אור ברסלב
חברותא על גיטין פרק חמישי - הניזקין › דף ס:

חברותא על גיטין· הרב יעקב שולביץ

פרק חמישי - הניזקין · דף ס:

דף ס.

ו. ופרשת שתויי יין שבפרשת "שמיני" [ויקרא ה ב]: "יין ושכר אל תשת אתה ובניך אתך בבואכם אל אהל מועד".

ז. ופרשת נרות שבפרשת "בהעלותך" [במדבר ח ב]: "בהעלותך את הנרות, אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות".

ח. ופרשת פרה אדומה שבפרשת "חוקת" [במדבר יט ב]: "דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה אדומה תמימה אשר אין בה מום".

אמר רבי אלעזר:

התורה רוב בכתב, כלומר: רוב "תורה שבעל פה" תלויה במדרש הכתובים: ב"כלל ופרט וכלל" ו"גזירה שוה", ושאר מידות שהתורה נדרשת בהן.

ומיעוט ניתנה למשה על פה, שאין להם רמז בתורה.

שנאמר: "אכתוב לו רובי תורתי, כמו זר נחשבו", הרי שרוב התורה כתובה היא.

ורבי יוחנן אמר: רוב התורה שבעל פה נמסרה למשה על פה, ואין לה רמז בתורה, ומיעוט ממנה יש לה רמז בכתב. (1)

שנאמר: "כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית", ומאחר שעל דברים שבעל פה נכרתה הברית, בהכרח שהם הרוב.

ומקשינן: ואידך - רבי יוחנן - נמי, הכתיב: "אכתוב לו רובי תורתי כמו זר נחשבו", הרי שרוב התורה תלויה בכתב.

ומשנינן: ההוא אתמוהי קא מתמה [בלשון תמיהה הוא נקרא]: וכי אכתוב לו רובי תורתי, כלומר: וכי רובי תורתי היה לי לכתוב להם!? הלא כמו זר נחשבו, והלוא באותה שכתבתי להם כמו זר נחשבו. (2)

ואידך - ריש לקיש - נמי, הכתיב: "כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית", ומשמע שעיקר התורה בעל פה ניתנה!?

ומשנינן: ההוא, כלומר: לכך נכרת ברית על אלה שבעל פה, לא משום שרבים הם, אלא משום דתקיפי למיגמרינהו [יש קושי בלימודם]. (3)

דרש רבי יהודה ברבי נחמני, מתורגמניה דרבי שמעון בן לקיש: [האמורא שהיה עומד ליד ריש לקיש בדרשתו, ומתרגמה לרבים]:

כתיב [שמות לד כז]: "כתב לך את הדברים האלה", הרי משמע שהתורה כתובה.

וכתיב מיד: "כי על פי הדברים האלה", הרי שלא נכתבה.

הא כיצד מתיישבים שני מקראות הללו:

דברים שבכתב, אי אתה רשאי לאומרן [למוסרן לישראל] על פה.

דברים שבעל פה, אי אתה רשאי לאומרן בכתב, כלומר: לכותבן. (4)

דבי רבי ישמעאל תנא מקור אחר לדין זה:

דכתיב: "כתב לך את הדברים האלה", כדי ללמד: אלה אתה כותב, ואי אתה כותב הלכות [תורה שבעל פה].

אמר רבי יוחנן:

לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל, אלא בשביל דברים שבעל פה, שנאמר: "כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל".

שנינו במשנה: מערבין בבית ישן מפני דרכי שלום:

ומפרשינן: מאי טעמא? אילימא משום כבוד של בעל הבית, והיינו "מפני דרכי שלום"?

כך הרי אי אפשר לומר, והא ההוא שיפורא [שופר שהיו תוקעים בו בערב שבת להזהיר את העם], (5) דהוה מעיקרא בי רב יהודה [היה בתחילה בביתו של רב יהודה] שהיה ראש ישיבה בפומבדיתא, ולבסוף - כשמת רב יהודה, ונעשה רבה לראש ישיבה - נתנוהו בי רבה, ולבסוף נתנוהו בי רבא, כשנעשה ראש ישיבה אחר רב יוסף ואביי שמלכו אחר רבה.

הרי שאין לחוש משום כבוד בני הבית שנוטלים מהם.

אלא לכך לא יעבירו את העירוב ממקומו הרגיל, משום חשדא, שלא יחשדו את בני החצר שאינם עושים עירובי חצירות, ומטלטלים, כי הנכנס לאותו בית שהיו רגילים לתת שם את העירוב, ואינו רואהו, חושב בלבו שלא עשו עירוב. (6)

שנינו במשנה: בור שהוא קרוב לאמה מתמלא ראשון מפני דרכי שלום:

איתמר:

בני נהרא [אנשים שיש להם שדות על גדות הנהר, מי משקה תחילה]: רב אמר: תתאי שתו מיא ברישא [התחתונים הרחוקים ממוצא הנהר, הם משקים תחילה].

ושמואל אמר: עילאי שתו מיא ברישא, [העליונים הקרובים יותר למוצא הנהר הם משקים תחילה].

ומבארת הגמרא באיזה אופן נחלקו:

בדמיזל הנהר [כשהנהר הולך כדרכו, שאין צריך לסוכרו בשביל להשקות ממנו, אלא דולים ממנו ומשקים], כולי עלמא - בין רב ובין שמואל - לא פליגי, שכל הרוצה לדלות מן הנהר יבא וידלה. (7)

כי פליגי רב ושמואל: במיסכר ואשקויי [כשיש צורך לסכור את הנהר כדי להשקות].

וטעמו של שמואל דאמר: עילאי שתו מיא ברישא, הוא משום דאמרי העליונים: אנן מקרבינן טפי [אנחנו קרובים יותר].

וטעמו של רב דאמר: תתאי שתו מיא ברישא, הוא משום דאמרי התחתונים: נהרא כפשטיה ליזיל [נהר כדרכו, ילך], כלומר: אין לכם לעצור את הנהר מהילוכו, ומהגיע אלינו.

מקשה הגמרא קושיא ממשנתנו על רב, שהרי תנן במשנתנו:

בור הקרוב לאמה, הוא מתמלא ראשון מפני דרכי שלום, והוא הדין שהם משקים תחילה, ותיקשי לרב!?

תרגמה שמואל אליבא דרב [פירש שמואל את משנתנו לשיטתו של רב בר פלוגתיה בזה]:

משנתנו עוסקת באמה המתהלכת על פי בורו, כלומר: הבור מתמלא מאליו, ואין צריך לסכור את האמה כדי למלאותו.

ותמהינן עלה: אי הכי מאי למימרא, מה חידוש יש בדבר, והרי אינו עושה שום פעולה המזקת לחבירו!?

ומשנינן: מהו דתימא: מצי אמרי ליה [כסבור הייתי לומר: יכולים התחתונים לומר לבעל הבור העליון]: סכר מיסכר [סתום את פי בורך, כדי שלא ייכנסו המים שם, ותיפסק זרימתם], ואשקי בהינדזא [ותשקה את שדותיך כפי מה שיעלה לך לדלות מן משיכת הנהר כמונו].

קא משמע לן משנתנו שאינם יכולים לומר לו כן.

אמר רב הונא בר תחליפא: השתא דלא איתמר הלכתא לא כמר ולא כמר [לא נפסקה הלכה לא כרב ולא כשמואל] -

אם כן "כל דאלים - גבר", [מי שחזק יותר הוא גובר]. (8)

רב שימי בר אשי אתא לקמיה דאביי [בא לפני אביי] ואמר ליה לאביי:

לותבן מר בעידנא [יושיבני אדוני ללמוד עמו בעת קבוע ביום]!

אמר ליה אביי לרב שימי: אית לי עידנא לדידי [כלומר: אין זמני פנוי, כי אני עוסק בו בתורה לעצמי].

אמר ליה רב שימי: ואם כן, לותבן מר בליליא [קבע עמי זמן ללמוד בלילה]!

אמר ליה אביי לרב שימי: אית לי מיא לאשקויי, [בלילה אני עסוק להשקות את שדותי].

אמר ליה רב שימי לאביי: אנא משקינא ליה למר מיא ביממא, ולותבן מר בליליא, [אני אשקה לאדוני ביום את שדותיו, וקבע עמי זמן ללמוד בלילה].

אמר ליה אביי לרב שימי: לחיי, כלומר: מסכים אני!

התחכם רב שימי ואזל לעילאי [הלך אל העליונים] ואמר להו: כך הוא הדין: תתאי שתו מיא ברישא [התחתונים הם משקים תחילה], ואתם אל תסכרו את הנהר.

ושוב אזל רב שימי לתתאי [לתחתונים], ואמר להו בהיפוך: עילאי שתו מיא ברישא [העליונים הם משקים תחילה], ואתם אל תסכרו את הנהר.

אדהכי [ביני לביני] סכר רב שימי מיסכר ואשקי [סכר רב שימי את הנהר, והשקה את שדותיו של אביי].

כי אתא לקמיה דאביי, כאשר בא רב שימי לפני אביי:

אמר ליה אביי לרב שימי: כבי תרי עבדת לי!? עשית לי כדעת שנים, הן כדעת רב והן כדעת שמואל!? (9)

ועקב כך לא טעמינהו אביי לפירי דההוא שתא [ולא היה רוצה אביי לטעום כל השנה מפירות של שדותיו, שהושקו שלא כדין], וכדי שלא יאמרו שעל פיו עשה רב שימי. (10)

הנהו בני בי חרמך [תושבי אותו מקום שנקרא כך], דאזול כרו ברישא דשנוותא [שם הנהר] ואהדרוה ושדיוה בשילהי [בסוף] נהרא, [כרו תעלה במוצא הנהר, והקיפו בתעלה את שדותיהם, ושוב החזירו את התעלה אל המשך הנהר].

אתו עילאי [באו העליונים הסמוכים למוצא הנהר] לקמיה דאביי, ואמרו ליה לאביי: קא מתקיל לנהרין [אלה שכרו את התעלה, מכשילים הם את מרוצת המים של הנהר, והמים של הנהר צפים ושוטפים את שדותינו], כי כן דרך הנהר שאין מימיו קלין לרוץ כשיש לו עקמומית בדרכו.

אמר להו אביי לאותם שכרו את התעלה: כרו בהדייהו טפי פורתא [העמיקו את התעלה כדי שירוצו המים].

אמרו ליה כורי התעלה לאביי: אם נעשה כן קא יבשי פירין [יתייבשו הפירות שבשדותינו], כי המים יעמיקו, ולא יזרמו בחריצים שעשינו כדי שיימשכו המים דרך שם לשדותינו.

אמר להו אביי לכורי התעלה: זילו סליקו נפשייכו מהתם, כלומר: לכו וסיתמו את תעלתכם.

שנינו במשנה: מצודות חיה ועופות ודגים יש בהן משום גזל, מפני דרכי שלום; רבי יוסי אומר גזל גמור:

תוכן העניינים

חברותא על גיטין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה