חברותא על גיטין· הרב יעקב שולביץ
פרק שישי - האומר
הקדמה
הפרק שלפנינו עוסק בדיני שליחות הגט, ובאיזה אופן יש לנערה או קטנה יד לזכות בגט בעצמה או על ידי אביה. וכבר התחילה בו המשנה הראשונה בפרק "השולח", אלא שנפסק הענין על ידי ההלכות שנאמרו בו מפני תיקון העולם או מפני דרכי שלום.
ישנם שני סוגי שליחים:
"שליח הולכה" של האיש, ו"שליח קבלה" של האשה, והגמרא בקידושין [מא, א] לומדת את שניהם מדרשת הכתוב בפרשת גירושין: "ושלח" - מלמד שהוא עושה שליח. "ושלחה" - מלמד שהיא עושה שליח (1).
"שליח הולכה" - הוא שליח שממנה אותו הבעל להוליך את הגט לידי האשה, ואין חלים הגירושין עד שימסור השליח של הבעל את הגט או לאשה או לשלוחה.
ואף על פי שאין כל חלות של גירושין בשעה שנותן הבעל את הגט לשלוחו, בכל זאת צריך הבעל למנותו לשליח למסור את הגט לאשה, ואינו יכול להעביר לאשה את הגט בלי מינוי של שליחות. לפי שכתוב בתורה "וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה ושלחה מביתו", מלמד הכתוב שהבעל צריך ליתן לאשה את הגט מידו לידה. וכדי שיחשב "מידו לידה" גם כשמוסר לה הבעל את הגט על ידי אדם אחר, צריך הבעל למנותו לשליח, כדי שיחשב הדבר כאילו נותן הבעל עצמו את הגט מידו לידה.
"שליח קבלה" - הוא שליח שממנה אותו האשה לקבל את הגט מיד בעלה,
ושונה דינו של שליח לקבלה משליח להולכה, שכן שליח לקבלה הוא נחשב במקום האשה, ומשהגיע הגט לידו שליח הקבלה, הרי זה כאילו הגיע הגט ליד האשה, והיא נהיית מגורשת מיד בקבלת השליח (2).
לדעת הרמב"ם [גירושין ו, ד] ישנו סוג שליח נוסף: "שליח הבאה" שממנה האשה שליח שיביא לה את הגט, ויהיה כידה, שיחשב שנמסר הגט מיד הבעל ליד האשה, אבל שתתגרש רק כשיבוא הגט לידה, ודינו כ"שליח הולכה" שממנה הבעל להולכת הגט.
בעל שמינה שליח בלשון "התקבל", כיון שאינו יכול למנות "שליח קבלה", הרי הוא כשליח הולכה (3).
האשה שממנה שליח לקבלה, צריכה שיסכים הבעל שתתגרש בקבלת השליח, ואם אינו מסכים, הרי הוא עוקר את שליחותה, והשליח נעשה שליח להולכת הגט לידי האשה בלבד.
ולכן בשעה שמוסר הבעל לידי השליח קבלה, צריך שהבעל יאמר לו בלשון שמתפרש שמסכים שהשליח יהיה שליח לקבלה;
משנתנו דנה, אם יכול הבעל לחזור בו לאחר שנמסר הגט ליד השליח:
דף סב:
מתניתין:
הבעל שעשה שליח כדי למסור גט לאשתו, בין אם אומר לשליח בלשון "התקבל" וזכה בגט זה לאשתי, ובין אם אומר לו בלשון "הולך" גט זה לאשתי, אינו אלא שליח להולכה.
ולפיכך: אם רצה הבעל, לחזור בו ולבטל את הגט - יחזור, כל זמן שלא הגיע הגט ליד האשה.
כיון שהגט הוא חוב לאשה (4), ואי אפשר לזכות לה את הגט שלא מדעתה (5), ולכן כל זמן שלא הגיע הגט לידה עדיין אינה מגורשת, ויכול הבעל לחזור בו.
אבל האשה שמינתה שליח לקחת את הגט מהבעל, ואמרה לשליח בלשון "התקבל וזכה לי גיטי בשבילי", ונתן הבעל את הגט לשליח, הדין הוא שאם רצה הבעל לחזור בו מהגט - לא יחזור, שהואיל והאשה עשתה אותו שליח לקבלה, נעשית ידו כידה, וכשמסר הבעל את הגט ליד השליח, הרי הוא כאילו הגיע הגט ליד האשה.
והואיל ואם הבעל מוסר את הגט לשליח לקבלה אינו יכול לחזור בו, אין לו תקנה לחזור בו, אלא אם כן מסרב הבעל מסרב לשליחות זו של האשה, וממנה את השליח כרצונו. (6)
לפיכך, אם אמר לו הבעל לשליח לקבלה: אי איפשי [אין רצוני] שתקבל ותזכה לה את הגט, אלא רק הולך את הגט ותן לה, שתזכה האשה בגט רק כשיגיע לידה, רק אז, היות ועקר בזה את השליחות לקבלה ועשאו שליח להולכה, אם רצה הבעל לחזור בו, לפני שהגיע הגט ליד האשה - יחזור, כמו ששנינו לעיל בשליח להולכה.
רבן שמעון בן גמליאל אומר: לא רק האומרת "התקבל", אלא אף האומרת לשליח בלשון: טול לי גיטי, כוונתה שיהא שליח לקבל את הגט עבורה,
ולפיכך אם רצה הבעל לחזור לאחר שהגיע הגט לידי השליח - לא יחזור, כי גם לשון זו משמעותו היא, שהאשה עשאתו שליח להיות ידו כידה.
גמרא:
שנינו במשנה: בעל הממנה שליח להוליך גט לאשתו בלשון "התקבל" ו"והולך", יכול לחזור בו.
ודנה הגמרא עתה בשאלה האם לשון "הולך" הוא כ"זכה", או לאו, ולעיל [יד א] הביאה הגמרא מחלוקת בדבר.
אמר ליה רב אחא בריה דרב אויא לרב אשי: יש לדייק מהמשנה, כי טעמא שיכול הבעל לחזור בו הוא משום דלא שויתיה איהי [שלא מינתה האשה את השליח] להיות שליח לקבלה [ואילו הבעל לא יכול למנות שליח לקבלה, שהרי הגט הוא חוב לאשה, ואי אפשר לזכות לאדם על ידי אחר, שלא מדעתו, דבר שהוא חוב לו, ולכן יכול הבעל לחזור בו].
הא אם קודם מינוי הבעל, שויתיה איהי [מינתה אותו האשה] להיות עבורה שליח לקבלה, יש לנו לדייק מלשון המשנה שאף אם הבעל אומר לשליח בלשון "הולך", בכל זאת, אם רצה לחזור - לא יחזור, כי אין לשון זאת עוקרת את דברי האשה.
שמע מינה [משמע מכאן] לפשוט את המחלוקת לעיל [יד א] שלשון "הולך", כ"זכי" דמי. ולכן כשמינתה האשה את השליח לקבלה, ואמר לו הבעל בלשון "הולך" הגירושין, הם חלים מיד במסירת הגט מהבעל לשליח.
ודחינן: לא, אין להוכיח מכאן שהאומר "הולך" כאומר לו "זכי" דמי. כי לעולם אימא [יכול אני לומר] לך, שלשון "הולך", לאו כ"זכי", דמי. ואין לדייק מהמשנה שאם מינתה האשה את השליח לקבלה, הגט חל מיד, ואפילו אם אמר לו הבעל בלשון "הולך". אלא, משנתנו סוברת שאם אמר הבעל לשליח בלשון "הולך", הוא עוקר את שליחות האשה, ועושהו שליח הולכה בלבד.
והטעם שהמשנה לא נקטה באופן זה, ולא חידשה שלשון "הולך" עוקר את השליח מלהיות שליח קבלה, הוא משום שהמשנה העדיפה להשמיענו חידוש אחר, באופן שהאשה לא מינתה אותו לשליח.
ו"התקבל גט לאשתי" איצטריכא ליה, להשמיענו חידוש באופן שהאשה לא מינתה אותו לשליח.
דסלקא דעתך אמינא, הואיל והאשה לא מינתה אותו לשליח, והבעל שמינה אותו בלשון "התקבל", לאו בר שויה [אינו בר מינוי] שליח לקבלה הוא, אלא רק בר מינוי שליח הולכה, והוא הרי לא מינה את השליח בלשון הולכה, הייתי חושב לומר, כי אף על גב דמטא [שמגיע] גיטא לידה של האשה עצמה לא להוי גיטא, שהרי מינוי של הבעל לשליח אינו תקף, ואין זו שליחות כלל.
קא משמע לן ד"התקבל והולך" קאמר. שאדם יודע שאין הוא יכול למנות שליחות לקבלה, והתכוון למנותו שליח להולכה, ולכן כשהגיע גט לידה הרי היא מגורשת.
ואגב חידוש זה הביאה המשנה, גם אופן שעשה הבעל שליח בלשון הולך. וכך כוונת המשנה לומר: בין שאמר הבעל בלשון "קבלה", בין שאמר בלשון "הולכה", נעשה שליח להולכה.
ומנסה הגמרא להביא ראיה לדין "הולך כזכי" מהמשך המשנה.
תנן במשנתנו: האשה שאמרה "התקבל לי גיטי", אם רצה לחזור - לא יחזור.
מאי לאו, האם לא הולך דין זה על שני הלשונות שאמר לו הבעל ברישא של המשנה, לא שנא אקבלה, אם אמר לו הבעל בלשון קבלה, לא שנא אהולכה, אם אמר לו הבעל בלשון הולכה, אחרי שמינתה אותו האשה שליח לקבלה, הדין שלא יחזור.
ושמע מינה ש"הולך" הוא כ"זכי", ואין הבעל עוקר בלשון "הולך" את השליח מלקבל את הגט בתור שליח קבלה של האשה.
ודחינן: לא, הדין של הסיפא, שאם האשה עשתה את השליח לקבלה, הרי מתגרשת מיד במסירת הגט לשליח, מדובר רק אקבלה, באופן שגם הבעל אמר בלשון קבלה.
תא שמע ממה שנינו בהמשך המשנה: לפיכך, אם אמר לו הבעל לשליח האשה "אי איפשי [אין רצוני] שתקבל ותזכה לה, אלא הולך ותן לה", אם רצה הבעל לחזור - יחזור.
ומוכח מהמשנה, טעמא שיכול הבעל לחזור, ואין היא מגורשת מיד בקבלת השליח, דווקא משום דאמר "אי איפשי שתקבל לה".
הא אם לא אמר "אי איפשי", משמע, שאפילו אם אמר "הולך", אינו עוקר את שליחות האשה, והרי הוא שליח לקבלה, ואם רצה לחזור - לא יחזור.
שמע מינה: "הולך" כ"זכי" דמי!
ודחינן: אין ראיה מכאן. כי דילמא אין לשנות כאן בסיפא "הולך" ותן לה, אלא המשנה מדברת בבעל שאמר בלשון "הילך", שודאי הכוונה שלו לומר "הילך כמו שאמרה האשה", ולכן, אם לא אמר הבעל "אי אפשי", הרי הוא שליח קבלה.
ועתה הגמרא עוברת לדון בעצם דין השליחות בגט:
דין שליחות בגט נלמד מהפסוק "וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה ושלחה מביתו" [דברים כד א].
ואם כן פשיטא, כי איש - הוי יכול הוא להיות שליח של הבעל להולכה -
שכן בעל הוא המוליך את הגט לאשתו, ובדבר שהוא עצמו כשר, גם שלוחו כשר.
וכן פשוט לנו כי אשה הויא, יכולה להיות שליח לקבלה - שכן אשה עצמה מקבלת את גיטה מיד בעלה.
אבל יש להסתפק:
האם איש יכול להיות שליח לקבלה, לזכות בגט עבור האשה.
והאם האשה יכולה להיות שליח להולכה, להוליך את הגט עבור הבעל לידי האשה. (7)
מאי [מהו הדין], האם אומרים כיון שהבעל אינו בר קבלה, גם שאר זכרים אינם בני קבלה לזכות בגט עבור האשה, או לא. וכמו כן הספק לענין שליחות להולכה באשה (8).
ומנסה הגמרא לפשוט את הספק ממשנתנו:
תא שמע ממה ששנינו במשנתנו: האומר לשלוחו "התקבל גט זה לאשתי", או שאמר "הולך גט זה לאשתי", הדין הוא, אם רצה הבעל לחזור בו מהגט - יחזור, שהשליח נהיה שליח להולכה בלבד.
ואם האשה שאמרה לשליח "התקבל לי גיטי", הדין הוא שאם רצה הבעל לחזור בו מהגט - לא יחזור, שהשליח נהיה שליח קבלה, ומיד בקבלתו מתגרשת האשה.
מאי לאו [האם לא מדובר] בחד שליח [באותו שליח] בשני המקרים, ושמע מינה שאותו שליח הכשר לקבלה כשר גם להולכה.
ודחינן: לא. אפשר לפרש שמדובר במשנתנו בשני שלוחין שונים, והשליח להולכה היה איש זכר, והשליח לקבלה היתה אשה.
תא שמע ממה שנינו בסיפא: לפיכך, אם אמר לו הבעל לשליח ששלחה האשה לקבל עבורה את גיטה: אי איפשי [אין רצוני] שתקבל ותזכה לה, אלא הולך ותן לה, אם רצה הבעל לחזור בו מהגט יחזור, שהרי הפך את השליח לשליח הולכה,
והא הכא, דחד שליח הוא, שהרי לאותו שליח שאמרה לו האשה "התקבל", אמר לו הבעל אי אפשי שתהא שליח לקבלה, אלא תהא שליח להולכה.
ושמע מינה שאותו שליח הכשר לקבלה, כשר גם להולכה. וכיון שלעיל הסתפקה הגמרא שני ספיקות. א. האם האיש יכול להיות שליח קבלה. ב. האם האשה יכולה להיות שליח הולכה, פשוט מינה ממשנה זו לאחד מהספיקות.
כי אפשר לומר שהמשנה מדברת באיש, שכשר גם לקבלה, ואפשר לומר שהמשנה מדברת באשה שכשרה גם להולכה.
אבל יותר מסתבר לפשוט מהמשנה שאיש הוי גם שליח לקבלה, מאשר לפשוט מהמשנה שאשה כשרה גם להולכה,
שכן מצינו באיש אופן שמקבל גט, שהרי אב מקבל גט לבתו קטנה במקומה, וזה נלמד מכך שהתורה זיכתה לאב לקבל את קדושיה בפסוק "ויצאה חנם אין כסף", וכתוב "ויצאה והיתה" להקיש קדושין לגיטין, ולומדים מכך שכמו קידושי הקטנה הם לאביה כך גט הקטנה הוא לאביה. והיות ומצינו אופן שהאיש מקבל גט, לכן מסתבר שגם בשליחות הוא כשר. (9)
ואם כן, יש לפשוט מהמשנה רק באיש, שכשר גם לקבלה.
אבל באשה, האם היא יכולה להיות גם שליח להולכה, עדיין תיבעי לך, מאי? אמר רב מרי, תא שמע ממה ששנינו במשנה לעיל [דף כג]: אף הנשים השונאות את האשה, כגון חמותה ובת חמותה, צרתה ויבמתה ובת בעלה, שאין נאמנות לומר על אשה שמת בעלה מפני שחשודות להזיק לה - נאמנות "להביא" את גיטה מהבעל.
והתם, ודאי שליחות הולכה היא, שהרי נאמנות "להביא את גיטה".
שמע מינה שאשה יכולה להיות שליח להולכה (10).
אמר רב אשי: מסיפא של המשנה שם נמי שמע מינה שאשה יכולה להיות שליח להולכה.
דקתני סיפא: האשה עצמה מביאה את גיטה, ובלבד שהיא צריכה לומר בפני נכתב ובפני נח תם.
ואוקימנא [והעמדנו] לעיל בפרק ראשון, שמדובר בשליחות הולכה, מזה שצריכה האשה לומר "בפני נכתב ובפני נחתם", והתקשנו בזה, שהרי משעה שהגיע גט לידה היא מגורשת, ומדוע צריכה היא לומר בפני נכתב ובפני נחתם, ותירצנו שמדובר באופן שאמר לה הבעל שתהיה שליח להולכה עד שתבא לשם, ואם כן עדיין לא נתגרשה, ומשום כך צריכה לומר "בפני נכתב ובפני נחתם".
שמע מינה שהאשה נעשית גם שליח להולכה. (11)
איתמר: אם אמרה האשה לשליח "הבא לי גיטי", ומשמעות הדברים שרק משעה שיבוא הגט לידה יחולו הגירושין. (12) והשליח בא ואמר לבעל: "אשתך אמרה התקבל לי גיטי", ומשמעות הדברים שמיד כשיזכה השליח בגט - תתגרש.
והוא [הבעל] אמר לשליח: הילך את הגט, שיחול כמה שאמרה. אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב: אפילו הגיע גט לידה, אינה מגורשת.
ומוכיחה הגמרא מדברי רב נחמן בשם רב:
שמע מינה, שהבעל אדיבורא דידיה של השליח קא סמיך, וכוונת הבעל כדברי השליח, שיעשה שליח לקבלה ולזכיית הגט עבור האשה, ולא שליח להולכת הגט מידי הבעל לידי האשה. וכיון שהאשה לא מינתה אותו לשליח לקבלה (13), אינה מתגרשת כשהשליח מקבל את הגט מידי הבעל, וגם אינה מתגרשת כשהיא מקבלת את הגט מידי השליח, כיון שהוא לא היה שליח להולכה, וחסר במסירת הבעל לידי האשה.
דאי [שאם] נאמר שהבעל אדיבורא דידה [של האשה] קא סמיך, וכוונת הבעל כדברי האשה ולא כדברי השליח, וכך פירוש הדברים שאמר לשליח: אני איני יודע מה אמרה לך, אלא אמסור לך את הגט כמו שאמרה לך האשה.
אם כן, היה צריך להיות הדין שמכי מטי [שכאשר מגיע] גיטא לידה מיהא, תיגרש! שהרי גם הבעל עשה את השליח לשליח הולכה.
ונפשוט מדברי רב נחמן את האיבעיא שנסתפקו בה במסכת בבא מציעא [פרק השוכר את האומנין] האם המשלח סומך על דברי השליח או לא.
אמר רב אשי: הכי השתא!? וכי אפשר לפשוט מדברי רב נחמן בשם רב שהבעל סומך על דברי השליח?
דף סג.
בשלמא אי איתמר איפכא: האשה אמרה "התקבל לי גיטי", והשליח אמר "אשתך אמרה הבא לי גיטי", והוא הבעל אמר לשליח "הילך כמה שאמרה", באופן זה היה אפשר לפשוט את הספק האם הבעל סומך על דברי השליח או שתלה בדעת האשה.
היות ואמר על כך רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב: כיון שהגיע גט לידו של השליח מגורשת.
אלמא, מוכח מזה, כי אדיבורא דידה הוא דקא סמיך.
אי נמי, אם היה אומר רב נחמן: כיון שהגיע גט לידה של האשה מגורשת, היה אפשר לפשוט כי אדיבורא דידיה של השליח קא סמיך.
אלא הכא, באופן שהאשה אמרה לשליח "הולך" והשליח אמר לבעל שהיא אמרה לו "התקבל", אין ראיה מדברי רב נחמן שאינה מגורשת לכך שהבעל סמך על דברי השליח, משום שאפילו אם הבעל תולה בדעת האשה, אפשר לומר שחידש רב נחמן שלא מועילה שליחות השליח, כיון דעקריה שליח לשליחותיה לגמרי הוא, שהשליח לא הסכים לקבל את הגט בתורת שליח הולכה.
דאמר השליח: שליח לקבלה הוינא, להולכה לא הוינא, שאיני רוצה לטרוח (1) ולהביא לה את הגט.
ואם כן, גם אחר כך, כשנמלך והוליך את הגט לאשה, אינו גט, שהרי מתחילה, בשעת קבלת הגט, לא קבל עליו להיות שליח של הבעל להולכה. ובשעה שנמלך בו השליח להיות שליח להולכה, לא נתמנה לכך על ידי הבעל (2).
ואין לפשוט מרב נחמן האם הבעל סומך על דברי השליח או על דעת המשלח (3).
ומקשינן תיובתא לרב נחמן:
אמר רב הונא בר חייא, תא שמע ממה ששנינו במשנתנו: האומר לשלוחו "התקבל גט זה לאשתי" או שאמר לשלוחו "הולך גט זה לאשתי", אם רצה הבעל לחזור בו מהגט - יחזור.
ומבואר במשנה כי טעמא שאין הגט חל באומר לשליח בלשון "התקבל", הוא רק משום דרצה הבעל לחזור בו. הא אם לא רצה הבעל לחזור בו, הוי גט. ומקשינן ואמאי? הא בעל, לאו בר שויא [בר מינוי] שליח לקבלה הוא! ומדוע מהני השליחות באומר "התקבל".
אלא, על כרחך, הטעם שמהני השליחות, הוא משום שאמרינן: כיון שנתן עיניו והחליט לגרשה, מימר אמר הבעל בליבו, תיגרש כל היכי [בכל אופן] שמועיל דמגר שה.
ולכן אף על פי שהבעל לא נתן את הגט לשליח אלא רק בתורת קבלה, בכל זאת כשמגיע הגט לידי האשה מתגרשת בו, משום שכיון שנתן עיניו לגרשה, לכן כשיוודע לו (4) שאינו יכול לעשות שליח לקבלה, נוח לו שהשליח יהיה לפחות שליח להולכה.
ואם כן קשה על דברי רב נחמן, שהכא נמי באופן שדיבר עליו רב נחמן, שאשה אמרה לשליח "הולך" והשליח אמר שהיא אמרה "התקבל", אפילו אם בשעה שהשליח מקבל את הגט מידי הבעל, אין בדעתו להיות שליח להולכה, מכל מקום כשהשליח נמלך להוליך את הגט לאשה, נוח לו לבעל בזה, והרי הוא שליח הבעל להולכה,
וכמו שראינו במשנה: שכיון שנתן הבעל עיניו לגרשה, מימר אמר הבעל בליבו שתיגרש כל היכי דמגרשה!
ודחינן: הכי השתא, אין הדין של רב נחמן דומה למשנה,
שהתם באופן של המשנה, שהבעל אמר "התקבל", אדם יודע שאין שליחות לקבלה, וגמר ונתן לשם הולכה, ומה שאמר הבעל "התקבל" התכוון לומר "התקבל והולך", ולכן מהני השליחות,
מה שאין כן הכא, כשהשליח אמר לבעל שהאשה עשתה אותו שליח קבלה, טעי הבעל, וסבור כדברי השליח, ולא נתן לו את הגט אלא לשם קבלה.
וכמו כן, לפי ביאור רב אשי, שביאר בדברי רב נחמן שהשליח עקר את עצמו מלהיות שליח הולכה, גם כן לא קשה מהמשנה שם, לפי שהטעם שבמשנה הוא נעשה שליח להולכה באמר הבעל "התקבל", אינו מהטעם שאמרנו, אלא משום שכוונת הבעל "התקבל והולך", ומתחילה נעשה שלוחו. מה שאין כן בדברי רב נחמן, שמתחילה, בשעת קבלת הגט, לא הסכים השליח להיות שליח הולכה. ולכן לא קשה על מה שאמר רב נחמן שבאופן כזה אין גירושין.
אמר רבא, תא שמע ממה ששנינו: קטנה שאמרה לשליח "התקבל לי גיטי", אינו גט עד שיגיע גט לידה, לפי שאין בכח הקטנה לעשות שליח.
ומדייק רבא מהמשנה: הא כי מטי גיטא לידה, מיהא, מגרשה!
ואמאי? והא לאו שליח להולכה שוייה הבעל!
אלא, על כרחך, הטעם שמועיל הגט כשמגיע ליד האשה, כי אמרינן: כיון שנתן עיניו לגרשה, מימר אמר הבעל בליבו, תיגרש כל היכי [בכל אופן] שמועיל דמגרשה.
ולכן, אף על פי שהבעל לא נתן את הגט לשליח אלא רק בתורת שלוחה, בכל זאת כשמגיע הגט לידי האשה מתגרשת בו, כי היות ונתן עיניו לגרשה, כשיוודע לו שהקטנה אין בכוחה למנות שליח לקבלה, נוח לו שהשליח יהיה לפחות שלוחו להולכה.
אם כן, הכי נמי בדין של רב נחמן, שהשליח הטעה את הבעל שהאשה עשתה אותו שליח קבלה, נאמר: כיון שנתן עיניו לגרשה, מימר אמר הבעל בליבו שתיגרש כל היכי דמגרשה!
ודחינן: הכי השתא!? וכי ניתן לדמות את הדין של רב נחמן למשנה שם!?
הרי התם, בקטנה ששלחה שליח, הטעם שמועיל השליחות, אינו מהטעם שאמרנו, אלא מהטעם שאדם יודע שאין שליחות לקטן, ולכן מתחילה גמר הבעל בליבו ונתן לה לשום הולכה דידיה [שהשליח יוליך עבורו את הגט].
מה שאין כן הכא, בדינו של רב נחמן, טעי הבעל בדברי השליח, והוא ממנה אותו לקבלה כדברי השליח.
תא שמע ממה ששנינו בברייתא:
אמרה האשה לשליח "הבא לי גיטי", והשליח אמר לבעל "אשתך אמרה התקבל לי גיטי".
או שאמרה האשה "התקבל לי גיטי", והשליח אמר לבעל "אשתך אמרה הבא לי גיטי".
והוא הבעל אמר לשליח באחד מהלשונות הללו: הולך ותן לה, זכי לה, והתקבל לה. הדין הוא: אם רצה הבעל לחזור בו מהגט קודם שהגיע הגט לידי האשה - יחזור. אך משהגיע גט לידה - מגורשת.
מאי לאו [האם אין הכוונה] בברייתא: קבלה אקבלה. דהיינו, שלשון הבעל "זכי לה והתקבל לה" הולך על האופן שהאשה עשתה את השליח להבאה והשליח אמר לבעל שהוא שליח קבלה.
והולכה אהולכה. שלשון הבעל "הולך ותן לה" הולך על האופן שהאשה עשתה את השליח לקבלה והשליח אמר לבעל שהוא שליח הולכה.
ועל זה נפסק בברייתא שהגט חל משיגיע ליד האשה.
ואם כן, הרי זה תיובתא לרב נחמן. שהרי בברייתא מבואר שאם האשה אמרה "הבא לי גיטי", והשליח אמר לבעל "אשתך אמרה התקבל", והבעל אמר "התקבל", שבהדיא נתן לשליח בתורת קבלה [והבעל אינו יכול למנותו שליח קבלה, והאשה גם כן לא עשתה אותו שליח קבלה] - נהיה השליח [לפחות] שליח הולכה, ומשמע שאומרים: כיון שנתן בה הבעל עיניו לגרשה, מתכוון הבעל לגרשה בכל אופן שמועיל.
כל שכן באופן של רב נחמן, שהבעל אמר לשליח "הילך כמו שאמרה", שאפשר לומר שלא סמך על דברי השליח, אלא תלה בדעת האשה, ומינה אותו גם כן שליח להולכה, שאז בודאי יש לומר שהשליח נעשה שליח להולכה.
ודחינן: לא באופן שכזה מדברת הברייתא. אלא קבלה אהולכה! דהיינו, שהבעל אמר לשון של קבלה, "זכי והתקבל לה", על לשון הולכה שאמר השליח "אשתך אמרה הבא לי". שבאופן כזה גם האשה מינתה אותו לשליח קבלה, שהרי אמרה לשליח "התקבל".
ולשון הולכה שאמר הבעל "הולך ותן לה", הולך אקבלה שאמר השליח "אשתך אמרה התקבל", ולכן מועיל הגט לכשתבוא לידה.
ומקשינן: אי מדובר בברייתא שלשון קבלה של הבעל הולך אהולכה שאמר השליח, והטעם שמועיל השליחות לפי שאף האשה מינתה את השליח לקבלה, אם כן, צריך להיות הדין שמכי מטי גיטא, משעה שמקבל השליח את הגט לידיה, לאלתר ליהוי גיטא. ומדוע מבואר בברייתא שרק משיגיע הגט לידה מגורשת!
שמעת מינה, תפשוט מהברייתא את האיבעיא שבמסכת בבא מציעא, דאדיבורא דידיה של השליח קא סמיך הבעל! ומה שאמר הבעל לשליח "התקבל", התכוון לומר "התקבל והולך".
וכמו שרב אשי אמר לעיל, שאם רב נחמן היה אומר שבאופן שהאשה אמרה "התקבל" והשליח אמר "אשתך אמרה הבא" שהדין הוא שהיא מגורשת רק כשיגיע הגט לידה, היה אפשר לפשוט שהבעל סומך על דברי השליח ועשאו להולכה.
ודחינן: הכי השתא!? איך יתכן לדמות את הדין של הברייתא לדברי רב אשי.
והרי התם, באופן שדיבר בו רב אשי, קאמר ליה הבעל לשליח "הילך כמה שאמרה", וכיון שאינה מתגרשת בקבלה של השליח, ניתן לפשוט משם את האיבעיא שבמסכת בבא מציעא, שכוונת הבעל במה שאמר "כמה שאמרה" שהאמין לשליח במה שאמר לו בשם אשתו, ובתורת הולכה הביא לו.
מה שאין כן הכא, מהברייתא, לא ניתן לפשוט את האיבעיא שבמסכת בבא מציעא, כי מי קאמר ליה הבעל לשליח "הילך כמה שאמרה"? הרי הבעל אמר "התקבל".
והיות והשליח אמר שהאשה עשתה אותו שליח להולכה, והבעל יודע שאינו עושה שליח קבלה, אם כן ברור שהתכוון לומר שיהיה שליח הולכה, "והתקבל והולך" קאמר.
אבל באופן שהבעל אמר "הילך כמה שאמרה", עדיין אפשר להסתפק שמא סומך על הדעת שלה.
תנו רבנן בברייתא:
אמרה האשה לשליח: התקבל לי גיטי, והשליח בא ואמר לבעל: אשתך אמרה התקבל לי גיטי. והוא הבעל אומר לשליח: הולך ותן לה, זכי לה והתקבל לה,
הדין הוא שאם רצה הבעל לחזור בו - לא יחזור, כי מיד בקבלת השליח חל הגט (5).
רבי נתן אומר: אם אמר הבעל הולך ותן לה, הדין הוא שאם רצה הבעל לחזור - יכול יחזור, שהבעל עשה את השליח שליח להולכה, ואם אמר הבעל לשליח: זכי לה והתקבל לה, אם רצה הבעל לחזור - לא יחזור,
רבי אומר: בכולן - בין ב"הולך ותן לה", ובין ב"זכי והתקבל לה", אם רצה הבעל לחזור - לא יחזור, שלשון "הולך" הוא כ"זכי", והבעל עשאו שליח קבלה.
אבל אם הבעל אמר לו לשליח אי איפשי שתקבל לה אלא הולך ותן לה, באופן זה גילה הבעל דעתו שלשון "הולך" שאמר אין כוונתו לזכיה (6), ועשאו הבעל שליח הולכה, ואם רצה הבעל לחזור קודם שיגיע הגט לידי האשה - יחזור.
ומקשינן: שלכאורה דעת רבי היינו דעת תנא קמא!
ומתרצינן: איבעית אימא: לשון אי איפשי אתא רבי לאשמועינן, שאם הבעל במפורש מסרב לעשותו שליח קבלה, ועושה אותו שליח הולכה, הריהו מבטל את שליחותו הקודמת של השליח, והוא נעשה שליח להולכה.
ואיבעית אימא: הא קא משמע לן הברייתא:
מאן תנא קמא - רבי היא.
איבעיא להו: מה הדין, בבעל שאומר לשליח "הילך" - לדעת רבי נתן.
האם כאומר "זכי" דמי, והגט חל מיד בקבלת השליח. או לאו כ"זכי" דמי?
ומנסה הגמרא לפשוט ממשנתנו:
תא שמע ממה ששנינו במשנתנו: האומר לשלוחו "התקבל גט זה לאשתי", או שאמר לו "הולך גט זה לאשתי", אם רצה הבעל לחזור בו מהגט קודם שהגיע ליד האשה - יחזור.
והאשה שאמרה לשליח תחילה "התקבל לי גיטי", ואחר כך נתן לו הבעל את הגט, הדין הוא שאם רצה הבעל לחזור בו מהגט - לא יחזור.
דף סג:
מאי לאו [האם לא מדובר] במשנה, באופן שהבעל אמר לשליח קבלה של האשה "הילך", וכשיטת רבי נתן היא. ויש להוכיח מכאן, שאף על פי שחולק ב"הולך" וסובר שאין זה לשון של שליחות לקבלה, מודה באמר הבעל בלשון "הילך", ולכן חל הגט מיד בקבלת השליח,
ותפשוט ממשנתנו שלשון "הילך" לרבי נתן כ"זכי" דמי.
ודחינן: לא! אלא אפשר להעמיד את משנתנו אפילו באופן שהבעל אמר לשליח האשה בלשון "הולך", וכשיטת רבי שסובר שבכל לשון שאמר הבעל, נשאר השליח שליח קבלה של האשה.
תא שמע ממה ששנינו בהמשך משנתנו: לפיכך, אם אמר לו הבעל לשליח "אי אפשי [אין רצוני] שתקבל ותזכה בגט בשבילה, אלא הולך ותן לה", הדין הוא שאם רצה הבעל לחזור בו מהגט קודם שיגיע ליד האשה - יחזור.
ודייקינן: טעמא שיכול הבעל לחזור בו, ואין הגט חל מיד בקבלת השליח, משום דאמר "אי אפשי",
הא אם לא אמר "אי אפשי", משמע, שאם רצה הבעל לחזור בו - לא יחזור.
מאי לאו [האם לא מדובר] במשנה באופן שאמר הבעל לשליח האשה "הילך", ועם כל זה באופן שלא אמר "אי אפשי" הרי הוא שליח קבלה, ונעמיד את המשנה כשיטת רבי נתן.
ונוכיח מכאן שלרבי נתן לשון "הילך" כ"זכי" דמי.
ודחינן: לא! אלא אפשר להעמיד את המשנה אפילו באופן שהבעל אמר לשליח האשה בלשון "הולך", וכשיטת רבי שסובר שבכל לשון שאמר הבעל, נשאר השליח שליח קבלה של האשה.
תא שמע ממה ששנינו בברייתא: בעל שאמר לשלוחו "הולך גט זה לאשתי", אם רצה הבעל לחזור בו מהגט קודם שהגיע ליד האשה - יחזור, ואם אמר הבעל לשלוחו: "הילך" גט זה לאשתי, אם רצה הבעל לחזור בו מהגט - לא יחזור.
מאן שמעת ליה דאמר [מיהו התנא שסובר] באמר הבעל לשלוחו בלשון "הולך", הדין הוא שאם רצה הבעל לחזור, יחזור? - רבי נתן הוא! (7)
ואותו תנא קאמר בברייתא, באמר הבעל לשלוחו בלשון הילך הדין הוא שאם רצה לחזור לא יחזור והגט חל מיד בקבלת השליח,
שמע מינה [מוכח מהברייתא] שלדעת רבי נתן לשון "הילך" כ"זכי" דמי,
ומסיקה הגמרא: אכן שמע מינה.