אור ברסלב
חברותא על הוריות פרק שלישי - כהן משיח

חברותא על הוריות· הרב יעקב שולביץ

פרק שלישי - כהן משיח

פרק שני - הורה כהן משיח

מתניתין:

כהן משיח שחטא ואחר כך עבר ממשיחותו, (9) וכן נשיא שחטא ואחר כך עבר מגדולתו

כהן משיח מביא פר, כאילו הוא עדיין משיח, והנשיא מביא שעיר, כמו שמביא בשעה שהיה נשיא. (10) משיח שעבר ממשיחותו ואחר כך חטא, וכן הנשיא שעבר מגדולתו ואחר כך חטא, דינם חלוק:

כהן משיח מביא פר, כי למרות שעבר מכהונתו דינו נשאר כמשיח. ואילו הנשיא לאחר שעבר מנשיאותו מביא כשבה או שעירה, כי דינו כהדיוט. (11)

גמרא:

והוינן בה (12): השתא יש לומר, מאחר שאמר התנא בסיפא דמתניתין, כי אפילו אם עבר המשיח ממשיחותו,

דף י.

ואחר כך חטא, הרי הוא מביא פר כאילו הוא עדיין משיח.

אם כן יקשה: וכי באופן שחטא בשעה שהוא משיח ואחר כך עבר ממשיחותו, האם צריכא למימר שמביא פר? הלא קל וחומר הוא שמביא פר!

ומתרצינן: לעולם לא הוצרך להשמיענו דין משיח שחטא ואחר כך עבר ממשיחותו, שמביא פר. כי דין זה נדע בקל וחומר, ממה שמביא פר על חטאו שעשה אפילו אחר שעבר ממשיחותו.

אלא, משום דקתני גבי נשיא, שאם חטא ואחר כך עבר מנשיאותו, מביא קרבן כנשיא.

ובנשיא יש בכך חידוש, כי יש בו חילוק אם חטא לפני שהעבירוהו מנשיאותו, ובין אם חטא לפני כן, דכי עבר מנשיאותו ואחר כך חטא, כהדיוט מייתי. ולכן צריך להשמיענו בו שאם חטא ואחר כך עבר מנשיאותו, עדיין דינו כנשיא.

הילכך, מביא התנא, אגב ששנינו לגבי נשיא דין "עבר מנשיאותו ואחר כך חטא", אהכי [כמו: להכי - לכן] תני נמי גבי משיח את דינו כשחטא ואחר כך עבר, שמביא פר, אם כי אין במשיח חידוש בכך.

ומבארת הגמרא את הדין האמור במשנה:

מנא הני מילי שמשיח שעבר, ולאחר שעבר חטא, שחייב להביא פר, כאילו היה עדיין משיח?

דתנו רבנן: על הפסוק האמור בפר כהן משיח [ויקרא ד]: "והקריב על חטאתו".

כיון שלא נאמר "והקריב פר" גרידא, כמו שאמר הכתוב בחטאת הציבור (1), אלא הוסיף הכתוב ואמר "על חטאתו אשר חטא", מלמד הכתוב שמביא הכהן המשיח את חטאתו, פר כהן משיח, בכל ענין, אפילו על שחטא משעבר מכהונתו.

שיכול היה להיות, אילולי הלימוד מפסוק זה, שאין דינו לאחר שעבר, כמשיח.

כי היינו אומרים: והלא דין הוא שיהיה דינו כהדיוט.

ומה נשיא, שמביא את קרבנו המיוחד בשגגת מעשה גרידא, אפילו בלי שגגת הוראה, בכל זאת אין הוא מביא חטאתו המיוחדת לו כנשיא אם חטא משעבר, אלא מביא כהדיוט.

משיח, שאין מביא פר בשגגת מעשה גרידא, אלא רק על העלם דבר עם שגגת מעשה, לא כל שכן שאם חטא לאחר שעבר, שאינו מביא פר, אלא רק שעירה, כהדיוט (2).

תלמוד לומר "והקריב על חטאתו", מלמד שמביא פר על חטאתו, אפילו חטא משעבר! ושמא תאמר: ונייתי נמי נשיא, קרבן נשיא כשחטא לאחר שעבר, מקל וחומר מכהן משיח:

ומה משיח, שאין מביא פר בשגגת מעשה גרידא, אלא עם העלם דבר, בכל זאת הוא מביא חטאתו גם על חטא שחטא משעבר.

נשיא, שמביא חטאת של נשיא בשגגת מעשה גרידא, אינו דין שמביא חטאתו כנשיא גם על חטא שחטא משעבר! (3)

לכן, תלמוד לומר לגבי שעיר נשיא "אשר נשיא יחטא". ודרשינן: החוטא כשהוא נשיא, אין, רק אז מביא הוא קרבן נשיא, אבל נשיא החוטא לאחר שעבר מנשיאותו, כשהוא הדיוט, לא!

מתניתין:

חטאו כהן משיח או נשיא עד שלא נתמנו, ואחר כך נתמנו, הרי אלו כהדיוטות, ומביאים שעירה או כשבה - דברי חכמים (4).

רבי שמעון אומר: אם נודע להם מחטאם עד שלא נתמנו, הרי הם חייבים להביא קרבן יחיד אף לאחר שהתמנו. אבל אם נודע להם רק משנתמנו, הרי הם פטורים לגמרי מקרבן.

כי לדעת רבי שמעון חיוב המשיח או הנשיא להביא קרבן הוא רק באופן שהחטא וידיעת החטא היו בשעת חיוב שוה.

אבל אם חטא כשהיה הדיוט, ואז היה חיובו בכשבה, ואילו הידיעה נודעה לו בשעה שהוא מכהן, ואז היה חיובו בשעיר. או אם חטא בשעת הכהונה, ונודע לו בשעה שעבר מהכהונה, הרי הוא פטור לגמרי, מהטעם שיתבאר בגמרא (5).

איזהו נשיא שחייב קרבן שעיר - זה מלך!

שנאמר בו "ועשה אחת מכל מצות ה' אלהיו". ודרשינן: "ה' אלהיו" - שאין על גביו כל שליט, אלא ה' אלהיו בלבד הוא המולך עליו.

גמרא:

והוינן בה: מנא הני מילי שאם חטאו לפני שהתמנו ולאחר מכן התמנו, שאין מביאין פר או שעיר כדינם עכשיו [אלא קרבן יחיד, כפי שהתחייבו בו כשהיו הדיוטות]?

דתנו רבנן: "אם הכהן המשיח יחטא". (6) מלמד הכתוב שמתחייב בפר, רק אם חטא כשהוא משיח. פרט לחטאות קודמות, שאינו מביא עליהן פר, אלא כשבה או שעירה, כמו שהתחייב בשעת החטא.

ודנה הברייתא: מדוע צריך קרא ללמד שאין המשיח מביא פר על מה שחטא קודם שנתמנה?

והלא דין הוא: ומה נשיא, שמביא שעיר בשגגת מעשה גרידא, שלא השתנו גדרי שגגתו בנשיאותו מגדרי שגגת הדיוט, אלא הוא מתחייב על שגגה במעשה גרידא, ולא בהוראה, ובכל זאת אין מביא על הקודמות [ולקמן דרשו כך מהכתוב "אשר נשיא יחטא" - כשיחטא כאשר הוא נשיא].

משיח, שהשתנו גדרי שגגתו, וכעת דינו שאין מביא אלא על העלם דבר עם שגגת מעשה, אינו דין שלא יביא פר משיח על הקודמות! (7)

ועונה הברייתא:

לא. אין זה קל וחומר. כי אם אמרת בנשיא שאינו מביא על הקודמות, אין זה ראיה למשיח, שהרי יש לדחות ולומר, שדוקא נשיא אינו מביא על הקודמות, שכן אינו מביא חטאתו של נשיא על חטא שחטא משעבר מנשיאותו.

תאמר במשיח, שמביא חטאתו של פר משיח גם על חטא שחטא משעבר מנשיאותו.

ולכן היה מקום לטעות ולומר, כי הואיל ומביא חטאתו על חטא שחטא משעבר מכהונתו, יביא נמי בהיותו משיח על חטאות הקודמות לכהונתו.

לכן תלמוד לומר "המשיח יחטא" - חטא כשהוא משיח, או לאחר שהיה משיח ועבר מכהונתו, מביא פר, אבל אם חטא לפני כהונתו, כשהוא הדיוט, אינו מביא!

ותניא נמי גבי נשיא כהאי גונא: "אשר נשיא יחטא" - פרט לקודמות!

ודנה הברייתא: מדוע צריך הכתוב ללמד שאין הנשיא מביא קרבנו המיוחד על מה שחטא קודם שנתמנה?

והלא דין הוא: ומה משיח, שמביא חטאתו כדיני משיח, שחטאתו פר, אפילו על חטא שחטא כשהוא הדיוט משעבר מכהונתו, ואף על פי כן אינו מביא על חטאותיו הקודמות לכהונתו.

נשיא, שאין מביא חטאתו על חטא שחטא משעבר, אינו דין שלא יביא על חטאות הקודמות, שעבר בעת היותו הדיוט. שהרי לא מצינו שמביא חטאת כנשיא אחר שעבר והרי הוא הדיוט.

ועונה הברייתא: יש לדחות את הקל וחומר הזה. כי מה למשיח, שכן אין מביא קרבנו בשגגת מעשה גרידא, אלא רק עם העלם דבר, ולכן אינו מביא פר בעת משיחותו על חטא שעבר כשהיה הדיוט, שהרי עתה השתנה אופן חיובו.

תאמר בנשיא, שמביא בשגגת מעשה גרידא, ולכן יתכן לומר הואיל ומביא בשגגת מעשה, (8) נמצא שאופן חיובו שוה לחיוב ההדיוט, ואם כן, יביא הנשיא שעיר אפילו על הקודמות.

לפיכך תלמוד לומר "אשר נשיא יחטא"

אינו מביא קרבן נשיא אלא על חטא שחטא והרי הוא נשיא, ולא שחטא ועודהו הדיוט.

תנו רבנן: "אשר נשיא יחטא".

יכול גזרה היא, שגזר הקב"ה שכל נשיא יחטא [ולהלן יתבאר מה היא ההוה אמינא לומר כך]? תלמוד לומר "אם הכהן המשיח יחטא". ולמדים אנו (9) "יחטא - יחטא", מכהן המשיח, שאין כזאת גזירה משמים שנשיא יחטא.

אלא, מה להלן, במשיח, אין הכוונה לגזירה, שהרי נאמר בו במפורש "אם", וכוונת הכתוב היא שאין זה כורח המציאות, אלא שיביא קרבן לכשיחטא.

אף כאן, בנשיא, אין עליו גזירה שיחטא, אלא כוונת הכתוב היא שיביא קרבן לכשיחטא.

אמר מר: יכול גזרה שנשיא יחטא.

והוינן בה: גזרה שיחטא - מהיכא תיתי לומר כן? וכי מצאנו גזירה כזאת!?

ומשנינן: אמרי - אין! יש מקור לכך שהכתוב מבשר שעתיד להיות דבר רע.

דכתיב [ויקרא יד] "ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם"

בשורה היא להם שנגעים באים עליהם, דברי רבי יהודה.

רבי שמעון אומר, כוונת הכתוב לומר דבר אחר: ונתתי נגע צרעת, שיהא הנגע בא מאליו, פרט לנגעי אונסין, שאם באו הנגעים על ידי נפיחת שד, הם אינם מטמאים!

לאו, האם לא אמר רבי יהודה שהכתוב מבשר אפילו בשורה רעה, (10) כמו שבישר בנגעים?

אם כן, הכא נמי בשעיר של נשיא, אימא גזרה היא שהנשיא יחטא.

הלכך כתיב במשיח "אם הכהן המשיח יחטא", שמשמעותו לכשיחטא. ונכתב כך במשיח כדי ללמוד ממנו לנשיא, שאין זו גזירה שיחטא, אלא כוונת הכתוב לכשיחטא.

ומקשה הגמרא: ולרבי שמעון, שאמר בא הכתוב למעט נגעי אונסין, וכי נגעי אונסין מי לא מטמאו!?

והא תניא, הרי שנינו בברייתא, על הפסוק "אדם כי יהיה בעור בשרו נגע צרעת":

"כי יהיה" - רק נגעים שבאו על האדם מן הדיבור ואילך מטמאים, אבל הנגעים שהיו באדם לפני שנאמרה פרשת נגעים בסיני, אינם מטמאים! (11)

ודנה הברייתא: והלא דין הוא, שהרי טמא בזב, וטמא בנגעים. ונלמד במה מצינו: מה זב אינו נטמא אלא מן הדיבור ואילך, דכתיב "כי יהיה זב", ומשמעותו שטומאתו חלה רק אם יהיה זב בעתיד, מהדיבור ואילך, אף נגעים אינם מטמאים אלא אם אירעו מן הדיבור ואילך.

ואם כן, למה צריך פסוק מיוחד להשמיענו שהנגעים אינם מטמאים אלא אם באו על האדם לאחר הדיבור!? ועונה הברייתא לא. אין לדמות נגעים לזב. כי אם אמרת בזב, דין הוא שאינו מטמא אלא מן הדבור ואילך, כיון שמצינו שהקל בו הכתוב, שכן אין הוא מטמא על ידי זיבה שאירעה באונס [כגון ממחלה או מהליכה].

תאמר בנגעים, שמטמאין אפילו אם אירעו בא ונס.

ולפיכך תלמוד לומר גם בנגעים "אדם כי יהיה" מלמד הכתוב שאין האדם נטמא בנגעים אלא אם הם באו עליו מן הדבור ואי לך!

ומוכח מברייתא זו, שנגעי אונסין כן מטמאים, ושלא כדעת רבי שמעון?

ומביאה הגמרא שני תירוצים של אמוראים ביישוב הקושיה:

רבא אמר: לא קשיא. כי כל מה שמיעט רבי שמעון נגעי אונסין, כוונתו לומר פרט לנגעי רוחות, הבאים על ידי נפיחת שד, ולא על ידי אדם, ואילו מה שאמר התנא בברייתא, שנגעי אונסין מטמאים, היינו בנגעים שאירעו כתוצאה מאונס הבא על ידי אדם, דהיינו מהכאה או כויה. (12) רב פפא אמר אופן נוסף לחלק בין דברי רבי שמעון למה ששנינו בברייתא:

מה שאמר רבי שמעון "פרט לנגעי אונסין", כוונתו היא, פרט לנגעי כשפים הנעשים בכישוף. אבל בשאר נגעי אונסין, שבהם מדובר בברייתא, גם רבי שמעון מודה שמטמאין.

תנו רבנן: "אשר נשיא יחטא" - פרט לחולה! והוינן בה: וכי משום דהוה ליה חולה, אידחי ליה מנשיאותיה?

ומתרצינן: אמר רב אבדימי בר חמא: כוונת התנא היא לומר, פרט לנשיא שנצטרע. שנאמר [במלכים ב טו] על המלך עוזיהו: "וינגע ה' את המלך, ויהי מצורע עד יום מותו, וישב בבית החפשית. ויותם בן המלך על הבית"!

ומשמיענו הכתוב "בבית החפשית" כי מעת שהצטרע נעשה חפשי מן המלכות, ונהיה דינו כהדיוט, ולכן לומדים מ"אשר נשיא" שאינו מביא שעיר (13).

מדקאמר קרא "בבית החפשית", מכלל זה אתה למד, דעד השתא, לפני שהצטרע, עבד הוה, כי בזמן שהיה מלך היתה השררה מוטלת כעול עליו, לפי שהיה מוטל עליו עול הרבים, ורק עתה, משחדל למלוך, נעשה חופשי.

כי הא דרבן גמליאל ורבי יהושע, הוו אזלי בספינתא. בהדי, אצל דרבן גמליאל הוה רק פיתא [פת], ובהדי רבי יהושע הוה פיתא וסולתא, בידו היתה גם סולת, מלבד הפת.

שלים, נגמר פיתיה דרבן גמליאל, ומכאן ואילך סמך אסולתיה דרבי יהושע, שמסולת זו שנותרה לו, הוא זן את עצמו.

אמר ליה רבן גמליאל לרבי יהושע: מי הוה ידעת קודם שיצאנו לדרך דהוה לן עכובא כולי האי, שנתעכב זמן רב כל כך בדרך, שמשום כך הוא דאיתית, שהבאת כצידה לדרך מלבד הפת, גם סולתא לצורך מזונותינו.

אמר ליה רבי יהושע לרבן גמליאל: ישנו כוכב אחד, שאחת לשבעים שנה הוא עולה. פעמים נראה בצפון ופעמים נראה בדרום, ומחמת שינוי מקומו, הוא מתעה את הספנים. שדרך הספנים היא, בשעה שפורשים לים, רב החובל מביט בכוכבים, ולפי מיקום הכוכבים ברקיע הוא יודע היכן הוא צד צפון והיכן הוא דרום, ולפי זה הוא מכוון את הספינה. ולפיכך, כשאותו הכוכב עולה [אחת לשבעים שנה] ומשנה את מקומו מצפון לדרום או להיפך, הוא מתעה את הספנים, והם מכוונים את הספינה בטעות לכוון ההפוך.

ואמרתי, שמא יעלה הכוכב הזה בשעת נסיעתנו, ויתעה אותנו, לכן לקחתי צידה לדרך ארוכה יותר.

אמר ליה רבן גמליאל: כל כך הרבה חכמה (14) יש בידך, ואתה עולה בספינה לבקש פרנסתך?

אמר ליה רבי יהושע: עד שאתה תמה עלי, תמה על שני תלמידים שיש לך ביבשה, והם רבי אלעזר חסמא ורבי יוחנן בן גודגדא, שכל כך חכמים הם, עד שיודעים לשער כמה טפות יש בים, ואף על פי כן, אין להם פת לאכול, ולא בגד ללבוש. כששמע רבן גמליאל כך, נתן בדעתו להושיבם בראש, כדי שתהא פרנסתם מאותה שררה (15).

כשעלה ליבשה, שלח להם לקרא להם ולמנותם להושיבם בראש, ולא באו. חזר ושלח להם, ובאו (16).

אמר להם, כמדומין אתם ששררה אני נותן לכם, ולפיכך לא באתם בתחילה, כי לא הייתם חפצים בשררה, אך טועים אתם, שאין אני נותן לכם שררה,

דף י:

אלא עבדות אני נותן לכם, כי מעתה ואילך יהיה עול הציבור מוטל עליכם. וכפי שמוכח מהכתוב, שנאמר לגבי רחבעם, כשיעצו לו הזקנים היאך למלוך] [מלכים א יב] "וידברו אליו [כשהמליכוהו למלך] לאמר, אם היום תהיה עבד לעם הזה".

ולכן דרש רב אבדימי מהכתוב "בית החפשית", שעד עתה, שהיה עוזיהו מלך, הוא נחשב כעבד לציבור, וכשהצטרע ועבר ממלכותו, נחשב כיוצא לחפשי.

תנו רבנן: כתיב "אשר נשיא יחטא". אמר רבי יוחנן בן זכאי: "אשר" מלשון אשרי הוא - אשרי הדור שהנשיא שלו מרגיש בחטאו, ומביא קרבן על שגגתו!

שהרי אם הנשיא שלו, שמטבעו אין לבו כפוף, בכל זאת הוא מרגיש בחטאו ומביא קרבן. אם כן, וכי צריך אתה לומר מהו הדיוט!? הרי ודאי שהדיוט בדור הזה, שלבו כפוף יותר מהנשיא, ודאי שהוא מרגיש בחטאו, ומביא קרבן.

וכן אתה אומר בדור שכזה: אם הנשיא מרגיש על שגגתו, ומביא קרבן, צריך אתה לומר מהו זדונו!? הרי ודאי אם עבר הנשיא של הדור הזה עבירה בזדון, הוא מרגיש בה, וחוזר בתשובה.

מתקיף לה רבא בריה דרבה: אלא מעתה, שכל מקום שכתוב בתורה "אשר" דרשינן לה מלשון "אשרי", יקשה: אם כן, מה דכתיב לגבי מועל בקדשים [ויקרא ה] "ואת אשר חטא מן הקדש, ישלם".

ובירבעם בן נבט, דכתיב ביה [מלכים א יד] "אשר חטא ואשר החטיא",

האם הכי נמי, גם כאן נאמר שכוונת המקרא היא לומר, דאשרי הדור הוא שיש בו "מועל מעל" ו"מחטיא את הרבים"!?

ומתרצת הגמרא: ודאי שאין לדרוש את כל המקראות שכתוב בהם "אשר", שהכוונה ל"אשרי". אלא רק כאן, לגבי קרבן נשיא, דרשו כך, כי שאני הכא, בקרא זה, דשני קרא בדבוריה משאר המקראות המתייחסות לחוטא שצריך להביא קרבן. שבהם נאמר לשון "אם" ולא "אשר".

כמו "אם כל עדת ישראל ישגו", "אם הכהן המשיח", "אם נפש".

ולכן, רק כאן, דכתיב "אשר נשיא יחטא", דרשו שנכתב כך כדי לדרוש ולומר אשרי הדור.

דרש רב נחמן בר רב חסדא: מאי דכתיב [בקהלת ח יד] "יש הבל אשר נעשה על הארץ, אשר יש צדיקים אשר מגיע אליהם כמעשה הרשעים, ויש רשעים שמגיע אליהם כמעשה הצדיקים".

יש לדרוש תיבת "אשר" כאילו נאמר "אשרי", ללמדינו, כי אשריהם לצדיקים, שמגיע אליהם כמעשה רשעים לעולם הבא, בעולם הזה.

דהיינו, הצדיקים שמקבלים צרות בעולם הזה, כמו שמקבלים הרשעים בעולם הבא, טוב הוא להם דבר זה, שהם נענשים בעולם הזה על עוונותיהם המעטים, כדי שיירשו גן עדן בעולם הבא.

ואוי להם לרשעים שמגיע אליהם שכר בעולם הזה, כמעשה, כשכר הצדיקים של עולם הבא, בעולם הזה.

כי הרשעים, שמקבלים את השכר בעולם הזה, רע להם, ככתוב "ומשלם לשונאיו אל פניו, להאבידו!", שעל ידי כך שהם מקבלים שכר מעשיהם בעולם הזה, אינם מקבלים שכר בעולם הבא, ויורשים גיהנום.

אמר רבא: וכי משום שהצדיקים מקבלים עונש בעולם הזה, נחשב הדבר כ"אשרי" להם? והרי יותר טוב להם שגם בעולם הזה יקבלו שכר.

כי אטו, האם צדיקי, אי אכלי תרי עלמי, גם עולם הזה וגם עולם הבא, מי סני להו?

וכי יהיה דבר זה שנאוי ורע להם?

אלא, אמר רבא: כך הוא פירוש מקרא זה: אשריהם לצדיקים שמגיע אליהם טובות כמעשה הרשעים של עולם הזה [שטוב להם בעולם הזה, ככתוב: ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו], בעולם הזה. אוי להם לרשעים, שמגיע אליהם צרות בעולם הזה כמעשה הצדיקים של עולם הזה בעולם הזה [יש צדיקים, שמקבלים את העונש על מעשיהם בעולם הזה, כדי שיירשו גן עדן בעולם הבא]. ורשעים שיש להם צרות בעולם הזה, אין להם לא עולם הזה ולא עולם הבא, כי אין צרותיהם מנכים להם מעוונתיהם כל זמן שעומדים ברשעם. (1)

רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע, אתו לקמיה דרבא.

אמר להו רבא: אוקימתון, האם יש לכם וסדורה היא בפיכם, מסכתא פלן [פלונית] ומסכתא פלן? אמרו ליה, אין, אכן למדנו מסכתות הללו, וסדורות הן בפינו.

שוב שאל אותם רבא: האם איעתריתו התעשרתם פורתא, (2) ואין אתם צריכים לטרוח אחר מזונות, ויש לכם פנאי לעסוק בתורה? אמרו ליה, אין. אכן התעשרנו קצת, דזבנן [כי כל אחד מאתנו קנה] קטינא דארעא [קרקע קטנה], ואנו נזונים מהן ברווח.

קרי עלייהו רבא המקרא הזה: אשריהם לצדיקים, שמגיע אליהם כמעשה וכטובות הרשעים שבעולם הזה, בעולם הזה, ונוחלין שני עולמות, בזה ובבא.

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: מאי הכוונה במה דכתיב [הושע י] "כי ישרים דרכי ה', וצדיקים ילכו בם, ופושעים יכשלו בם"? ומשמע שמדובר בשני אנשים שעשו את אותו הדבר, האחד נחשב צדיק באותו מעשה, והשני רשע, ואיך יתכן דבר זה?

אלא, משל לשני בני אדם שצלו קרבנות פסחיהן כדין, אחד אכלו לשם מצוה אכילת פסחים, ואחד אכלו לשום אכילה גסה, ולא כוון לאוכלו לשם מצוה.

זה שאכלו לשום מצוה, עליו קרא הכתוב "צדיקים ילכו בם".

זה שאכלו לשום אכילה גסה, עליו אמר הכתוב "ופושעים יכשלו בם". (3)

אמר ליה ריש לקיש: אי אפשר להעמיד את המקרא באופן הזה. כי האם לזה שאכלו לשם אכילה גסה, בשם "רשע" קרית ליה!?

נהי, הרי על אף שלא עשה מצוה מן המובחר, כי קיים המצוה בלא כוונה, אבל קרבן פסח, מי לא קאכיל!? ובודאי לא עליו קרא המקרא "ופושעים יכשלו בם". (4) אלא כך היא כוונת המקרא: משל לשני בני אדם, זה אשתו ואחותו עמו בבית, וזה אשתו ואחותו עמו בבית, לאחד נזדמנה לו אשתו ובא עליה, ולאחד נזדמנה לו אחותו ובא עליה.

זה שנזדמנה לו אשתו, עליו קרא הכתוב המקרא "צדיקים ילכו בם". וזה שנזדמנה לו אחותו, קרא עליו הכתוב "ופושעים יכשלו בם", כי הבא על אחותו עובר באיסור כרת (5).

ומקשה הגמרא: מי דמי אופן זה למאמר הכתוב!? והרי אנן בקרא זה קאמרינן ששניהם הלכו בחדא דרך, ועשו אותו מעשה עצמו, ומכל מקום אחד נקרא צדיק במעשהו, ואחד רשע, ואילו הכא, שני דרכים הם, שהרי זה בא על אשתו וזה בא על אחותו, ועשו שניהם מעשים חלוקים. ולא באופן זה מדובר בפסוק. אלא, משל ללוט ושתי בנותיו, שלאחר הפיכת סדום, כשחשבו שלא נשאר בעולם כי אם הן ואביהם, אמרו בנותיו "נחיה מאבינו זרע", ונתכוונו בביאתן להמשיך את קיום העולם.

ובמעשה זה, הרי הן, שנתכוונו לשם מצוה, לקיום העולם, קרא עליהם המקרא "צדיקים ילכו בם". ואילו הוא, לוט, שנתכוון לשם עבירה, קרא עליו המקרא "ופושעים יכשלו בם". (6)

אך תמהה הגמרא: מנין לנו לומר שלוט התכוון במעשה זה לשם עבירה? ודלמא הוא נמי, לשם מצוה מכוין?

אלא, אמר רבי יוחנן: ודאי לוט לשם עבירה התכוון, שהרי מצינו שהיה בעל עבירה כבר בלכתו לגור בסדום, שנאמר "וישא לוט את עיניו וירא את כל ככר הירדן כי כלה משקה", וכל הפסוק הזה לשם [בענין] עבירה נאמר, שהרי כך דרשו פסוק זה:

"וישא לוט" - כנגד מה שכתוב "ותשא אשת אדניו את עיניה". דהיינו, כמו שם, נשאה אשת פוטיפר עיניה אל יוסף לדבר עבירה, כך גם נשיאת עיניו של לוט כאן היתה לדבר עבירה.

"את עיניו", הוא כנגד מה שנאמר בשמשון "ויאמר שמשון, אותה קח לי כי היא ישרה בעיני".

"וירא", הוא כנגד מה שנאמר לגבי שכם בן חמור ודינה "וירא אותה שכם בן חמור", שעשה בה עבירה.

"את כל ככר הירדן", כנגד מה שנאמר [משלי ו] "כי בעד אשה זונה, עד ככר לחם".

"כי כלה משקה", כנגד מה שנאמר [הושע ב] "כי זנתה אמם, הובישה הורתם. כי אמרה: אלכה אחרי מאהבי, נותני לחמי ומימי, צמרי ופשתי, שמני ושקויי".

וכיון שמוכח כי לוט הלך אחר הזנות, לפיכך גם כאן, במעשה עם בנותיו, נחשב לו כמו שהתכוון לעבירה.

ומקשה הגמרא: איך יתכן לומר שלוט התכוון לעבירה, והא מינס אניס, שהן הביאוהו עליהן בשנתו ובשכרותו.

ומתרצת הגמרא: לוט לא היה אנוס.

וכדתנא משום רבי יוסי בר רב חוני: למה נקוד, מדוע יש נקודה בספר התורה על האות וי"ו שבתיבת "בקומה" ["ולא ידע בשכבה ובקומה"] של בתו הבכירה של לוט?

לומר לך, שרק בשכבה עמו לא ידע לוט, שהיה אז שכור מיינו, אבל בקומה, ידע, שכבר נתפקח משכרותו. נמצא, שלא היה אנוס אז.

ומקשה הגמרא: הרי אף אם ידע לוט בקומה, מכל מקום, היה אנוס בדבר, כי מאי הוה ליה למעבד, אחר שבשכבה עמו לא ידע? והלא מאי דהוה, הוה!

ומתרצת הגמרא: נפקא מינה, מאחר שידע כי כך עשתה עמו, היה לו להזהר בכך בעתיד, לפניא אחרינא, לערב שלאחריו, כי לא אבעי ליה למשתי יין ולהשתכר. וכיון ששתה והשתכר שוב, הוכיח שהיה נוח לו בדבר, ולפיכך אמר עליו הכתוב "ופושעים, יכשלו בם".

דרש רבה: מאי הכוונה במה דכתיב [משלי יח] "אח נפשע מקרית עוז, ומדינים כבריח ארמון".

"אח נפשע מקרית עוז" - זה לוט, שפירש מאברהם!

ופירוש תיבת "נפשע" - "נמרד". שמרד באברהם, שהיה נחשב כקרית עז, שזכותו הגינה על כל הנטפלים עמו, ולוט פירש ממנו. ולפיכך:

"ומדינים כבריח ארמון" שבפרידתו הטיל מדינים [מריבה וריחוק] בין ישראל לבין בני עמון, שהם זרעו של לוט, כבריח הנועל את הארמון שלא יוכלו להכנס אליו מבחוץ, וכמו כן אין עמוני ומואבי יכולין להתערב בישראל, שנאמר "לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה'". דרש רבי, ואיתימא רבי יצחק: מאי, מה היא הכוונה במה דכתיב [משלי יח] "לתאוה יבקש נפרד, בכל תושיה יתגלע". דהיינו, הרוצה להפרד מחברו כדי למלא תאוותו לבדו, (6א) סופו שתתגלה חרפתו בכל מקומות החכמה.

"לתאוה יבקש נפרד" - זה לוט, שנפרד מאברהם ונתאוה לעבירה.

"בכל תושיה נתגלע" - שנתגלה קלונו של לוט בבתי כנסיות ובתי מדרשות, שהם נקראים "תושיה", כי התורה היא תושיה, ובתי כנסיות ובתי מדרשות הן מקום התורה.

כדתנן, עמוני ומואבי אסורין איסור עולם. וזהו קלונו של לוט, הנלמד בבתי מדרשות, שזרעו אסורין לבוא בקהל ישראל.

ואמר עולא: תמר זנתה עם יהודה, וזמרי זינה עם כזבי בת צור, בתו של מלך מדין, אך שונים הם:

תמר זנתה, אך התכוונה לשם מצוה, כדי להעמיד זרע מן הצדיקים, ככתוב "כי ראתה כי גדל שלה והיא לא נתנה לו לאשה", לכן זכתה ויצאו ממנה מלכים ונביאים.

ואילו זמרי, זינה ונתכוון לעבירה, לכן נפלו בגלל חטאו כמה רבבות מישראל.

אמר רב נחמן בר יצחק: גדולה שכרה של עבירה הנעשית לשמה לשם מצוה, משכרה של מצוה הנעשית שלא לשמה.

שנאמר [שופטים ה] "תבורך מנשים יעל אשת חבר הקיני, מנשים באהל תבורך"!

התברכה יעל יותר מאותן נשים שעשו מצוות שלא לשמה, ונאמר בהן "אהל". (7)

מאן נינהו, מי הן אותן הנשים שקרא להן הכתוב בשם "נשים באהל"? שרה, רבקה, רחל ולאה. (8)

ומשמע ממה שהזכיר הכתוב ברכה על מעשה זה, שאף על פי שיעל עשתה עבירה כשנבעלה לסיסרא, מכל מקום, נחשבה לה כמצוה, כיון שעשתה זאת לשם מצוה, להציל את ישראל, וכדלהלן. ולכן ברכה הכתוב יותר מארבע האמהות.

ומקשה הגמרא: איני, והאמר רב יהודה אמר רב: לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות ואפילו שלא לשמה, שמתוך שלומד שלא לשמה זוכה ובא לאחר זמן ללמוד לשמה (9). ומוכח כי גם מצוה שנעשית שלא לשמה, נחשבת כמצוה, ואיך אמרינן שעבירה לשמה גדולה יותר ממצוה שלא לשמה, ומשמע שמצוה שלא לשמה אינה נחשבת למצוה כלל (10).

ומסקינן, כך אמר רב יהודה אמר רב: אימא, גדולה עבירה לשמה כמצוה שלא לשמה, ובאמת אין עבירה לשמה גדולה ממצוה שלא לשמה, אלא שוה אליה.

אמר רבי יוחנן: שבע בעילות בעל אותו רשע [סיסרא] (11) באותה שעה, כשברח מישראל ובא לאוהל יעל.

שנאמר "בין רגליה כרע נפל שכב, בין רגליה כרע נפל, באשר כרע שם נפל שדוד", הרי נאמרה כאן שבע פעמים לשון המורה על בעילה [כרע נפל שכב].

ומקשה הגמרא: היאך אמרינן שיעל עשתה מצוה בכך שנבעלה לאותו רשע? והא קמתהניא מעבירה!

אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בר יוחאי: אפילו טובתן של רשעים רעה היא אצל צדיקים, ולפיכך לא נהנתה יעל מאותו מעשה (12).

גופא: אמר רב יהודה אמר רב: לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות (13) אפילו שלא לשמה, שמתוך שעוסק בהן שלא לשמה, בא לעסוק בהן לשמה.

כמו שמצינו, (14) שבשכר ארבעים ושנים קרבנות שהקריב בלק הרשע, אף שעשה כן שלא לשמה, זכה ויצאה ממנו רות, כדאמר רבי יוסי ברבי חנינא: רות, היא בת בנו של עגלון, שהוא בן בנו של בלק, מלך מואב. והרי מרות יצא דוד, ש"ריווהו לה' בשירות ותשבחות", (15) ונמצא שבא זרעו של בלק לידי לשמה.

תוכן העניינים

חברותא על הוריות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה