אור ברסלב
חברותא על ברכות פרק תשיעי - הרואה

חברותא על ברכות· הרב יעקב שולביץ

פרק תשיעי - הרואה

פרק שמיני - אלו דברים

דף נד.

מתניתין:

הרואה (1) מקום שנעשו בו נסים לישראל, אומר: ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם (2) שעשה נסים לאבותינו (3) במקום הזה.

הרואה מקום שנעקרה ממנו עבודת כוכבים, אומר "ברוך שעקר עבודת כוכבים מארצנו". (4)

על הזיקין [כוכבי שביט] ועל הזועות [רעידות אדמה] ועל הרעמים ועל הרוחות [סופות] ועל הברקים, (5) אומר "ברוך שכחו וגבורתו מלא עולם" כי בתופעות אלו (6) ניכר שינוי הטבע על פני שטחים נרחבים (7).

על ההרים ועל הגבעות המשונים בגובהם ובמראיהם, וניכרת בהם גבורת הבורא, (8) ועל הימים ועל הנהרות המפורסמים כמו ארבעת הנהרות המוזכרים בתורה (9), ועל המדברות, (10) אומר "ברוך עושה [מעשה] (11) בראשית". (12)

רבי יהודה אומר: הרואה את הים הגדול, (13) אומר "ברוך שעשה את הים הגדול (14) " כי מפני גודלו וחשיבותו תקנו לו ברכה נפרדת.

וחיוב הברכות על ראיית מעשה בראשית, אינו אלא בזמן שרואהו לפרקים, דהיינו כשבין ראיה לראיה עברו לפחות שלושים יום. (15) על הגשמים ועל בשורות טובות, אומר "ברוך הטוב והמטיב". (16)

על בשורות (17) רעות, אומר "ברוך דיין האמת". בנה בית חדש, וקנה כלים חדשים, (18) אומר "ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה".

מברך "ברוך דיין האמת" על בשורה הרעה שהיא מעין בשורה על הטובה, והיינו בבשורה שכעת היא רעה אף שיש בסופה גם טובה. (19)

ועל בשורה הטובה שהיא מעין בשורה על הרעה, מברך "הטוב והמטיב", והיינו בבשורה שכעת היא טובה, אף שיש בסופה גם רעה. וברכות אלו נקבעות כפי המציאות שעתה לפנינו, ואין תולין בעתידות שיתכן ולא יתקיימו. [ובגמרא יתבארו האופנים שבהם מברך ברכות אלו].

והצועק [מתפלל על] לשעבר, הרי זו תפלת שוא, כיצד? כגון שהיתה אשתו מעוברת, ואומר "יהי רצון שתלד אשתי זכר" הרי זו תפלת שוא, כי כבר נקבע מין העובר. וכן אם היה בא בדרך לביתו, ושמע קול צוחה בעיר, ואומר "יהי רצון שלא תהא בתוך ביתי" הרי זו תפלת שוא.

ההולך בדרך, ונכנס לכרך שמצויים בו מושלים רעים שמחפשים עלילות, מתפלל שתים תפילות, אחת בכניסתו לכרך שיכנס לשלום, ואחת ביציאתו מהכרך, ובה הוא מודה שיצא לשלום.

בן עזאי אומר מתפלל ארבע תפילות, שתים בכניסתו ושתים ביציאתו, ובכל מקום בתפלה הראשונה הוא נותן הודאה על שעבר, בכניסתו על שעבר את הדרך בשלום, וביציאתו על שלא ניזוק בכרך, ובתפלתו השניה הוא צועק על העתיד, בכניסתו, שלא יארע לו רע בכרך, וביציאתו שלא יארע לו רע בדרך. (20)

חייב אדם לברך את ברכת "ברוך דיין האמת" על הרעה מתוך שמחה כשם שמברך ברכת "הטוב ומטיב" על הטובה, שנאמר [דברים יא] "ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך וגו'". שהרי כך דרשו מקרא זה: "בכל לבבך" - בשני יצריך, ביצר טוב וביצר הרע (21) . "ובכל נפשך" - יש לך לעבדו באהבה. אפילו אם הוא נוטל את נפשך (22) . "ובכל מאדך" -

חובתך לאהוב את ה' ולעבדו אפילו בכל ממונך, דהיינו שלא יעבור על לא תעשה, אפילו אם לשם כך יפסיד את כל ממונו. דבר אחר: "בכל מאדך" - בכל מדה ומדה שהוא מודד לך, בין מדה טובה ובין מדת פורענות - הוי מודה לו. נמצא שחייב לברך על הרעה כמו על הטובה. (23)

לא יקל אדם את ראשו (24) כנגד שער המזרח של חומת הר הבית, ואפילו שעומד מחוץ להר הבית, מפני שכל השערים במזרחו של הר הבית מכוונים זה כנגד זה, ונמצא שהוא מכוון כנגד בית קדשי הקדשים.

וכיון שנצטוונו על "מורא מקדש" לא יכנס להר הבית במקלו (25) ובמנעלו ובפונדתו [חגורה שמניח בה מעותיו] ובאבק שעל רגליו כי הוא דרך חול, יכנס בו רק לצורך תפלה או עבודה, ולא יעשנו קפנדריא [קיצור דרך] ולא ירוק בו רקיקה, שהיא דרך בזיון, מקל וחומר ממה שאסור להכנס בו נעול במנעל שהוא רק דרך חול.

בתחילה כל חותמי ברכות שבמקדש [בבית ראשון] היו אומרים בחתימת הברכות בתפילה: "ברוך אתה ה' אלוהי ישראל" עד "מן העולם", (26) משקלקלו הצדוקים וכפרו בתחיית המתים, ואמרו אין עולם אלא אחד, התקינו עזרא ובית דינו (27) שיהו אומרים "מן העולם ועד העולם", כדי להוציא מלבם של צדוקים, ולהורות שיש עולם נוסף.

ועוד התקינו כדי לחזק את האמונה בלב העם, שיהא אדם שואל את שלום חברו בשם ה' (28), וסמכו (29) על מה שנאמר [רות ב ד] "והנה בעז בא מבית לחם ויאמר לקוצרים ה' עמכם, ויאמרו לו יברכך ה'", ועוד אומר הכתוב [שופטים ו יב] שהמלאך אמר לגדעון: "ה' עמך גבור החיל", והמקור שראוי לסמוך על מה שראינו אצל בועז וגדעון, הוא ממה שהכתוב אומר [משלי כג כב]: "אל תבוז כי זקנה אמך", (30) אלא עשה כפי שנוהגים זקני האומה. ואין לך לטעון שהמברך בשם מזלזל בכבוד המקום, שהרי הכתוב אומר [תהלים קיט כו] "עת לעשות לה' הפרו תורתך", ורבי נתן אומר שכך ראוי לדרוש כתוב זה: לפעמים הפרו תורתך [כגון בשאלת שלום בשם, שנראית תקנתם כדבר האסור] משום עת לעשות לה' [כי צורך שאלת שלום לחברו הוא רצון ה', שנאמר בקש שלום ורדפהו] (31).

גמרא:

שנינו במשנה: הרואה מקום שנעשו בו נסים לישראל, אומר "ברוך שעשה נסים לאבותינו במקום הזה": דנה הגמרא: מנא הני מילי שמברכים על הנס?

אמר רבי יוחנן: דאמר קרא [שמות יח י] "ויאמר יתרו ברוך ה' אשר הציל אתכם מיד מצרים ומיד פרעה, אשר הציל את העם מתחת יד מצרים". (32)

מדייקת הגמרא מלשון המשנה "שנעשו בו נסים לישראל" כי דוקא אניסא דרבים מברכינן, אבל אניסא דיחיד לא מברכינן, ותמהה על כך: והא ההוא גברא דהוה קא אזיל בעבר ימינא [שם מדינה] נפל עליה אריא, אתעביד ליה ניסא ואיתצל מיניה, (33) אתא לקמיה דרבא ואמר ליה: כל אימת דמטית להתם, בריך "ברוך שעשה לי נס (34) במקום הזה" ואם אין מברכים על נס של יחיד למה אמר לו לברך על ניסו?

וכן מצינו שמר בריה דרבינא הוה קאזיל בפקתא [בקעה] דערבות [שם מקום] וצחא [צמא (35)] למיא, איתעביד ליה ניסא איברי ליה עינא דמיא ואישתי, ותו היה מעשה עמו, זמנא חדא הוה קאזיל ברסתקא [שוק] דמחוזא, ונפל עליה גמלא פריצא [גמל משוגע] איתפרקא ליה אשיתא [נפל כותל הבית הסמוך לו] על לגוה [נכנס לתוכו, וניצל], ומאז, כי מטא לערבות, בריך "ברוך שעשה לי נס בערבות [במעיין המים] ובגמל", (36) וכן כי מטא לרסתקא דמחוזא, בריך "ברוך שעשה לי נס בגמל ובערבות", (37) ואם אין מברכים על נס של יחיד, למה בירך על ניסיו? מתרצת הגמרא: אמרי, אניסא דרבים כולי עלמא מיחייבי לברוכי, (38) אבל אניסא דיחיד רק איהו [בעל הנס] (39) חייב לברוכי. (40)

תנו רבנן: הרואה את מעברות הים - מקום שעברו בו ישראל בקריעת ים סוף, (41) ומקום מעברות הירדן, או את מעברות נחלי ארנון, או אבני אלגביש שהשליך ה' על האמוריים כשנלחמו עם יהושע במורד בית חורון, ואבן שבקש לזרוק עוג מלך הבשן על ישראל, ואבן שישב עליה משה ובקש רחמים על ישראל בשעה שעשה יהושע מלחמה בעמלק, ונציב של מלח של אשתו של לוט, וחומת יריחו שנבלעה במקומה, על כולן צריך שיתן הודאה ושבח לפני המקום. (42)

דנה הגמרא: בשלמא "מעברות הים" מצינו שנעשה בהם נס, דכתיב [שמות יד כב] "ויבאו בני ישראל בתוך הים ביבשה", וגם ב"מעברות הירדן" מצינו שנעשה נס דכתיב [יהושע ג] "ויעמדו הכהנים נושאי הארון ברית ה' בחרבה בתוך הירדן הכן, וכל ישראל עוברים בחרבה, עד אשר תמו כל הגוי לעבור את הירדן", אלא "מעברות נחלי ארנון" מנלן שנעשה שם נס?

- דכתיב [במדבר כא יד] "על כן יאמר בספר מלחמות ה' את והב בסופה ואת הנחלים ארנון" ועל כך תנא: "את והב בסופה" - שני מצורעים היו, ושמותיהם "את" ו"הב" (43) דהוו מהלכין "בסופה" דהיינו בסוף מחנה ישראל כי מצורעים משתלחים מחוץ למחנה, (44)

דף נד:

כי הוו קא חלפי בני ישראל דרך עמק נחל ארנון, אתו אמוראי (תחילת העמוד) עבדי להון נקירותא [מערות] בהרים שלצדי הנחל, וטשו [התחבאו] בהון. אמרי: כי חלפי ישראל הכא, נצא מהמערות שהם בגובה ההר, ונקטלינון! ולא הוו ידעי דארון הוה מסגי [הולך] קמייהו דישראל, והוה ממיך להו טורי מקמייהו [משפיל את ההרים שלפניהם, כדי ליישר להם את הדרך], כיון דאתא ארון להרי ארנון, אדבקו טורי בהדי הדדי ונכנסו הבליטות שבהר זה לתוך המערות שבהר שכנגדו, וקטלינון לאמוריים שנחבאו בהן, ונחת דמייהו לנחלי ארנון. כי אתו המצורעים "את" ו"הב" למקום הנחל, שחזר למצבו הקודם אחר שמחנה ישראל עבר מעליו, חזו דמא דקא נפיק מביני טורי, אתו ואמרי להו לישראל, ואמרו ישראל שירה, היינו דכתיב [שם טו] "ואשד [שפך] הנחלים אשר נטה לשבת ער, ונשען לגבול מואב", ודרשוהו שנסוב על שפך דם האמוריים שנגרם על ידי שההר שבצד האמוריים נטה ממקומו אל ההר שבצד מואב.

שנינו בברייתא שמברך על ראיית "אבני אלגביש", ולא מצינו אבנים אלו במקרא אלא לגבי מלחמת גוג ומגוג, שנאמר [יחזקאל לח כב] "ונשפטתי אתו בדבר ובדם וגשם שוטף ואבני אלגביש, אש וגפרית אמטיר עליו ועל אגפיו ועל עמים רבים אשר אתו".

ומבררת הגמרא: מאי "אבני אלגביש"? - תנא "אבנים שעמדו באויר על גב [על ידי] איש, וירדו על גב איש". ומבארת הגמרא את כוונת התנא: "עמדו על גב איש" - זה משה, דכתיב בו "איש" בפסוק [שם יב ג]: "והאיש משה עניו מאד", וכתיב שהברד במצרים נעצר על ידי תפלתו, שנאמר [שמות ט לג] "ויפרוש כפיו אל ה':: ויחדלו הקולות והברד, ומטר לא נתך ארצה", והיינו כי אפילו מה שכבר היה באויר לא הגיע לארץ. "ירדו על גב איש" - זה יהושע, דכתיב בו "איש" בפסוק [במדבר כז יח]: "קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח בו", וכתיב במלחמתו עם האמוריים [יהושע י]: "ויהי בנוסם מפני בני ישראל, הם במורד בית חורון וה' השליך עליהם אבנים גדולות", נמצא שאבני אלגביש" הם ה"אבנים הגדולות", ונקראו כך כי ירדו "על גב איש", ושאר אבני הברד שנשארו עתידים ליפול במלחמת גוג ומגוג.

שנינו בברייתא שמברך על ראיית "אבן שבקש עוג מלך הבשן לזרוק על ישראל". ומפרשת הגמרא שדבר זה - גמרא גמירי לה. שכך אמר עוג: מחנה ישראל כמה הוי? - תלתא פרסי, איזיל ואיעקר טורא [הר] בר תלתא פרסי, ואישדי עלייהו, ואיקטלינהו. אזל, עקר טורא בר תלתא פרסי ואייתי על רישיה, ואייתי קודשא בריך הוא עליה [על ההר] קמצי [נמלים (45)], ונקבוה, ונחית ההר בצואריה, הוה בעי למשלפה, ונעשה נס ומשכי שיניה להאי גיסא ולהאי גיסא, ולא מצי למשלפה.

והיינו דכתיב [תהלים ג] "שני רשעים שברת", וכדרבי שמעון בן לקיש, דאמר רבי שמעון בן לקיש, מאי דכתיב "שני רשעים שברת"? - אל תקרי "שברת", אלא "שרבבת", והיינו שיניו של עוג שהשתרבבו. (46)

וסופו של עוג כך היה: משה כמה הוה גובהו? - עשר אמות, שקיל נרגא [מקל] בר עשר אמין, שוור [קפץ] עשר אמין, ומחייה [משה לעוג] בקרסוליה, (47) וקטליה. (48)

שנינו בברייתא שמברך על ראיית "אבן שישב עליה משה ובקש רחמים על ישראל בשעה שעשה יהושע מלחמה בעמלק". ומבארת הגמרא את הנס שנעשה בה: דכתיב [שמות יז יב]: וידי משה כבדים ויקחו אבן וישימו תחתיו וישב עליה ... ויחלוש יהושע את עמלק. (49) שנינו בברייתא שמברך על ראיית "אשתו של לוט". ומביאה הגמרא שנעשית נציב מלח בנס, שנאמר [בראשית יט כו]: "ותבט אשתו מאחריו ותהי נציב מלח". (50)

שנינו בברייתא שמברך על ראיית "חומת יריחו שנבלעה". ומביאה הגמרא את הנס שנעשה בה: דכתיב [יהושע ו]: "ותפול החומה תחתיה".

מקשה הגמרא: בשלמא כולהו, מצינו שארע בהן ניסא, אלא "אשתו של לוט" הרי פורענותא הוא?

מתרצת הגמרא: באשת לוט הכוונה היא דאמר "ברוך דיין האמת".

תמהה הגמרא: והא בסוף הברייתא "צריך שיתן הודאה ושבח" קתני?

מתרצת הגמרא: תני "על לוט ועל אשתו מברכים שתים, על אשתו אומר ברוך דיין האמת, (51) ועל לוט אומר ברוך זוכר את הצדיקים", (52) כי זכר ה' את אברהם ובזכותו הציל את לוט.

אמר רבי יוחנן: אפילו בשעת כעסו של הקדוש ברוך הוא זוכר את הצדיקים, שנאמר [בראשית יט כט] "ויהי בשחת אלהים את ערי הככר, ויזכור אלהים את אברהם וישלח את לוט מתוך ההפכה וגו'".

הגמרא שבה לברר את הנס שארע ב"חומת יריחו שנבלעה".

תמהה הגמרא: וכי חומת יריחו נבלעה, והא נפלה - כפי שנאמר [יהושע ו] "ויהי כשמוע העם את קול השופר ויריעו העם תרועה גדולה ותפול החומה תחתיה"?

מבארת הגמרא: כיון דפותיה [רוחבה] ורומה [וגובהה] כי הדדי נינהו, ואילו נפלה על צידה לא היתה הנפילה ניכרת, שהרי גובהה היה נשאר כפי שהיה בעומדה, משום הכי אבלעה בלועי, וזו נקראת "נפילה" בחומה כזו.

אמר רב יהודה אמר רב: ארבעה צריכין להודות כשיוצאים ממצבם אשר שכיח בו סכנה. (53) ואלו הם: (54) א. יורדי הים ב. הולכי מדברות ג. ומי שהיה חולה ונתרפא ד. ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא (55).

ומבארת הגמרא: "יורדי הים" מנלן שצריכין להודות? - דכתיב [תהלים קז כג - כד] "יורדי הים באניות וגו' המה ראו מעשי ה'". ואומר עוד [שם כה - כו] "ויעמד רוח סערה יעלו שמים ירדו תהומות". (56) ואומר עוד [שם כז] "יחוגו וינועו כשכור". ואומר עוד [שם כח] "ויצעקו אל ה' בצר להם וממצוקותיהם יוציאם", ואומר עוד [שם כט] "יקם סערה לדממה" ואומר עוד [שם ל] "וישמחו כי ישתוקו" ואומר בסוף הענין [שם לא - לב] "יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם" "וירוממוהו בקהל עם ובמושב זקנים יהללוהו".

ממשיכה הגמרא לבאר: "הולכי מדברות" מנלן שצריכין להודות? - דכתיב [שם ד - ח] "תעו במדבר בישימון דרך, עיר מושב לא מצאו. רעבים גם צמאים נפשם בהם תתעטף, ויצעקו אל ה' ממצוקותיהם יוציאם, וידריכם בדרך ישרה ללכת אל עיר מושב, יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם".

"מי שחלה ונתרפא" מנין שצריך להודות? - דכתיב [שם יז - יט] "אולים מדרך פשעם ומעונותיהם יתענו, כל אכל תתעב נפשם ויגיעו עד שערי מוות, ויצעקו אל ה' בצר להם ממצוקותיהם יושיעם, ישלח דברו וירפאם וימלט משחיתותם, יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם".

"מי שהיה חבוש בבית האסורין" מנלן שצריך להודות? - דכתיב [שם י - יא] "ישבי חשך וצלמות אסירי עני וברזל (57), כי המרו אמרי אל ועצת עליון נאצו, ואומר עוד [שם יב] "ויכנע בעמל לבם כשלו ואין עוזר", ואומר עוד [שם יג] "ויזעקו אל ה' בצר להם ממצוקותיהם יושיעם", ואומר עוד [שם יד] "יוציאם מחשך וצלמות ומוסרותיהם ינתק'" ואומר עוד [שם טו - טז] "יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם", "ויזבחו זבחי תודה ויספרו מעשיו ברנה". (58) דנה הגמרא: מאי מברך? - אמר רב יהודה: "ברוך גומל חסדים טובים" (59).

אביי אמר: וצריך לאודויי קמי (60) עשרה, (61) דכתיב [שם לב] "וירוממוהו בקהל עם וגו'" ו"קהל" הוא עשרה אנשים. (62)

מר זוטרא אמר: וצריך שיהיו תרין מינייהו [מהעשרה שמברך לפניהם] רבנן, שנאמר [שם] "ובמושב זקנים יהללוהו".

מתקיף לה רב אשי: ואימא צריך שיהיו כולהו העשרה רבנן?

השיב מר זוטרא: וכי מי כתיב "בקהל זקנים"? הרי "בקהל עם" כתיב, ומשמע שאנשי ה"קהל" הם מה"עם", ורק צריך שיהיה בתוכם גם "מושב זקנים" של רבנן.

ועדיין מקשה רב אשי: אם כן, אימא בי עשרה - שאר עמא, ועליהם צריך להוסיף עוד תרי רבנן?

קשיא! (63)

רב יהודה חלש ואתפח, חלה והבריא. על לגביה רב חנא בגדתאה ורבנן, אמרי ליה "בריך רחמנא דיהבך ניהלן, ולא יהבך לעפרא". (64) אמר להו: פטרתון יתי מלאודויי.

מקשה הגמרא: והא אמר אביי, בעי אודויי באפי עשרה?

מתרצת הגמרא: דהוו המבקרים בי עשרה. (65)

ועדיין קשה: והא איהו לא קא מודה? -

לא צריך, כיון דעני בתרייהו "אמן". (66) אמר רב יהודה: שלשה צריכין שימור מפני המזיקין שמתגרים בהם, ואינם הולכים לבדם אלא בלווי אדם, ואלו הן: א. חולה שהורע מזלו, ב. חתן (67) ג. וכלה שהמזיקים מקנאים בהם.

במתניתא תנא: חולה, חיה - יולדת, חתן וכלה. ויש אומרים: אף אבל שגם מזלו הורע (68), ויש אומרים: אף תלמידי חכמים בלילה, (69) כי המזיקים מקנאים בהם, ובלא שמירה יש חשש שיזיקום. ואמר רב יהודה: שלשה דברים [המאריך בהן] מאריכין ימיו ושנותיו של אדם, א. המאריך בתפלתו כדי לכוון בה (70) ב. והמאריך על שלחנו ומתוך כך עניים באים ומתפרנסים על ידו, ג. והמאריך בבית הכסא שהוא מועיל לבריאותו. מקשה הגמרא: וכי המאריך בתפלתו מעליותא היא, והאמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן:

דף נה.

כל המאריך בתפלתו ומעיין בה [מצפה שיענה לפי שהתפלל בכוונה], סוף דבר, שאין בקשתו נעשית, ובא לידי כאב לב, שנאמר [משלי יג] "תוחלת ממושכה [תפלה מתמשכת] גורמת למחלה לב".

וכן אמר גם רבי יצחק, שלשה דברים גורמים שיפשפשו במעשי בעליהם, ונמצא שהם מזכירים עונותיו של אדם, ואלו הן: העובר במקום סכנה, כגון תחת קיר נטוי, ובכך מגלה שהוא בוטח בזכויותיו, ועיון תפלה, שבוטח בזכות תפלתו, ומוסר דין שיש לו על חבירו, לשמים, ומתוך שהוא בוטח בזכויותיו סבור חברו יענש. הרי שאריכות התפלה גורמת לו רעה, ואיך אמרו שהמאריך בתפילתו מאריכין לו ימיו ושנותיו?

מתרצת הגמרא: הא לא קשיא, כי הא שבא לכאב לב, הוא באופן דמעיין בה, ואילו הא שמאריכין לו ימיו ושנותיו, הוא באופן דלא מעיין בה. והיכי עביד ה"מאריך בתפלתו"? - דמפיש ברחמי. (1)

מבארת הגמרא: הטעם ש"המאריך על שלחנו מאריכין לו ימיו ושנותיו", הוא משום שסיבתו להאריך בסעודה היא דלמא אתי עניא ויהיב ליה לסעוד עמו, (2) ומצינו שהסועד את העניים שלחנו מכפר לו, דכתיב [יחזקאל מא כב] "המזבח עץ שלש אמות גבוה". וכתיב [שם בסוף הפסוק] "וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה'", ולכאורה תמוה איך פתח ב"מזבח" וסיים ב"שלחן"? -

רבי יוחנן ורבי אלעזר דאמרי תרוייהו: פסוק זה בא ללמד, כי כל זמן שבית המקדש קיים, מזבח מכפר על ישראל, ועכשיו שבטלו הקרבנות, שלחנו של אדם שמאכיל עליו את העניים, מכפר עליו, ומפני כך נחשב כ"מזבח", וגורם להאריך ימיו. (3)

"והמאריך בבית הכסא", תמהה הגמרא וכי מעליותא הוא? והתניא עשרה דברים מביאין את האדם לידי תחתוניות [טחורים], ואלו הם: א. האוכל עלי קנים ב. ועלי גפנים ג. ולולבי גפנים ד. ומוריגי בהמה [חלקים מבשרה שאינם חלקים, כגון החיך ועור הלשון שהם מחורצים ודומים ל"מורג חרוץ"], ה. ושדרו של דג ו. ודג מליח שאינו מבושל כל צרכו. ז. והשותה שמרי יין. ח. אכסנייתי והמקנח [אחר שנפנה לנקביו] בסיד, ט. ובחרסית. י. והמקנח בצרור שקנח בו חברו, ויש אומרים אף התולה עצמו [כורע על ברכיו כדי שיפתחו נקביו] בבית הכסא יותר מדאי, הרי שהאריכות בבית הכסא מזיקה לאדם, ואיך אמרו שגורמת לאריכות ימיו ושנותיו?

לא קשיא, כי הא שמביא לידי תחתוניות, הוא באופן דמאריך ותלי עצמו, ואילו הא שמאריך ימיו ושנותיו, הוא באופן דמאריך ולא תלי, אלא יושב כדרכו בבית הכסא.

ומוכיחה הגמרא ממעשה שהיה: כי הא דאמרה ליה ההיא מטרוניתא לרבי יהודה ברבי אלעאי "פניך דומים למגדלי חזירים ולמלוי ברבית" שהם משתכרים שלא טורח, ומתוך שהם שמחים בחלקם פניהם צהובים, וכך נראים גם פניך!

אמר לה: הימנותא [שבועה], לדידי תרוייהו [נטילת ריבית וגידול חזירים (4)] אסירן, אלא, מראה פני טוב, משום שעשרים וארבעה בית הכסא איכא מאושפיזאי [אכסנייתי] לבי מדרשא, דכי אזילנא מאכסנייתי ללמוד בבית המדרש, בדיקנא נפשאי אם הנני נזקק לנקבי בכולהו בתי כסאות אלו, ומתוך כך אני בריא ונראה טוב. (5)

ואמר רב יהודה: שלשה דברים מקצרים ימיו ושנותיו של אדם, ואלו הם: א. מי שנותנין לו ספר תורה לקרות ואינו קורא. ב. מי שנותנים לו כוס של ברכה לברך, ואינו מברך. ג. והמנהיג עצמו ברבנות [בשררה] (6).

מפרשת הגמרא: מי שנותנים לו "ספר תורה לקרות ואינו קורא" מנין שמתקצרין ימיו? - דכתיב [דברים ל] "כי הוא חייך ואורך ימיך", וכשמסרב לקרא מראה שאינו חפץ בחיים.

"כוס של ברכה לברך, ואינו מברך" - דכתיב [בראשית יב] "ואברכה מברכיך", (7) והמברך ברכת המזון מברך את בעל הבית, וכל המברך את חברו מתברך בעצמו, וכשמסרב לברך מראה שאינו חפץ להתברך. (8)

"והמנהיג עצמו ברבנות" - דאמר רבי חמא בר חנינא: מפני מה מת יוסף קודם לאחיו? - מפני שהנהיג עצמו ברבנות.

ואמר רב יהודה אמר רב: על שלשה צריכים לבקש רחמים שיבואו, כיון שהם בידו של הקב"ה, ואינם באים אלא אם קבלו רשותו. (9) א. מלך טוב ב. שנה טובה ג. וחלום טוב. מלך טוב דכתיב [משלי כא] "פלגי מים לב מלך ביד ה'". שנה טובה דכתיב [דברים יא] "תמיד עיני ה' אלהיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה". חלום טוב דכתיב בתפילת חזקיהו מלך יהודה [ישעיה לח]: "ותחלימני (ותחייני) [והחיי ני]. אמר רבי יוחנן: שלשה דברים מכריז עליהם הקדוש ברוך הוא בעצמו, ואלו הן: א. רעב ב. ושובע ג. ופרנס טוב. (10)

רעב, דכתיב [מלכים ב, ח] "כי קרא ה' לרעב וגו'". שובע, דכתיב [יחזקאל לו] "וקראתי אל הדגן והרביתי אותו". פרנס טוב, דכתיב [שמות לח] (ויאמר) [וידבר] ה' אל משה לאמר ראה קראתי בשם בצלאל וגו'.

אמר רבי יצחק: אין בית דין (11) מעמידין פרנס על הצבור, אלא אם כן נמלכים בצבור, כדי שיסכימו לדבריו וישמעו לו, שנאמר [שמות לא ב] "ראו קרא ה' בשם בצלאל", והיינו שבקש מישראל "ראו" - תנו עיניכם ולבכם לבדוק אם אתם מסכימים למינויו, שהרי כך דרשו במקרא זה: אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: "משה, האם הגון עליך בצלאל?" - אמר לו משה להקב"ה: "רבונו של עולם אם לפניך הגון, לפני לא כל שכן?! אמר לו הקב"ה: "אף על פי כן, לך אמור להם לישראל שיאמרו אם רוצים במינויו. הלך משה ואמר להם לישראל "האם הגון עליכם בצלאל"? - אמרו לו "אם לפני הקדוש ברוך הוא ולפניך הוא הגון, לפנינו לא כל שכן?! (12)

אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: בצלאל על שם חכמתו נקרא, ומצינו שנקרא "בצל - אל" על שם חכמתו בבנין המשכן, כי בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה "לך אמור לו לבצלאל עשה לי משכן ארון וכלים" [בפרשת כי תשא שמות לא ז, "את אהל מועד ואת הארן לעדות"], הלך משה והפך (13) ואמר לו: "עשה ארון וכלים ומשכן" [כסדר האמור בפרשת תרומה (14)], אמר לו בצלאל למשה: "משה רבינו, מנהגו של עולם הוא, שתחילה אדם בונה בית ואחר כך מכניס לתוכו כלים, ואתה אומר תחילה עשה לי ארון (15) וכלים ואחר כך משכן, כלים שאני עושה להיכן אכניסם? שמא כך אמר לך הקדוש ברוך הוא - "עשה משכן ארון וכלים"! - אמר לו משה, אכן כך אמר הקב"ה, וכי שמא בצל אל היית וידעת כיצד אמר לי?! (16) אמר רב יהודה אמר רב: יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ על ידי צירופן, (17) והראיה לכך, שהרי כתיב הכא על בצלאל [שמות לה לא]: "וימלא אתו רוח אלהים בחכמה ובתבונה ובדעת", וכתיב התם על מעשה בראשית [משלי ג יט]: "ה' בחכמה יסד ארץ, כונן שמים בתבונה" וכתיב [שם כ] "בדעתו תהומות נבקעו", הרי שבצלאל זכה לבחינות "חכמה, בינה, דעת" שבהם נבראו שמים וארץ.

אמר רבי יוחנן: אין הקדוש ברוך הוא נותן חכמה, אלא למי שיש בו חכמה, (18) שנאמר [דניאל ב כא] "יהב חכמתא לחכימין ומנדעא [דעה] לידעי בינה".

שמע רב תחליפא בר מערבא את דברי רבי יוחנן, ואמרה קמיה דרבי אבהו.

אמר ליה: אתון מהתם [מהפסוק בדניאל] מתניתו לה שהחכמה ניתנת לחכמים, אנן מהכא [מפסוק בתורה] מתנינן לה, דכתיב [שמות לא ו] "ובלב כל חכם לב נתתי חכמה".

אמר רב חסדא: טוב לאדם שיראה כל חלום, והעיקר שלא יראה טוות [חלום שצריך להתענות עליו]. (19)

ועוד אמר רב חסדא: חלמא דלא מפשר [נפתר] כאגרתא דלא מקריא. כי כל החלומות הולכים אחר הפתרון, ואם לא פתרוהו אינו גורם לאדם מטוב ועד רע.

ועוד אמר רב חסדא: לא חלמא טבא מקיים [מתקיים] כוליה [כל פתרונו], ולא חלמא בישא [רע] מקיים כוליה.

ועוד אמר רב חסדא: חלמא בישא שלא נפתר עדיף מחלמא טבא שלא נפתר, כי כיון שבלא הפתרון אין משמעות לחלום, הרי עדיף חלום רע שהוא מעורר את האדם לתשובה.

ועוד אמר רב חסדא: חלמא בישא עציבותיה מסתייה - הצער הנגרם מחמתו מבטל את הגזירה שבו, חלמא טבא, חדויה מסתייה - השמחה שנגרמת מחמתו, באה במקום הבשורה שבו. (20)

אמר רב יוסף: חלמא טבא אפילו לדידי שאני עוור (21), בדיחותיה מפכחא ליה - מעט השמחה שנגרמת לי מחמתו מבטלת אותו.

ועוד אמר רב חסדא: הדאגה מחמת חלמא בישא היא קשה לגופו יותר מנגדא [מלקות], שנאמר [קהלת ג יד] "והאלהים עשה שיראו מלפניו", ואמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: זה חלום רע שהקב"ה שולחו כדי לעורר את האדם שישוב בתשובה.

נאמר בירמיה [כג כח]: "הנביא אשר אתו חלום יספר חלום, ואשר דברי אתו ידבר דברי אמת, מה לתבן את הבר נאם ה'", וכי מה ענין בר ותבן אצל חלום? - אלא אמר רבי יוחנן: משום רבי שמעון בן יוחי: כשם שאי אפשר לבר [תבואה] שתהיה בלא תבן שהוא פסולת, כך אי אפשר לחלום שיבא בלא שיהיו מעורבים בו דברים בטלים, ולכן נביא שקר "יספר" את החלום, והוא לשון דברי הבאי, כי רואה כעיקר את הטפל שבו, ואילו נביא אמת "ידבר" רק את דברי האמת שבחלום. (22)

אמר רבי ברכיה: חלום אף על פי שמקצתו מתקיים, כולו אינו מתקיים, ותמיד מעורבים בו דברים בטלים,

מנא לן? - מיוסף, (23) דכתיב [בראשית לז ט] "הנה השמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחוים לי" והיינו כנגד אביו ואמו ואחיו שעתידים להשתחוות לפניו,

דף נה:

והרי בההיא שעתא שחלם, (24) אמיה כבר לא הות בעולם, ונמצא שחלק זה מחלומו לא התקיים (25).

אמר רבי לוי: לעולם יצפה אדם לחלום טוב שיתקיים, עד עשרים ושתים שנה, (26) מנלן? - מיוסף. דכתיב בו [בראשית לז ב] "אלה תולדות יעקב, יוסף בן שבע עשרה שנה היה רועה את אחיו בצאן וגו'". ואז חלם שיבואו אביו ואחיו להשתחוות לו. וכתיב "ויוסף בן שלשים שנה בעמדו לפני פרעה וגו'", ואז התמנה למושל על מצרים. ונחשב מן שבסרי מגיל שנה עד תלתין שנה כמה הוי

- תלת סרי [13 שנה]. וכיון שפתרון החלום התקיים רק כאשר יעקב ירד למצרים בשנה השניה לשנות הרעב - הוסף לשלש עשרה השנים האמורות עוד שב [ע] שנים דשבעא, ועוד תרתי שנים דכפנא, הא נמצא שעברו כ"ב שנים מיום שחלם יוסף עד שהתקיים חלומו.

אמר רב הונא: לאדם טוב, אין מראין לו חלום טוב, אלא חלום רע! כדי שמתוך דאגתו, לא יבוא לידי חטא, ואם חטא יכפר לו הצער. (27)

ולאדם רע, אין מראין לו חלום רע, אלא חלום טוב! כדי לשמחו, ובכך יאכל את שכרו בעולם הזה. (28)

תניא נמי הכי: כל שנותיו של דוד, לא ראה חלום טוב (29) . וכל שנותיו של אחיתופל, לא ראה חלום רע.

מקשה הגמרא: איני, והכתיב בדוד [תהלים צא י]: "לא תאונה אליך רעה", ואמר רב חסדא אמר רבי ירמיה בר אבא: בפסוק זה הבטיחו הקדוש ברוך הוא לדוד שלא יבהילוך לא חלומות רעים ולא הרהורים רעים, וכן בהמשכו "ונגע לא יקרב באהלך"

- הבטיחו שלא תמצא אשתך ספק נדה בשעה שאתה בא מן הדרך!, ואם כן מפורש שדוד לא ראה חלומות רעים, ושלא כרב הונא.

מתרצת הגמרא: אלא, איהו - דוד עצמו, וכן כל אדם טוב - לא חזי ליה חלום רע לעצמו, וכוונת רב הונא, דאחריני חזון ליה [עליו] חלום רע. (30)

מקשה הגמרא: אם כן נמצא שדוד לא ראה חלום כלל, שהרי שנינו כי מימיו לא ראה חלום טוב, ולדברי רב חסדא גם חלום רע לא ראה, וכי לא חזא איהו - דוד, אף חלום, מעליותא הוא? והאמר רב זעירא: כל הלן שבעה ימים בלא חלום נקר "רע", שנאמר "ושבע ילין בל יפקד רע", אל תקרי "שבע" [מלשון שביעה] אלא שבע! כלומר, אם שבעה ימים ילין ולא יפקוד שום אותו חלום במשך הזמן הזה, הריהו "רע".

מתרצת הגמרא: אלא הכי קאמר רב הונא: לעולם אפשר לו לאדם טוב דחזא חלום, ואולם לא ידע מאי חזא! שעד שלא יקיץ משנתו, ישתכח ממנו החלום. כדי שלא ישמח בו.

אמר רב הונא בר אמי אמר רבי פדא אמר רבי יוחנן: הרואה חלום, ומחמת כן נפשו עגומה עליו, (31) ילך (32) ויפתרנו בפני שלשה!

תמהה הגמרא: יפתרנו? - והאמר רב חסדא לעיל: "חלמא דלא מפשר, כאגרתא דלא מקריא", וכיון שנפשו עגומה, מסתבר שהיה זה חלום רע, ואם כן עדיף לו שלא לפותרו, כדי שלא יתקיים ממנו דבר.

מתרצת הגמרא: אלא אימא, יטיבנו בפני שלשה! וכך יעשה: ליתי תלתא אנשים מאוהביו (33) ולימא להו: "חלמא טבא חזאי", ולימרו ליה הנך שלשה אנשים: "טבא הוא, וטבא ליהוי, רחמנא לשוייה [יעשה את החלום הזה] לטב, שבע זימנין (34) לגזרו עלך מן שמיא דלהוי טבא, ויהוי טבא"! (35)

ואחר כך לימרו לו: ג' הפוכות [פסוקים שנאמר בהם לשון "היפוך"]. וג' פסוקים של פדויות [שיש בהם לשון פדות] ושלש פסוקים של שלומות. [שיש בהם לשון שלום].

ומפרשת הגמרא מה הם הפסוקים הראויים להטבת חלום: "שלש הפוכות" א. [תהלים ל יב] "הפכת מספדי למחול לי פתחת שקי ותאזרני שמחה" ב. [ירמיה לא יב] "אז תשמח בתולה במחול ובחורים וזקנים יחדיו, והפכתי אבלם לששון ונחמתים ושמחתים מיגונם". ג. [דברים כג ו] "ולא אבה ה' אלוהיך לשמוע אל בלעם ויהפוך ה' אלהיך לך את הקללה לברכה, כי אהבך ה' אלהיך".

"שלש פדויות" א. דכתיב: [תהלים נה יט] "פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי". ב. [ישעיה לה י] "ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברנה ושמחת עולם על ראשם, ששון ושמחה ישיגו ונסו יגון ואנחה". ג. [שמואל א, יד מה] "ויאמר העם אל שאול, היונתן ימות אשר עשה הישועה הגדולה הזאת בישראל, חלילה חי ה' אם יפול משערת ראשו ארצה, כי עם אלהים עשה היום הזה, ויפדו העם את יונתן ולא מת".

"שלש שלומות" - א. דכתיב [ישעיה נז יט]: "בורא ניב שפתים שלום שלום לרחוק ולקרוב, אמר ה' ורפאתיו". ב. [דברי הימים א, יב יט] "ורוח לבשה את עמשי ראש השלישים, לך דוד ועמך בן ישי, שלום שלום לך ושלום לעזרך, כי עזרך ה' אלהיך, ויקבלם דוד ויתנם בראשי הגדוד". ג. [שמואל א, כה ו] "ואמרתם כה לחי, ואתה שלום וביתך שלום וכל אשר לך שלום".

אמימר ומר זוטרא הוו יתבי בהדי הדדי. אמרי זה לזה: כל חד וחד מינן לימא מלתא [דבר חידוש] דלא שמיע ליה לחבריה!

פתח חד מינייהו ואמר: האי מאן דחזא חלמא, ונשתכח ממנו החלום, ולא ידע מאי חזא, (36) ליקום קמי כהני בעידנא דפרסי ידייהו [בשעה שנושאין כפיהם, (37) ולימא הכי (38): "רבונו של עולם, אני שלך וחלומותי שלך. חלום חלמתי ואיני יודע מה הוא. בין שחלמתי אני לעצמי ובין שחלמו לי [עלי] חבירי, ובין שחלמתי על אחרים (39) . אם [חלומות] טובים הם, חזקם ואמצם כחלומותיו של יוסף. ואם צריכים רפואה, (40) רפאם כמי מרה שהומתקו על ידי משה רבינו, וכמרים מצרעתה, וכחזקיהו מחליו, וכמי יריחו על ידי אלישע [שהיו רעים, ונתן בהם מלח ונרפאו] (41) וכשם שהפכת קללת בלעם הרשע לברכה, כן הפוך חלומותי עלי לטובה! ומסיים תפלה זו בהדי יחד עם הכהני כשמסיימים את ברכתם, כדי שיצא דעני צבורא אמן אחרי תפלתו כאשר הם עונים על ברכת הכהנים.

ואי לא מספיק לומר כל נוסח זה (42), לימא הכי: "אדיר במרום, שוכן בגבורה, אתה שלום ושמך שלום, יהי רצון מלפניך שתשים עלינו שלום!

פתח אידך ואמר: האי מאן דעייל למתא ודחיל מעינא בישא [הנכנס לעיר וחושש מעין הרע (43)], כי בעיר יש הרבה אנשים, לנקוט זקפא [אגודל] דידא דימיניה בידא דשמאליה, וזקפא דידא דשמאליה בידא דימיניה, ולימא הכי: "אנא פלוני בר פלוני, מזרעא דיוסף קאתינא, (44) דלא שלטא ביה עינא בישא", שנאמר [בראשית מט כב] "בן פורת יוסף, בן פורת עלי עין וגו'" אל תיקרי "עלי עין", אלא "עולי עין!", והיינו שיוסף וזרעו שליטים על העין, ואין עין רעה עולה בהם.

רבי יוסי ברבי חנינא אמר, מהכא למדו שאין עין הרע שולטת בזרעו של יוסף: שנאמר בברכת יעקב לבני יוסף [בראשית מח טז] "וידגו לרוב בקרב הארץ" מה דגים שבים, מים מכסים עליהם, ולכן אין עין רעה שולטת בהם, אף זרעו של יוסף, אין עין רעה שולטת בהם.

והמשיך ואמר: ואי דחיל מעינא בישא דיליה [מעין הרע של עצמו (45)], ליחזי אטרפא דנחיריה דשמאליה [יביט על דופן חוטמו השמאלי].

פתח אידך ואמר: האי מאן דחליש [חלה], יומא קמא לא לגלי [לא יגלה] לבריות שהוא חולה. כי היכי דלא ליתרע מזליה, שעל ידי שיוכרז כחולה הרי זה כפותח פה לשטן, ומכאן ואילך [אחר היום הראשון לחוליו] לגלי לרבים את חוליו, כדי שיתפללו עליו.

כי הא דרבא, כי הוה חליש, יומא קמא לא היה מגלי, ומכאן ואילך אמר ליה לשמעיה: פוק ואכריז "רבא חלש!", כדי שמאן דרחים לי [מי שאוהב אותי] לבעי עלי רחמי, ומאן דסני [מי ששונא] לי, לחדי לי [ישמח במחלתי], ומתוך כך ישוב חרון האף מעלי, ואתרפא. וכתיב [משלי כד יז] "בנפול אויביך אל תשמח, ובכשלו אל יגיל לבך פן יראה ה' ורע בעיניו, והשיב מעליו אפו!" כי ירע בעיני ה' שאתה שמח בצרתו, ומשום כך יושיעו.

שמואל, כי הוה חזי חלמא בישא, אמר: [זכריה י ב] "וחלומות השוא ידברו", בניחותא (46). וכי הוה חזי חלמא טבא, היה מדקדק בלשון הכתוב "השוא", שמשמעותו בתמיה, ולכן אמר: "וכי החלומות השוא ידברו"?! והרי אינם שוא, כי הכתיב במשה [במדבר יב ו] "בחלום אדבר בו".

רבא רמי סתירה בין שני פסוקים: כתיב: "בחלום אדבר בו!" ומשמע שדברי החלום הם אמת. וכתיב מאידך "וחלומות השוא ידברו!" הרי ששקר הם?

מתרצת הגמרא: לא קשיא. כאן "בחלום אדבר בו" נאמר בחלום שעל ידי מלאך, (47) שהוא חלום אמיתי, ואילו כאן - "שוא ידברו" נאמר על חלום הבא על ידי שד, שהוא שקר. (48)

אמר רב ביזנא בר זבדא, אמר רבי עקיבא, אמר רבי פנדא, אמר רבי נחום, אמר רבי בירים משום זקן אחד, ומנו [אותו זקן]? - רבי בנאה הוא: עשרים וארבעה פותרי חלומות (49) היו בירושלים, פעם אחת חלמתי חלום, והלכתי אצל כולם, ומה שפתר לי זה, לא פתר לי זה. ופתרונות כולם נתקיימו בי (50). ודבר זה יש בו כדי לקיים מה שנאמר "כל החלומות הולכים אחר הפה!" - כפי שהפה פותר את החלום, כך הוא מתקיים (51).

מקשה הגמרא על הלשון "לקיים מה שנאמר": אטו, וכי כל החלומות הולכים אחר הפה, קרא הוא!?

מבארת הגמרא: אין, אכן, אף שלא מצינו בכתוב לשון זה, כך היא משמעות הכתוב. וכדרבי אלעזר.

דאמר רבי אלעזר: מנין שכל החלומות הולכים אחר הפה? - שנאמר בדברי שר המשקים לפרעה [בראשית מא יג] "ויהי כאשר פתר לנו כן היה!" ומשמע כי משום שכך פתר יוסף, נתקיים כן.

אמר רבא: כלל זה ש"כל החלומות הולכים אחר הפה", הוא דוקא באופן דמפשר [שפותר] ליה מעין חלמיה, שנאמר בפתרון יוסף [שם יב] "איש כחלומו פתר", ורק משום כך "כן היה".

עוד נאמר [שם מ טז] לאחר שפתר יוסף את חלום שר המשקים, "וירא שר האופים כי טוב פתר". ומשמע שידע כי פתרונו נכון, ומבררת הגמרא: מנא ידע שר האופים, שפתרון חלום שר המשקים נכון הוא? אמר רבי אלעזר: מלמד, שכל אחד ואחד [שר המשקים ושר האופים] הראוהו את חלומו וגם את פתרון חלומו של חבירו! ומתוך כך ידע שר האופים שפתרון יוסף הוא נכון.

אמר רבי יוחנן: השכים משנתו ונפל לו פסוק בתוך פיו, הרי זו נבואה קטנה!

ועוד אמר רבי יוחנן: שלשה מיני חלומות מתקיימין. א. חלום של שחרית ב. וחלום שחלם לו חבירו (52) ג. וחלום שנפתר לו בתוך החלום עצמו - שראה גם את הפתרון בחלומו.

ויש אומר: אף חלום שחזר ונשנה, מתקיים! (53) שנאמרבחלום פרעה שאמריוסף [שם מא לב] "ועל השנות החלום אל פרעה פעמים, כי נכון הדבר מעם האלהים, וממהר האלהים לעשותו". (54)

אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: אין מראין לו לאדם בחלום אלא מעין מה שמהרהר בהרהורי לבו. שנאמר בדניאל שאמר לנבוכדנצר, [ב ז] "אנת מלכא, רעיונך על משכבך סליקו!" [מעין מה שעלה במחשבתך ביום, חלמת על משכבך].

ואיבעית אימא: מהכא למדו שמראין לו רק מהרהורי לבו: דכתיב [שם] "ורעיוני לבבך תנדע".

אמר רבא: תדע שאכן כך הוא, דהרי לא מחוו [מראים] ליה לאינש בחלומו, לא דקלא דדהבא [דקל מזהב] ולא פילא דעייל בקופא דמחטא [פיל שנכנס בתוך נקב המחט], ובהכרח שדברים שאינם עולים על דעתו בהקיץ, אף בחלום אינם נראים לו. (55)

דף נו.

אמר ליה קיסר רומי [שהיה טרוד במלחמה עם הפרסים] לרבי יהושע ברבי חנניא: אתם היהודים אמריתו על עצמכם דחכמיתו טובא. אימא לי מאי חזינא [אראה] בחלמאי?

אמר ליה רבי יהושע: חזית בחלומך, דמשחרי לך [עובדים לפניך עבודת המלך] פרסאי, וגרבי בך [ושובים אותך], ורעיי בך שקצי בחוטרא דדהבא [מעמידים אותך לרעות שקצים במקל זהב].

הרהר בה הקיסר כוליה יומא, ולאורתא חזא כן בחלומו! וכמו שמצינו לעיל, שאין מראין לאדם אלא מהרהורי לבו. (1)

אמר ליה שבור מלכא [מלך פרס] לשמואל: אמריתו דחכמיתו טובא. אימא לי, מאי חזינא בחלמאי?

אמר ליה: חזית בחלומך, דאתו רומאי ושבו לך בשבי, וטחנו בך קשייתא ברחייא דדהבא [יכופו אותך לטחון גרעיני תמרים קשים בריחיים של זהב].

הרהר בה כוליה יומא, ולאורתא חזא כך בחלומו.

בר הדיא, מפשר [פותר] חלמי הוה, מאן דיהיב ליה אגרא, היה מפשר ליה את חלומו למעליותא [לטובה]. ומאן דלא יהיב ליה אגרא, היה מפשר ליה את חלומו לגריעותא. (2)

אביי ורבא חזו שניהם חלמא זהה, ובאו לבר הדיא שיפתור להם את חלומותיהם, (3) אביי יהיב ליה לבר הדיא זוזא, ורבא לא יהיב ליה דבר.

אמרי ליה אביי ורבא לבר הדיא: אקרינן [הקריאו לפנינו] בחלמין את הפסוק [דברים כח לא] "שורך טבוח לעיניך ולא תאכל ממנו"!

לרבא אמר ליה: פתרון חלומך הוא, כי ה"שור" מרמז על פרנסה, וכפי שראית אותו טבוח ומת, כך יהא פסיד עסקך, ותתקלקל פרקמטיא שלך לגמרי, ולא אהני [ינעם] לך למיכל שום מאכל מרוב עוצבא דלבך! (4)

ואילו לאביי אמר: ה"שור" מרמז על פרנסה, וכפי ש"שור טבוח" הוא אוכל משביע, כך מרווח עסקך, ולא אהני לך למיכל מרוב חדוא [שמחה] דלבך!

עוד אמרי ליה אביי ורבא לבר הדיא: אקרינן בחלומותינו את הפסוק [שם מא] "בנים ובנות תוליד ולא יהיו לך, כי ילכו בשבי".

לרבא אמר ליה: כבישותיה! יתקיים בך קרא כפשוטו, שהוא עתיד רע. (5)

לאביי אמר ליה: בנך ובנתך יהיו נפישי, ומנסבא בנתך לאנשים מעלמא. ומדמיין באפך כאלו דקא אזלן בשביה!

עוד אמרו לו: אקריין בחלומותינו את הפסוק [שם לב] "בניך ובנותיך נתונים לעם אח ר!" לאביי (6) אמר ליה: בנך ובנתך יהיו נפישין, את אמרת להשיאם לקריבך, ואילו היא [אשתך] אמרה להשיאם לקריבה [לקרוביה]. ואכפה [ותכפה] לך אשתך, ויהבת להון - את בניך ובנותיך - לקריבה, דהוי בעיניך כ" עם אחר".

לרבא אמר ליה: דביתהו שכיבא [תמות אשתך]. ואתו בניה ובנתיה לידי אתתא אחריתי שתשא לך לאשה אחריה. (7) וכדאמר רבא אמר רב ירמיה בר אבא אמר רב: מאי דכתיב "בניך ובנותיך נתונים לעם אחר" זו אשת האב, שנשא לו לאחר מות אשתו הראשונה, ונמצא שבני הראשונה גדלים אצל אם חורגת, ואין רחמיה עליהם כמו אמם יולדתם.

עוד אמרו אביי ורבא לבר הדיא: אקרינן בחלמין את הפסוק [קהלת ט ז] "לך אכול בשמחה לחמך!"

לאביי אמר ליה: מרווח עסקך, ואכלת ושתית וקרית פסוקא מחדווא דלבך! לרבא אמר ליה: פסיד עסקך, טבחת ולא אכלת ושתית מרוב צערך וקרית לפחוכי [להפיג את] פחדך.

עוד אמרו אביי ורבא לבר הדיא: אקרינן בחלומותינו את הפסוק [דברים שם לח] "זרע רב תוציא השדה" [וסוף הפסוק הוא "ומעט תאסוף, כי יחסלנו הארבה"].

לאביי אמר ליה: פתרון חלומך מרישיה דקרא, והיינו ששדך יוציא זרע רב. (8)

לרבא אמר ליה: פתרון חלומך מסיפיה דקרא, והיינו שרוב הפירות שיגדלו בשדך לא ישארו בידך.

עוד אמרו אביי ורבא לבר הדיא: אקרינן בחלומותינו את הפסוק [שם מ] "זיתים יהיו לך בכל גבולך" [וסופו הוא "ושמן לא תסוך כי ישל זיתך"].

לאביי אמר ליה: פתרון חלומך מרישיה דקרא, וכפשוטו ש"זיתים יהיו לך".

תוכן העניינים

חברותא על ברכות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה