חברותא על גיטין· הרב יעקב שולביץ
פרק חמישי - הניזקין
מתניתין:
פרק זה עוסק ברובו בדיני ממונות, והוא נשנה בתוך מסכת גיטין, כיון שבפרק השולח נשנו הלכות שנתקנו "מפני תיקון העולם", ולכן סמך התנא לכאן את פרק "הניזקין", העוסק אף הוא בעניינים שנאמר עליהם שהם "מפני תיקון העולם".
ושונה כאן התנא במשנה את ההלכות שנאמרו מפני תיקון העולם. ובגמרא יתבאר מה הוא "תיקון העולם" שיש בכל אחת מהן: א. הניזקין [אנשים שניזוק ממונם על ידי אנשים אחרים (1)], שמין להן את נזקן, (2) וגובין אותו בעידית [קרקע מעולה (3)] שבנכסי המזיק.
ב. ובעל חוב [מלוה] גובה את חובו בקרקע בינונית.
ג. וכתובת אשה נגבית בזיבורית [קרקע פחותה ורעה (4)], ובגמרא יתבאר, אם מדובר בגרושה הגובה את כתובתה מבעלה, או באלמנה הגובה מן היתומים.
רבי מאיר חולק ואומר: לא בעל חוב בלבד גובה מן הבינונית, אלא אף כתובת אשה בבינונית.
ד. אין נפרעין, אפילו ניזקין, את גביית את נזקם מנכסים משועבדים [שנמכרו ללקוחות], במקום שיש ברשותו של המזיק נכסים בני חורין, ואפילו (5) אם הנכסים שברשות המזיק הן זיבורית [והנכסים שמכר ללקוחות הם עידית].
ה. אין נפרעין מנכסי יתומין, אלא מן הזיבורית. ובגמרא יתבאר אם מקטנים דווקא, או אפילו מגדולים. וכן יתבאר אם בבעלי חובות דווקא תיקנו, או גם בניזקין.
ו. הגוזל שדה ומכרה, וזרעוה לקוחות ועשתה פירות, וכן אם השביחו את הקרקע, הרי הנגזל מוציא מהם את השדה כמות שהיא, עם פירותיה ושבחה, ואינו משלם הנגזל ללקוחות שהשביחו את השדה וגידלו את פירותיה אלא רק את הוצאותיהם. (6) וכאשר הלקוחות חוזרין על הגזלן "המוכר", לגבות ממנו את הפסדם, הרי שאת דמי הקרקע עצמה, כפי ששילמו לגזלן המוכר בעת ש"מכרה" להם, גובים הם אף מנכסים משועבדים, דהיינו, מנכסים אחרים שמכר המוכר הגזלן מרכושו ללקוחות אחרים.
אבל אין מוציאין מנכסים משועבדים, לא לאכילת פירות [עבור הפירות שהוציא הנגזל מידי הלקוחות, והפסידו בכך הלקוחות את אכילת פירות השדה (7)], ולא לשבח קרקעות [עבור שבח הקרקעות] שהוציא מהם הנגזל, אלא גובים את דמי נהפסדים האלו מהגזלן רק מנכסים בני חורין שבידו, ולא מנכסים אחרים שלו שמכר לאנשים אחרים. (8)
וכן אין מוציאין למזון האשה והבנות שהבעל חייב במזונות אשתו, וכן חייב האב במזונות בנותיו עד שינשאו, (9) וגובות הן את מזונותיהן מנכסים בני חורין, ולא מנכסים משועבדין.
וכל הדינים האלו שנזכרו כאן, הם מפני תיקון העולם, וכפי שיתבאר בגמרא.
ז. והמוצא מציאה ומחזירה, והבעלים טוענים שלא החזיר את כולה, אלא רק את חלקה, לא ישבע המוצא שבועת מודה במקצת הטענה, מפני תיקון העולם. (10)
גמרא:
שנינו במשנה: "הניזקין שמין להן בעידית וכו' מפני תיקון העולם".
ותמהה הגמרא: וכי הלכה זו תקנת חכמים היא מפני תיקון העולם!?
הלא הלכה דאורייתא היא! דכתיב [שמות כב ד]: "כי יבער איש שדה או כרם, ושלח את בעירה, ובער בשדה אחר מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם"!? (11)
אמר [תירץ] אביי: אכן דין גביית ניזקין בעידית מן התורה הוא. ומה ששנינו שהוא "מפני תיקון העולם", לא צריכא לומר כן אלא לרבי ישמעאל, דאמר: מדאורייתא רק ב"דניזק שיימינן".
קא משמע לן משנתנו, שתיקנו חכמים מפני תיקון העולם, שיהיו אנשים נזהרים מלהזיק בגופם או בממונם, להחמיר באופן השומא של גביית הניזקין, ושיימינן אפילו בעידית דמזיק.
דהיינו, אם היתה הזיבורית של המזיק מעולה ושוה כעידית של ניזק, הרי שעל אף שמדין תורה היה המזיק משלם את הנזק רק מהזיבורית שלו, כיון שהיא שוה לעידית של ניזק, בכל זאת, מפני תיקון העולם, תיקנו חכמים שישלם המזיק מעידית של נכסיו.
ומפרשינן: מאי רבי ישמעאל [היכן מצינו את דברי רבי ישמעאל] שאומר מדאורייתא בדניזק שיימינן.
דתניא: זה שנאמר בתורה: "מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם", היינו, שתהא השומא של גביית הנזק לפי מיטב [עידית] שדהו של ניזק, ומיטב כרמו של ניזק, דברי רבי ישמעאל.
רבי עקיבא אומר: לא בא הכתוב אלא לגבות לניזקין מן העידית. ולהלן יבואר שלדעת רבי עקיבא הניזק גובה מעידית של מזיק מדאורייתא.
וקל וחומר למזיק את ההקדש, שגובה מעידית.
והניחה הגמרא עתה, שלפי רבי ישמעאל "מיטב שדהו של ניזק", פירושו: תשלום הנזק לפי הערך של ערוגה השמינה ביותר שבשדות הניזק, (12) ולפיכך פרכינן: ולרבי ישמעאל, האומר "מיטב שדהו של ניזק":
הא תינח אכל ערוגה שמנה שבשדות הניזק, אכן משלם שמנה, כמו שהזיק.
אבל אכל כחושה - וכי משלם שמנה!? למה ישלם יותר ממה שהזיק!? (13)
אמר תירץ רבי אידי בר אבין: הכא במאי עסקינן:
כגון שאכלה הבהמה פירות ערוגה העומדת בין הערוגות, (14) והיו הערוגות הכחושות והשמנות מעורבות זו אצל זו, ולא ידעינן אי ערוגה כחושה אכל, ואינו צריך לשלם אלא דמי כחושה, אי ערוגה שמנה אכל, וצריך לשלם דמי שמנה - ועל זה אמרה תורה: "מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם", ללמדנו, דמשלם ליה ממיטב [דמי שמנה].
אמר הקשה רבא: איך יתכן לפרש שכך היא כוונת התורה!?
והרי אילו ידעינן בוודאות דכחושה אכל, פשיטא לן דמשלם כחושה. ואם כן, השתא דלא ידעינן [כאשר איננו יודעים] מאיזו אכל, וכי משלם שמנה!?
והרי דין תורה הוא, שהמוציא ממון מחבירו, עליו מוטלת חובת הראיה, (15) ואם כן, למה נחייב את המזיק מספק!?
אלא, מכח קושיא זו, אמר פירש רב אחא בר יעקב את דברי רבי ישמעאל באופן אחר:
דף מט.
הכא - במחלוקת רבי ישמעאל ורבי עקיבא - במאי עסקינן [באיזה אופן מדובר]? כגון שהיתה שוה שדה עידית דניזק, כמו שדה זיבורית דמזיק. (1)
רבי ישמעאל סבר: בקרקע דניזק שיימינן, שמים אנו את "מיטב שדהו" שאמרה תורה, שישלם המזיק בקרקע שנחשבת כמו העידית של הניזק, על אף שיש לו למזיק קרקעות משובחות ממנה.
ורבי עקיבא סבר: בשדותיו דמזיק שיימינן.
ולפיכך, אם היתה עידית של הניזק שוה כזיבורית של המזיק, הרי לדעת רבי ישמעאל משלם המזיק מזיבורית שלו, כיון שהיא "מיטב דניזק". ואילו רבי עקיבא מחמיר, ואומר: לא בא הכתוב להקל עליו, (2) לפוטרו בעידית דניזק שהיא כזיבורית דמזיק, אלא לחייבו לשלם מעידית שלו.
ומפרשת הגמרא טעם מחלוקתם של התנאים:
מאי טעמא דרבי ישמעאל האומר שבדניזק שיימינן, משום שרבי ישמעאל למד זאת ב"גזירה שוה". (3) לפי שנאמר "ושילח את בעירו וביער בשדה אחר, מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם".
נאמרה "שדה" לענין נזק למעלה, "וביער בשדה אחר", (4) ונאמרה "שדה" לענין תשלומין למטה [בסוף הפסוק] "מיטב שדהו ישלם". ויש לנו ללמוד בגזירה שוה:
מה, כמו ש"שדה" האמורה למעלה היא שדה דניזק, שהרי בו הכתוב מדבר, אף "שדה" האמורה למטה, לענין תשלומי הנזק במיטב שדהו, בשדה דניזק דיבר הכתוב. ונמצינו למדים, שבמיטב שדהו של ניזק הוא משלם.
ורבי עקיבא סבר: אין ללמוד גזירה שוה זו, שהרי הכתוב "מיטב שדהו ישלם" מדבר על "שדהו" דהיאך דקא משלם, [של מי שמשלם], דהיינו המזיק, ולא אתי גזירה שוה ועקר ליה לקרא. (5)
ורבי ישמעאל אמר לך: אהני גזירה שוה, ואף אהני קרא. כלומר, משניהם אנו לומדים, הן מהגזירה השוה, והן ממשמעות הכתוב.
אהני [הועילה] גזירה שוה לכדאמרן [למה שאמרנו], שהמזיק משלם בעידית דניזק, ואכן כך הוא עיקר דינו.
וכן אהני קרא - שמשמע מיטב דמזיק - ללמדנו דאי אית ליה [אם יש לו] למזיק עידית וזיבורית, וזיבורית דידיה [של המזיק] לא שויא כעידית דניזק [אינה שוה כמו עידיתו של הניזק] ואי אפשר לקיים "מיטב דניזק", דאז משלם ליה המזיק ממיטב שלו. (6)
שנינו בברייתא: רבי עקיבא אומר: לא בא הכתוב אלא לגבות לניזקין מן העידית. וקל וחומר להקדש שגובה מן העידית:
ומפרשינן: מאי [באיזה אופן נאמר] קל וחומר להקדש?
אילימא [אם נאמר] דנגחיה תורא דידן לתורא דהקדש [השור שלנו - של הדיוט - נגח שור של הקדש], ועל זה אמר רבי עקיבא שמשלם ממיטב.
אי אפשר לומר כך, כי המזיק הקדש פטור מתשלומי נזקו, ואינו משלם כלל, שהרי נאמר [שמות כא לה]: "וכי יגוף שור איש את רעהו ומת, ומכרו את השור החי וחצו את כספו. או נודע כי שור נגח הוא. שלם ישלם שור תחת השור והמת יהיה לו".
שור "רעהו" אמר רחמנא, וממעט הכתוב "רעהו": ולא שור של הקדש, שהמזיק ממון של הקדש, פטור לגמרי!? (7)
אלא, שמא תאמר, שכונת הברייתא לאדם האומר: הרי עלי מנה לבדק הבית, ונתחייב בדיבורו, ועל זה הוא שאמר רבי עקיבא "קל וחומר להקדש", לומר דאתי גזבר של הקדש ושקיל [יגבה] מעידית.
אף כך אי אפשר לומר, כי לא יהא אדם זה אלא בעל חוב להקדש, ובעל חוב אין דינו אלא בבינונית! (8)
וכי תימא, ליישב, דקסבר רבי עקיבא שכל בעל חוב הדיוט שקיל בעידית, כמו ניזקין שדינם בעידית, (9) ומבעל חוב דהדיוט יש ללמוד קל וחומר להקדש.
אכתי תיקשי: הא איכא למיפרך את הקל וחומר, ולומר: מה לבעל חוב דהדיוט, (10) שכן מצינו שיפה כחו של הדיוט בניזקין, לשלם לו כאשר הוזק, ולכך דין הוא שבעל חובו ישלם לו ממיטב.
תאמר בהקדש, שכן מצינו שהורע כחו בניזקין שהמזיק את ההקדש פטור, ולכך אף בעל חובו של הקדש לא ישלם להקדש ממיטב!? (11)
ומסקינן: לעולם כדאמרינן מעיקרא, דנגחיה תורא דידן לתורא דהקדש.
והא דקשיא לך הרי המזיק את ההקדש פטור, אימא לך: רבי עקיבא - שדרש קל וחומר לחייב את בעל השור לשלם, וממיטב - סבר לה כרבי שמעון בן מנסיא.
דתניא: רבי שמעון בן מנסיא אומר: שור של הקדש שנגח לשור של הדיוט פטור, כי אנו דורשים "שור רעהו" משלם ולא שור של הקדש.
ואולם, שור של הדיוט שנגח לשור של הקדש, בין אם השור הנוגח תם, ובין אם הוא מועד, הרי בעליו משלם נזק שלם, שלא פטרה תורה את התם מחצי נזק אלא כשהזיק את "שור רעהו" ולא את השור של הקדש.
ועל זה אמר רבי עקיבא: "קל וחומר להקדש". כי רבי ישמעאל סובר כחכמים, הפוטרים את מי שהזיק להקדש, (12) ואילו רבי עקיבא מחייב לשלם, וממיטב הוא משלם, קל וחומר מהדיוט. (13)
ופרכינן: אי הכי - שרבי ישמעאל ורבי עקיבא חולקים במחלוקת חכמים ורבי שמעון בן מנסיא - ממאי [מנין לך] דבעידית דניזק כזיבורית דמזיק נמי פליגי, שרבי ישמעאל סובר, שמשלם בזיבורית כיון שהיא כעידית דניזק, ורבי עקיבא סובר מעידית דמזיק!?
והרי דלמא, דכולי עלמא - רבי ישמעאל ורבי עקיבא - בדניזק שיימינן וכמו שאמר רבי ישמעאל "מיטב שדהו של ניזק", והכא בברייתא, בפלוגתא דרבי שמעון בן מנסיא ורבנן בלבד קמיפלגי:
דרבי עקיבא סבר לה כרבי שמעון בן מנסיא שאף המזיק שור של הקדש משלם נזק שלם, וממיטב, ורבי ישמעאל סבר לה כרבנן, ופטור לגמרי.
ומשנינן: אם כן, שלא נחלקו התנאים בביאור מה שכתוב "מיטב שדהו", מאי קאמר רבי עקיבא: "לא בא הכתוב", דמשמע דבקרא גופיה פליגי, וקאמר רבי עקיבא לא בא הכתוב לכך אלא לכך!?
ועוד, אם כדבריך, שרבי עקיבא מסכים לקולא שאמר רבי ישמעאל שאין הניזקין משלמין ממיטב דמזיק אלא ממיטב דניזק, אם כן מאי קל וחומר להקדש דקאמר רבי עקיבא? הלא משמע שלהקל בא, וכי בא רבי עקיבא להקל גם בהקדש!? (14)
דף מט:
ועוד, הא אמר רב אשי (תחילת העמוד) תניא בהדיא, שנחלקו רבי ישמעאל ורבי עקיבא, אם בדניזק שיימינן או בדמזיק שיימינן:
"מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם" שאמרה תורה מיטב שדהו של ניזק ומיטב כרמו של ניזק, דברי רבי ישמעאל.
רבי עקיבא אומר: לא כי, אלא מיטב שדהו של מזיק ומיטב כרמו של מזיק. רבינא אמר: משנתינו לא כדברי רבי ישמעאל היא (1) אלא לעולם, מתניתין רבי עקיבא היא, דאמר מדאורייתא בדמזיק שיימינן.
ומה ששנינו "מפני תיקון העולם", כדעת רבי שמעון היא, דדריש בכל מקום טעמא דקרא [מפרש טעמם של דיני התורה] (2)
ואף כאן, אכן דאורייתא הוא, והתנא מה טעם הוא דקאמר, מה טעם אמרה תורה הניזקין שמין להן בעידית מפני תיקון העולם, וכפי שמבואר בברייתא כאן.
דתניא: אמר רבי שמעון: מפני מה אמרו: (3) הניזקין שמין להן בעידית [של מזיק]!?
מפני הגזלנים ומפני החמסנין [גזלן נוטל את של חבירו ואינו משלם על החפץ, חמסן נוטל ומשלם בעל כרחו של חבירו] (4) ולכן הם משלמים בעידית.
כדי שיאמר אדם שרוצה לגזול את חבירו למה אני גוזל ולמה אני חומס, הרי למחר כשיתבע אותי הגזלן, אם לא תהיה הגזילה בידי, יהיו בית דין יורדין לנכסי, ונוטלין ממני שדה נאה [עידית] שלי ונותנים אותה לנגזל.
וסומכים על מה שכתוב בתורה "מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם", ועל ידי זה ימנע מלגזול.
ולפיכך אמרו: כל הניזקין (5) שמין להן בעידית.
ב. ומפני מה אמרו (6) בעל חוב גובה בבינונית!?
כדי שלא יארע שיראה אדם שיש לחבירו שדה נאה ודירה נאה ויאמר בליבו אקפוץ ואלונו כדי שאם לא יהיו לו מעות לפרוע אגבנו [את השדה או הדירה] בחובי.
לפיכך אמרו: בעל חוב בבינונית ולא בעידית.
אלא מעתה שאתה חושש לשמא יאמר "אקפוץ ואלונו", נתקן שיהא בעל חוב גובה בזיבורית בלבד, כי אם יגבה בבינונית, עדיין יש לחוש שמא יחמוד את שדהו של חבירו וילונו כדי לגבותה!?
אי אפשר לנו לתקן כך, כי אם כן, אתה נועל דלת של מלוים בפני לווין, כי המלוים לא ירצו להלוות, אם ידעו שלא יקבלו אלא קרקע זיבורית.
ג. כתובת אשה בזיבורית, דברי רבי יהודה.
רבי מאיר אומר: כתובת אשה בבינונית. (7)
אמר רבי שמעון: מפני מה אמרו כתובת אשה בזיבורית ולא בבינונית, כשאר בעל חוב!? שיותר ממה שהאיש רוצה לישא אשה, האשה רוצה לינשא לאיש. ולפיכך, די לנו לתקן שתגבה מזיבורית, ואין חשש שתמנע מלהנשא מחמת שאינה מקבלת אלא בזיבורית. (8)
ועוד אמר רבי שמעון דבר אחר:
האשה יוצאה מבעלה לרצונה ושלא לרצונה, כי על כרחה יכול בעלה לגרשה.
והאיש אינו מוציאה [את אשתו] אלא לרצונו [אם ירצה]
וסבורה היתה הגמרא שרבי שמעון בא לתת טעם נוסף לכך שכתובת אשה בזיבורית. ולפיכך מתמהינן: מאי דבר אחר? כלומר, היכן יש כאן טעם להגבות את כתובתה בזיבורית.
ואדרבה, כיון שהאיש מוציאה שלא ברצונה, ראוי לתקן לה עידית כדי שלא יוציאנה!? (9)
ומפרשינן: לא בא רבי שמעון לתת טעם לגביית כתובה בזיבורית, אלא בעניין אחר דיבר.
כי וכי תימא [אם תשאל] מדוע לא נאמר כי היכי [כמו] דכי מפיק לה איהו בגט, מדעתו, תקינו לה רבנן כתובה מיניה.
אם כן, כי נפקא איהי [כאשר היא תצא] ממנו, על ידי שתכוף אותו לגרשה ולתת לה גט, נמי ליתקני ליה רבנן כתובה מינה!? (10)
על זה בא רבי שמעון לומר תא [בא] ושמע תשובה לשאלתך, אין אשה מוציאה את בעלה, ואי אפשר לה לכוף אותו על כך.
כי אכן אשה יוצאה כשבעלה רוצה לגרשה, בין לרצונה ובין שלא לרצונה, ואילו האיש אינו מוציא את אשתו, אף אם היא רוצה בכך, אלא לרצונו, ואי אפשר לה לכופו. (11)
שהרי אם ירצה אפשר דמשהי לה [שישהה אותה אצלו] במה שהיא זקוקה לקבל ממנו גיטא [גט], ואם אינו משהה אותה, נמצא שמרצונו הוא מגרשה, ואין מקום לתקן לו כתובה ממנה.
שנינו במשנה: וכתובת אשה בזיבורית.
אמר מר זוטרא בריה דרב נחמן: לא אמרן [לא אמרו] במשנה (12) כתובת אשה בזיבורית אלא באלמנה הגובה מיתמי.
אבל גרושה הגובה כתובתה מיניה דידיה [מבעלה], גובה בבינונית.
ומתמהינן: אם מה ששנינו בזיבורית מיתמי, אם כן תיקשי מאי איריא [מה ראה התנא לומר (13)] כתובת אשה דוקא, הלא אפילו כל מילי [כל דבר] - נזיקין ובעל חוב - נמי בזיבורית!?
דהא תנן במשנתינו, אין נפרעים בין נזיקין בין בעל חוב ובין אשה בכתובתה מנכסי יתומים, אלא מן הזיבורית, ומה ראה התנא להדגיש דוקא בכתובת אשה שגובה היא מזיבורית!?
אלא ודאי לאו כדבריך, ומה שאמרו בזיבורית, אף בגרושה שגובה מיניה [מבעלה].
ומשנינן: לעולם כדברי מר זוטרא שכתובת אשה בזיבורית דוקא בגובה מיתמי. ובכתובת אשה איצטריכא ליה לתנא להדגיש שאינה אלא בזיבורית.
ומשום דסלקא דעתך אמינא דמשום חינא דנישואין, שיהיו האנשים נושאין חן בעיני הנשים, (14) לכן אקילו רבנן גבה [אצל כתובה] ואף מיתומים תגבה בבינונית.
קא משמע לן!
אמר רבא: תא שמע להקשות על דברי מר זוטרא:
הרי שנינו: רבי מאיר אומר כתובת אשה בבינונית, וממאן [ממי] גובה היא בבינונית, אילימא [אם נאמר] מיתמי וכי לית ליה לרבי מאיר הא דתנן אין נפרעים מנכסי יתומים אלא מן הזיבורית!?
אלא לאו, באשה הגובה כתובתה מיניה, אמר רבי מאיר.
מכלל [משמע מכאן] דרבנן סברי כתובת אשה מיניה בזיבורית!?
ומשנינן, לא בגובה ממנו שנינו, אלא לעולם מיתמי, ואף על פי כן, שאני כתובת אשה שגובה בבינונית משום חינא.
אמר אביי: תא שמע להקשות על דברי מר זוטרא:
הרי שנינו במשנה, הניזקין שמין להן בעידית, ובעל חוב בבינונית, וכתובת אשה בזיב ורית.
וממאן גביא, אילימא מיתמי?
הרי תיקשי: מאי איריא כתובת אשה בזיבורית, הלא אפילו כל הני [נזיקין ובעל חוב] נמי דינם בזיבורית!?
אלא לאו, צריכים אנו לפרש, בגובה כתובתה מיניה, ואף על פי כן, אינה גובה אלא בזיבורית, ודלא כמר זוטרא!?
אמר [תירץ] רב אחא בר יעקב: אין המשנה עוסקת במזיק עצמו, ולא בלוה עצמו, ולא בבעל המגרש, או אלמנה הגובה כתובתה מן היתומים.
אלא הכא במאי עסקינן כגון שאחר הנזק נעשה אדם ערב (15) לנזקי בנו. (16) וכן, כגון שנעשה ערב לבעל חוב של בנו.
וכן, שנעשה ערב לכתובת כלתו.
ובכל אלו, נתחייב האב לפרוע את חוב בנו, אם לא ישלם הבן, ולא שילם, ומת, (17) ועתה באים כולם לגבות מן הערב.
והאי [זה], גובה כי דיניה [כדינו], והאי, כי דיניה.
ניזקין ובעל חוב, דמחיים של בן גבו [היה דינם לגבות], שהרי חל חיובו מחיים.
איהו [ערב] נמי, כי מגבי להם, כמו שהיו גובים מן הבן מחיים, מגבי, להם הערב.
אבל כתובת אשה דהא אלמנה (18) לאחר מיתה גביא.
ולאחר מיתה, הרי ממאן גביא, מיתמי, ועל כן, איהו [ערב] נמי כי מגבי לכתובה, כמו לאחר מיתה הוא מגבי לה.
ומקשינן: ואם בערב מיירי, תיפוק ליה, דערב דכתובה, כלל לא משתעבד לפרוע, כמו שיתבאר להלן!?
ולאזו בלבד שלא תגבה בינונית, אלא אף מזיבורית לא תגבה האשה מן הערב!?
אף על פי שאין "ערב" משתעבד לכתובת אשה, "קבלן" משתעבד, איזה הוא "ערב דכתובה" ואיזה הוא "קבלן "?
"ערב דכתובה, הוא, מי שנישאה האשה, על ידי התחייבותו לשלם את כתובתה.
"קבלן דכתובה" הוא, מי שהתפיס הבעל את אשתו מטלטלין, והיא מסרתן ליד הקבלן בתורת קבלנות, ואחר כך החזירה אותן לבעלה. [וראה בהערה (19)]
ומשנינן: הכא בנעשה האב קבלן על כתובת כלתו עסקינן, וקבלן משתעבד אף בכתובת אשה.
ומתמהינן: אכתי, הניחא למאן דאמר, לקמן, דקבלן, אף על גב דלית ליה נכסי ללוה, משתעבד הוא למלוה, אתי שפיר.
אלא למאן דאמר, אי אית ליה נכסים ללוה, משתעבד הערב, כי סומך הוא שיגבה המלוה מהם, ולפיכך משעבד את עצמו, ודעתו לשלם, אם יאבדו הנכסים אחר כך.
אבל אי לית ליה, לא גמר בלבו להיות משתעבד, כי ירא להפסיד, והתחייבותו אינה אלא דיבורים בעלמא.
אם כן, לדעה זו, מאי איכא למימר!?
כי כאן, הרי אין לבן נכסים, כי אם יש לו, גובים ממנו, שהרי "אין פורעים מן הערב תחילה", ואין האב צריך לשלם (20) וכיון שאין לבן נכסים, נמצא שהאב כלל לא נשתעבד להיות ערב, ולמה ישלם!?
ומשנינן: איבעית אימא: בדהוו ליה [שהיו לבן] נכסים, בשעה שנעשה האב ערב, ואחר כך אישתדוף [התקלקלו השדות]
ואיבעית אימא: לא היו לבן נכסים, ואף על פי כן, כל שהוא לגבי בריה [לצורך בנו], מפני חיבתו, שעבודי משעבד האב נפשיה [את עצמו].
עתה חוזרת הגמרא, לפרט את דיני ערב וקבלן, מתי משתעבד הוא, ומתי אין כוונתו להשתעבד.
איתמר
א. ערב דכתובה שאינו "קבלן" דברי הכל: לא משתעבד, כיון שלא התכון אלא לעשות מצוה, שתתרצה האשה להנשא, והרי לא גרם לה הפסד בכך, (21) ועל כן לא היתה דעתו להשתעבד לכתובתה.
דף נ.
ב. מי שנעשה קבלן דבעל חוב עבור הלואה שהמלוה נחסר ממון על סמך התחייבותו, דברי הכל משתעבד.
ג. אבל ערב דבעל חוב שיש חסרון בערך התחייבותו, שהרי לא נעשה "קבלן", אלא "ערב", ומאידך יש לומר שדעתו להשתעבד, שהרי נחסר מלוה ממון על פיו.
ד. וכן קבלן דכתובה, שאמנם לא נחסרה האשה ממון על פיו, אבל מאידך, יש מעלה לערך התחייבותו, שהרי נעשה "קבלן".
בשני אלו, פליגי אמוראים, איכא למאן דאמר: אף על גב דלית ליה נכסי ללוה משתעבד הערב, כיון דאיכא "חדא למעליותא", על כל פנים, כפי שנתבאר.
ואיכא למאן דאמר: אי אית ליה נכסי ללוה בשעה שנעשה ערב משתעבד, ואי לית ליה לא משתעבד הערב, כיון דליכא "תרתי לחיובא", ואינו דומה לקבלן דבעל חוב.
ומסקינן: והילכתא בכולהו, אף על גב דלית ליה משתעבד, כיון דאיכא חדא למעליותא.
בר מערב דכתובה, דאף על גב דאית ליה נכסי לבעל לא משתעבד.
ומפרשינן: מאי טעמא, מצוה הוא דעבד, הערב, כי על ידו נישאו, ולא מידי חסרה. [מאומה לא נחסרה מחמתו] (1)
עתה שבה הגמרא, לדברי מר זוטרא, הסובר: כתובת אשה מבעלה בבינונית, ורק מיתומים גובה היא בזיבורית.
אמר רבינא: תא שמע דלא כמר זוטרא, מעיקרא דתקנתין [מן הטעם הניתן לשורש התקנה] שכתובה בזיבורית:
הרי שנינו בברייתא [לעיל מט ב]: אמר רבי שמעון: מפני מה אמרו כתובת אשה בזיבורית, שיותר ממה שהאיש רוצה לישא, אשה רוצה לינשא.
ואי סלקא דעתך, כתובת אשה בזיבורית מיתמי בלבד, כי חסו חכמים על היתומים, אם כן, הרי טעמא דהאי דינא משום דיתמי הוא, ולא משום שהאשה רוצה להנשא?! (2)
ומסקינן: אכן, תיובתא דמר זוטרא, מהך ברייתא, תיובתא היא.
אמר מר זוטרא בריה דרב נחמן משמיה דרב נחמן: שטר חוב [מלוה] היוצא על היתומין, גובה מן הזיבורית, כמו ששנינו: "אין נפרעין מנכסי יתומין אלא מן הזיבורית".
ולא בסתם הלואה בלבד אמרו אלא אף על פי שכתוב בו שבח, כלומר שכתב למלוה בשטר לגבות מן העידית, בכל זאת אינו גובה מן היתומים, אלא מן הזיבורית, כתקנת חכמים. (3)
אמר אביי: תדע ראייה לדברי מר זוטרא.
דהא סתם בעל חוב, דיניה בבינונית, ואף על פי כן, מיתמי הפקיעו את דינו, ואינו גובה אלא בזיבורית. והוא הדין בכתב לו שבח, הפקיעו את דינו אצל יתומים.
אמר ליה רבא: הכי השתא, כלומר, וכי ראייה היא זו?!