה די היה לכתוב "אם תחטא בשגגה".

ולפיכך דרשינן כאילו נכתב "נפש תחטא", "אחת תחטא", "בעשותה תחטא", והרי אלו ג' מעוטין.

ומאחד המיעוטים דרשינן: דוקא העושה מפי עצמו חייב. אבל העושה בהוראת בית דין פטור. ולקמן תפרש הגמרא מנין לנו שברייתא זו, דברי רבי יהודה היא.

וממשיכה הגמרא ומבארת: מאי רבנן?

דתניא, שנינו בתורת כהנים, על הכתוב "בעשותה", ברייתא המחולקת לשני חלקים: האחד עוסק במיעוט שחטאו והשני ברוב ישראל שחטאו. וכך שנינו:

יכול דווקא יחיד שעשה ועבר על חטא בשגגה חייב חטאת, אבל שנים [או כמה אנשים] שחטאו יחד באותה שגגה, יהיו פטורין? תלמוד לומר "מעם הארץ". מלמד הכתוב שאפילו כמה אנשים שעברו יחד באותה השגגה חייבין כל אחד להביא קרבן חטאת יחיד על שגגתו.

וממשיכה הברייתא בתורת כהנים ואומרת:

עדיין אני אומר, כי רק מיעוט קהל שחטאו יחד באותה שגגה חייבין בחטאת יחיד, משום שאין בית דין מביאין על ידיהם של מיעוט הציבור פר העלם דבר.

אבל רוב קהל שחטאו [ולקמן יבואר כיצד שגגו וחטאו], יהו פטורין מקרבן חטאת יחיד, שהרי בית דין מביאין על ידיהן של רוב הציבור פר העלם דבר.

תלמוד לומר "מעם הארץ" - אפילו רובו, ואפילו כולו!

ודנה הגמרא: במאי, באיזה אופן של שגגה מדברת הברייתא הזאת העוסקת במיעוט ורוב.

אילימא, אם נאמר שכל הברייתא הזאת, בשני חלקיה, במיעוט וברוב, עוסקת באופן שלא היתה הוראת בית דין, אלא עברו הקהל ועשו בשגגת מעשה, כגון שהתחלף לכל אחד ואחד מהציבור חלב בשומן, ואכלו בשוגג, ולא היה זה כלל בהוראת בית דין, ובאה הברייתא לחדש מכח הלימוד מהפסוק, שלא רק אם שגג אדם יחיד הוא מביא חטאת, אלא אפילו אם כמה אנשים חטאו באותה שגגה, או אפילו עשו רוב הציבור באותה שגגה, בכל זאת הם חייבים [כל אחד] בחטאת יחיד, ואין הם מתכפרים בפר העלם דבר.

הרי אי אפשר להעמיד את הברייתא באופן שכזה! שהרי אמרו בברייתא זו, שרוב קהל שחטאו, בית דין מביאין על ידיהן פר העלם דבר. ואם נאמר שהיה חטאם בשגגת מעשה, שלא על פי הוראת בית דין, יקשה: בית דין, מאי עבידתייהו?! (10)

הרי אם חטאו ציבור שלא בהוראת בית דין -

בית דין, מי מייתו, וכי הם מביאים פר העלם דבר כאשר חטאו הציבור שלא בהוראה!? והרי אין בית דין מביאין פר אלא כשהציבור חטאו בהוראה של בית דין!

אלא, שמא תאמר, שכל הברייתא הזאת, על שני חלקיה, אכן עוסקת באופן ששגגו ועברו בהוראה של בית דין. ומחדשת הברייתא, שלא תאמר שרק אם שגגו יחידים על פי הוראת הבית דין, הם חייבים [כל אחד מהם בחטאת יחיד], אלא, יש לימוד מיוחד מהפסוק, המגלה לנו חידוש, שאפילו אם עשו כמה מהציבור, או אפילו רוב הציבור על פי הוראת הבית דין, גם אז הם אינם פטורים מחטאת יחיד, אף על פי שבית דין מביאין עליהם פר העלם דבר!

אך דוחה הגמרא: הרי גם כך אי אפשר לבאר!

שהרי פסוק זה של "מעם הארץ" שממנו דורשת הברייתא, אינו מדבר כלל באופן ששגגו על פי הוראת בית דין, דהא כי כתיב קרא "מעם הארץ", בשגגת מעשה הוא דכתיב! ואם כן, כיצד ניתן ללמוד מכאן לחייב את רוב הציבור בקרבן יחיד אפילו כשהיתה הוראת בית דין!?

אלא לאו, על כרחך, צריך לומר שאין כל הברייתא עוסקת באופן אחד, אלא מתחלקת היא בשני חלקיה, לשני אופנים. והכי קאמר התנא בברייתא הזאת:

א. מיעוט קהל [כמה אנשים] שחטאו [יחד] בשגגת מעשה - חייבין בקרבן יחיד, שכן אין בית דין מביאין על ידיהן [של מיעוט הציבור] פר העלם דבר בהוראה.

ומוכח מדברי הברייתא, האומרת "אין בית דין מביא על ידיהן פר העלם דבר", שדוקא בית דין לא מביא קרבן של פר העלם דבר כשחטאו מיעוט הציבור. הא הן, מיעוט הציבור עצמו, שחטאו בשגגה על פי בית דין, כן חייבין להביא כל אחד כשבה או שעירה.

ובאה הברייתא לומר כך: כשם שאין מיעוט הציבור נפטרים מקרבן יחיד, אפילו אם הורו להם בית דין היתר, ועשו על פיהם, כך אין מיעוט הציבור [כמה אנשים שחטאו יחד באותה שגגה] נפטרים מקרבן יחיד כששגגו הם עצמם, בשגגת מעשה, גרידא, אלא חייבים חטאת יחיד, כדין יחיד שחטא.

והיינו, שבחלק זה של הברייתא מצינו חידוש דין גם לגבי שגגת הוראה, שיחיד העושה בהוראת בית דין, חייב קרבן יחיד.

ואם כן, מצינו כאן את שיטת חכמים, כדברי רב יהודה אמר שמואל, שיחיד העושה בהוראת בית דין, חייב חטאת.

ב. יכול נאמר, שרוב צבור שעשו בשגגת מעשה, יהו פטורין כולם מחטאת יחיד, שהרי בית דין מביאין עליהם, על רוב ציבור, פר העלם דבר כשעשו את הציבור בהוראה שהורו הבית דין.

ולפי זה, יכול שנמשיך ונאמר: כשם שרוב הקהל פטורין מחטאת יחיד כשחטאו בהוראה, כך יהיו פטורין מחטאת יחיד גם כשחטאו בשגגת מעשה.

והיינו, כי היה מקום לומר [לולי הלימוד המיוחד מהפסוק, כפי שיבואר בברייתא להלן], שהתחדש דין חדש בכפרת הציבור, שהיא תהא דוקא בפר של ציבור ולא בכשבה של כל יחיד ויחיד. ולכן, גם במקום שהיתה השגגה של הציבור במעשה ולא בהוראה, שאז אין להם כפרה בפר, בכל זאת לא יביאו הציבור חטאת יחיד, אלא יהיו פטורים בכלל מהבאת קרבן, כי אין להם כפרה אחרת אלא בפר. (11)

תלמוד לומר [בפסוק המדבר בשגגת מעשה!], "מעם הארץ".

מלמד הכתוב [המדבר בשגגת מעשה!] שאפילו אם רובו של קהל חטא בשגגת מעשה [לא בשגגת הוראה!], מביאין כל אחד מהקהל כשבה או שעירה לחטאת יחיד, ואין אומרים שאין כפרה לציבור אלא בפר העלם דבר, ולכן אין להם כפרה כלל בשגגת מעשה! אלא, חייבים כל אחד מהציבור להביא קרבן יחיד, לפי שלא נאמר הפטור מקרבן יחיד אלא לגבי ציבור שטעו מחמת הוראה של בית דין, שהם מתכפרים בפר העלם דבר, ולא לגבי ציבור שטעו בשגגת מעשה.

ואם כן, מצינו בברייתא זו, את דברי חכמים, הסוברים [בתחילת הברייתא], שיחיד ואפילו מיעוט אנשים, שעשו על פי הוראת בית דין, שחייבים חטאת!

ודחינן: אמר רב פפא, ממאי הוכחת שברייתא זו סוברת שיחיד אשר עשה בהוראת בית דין חייב חטאת? - הרי הוכחת זאת ממה שאמרו בתחילת הברייתא, שמיעוט קהל שחטאו בשגגת מעשה חייבין חטאת, כמו שמצינו שאין בית דין מביאין על מיעוט אנשים פר בהוראה. ודייקת מלשון הברייתא, הא "הן", מיעוט האנשים שעשו בהוראה, חייבין חטאת.

אך זאת מנין לך, לדייק: "הא הן [המיעוט עצמם] חייבין"?

דלמא כונת הברייתא היא לומר, שאם עשו מיעוט בהוראה, אין חייבין להביא קרבן, לא הן ולא בית דין!

ולעולם יחיד או מיעוט שעשו בהוראת בית דין, פטורין מקרבן, כי יחיד התולה בבית דין פטור גם לפי חכמים!

וביאור הברייתא, לדברי רב פפא הוא כך:

א. יחידים שעשו בשגגת מעשה, חייבין חטאת. כי רק כשעשו בהוראה אין להם צורך בכפרה, כיון שתלו עצמם בבית דין. אך בשגגת מעשה, טעונים הם כפרה בהבאת חטאת יחיד.

ב. אולם, כשעשו רוב הקהל, כיון שאף אם עשו בהוראה הם צריכים כפרה, ונקבעה כפרת הציבור בפר העלם דבר, לכן גם בשגגת מעשה, לא תהיה להם כפרה בחטאת יחיד, ויהיו פטורים לגמרי.

אך הגמרא לא הבינה כך, ולכן היא מקשה לרב פפא:

אי הכי, כדקאמרת, שכונת הברייתא הזאת היא לומר, שיחיד שעשה בהוראה פטור, קשה: מאי איריא דקמהדר, מדוע מחזר התנא בחלקה השני של הברייתא, ללמוד מהפסוק, על רובא שחטאו בשגגת מעשה, שלא בהוראה, לחיובא?

לאו, האם לא שמעת מכלל דברי התנא האלו, דמיעוט שחטאו בהוראה, קיימא ליה לתנא דמחייבו חטאת יחיד, אף כשעשו זאת בהוראה.

ולכן, כל מה שמחזר התנא בחלקה השני של הברייתא, הוא רק למצוא מקור מהפסוק שאפילו רוב ציבור שחטאו, שלא בהוראה, חייבים בקרבן יחיד.

ומוכח שפשיטא ליה לתנא, שיחיד שעשה בהוראה, חייב.

ועוד קשה לדברי רב פפא: ונהדר תנא ברישא, בחלקה הראשון של הברייתא, למצוא מקור מהפסוק על מיעוטא של כמה אנשים דמחייב כשחטאו ביחד בשגגת מעשה.

כי אילו סבר התנא כמו שאמר רב פפא, שאפילו מיעוט אנשים שעשו בהוראה פטורים, אם כן, כשם שהוצרך התנא לדרוש בחלק השני מהפסוק לציבור שחטאו בשגגת מעשה, ללמד שחייבין חטאת, כדי שלא נאמר שהם פטורין כשם שהם פטורין כשעשו בשגגת הוראה, כמו כן היה צריך לדרוש התנא כך גם מהפסוק בחלק הראשון, לגבי מיעוט שחטאו שלא בהוראה, לומר שחייבים, כדי שלא נאמר שהם פטורין מחטאת, כשם שהם פטורין כשעשו בהוראה [לדעתו של רב פפא].

ורק לבסוף, אחרי שילמדנו התנא בחלק הראשון מהפסוק שמיעוט חייב בשגגת מעשה, נהדר, אז הוא יחזר ללמד גם על רובא לחיובא, כשחטאו בשגגת מעשה.

שהרי ברוב קהל, מצינו כפרה בפר, ויותר מסתבר לחייבם חטאת מאשר מיעוט יחידים שחטאו שאינם טעונים כפרה כלל כששגגו על פי הוראה. ואם כן, על התנא למצוא להקדים ולמצוא תחילה מקור מהפסוק לחיוב מיעוט היחידים, יותר ממה שצריך מקור לחיוב הציבור, שהוא פשוט יותר.

תוכן העניינים

חברותא על הוריות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה