חברותא על ברכות· הרב יעקב שולביץ
פרק שמיני - אלו דברים
מתניתין:
אלו דברים שבין בית שמאי ובין בית הלל שנחלקו בהלכות סעודה:
א. קידוש.
בית שמאי אומרים: מברך תחילה על קדושת היום, ואחר כך מברך על היין "בורא פרי הגפן".
ובית הלל אומרים: מברך תחילה על היין, ואחר כך מברך על היום.
ב. שתיית יין לפני הסעודה.
בית שמאי אומרים: בתחילה נוטלין לידים לסעודה, ואחר כך מוזגין את הכוס, ושותים אותו מיד, לפני ברכת המוציא.
ובית הלל אומרים: תחילה מוזגין את הכוס, ושותים אותו מיד, לפני נטילת ידים, ואחר כך נוטלין לידים. (1)
ג. אופן הנחת המגבת לאחר ניגוב הידים ממי הנטילה.
בית שמאי אומרים: אחר נטילת ידים מקנח ידיו במפה [מגבת] ומניחה על השלחן כדי להשתמש בה בשעת הסעודה.
ובית הלל אומרים: לא יניח את המגבת על השלחן, אלא רק על הכסת שנשען עליה בסעודה.
ד. סדר סיום הסעודה.
בית שמאי אומרים: מכבדין [מטאטאים] את הבית משיירי מאכלים שנפלו בסעודה [אם ישבו על הקרקע. ואם ישבו ליד השלחן, מנקים את השלחן], ורק אחר כך נוטלין מים אחרונים לידים.
ובית הלל אומרים: נוטלין לידים תחילה, ואחר כך מכבדין את הבית.
ה. אדם שיש לו במוצאי שבת מעט יין, כדי כוס אחת בלבד, ועדיין לא הבדיל, והוא רוצה לברך עליה את ברכת המזון ואף להבדיל עליה, כיצד יעשה? (2)
בית שמאי אומרים: יברך תחילה על הנר, (3) ואחר כך יברך ברכת המזון, ולאחריה ברכה על הבשמים, (4) ובסוף הבדלה,
ובית הלל אומרים: כך הוא סדר הברכות: נר ובשמים, מזון, והבדלה.
ו. נוסח הברכה על הנר. (5)
בית שמאי אומרים: "שברא מאור האש".
ובית הלל אומרים: "בורא מאורי האש".
וכיון שהביאה המשנה את מחלוקתם בנוסח הברכה על נר ההבדלה, מביאה המשנה [במאמר המוסגר] שתי הלכות נוספות לגבי נר הבדלה, שבהן אין מחלוקת:
אין מברכין במוצאי שבת על אור הנר, לא על הנר ולא על הבשמים של עובדי כוכבים, ולא על הנר שהודלק לכבוד המת, ולא על הבשמים שהשתמשו בהם להעביר ריח של מתים, ולא על הנר ולא על הבשמים של עבודה זרה, כי משמשי עבודה זרה אסורים בהנאה.
ואין מברכין על הנר עד שיאותו [שיהנו] לא ורו.
ז. מי שלא בירך במקום שאכל, היכן יברך?
מי שאכל, ושכח ולא בירך ברכת המזון, והלך ממקום סעודתו, בית שמאי אומרים: יחזור למקומו, ויברך.
ובית הלל אומרים: כיון שכבר הלך, בדיעבד, אם ירצה, יברך במקום שנזכר. (6)
ועד מתי מברך לאחר האכילה? - עד כדי שיתעכל המזון שבמעיו. (7)
ח. מי שיש לו רק מעט יין, האם חייב להניחו לכוס של ברכת המזון?
בא להן יין אחר שגמרו לאכול את המזון, (8) אפילו אם אין שם אלא אותו כוס, בית שמאי אומרים: אם רוצה, מברך על היין ושותהו, ואחר כך מברך על המזון בלי כוס.
ובית הלל אומרים: מברך על המזון, ואחר כך מברך על היין. שצריך להניח את הכוס לברך עליה ברכת המזון.
ועונין אמן אחר ישראל המברך אפילו אם שמע רק את סוף הברכה, (9) ואין עונין אמן אחר כותי המברך עד שישמע שאומר את כל הברכה כולה, כי חלק מהכותים היו מברכים לדמות יונה שעבדו לה. (10)
גמרא:
תנו רבנן: דברים שבין בית שמאי ובין בית הלל בהלכות סעודה, אלו הם: בית שמאי אומרים: מברך על היום ואחר כך מברך על היין. שברכת קידוש היום קודמת לברכת היין משום שהיום גורם ליין שיבא.
חיוב הקידוש על היין חל רק בגלל שהיום קדוש, ונמצא שעיקרו הוא ברכת היום, ולכן יש להקדים את ברכת היום. ועוד טעם, משום שבשעת צאת הכוכבים (11) כבר קדש היום, ועדיין יין לא בא לשלחן כדי לקדש עליו, שהרי אין מביאין אותו אלא כשבא לסעוד.
ובית הלל אומרים: מברך על היין ואחר כך מברך על היום, משום שהיין גורם לקדושה שתאמר, שהרי אי אפשר לקדש אלא אם יש לו כוס יין. (12) דבר אחר [- טעם נוסף] לכך שברכת היין קודמת, משום שברכת היין תדירה, שהיא נאמרת בכל יום (13), וברכת היום אינה תדירה כברכת היין, כי היא נאמרת רק בשבתות וימים טובים, והכלל הוא: תדיר ושאינו תדיר, תדיר קודם. (14) והלכה כדברי בית הלל, שהמקדש קדים את ברכת היין, ולאחריה הוא מקדש על היום.
ומבארת הגמרא את דברי בית הלל: מאי "דבר אחר"? (15) - מדוע הוצרכו לטעם נוסף?
כוונתם לומר: וכי תימא, התם, בברכת היום, יש תרתי, שני טעמים להקדימה, האחד, שהיום גורם ליין שיבא, והשני, שכבר קדש היום ועדיין יין לא בא, ואילו הכא, בברכת היין, אין אלא חדא טעם להקדימה, [שהיין גורם לקידוש היום] - אין זו טענה, כי הכי נמי תרתי נינהו, יש לנו טעם נוסף להקדים ברכת היין, שהרי ברכת היין תדירה וברכת היום אינה תדירה, והכלל הוא, תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם.
ותמהה הגמרא: למה הוצרכה הברייתא לסיים: "והלכה כדברי בית הלל", והרי פשיטא שהלכה כמותם במחלוקתן עם בית שמאי, דהא נפקא בת קול, שיצאה בת קול והכריזה שהלכה כמותם [כמובא בעירובין יג ב]?
מתרצת הגמרא: איבעית אימא, הברייתא נשנתה קודם שיצאה הבת קול, ולכן הוצרכה להשמיענו כמי ההלכה.
ואיבעית אימא, יתכן שהברייתא נשנתה לאחר שיצאה הבת קול,
דף נב.
ומה שהוצרכה להשמיענו שהלכה כבית הלל, הוא משום שברייתא זו מדברי רבי יהושע היא, דאמר [בבבא מציעא נט ב] "אין משגיחין בבת קול" ביחס לקביעת הלכה. (1)
מקשה הגמרא על הטעם שאמרו בית שמאי, שברכת קדושת היום קודמת לברכת היין, מפני שעיקר הקידוש הוא בברכת היום: וכי סברי בית שמאי דברכת היום עדיפא? -
והתניא: הנכנס לביתו במוצאי שבת, מברך על היין ועל המאור ועל הבשמים, ואחר כך אומר ברכת הבדלה. ואם אין לו אלא כוס אחד, ואם יבדיל עליו לא יוכל לברך ברכת המזון בלילה על הכוס, מניחו לאחר המזון, (2) ומשלשלן, מסדר את הברכות האלו כולן לאחריו. ואם ברכת היום עדיפה, למה יקדים את ברכת היין לברכת הבדלה.
הגמרא מנסה לפקפק בעצם הקושיא מהברייתא: והא, ברייתא זו, ממאי דבית שמאי היא? דלמא כדעת בית הלל היא, והם אכן סוברים שברכת היין קודמת לברכת היום גם בקידוש?
דוחה הגמרא: לא סלקא דעתך להעמיד את הברייתא כבית הלל, דהרי קתני בה "על המאור" ואחר כך "על הבשמים". ומאן שמעת ליה דאית ליה האי סברא להקדים ברכת המאור לפני הבשמים? - בית שמאי!
דתניא, אמר רבי יהודה (3): לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על ברכת המזון שלכולי עלמא מברכה בתחלה, ועל הבדלה שהיא בסוף, על מה נחלקו - על המאור ועל הבשמים, בית שמאי אומרים מאור ואחר כך בשמים, ובית הלל אומרים בשמים ואחר כך מאור" הרי שהברייתא שהקדימה את ברכת המאור לבשמים סוברת כשיטת בית שמאי, ושבה הקושיא למה הקדימה את ברכת היין להבדלה, והרי הבדלה היא ברכת היום.
הגמרא עדיין מפקפקת בקושיא מהברייתא: וממאי דהברייתא הקדימה מאור לבשמים משום שכדעת בית שמאי היא ואליבא דרבי יהודה, שהעמיד את מחלוקתם עם בית הלל בקדימה בין ברכת המאור והבשמים, דילמא כדעת בית הלל היא ואליבא דרבי מאיר שנקט במשנתנו שלכולי עלמא ברכת המאור קודמת לבשמים [ונחלקו רק בקדימה בין ברכת המזון והבשמים, והקדימה את הבשמים כדעת בית הלל] ולכן הקדימה גם את ברכת היין להבדלה, כדעת בית הלל שקודמת לברכת היום.
דוחה הגמרא: לא סלקא דעתך להעמיד את הברייתא כדעת רבי מאיר בדברי בית הלל, דהרי קתני הכא במתניתין "בית שמאי אומרים נר ומזון בשמים והבדלה, ובית הלל אומרים נר ובשמים מזון והבדלה" ונמצא שרבי מאיר סובר שלכולי עלמא אין ברכת המזון בתחילה, ואילו התם בברייתא קתני "אם אין לו אלא כוס אחד מניחו לאחר המזון ומשלשלן כולן לאחריו" והיינו כרבי יהודה, שלכולי עלמא ברכת המזון בתחילה, וכיון שבסדר הברכות נקטה הברייתא את ברכת המאור לפני בשמים שמע מינה דבית שמאי היא ואליבא דרבי יהודה.
וכיון שנדחו האפשריות להעמיד את הברייתא כבית הלל, נמצא כי מכל מקום קשיא סתירה בין המשנה לברייתא בדעת בית שמאי לגבי קדימה בין ברכת היום לברכת היין.
מתרצת הגמרא: קא סברי בית שמאי שאני עיולי יומא [כניסת השבת בקידוש] מאפוקי יומא [יציאת השבת בהבדלה], כי עיולי יומא כמה דמקדמינן ליה עדיף, ולכן בקידוש צריך להקדים את ברכת היום לברכת היין, (4) ואילו אפוקי יומא כמה דמאחרינן ליה עדיף, כי היכי דלא להוי השבת נראית עלן כמשוי, ולכן בהבדלה מאחרים את ברכת ההבדלה אחר ברכת היין.
הגמרא מקשה סתירה נוספת בין המשנה לברייתא בדעת בית שמאי: שהרי בברייתא שנינו שאם אין לו אלא כוס אחד, מניחו לאחר המזון, ולכאורה תמוה, וכי סברי בית שמאי ברכת המזון טעונה כוס? - והא במשנתנו תנן: "בא להם יין לאחר המזון, אם אין שם אלא אותו כוס, בית שמאי אומרים מברך על היין ואחר כך מברך על המזון" מאי לאו כוונת בית שמאי דמברך עילויה ושתי ליה, ומשמע שאין צריך להניחה כדי לברך עליה ברכת המזון, ושלא כדבריהם בברייתא? (5)
מתרצת הגמרא: לא, כוונת דברי בית שמאי במשנה היא דמברך עילויה ומנח ליה כדי לברך עליה ברכת המזון.
תמהה הגמרא, איך יתכן שמניח את הכוס לברכת המזון ואינו שותה ממנה כלל, והאמר מר [פסחים קה ב] "המברך ברכת המזון או קידוש על הכוס, צריך שיטעום" כדי שתחשב ברכתו כברכה על הכוס, (6) וכל שכן שהמברך עליה ברכת "הגפן" כדי לשתותה צריך לטעום.
מבארת הגמרא: כוונת המתרץ לומר שמניחו לברכת המזון אחר דטעים ליה.
שבה הגמרא ומקשה: אם כן יקשה והאמר מר [שם], טעמו [את כוס היין], פגמו בכך שלא יהיה ראוי לכוס של ברכה. (7) ואם כן, כיון שלדעת בית שמאי מברך וטועם, איך יוכל לברך עליו אחר כך ברכת המזון? מתרצת הגמרא: דטעים ליה על ידי שפיכת מעט יין בידיה, ואין פגימה אלא כשטועם בפיו מהכוס עצמה.
ועדיין מקשה הגמרא: והאמר מר [שם], כוס של ברכה צריך שיהיה בה יין כשיעור [רביעית לוג], והא על ידי שפיכת היין מהכוס קא פחית ליה משיעוריה?
מתרצת הגמרא: אין המשנה עוסקת בכוס בעלת שיעור מצומצם, אלא דנפיש ליה טפי משיעוריה, וגם אחר השפיכה נשאר בכוס יין כשיעור הנצרך.
מקשה הגמרא על הנחה זו: והא "אם אין שם אלא אותו כוס" קתני במשנה, ומשמע שלא היה לו יין יותר מהנצרך להבדלה.
מתרצת הגמרא: יין כשיעור תרי כוסות לא הוי, ואולם מחד נפיש ויש בו כדי רוב רביעית נוסף. (8)
מקשה הגמרא: והא תני רבי חייא "בית שמאי אומרים מברך על היין ושותהו ואחר כך מברך ברכת המזון", הרי שלדעת בית שמאי אינו צריך להניח את היין לברכת המזון? - אלא, מסיקה הגמרא: תרי תנאי ואליבא דבית שמאי, והיינו שמשנתנו סוברת כתנא ששנה רבי חייא בשמו, שלדעת בית שמאי ברכת המזון אינה טעונה כוס, ואילו התנא ששנה את הברייתא לעיל סבר שלדעת בית שמאי ברכת המזון טעונה כוס.
שנינו במשנה לגבי שתיית היין שהיו נוהגים לשתות לפני הסעודה: בית שמאי אומרים בתחילה נוטלין לידים לסעודה, ואחר כך מוזגין את הכוס ושותים אותו מיד, לפני ברכת המוציא. ובית הלל אומרים: תחילה מוזגין את הכוס, ושותים אותו מיד, לפני נטילת ידים, ואחר כך נוטלין לידים.
תנו רבנן בברייתא המבארת את טעמי המחלוקות במשנתנו: בית שמאי אומרים נוטלין לידים תחילה ואחר כך מוזגין את הכוס, והטעם לכך: משום שאם אתה אומר שיהיו מוזגין את הכוס תחלה, ואחר כך נוטלין את הידים לסעודה, הרי יש לגזור גזרה שמא יטמאו משקין - שישפכו על אחורי הכוס - מחמת ידיו שדינם כ"שניות לטומאה" עד שיטהרם בנטילה, ויחזרו המשקין שנטמאו ויטמאו את אחורי הכוס, ובית שמאי אוסרים להשתמש בסעודה בכוס שאחוריה טמא, [כדלהלן] ולכן חייבו ליטול ידיו לפני שמוזג את הכוס.
מקשה הגמרא: למה חששו רק מחמת המשקין, וליטמו ידים לכוס עצמה?
מתרצת הגמרא: סתם ידים "שניות לטומאה" הן נחשבות, ואין "שני לטומאה" עושה על ידי מגעו "שלישי לטומאה" בחולין, (9) אלא על ידי שמטמא משקין, שבהם גזרו רבנן שאפילו אם נגעו המשקים רק ב"שני לטומאה" הם ייעשו "ראשונים לטומאה", ולכן הם עושים את הכוס הנוגעת בהם "שני לטומאה" (10) [אך בתרומה ובקדשים יש דרגות טומאה נוספות, ונעשים "שלישי לטומאה" במגע].
ומביאה הגמרא את סיום דברי הברייתא בביאור מחלוקת זו:
ובית הלל אומרים: מוזגין את הכוס ושותים אותה מיד, ואחר כך נוטלין לידים, משום שאם אתה אומר נוטלין לידים תחלה, יש לגזור גזרה שמא לא ינגב ידיו היטב, ויטמאו משקין, המים שנשארו בידים אחר הנטילה, מחמת אחורי הכוס, ויחזרו המים, שנעשים "ראשון לטומאה", ויטמאו את הידים, ונמצא שהוא אוכל בידים טמאות, ואילו טעם תקנת נטילת ידים הוא בכדי שיתרגלו לאכול בטהרה, ולא יבואו הכהנים לטמא תרומה. (11) [אך לא אסרו להשתמש בכוס שאחוריה טמאים, וכדלהלן].
מקשה הגמרא: למה חששו בית הלל לטומאת הידים רק מחמת המשקין שנשארו בידים, וניטמי הכוס עצמה לידים, ומה הועילו בתקנתם שימזוג קודם נטילה, והרי הוא שותה גם בתוך הסעודה, ולמה לא חששו שמא יטמאו ידיו אז מאחורי הכוס? [ולמה לא יטמאו מהכוס אפילו כאשר נגבם היטב].
מתרצת הגמרא: אין כלי שנטמא מחמת "ולד הטומאה" מטמא אדם אלא אם טימא משקין והם מטמאין את האדם, ובאמצע הסעודה תולין שנגב ידיו היטב, כי אסור לאכול לחם בידים שאינן נגובות לגמרי.
מקשה הגמרא: איך התירו בית הלל לשתות מכוס טמאה? וניטמי הכוס למשקין שבתוכו, וכיון שחוששים לטהרת הידים, ודאי שראוי להזהר בטהרת האוכל עצמו? (12)
מתרצת הגמרא: הכא בכלי שנטמאו אחוריו מחמת נגיעה במשקין טמאים עסקינן, דתוכו של הכוס נשאר טהור, ורק גבו טמא.
כמו דתנן [כלים כה ו]: כלי שנטמאו אחוריו מחמת מגע במשקין טמאים, אחוריו [שוליו] טמאים, כי הם ראויים לתשמיש. (13)
דף נב:
ואילו תוכו ואוגנו [שפת הכלי] ואזנו [ידית מעוקלת] וידיו [ידיות ישרות] טהורין. אבל אם נטמא תוכו - נטמא כולו.
ומבארת הגמרא: במאי קא מיפלגי בית שמאי ובית הלל? - בית שמאי חייבו ליטול ידיו תחילה, כדי שלא יטמאו הידים את המשקין והם יטמאו את הכוס, ואז יהיה אסור להשתמש בכוס, כי הם סברי אסור להשתמש בסעודה בכלי שנטמאו אחוריו במשקין, גזרה משום חשש שינתזו מתוך הכלי ניצוצות [טיפות] על אחוריו הטמאים, וישובו ויטמאו את ידיו, ואסור לאכול בידים טמאות.
וכיון שאין משתמשים בכלי טמא בסעודה, נמצא כי ליכא למגזר למזוג ולשתות תחילה, כמו שגזרו בית הלל, מחשש שמא יטמאו המשקין, המים שנשארו בידים אחר הנטילה, על ידי נגיעתם באחורי הכוס. שהרי לא תהיה לפניו כוס טמאה.
ובית הלל סברי, מותר להשתמש בסעודה בכלי שנטמאו אחוריו במשקין, כי הם אמרי ניצוצות לא שכיחי שינתזו מתוך הכוס על אחוריה, (14) ולכן לא הצריכו ליטול ידיו לפני שתיית היין, ואדרבה, לדעתם אין ליטול אלא אחרי השתיה, כי אם יקדים ויטול, איכא למיחש שמא יטמאו משקין שבידים מחמת הכוס, שהרי יכול להשתמש בכוס טמאה. (15)
ומביאה הגמרא תוספתא: דבר אחר, טעם נוסף לשיטת בית הלל שאין נוטלים ידים אלא אחר שתית היין, כי צריך שיהיה תכף לנטילת ידים, סעודה. והיינו, שאין להפסיק בין נטילת ידים לאכילה (16) אפילו במזיגת הכוס.
ומבארת הגמרא: לשם מאי הוצרכו בית הלל לומר "דבר אחר"? - הכי קאמרי להו בית הלל לבית שמאי: אפילו לדידכו דאמריתו אסור להשתמש בכלי שאחוריו טמאין כיון דגזרינן משום ניצוצות, אפילו הכי הא עדיפא למזוג ולשתות את הכוס תחילה לפני הנטילה, משום ד"תכף לנטילת ידים סעודה" הוא כלל בעצם הלכות סעודה, ואינו נדחה מפני חשש טומאה. (17)
שנינו במשנה: בית שמאי אומרים: אחר נטילת ידים מקנח ידיו במפה [מגבת] ומניחה על השלחן כדי להשתמש בה בשעת הסעודה, ובית הלל אומרים: לא יניח את המגבת על השלחן, אלא רק על הכסת שנשען עליה בסעודה.
תנו רבנן בברייתא המבארת את טעמי המחלוקות במשנתנו:
בית שמאי אומרים, מקנח ידיו במפה ומניחה על השלחן, שאם אתה אומר שיניחנה על הכסת, יש לחשוש שמא יהא נשען בסעודה על כסת טמאה, וראוי לגזור גזרה מחשש שמא יטמאו משקין, המים שלא נספגו לגמרי במפה כשניגב ידיו מהנטילה, מחמת הכסת, וכשיקנח ידיו באמצע הסעודה יחזרו ויטמאו את הידים, ונמצא שהוא אוכל בידים טמאות.
מקשה הגמרא: למה חששו לטומאה רק מחמת משקין שבמפה, ונטמייה כסת למפה עצמה, והמפה תטמא את הידים? (18) מתרצת הגמרא: אין כלי מטמא כלי אחר, אלא אם הכלי המטמא הוא בדרגת "אב הטומאה", ולכן נקטו שהחשש רק מחמת משקין שבמפה, שנטמאין מהכסת ומטמאין לידים.
שבה הגמרא ומקשה: למה גזרו על אופן הנחת המפה, והרי יש לחשוש שנטמייה כסת לגברא גופיה? ואם כן עדיף לגזור שלא יסב על כסת טמאה, שהרי אם חוששים לטהרת הידים בסעודה, ודאי שראוי להזהר בטהרת האדם עצמו?
מתרצת הגמרא: לטומאת המסב מחמת הכסת לא חששו, כי אין כלי מטמא אדם אלא אם הכלי המטמא הוא בדרגת "אב הטומאה".
ומביאה הגמרא את סיום דברי הברייתא בביאור מחלוקת זו: ובית הלל אומרים, אחר שנטל ידיו ונגבם במגבת, מניחה על הכסת, משום שאם אתה אומר שיניחנה על השלחן, יש לגזור גזרה שמא יאכל על שלחן טמא ויטמאו משקים שבמפה מחמת השלחן, ואם תגע המפה הרטובה באוכלין, יחזרו המים שבה ויטמאו את האוכלין, ונמצא שנטילת ידיו גרמה שיאכל בטומאה, ולכן גזרו שהמפה שניגב בה ידיו לא יניחנה על השלחן שאוכל בו.
מקשה הגמרא: מה הועילו חכמים בתקנתם, והרי אף אם חשש מחמת המפה, עדיין יש לחשוש שיטמא השלחן עצמו לאוכלין שבתוכו?
מתרצת הגמרא: הכא בשלחן "שני לטומאה" עסקינן, וכלל הוא שאין "שני לטומאה" עושה "שלישי לטומאה" בחולין, אלא על ידי שמטמא משקין, שבהם גזרו רבנן שאפילו אם נגעו רק ב"שני לטומאה" ייעשו הם "ראשונים לטומאה" ולכן הם עושים את האוכל הנוגע בהם "שני לטומאה".
ומבארת הגמרא: במאי קא מיפלגי בית שמאי ובית הלל?
בית שמאי העדיפו שיניח את המגבת על השלחן, משום שהם סברי, אסור להשתמש בשלחן שהוא "שני לטומאה" אפילו בסעודת חולין, והטעם שגזרו גזרה זו, הוא משום אוכלי תרומה, שלא יטעו לאכול בשלחן כזה, שהרי התרומה נפסלת גם על ידי מגע ב"שני לטומאה", ולפיכך אין בכך חשש שיטמאו המים שעל המגבת ויטמאו את האוכלין.
ואילו בית הלל שאסרו להניח את המגבת על השלחן, סברי מותר להשתמש בשלחן שני, ואין לגזור מקום לגזור כדי שלא יטעו אוכלי תרומה ויאכלו על שלחן טמא, שהרי אוכלי תרומה זריזין הם, ולפיכך חששו שאם יניח את המגבת על השלחן יטמאו המים שעליה, ויטמאו את האוכלין. הגמרא מביאה מתוספתא: "דבר אחר" - טעם נוסף לשיטת בית הלל שאין מניחין את המגבת על השלחן - משום שאין חיוב נטילת ידים לחולין מן התורה כמבואר להלן.
ומבארת הגמרא: לשם מאי הוצרכו בית הלל לומר "דבר אחר"?
הכי קאמרי להו בית הלל לבית שמאי: וכי תימרו מאי שנא גבי אוכלין שאסרנו להניח את המפה עמם על השלחן, משום דחיישינן שמא המים שבה יטמאום, ומאי שנא גבי ידים דלא חיישינן שמא באמצע הסעודה ינגב במפה שעל הכסת והמים שבה יטמאו את ידיו? - תשובתינו היא, כי אמנם יש לחשוש גם על טומאת ידיו, אך אפילו הכי, הא הנחת המפה על גבי הכסת, עדיפא, משום דאין חיוב נטילת ידים לחולין מן התורה אלא רק מדרבנן, ולכן מוטב שיטמאו ידים דלית להו [לטומאתן] עיקר מדאורייתא, ואל יטמאו אוכלים דאית להו עיקר מדאורייתא.
שנינו במשנה: בית שמאי אומרים: מכבדין [מטאטאים] את הבית משיירי מאכלים שנפלו בסעודה, [אם ישבו על הקרקע, ואם ישבו ליד שלחן, מנקים את השלחן], ורק אחר כך נוטלין מים אחרונים לידים. ובית הלל אומרים: נוטלין לידים תחילה, ואחר כך מכבדין את הבית.
תנו רבנן בברייתא המבארת את טעמי המחלוקות במשנתנו: בית שמאי אומרים, מכבדין את הבית ואחר כך נוטלין לידים, שאם אתה אומר נוטלין לידים תחלה, לפני שמטאטאים את הבית, נמצא אתה מפסיד את האוכלין, כי שיירי האוכלין נמאסים כאשר ה"מים אחרונים" ניתזים עליהם, ואסור להפסיד את האוכלין. (19)
ומבהירה הגמרא, (20) שבדין זה אין בית שמאי ובית הלל חולקין לגמרי, אלא שגם לדעתם של בית הלל מותר ליטול ידיו אחר שמפנה את השלחן. אלא שלדעתם, אם ירצה, יכול להקדים וליטול קודם שמפנהו. אבל נטילת ידים לבית שמאי תחלה, לא סבירא להו, ולדעתם אסור ליטול ידיו לפני שמפנה את השלחן, מאי טעמא? - משום שנשארים פירורין מהאוכל, ואם יטול ידיו כשהם עדיין על השלחן, יש חשש שימאסו במים.
ומביאה הגמרא את סיום דברי הברייתא בביאור מחלוקת זו: ובית הלל אומרים שיכול להקדים וליטול ידיו קודם שמפנה את השלחן, שהרי אם השמש שמשמש בסעודה תלמיד חכם הוא, נוטל פירורין שיש בהן כזית, ומניח רק את הפירורין שאין בהן כזית, שבהם אין איסור הפסד אוכלין. (21) ובדרך אגב לומדת הגמרא מדבריהם: מסייע ליה לרבי יוחנן, דאמר רבי יוחנן: פירורין שאין בהם כזית מותר לאבדן ביד, שאין איסור "בל תשחית" בהמאסת מאכל שאינו עומד לאכילה. (22)
ומבארת הגמרא: במאי קא מיפלגי בית שמאי ובית הלל - בית הלל סברי אסור להשתמש בשמש עם הארץ שאינו בקי בדיני סעודה, (23) וכיון שהשמש הוא תלמיד חכם הרי ודאי פינה את הפירורים שיש בהם שיעור כזית, וכבר אפשר ליטול "מים אחרונים" בלי חשש להמאסת אוכלין, ואילו בית שמאי סברי מותר להשתמש בשמש עם הארץ, ולכן הם חוששים שאם יטול ידיו לפני ניקוי שולחן או הבית, ינתזו המים על שיירי האוכלין וימאיסום.
אמר רבי יוסי בר חנינא אמר רב הונא: בכוליה המחלוקות שמצינו בפרקין הלכה כבית הלל, בר מהא דהלכה כבית שמאי שמותר להשתמש בשמש עם הארץ, ולפיכך צריך לפנות את שיירי האוכלין לפני שנוטל מים אחרונים. (24)
ורבי אושעיא מתני איפכא: "בית שמאי אומרים נוטלין לידים ואחר כך מכבדין את הבית, ובית הלל אומרים מכבדין את הבית ואחר כך נוטלין לידים", ולפיכך אמר כי בהא נמי הלכה כבית הלל שצריך לפנות את שיירי האוכלין לפני שנוטל מים אחרונים. שנינו במשנה לגבי מי שיש לו במוצאי שבת רק כוס יין אחת, ומניחה לברך עליה אחר סעודתו יחד עם ההבדלה: בית שמאי אומרים: יברך תחילה על הנר, ואחריו ברכת המזון, ברכה על הבשמים, ובסוף הבדלה, ובית הלל אומרים: סדר הברכות באופן זה, הוא ; נר ובשמים מזון והבדלה.
רב הונא בר יהודה איקלע לבי רבא, חזייה לרבא דבריך במוצאי שבת אבשמים ברישא לפני שברך על הנר, אמר ליה: מכדי בית שמאי ובית הלל אברכת מאור לא פליגי שלכולי עלמא היא קודמת לברכת הבשמים, כמו דתנן במשנתנו "בית שמאי אומרים נר ומזון בשמים והבדלה, ובית הלל אומרים נר ובשמים מזון והבדלה", הרי שכלם מזכירים תחילה את ברכת הנר.
עני רבא בתריה כתשובה לשאלתו: " משנה זו - דברי רבי מאיר היא, אבל רבי יהודה אומר: לא נחלקו בית שמאי ובית הלל, כשיש לו במוצאי שבת רק כוס יין אחת, על ברכת המזון שהוא בתחלה, ועל ברכת הבדלה שהיא בסוף, על מה נחלקו? - על ברכת המאור ועל הבשמים, שבית שמאי אומרים יקדים ויברך על המאור ואחר כך על הבשמים, ובית הלל אומרים בשמים ואחר כך מאור. (25) ואמר רבי יוחנן נהגו העם כבית הלל אליבא דרבי יהודה", ולכן הקדמתי לברך על הבשמים תחילה.
שנינו במשנה: בית שמאי אומרים שנוסח ברכת הנר הוא: "שברא מאור האש", ובית הלל אומרים: "בורא מאורי האש".
אמר רבא: ב"ברא" כולי עלמא לא פליגי שאפשר לאומרה, כיון ד"ברא", בעבר משמע, ונוסח זה עדיף כשמברך על בריאת האש שהיתה בעבר.
כי פליגי ב"בורא", בית שמאי סברי "בורא" משמעותו דעתיד למברא, כי לשון הווה משמעותו שממשיך תמיד ובורא, ולפיכך אי אפשר לומר את הברכה על בריאת האש בלשון "בורא", ואילו בית הלל סברי, "בורא" נמי דברא משמע, כי לשון הווה כולל גם את העבר (26), וכיון שלשון הכתוב הוא "בורא" עדיף לברך בלשון זו. (27)
מתיב רב יוסף לרבא: הרי נאמר [ישעיה מה ז] "יוצר אור ובורא חשך", וכן [עמוס ד יג] "יוצר הרים ובורא רוח", וכן [ישעיה מב ה] "בורא השמים ונוטיהם". ובשלשת פסוקים אלו מדובר על ששת ימי בראשית, ומוכח ש"בורא" משמעותו גם על העבר?
אלא אמר רב יוסף: בין ב"ברא" ובין "בורא" כולי עלמא לא פליגי דברא בעבר משמע, ולכולי עלמא אפשר לברך באחת משתי הלשונות, (28) כי פליגי ב"מאור" ו"מאורי", דבית שמאי סברי חדא נהורא [סוג אור] איכא בנורא, ולכן יאמר "מאור" בלשון יחיד, ואילו בית הלל סברי טובא נהורי [שלל צבעי אורות (29)] איכא בנורא, ולכן ראוי לומר "מאורי" בלשון רבים. (30)
תניא נמי הכי: אמרו להם בית הלל לבית שמאי הנוסח הראוי לברכת הנר הוא "מאורי האש" כי הרבה מאורות יש באור, ומוכח שמחלוקתן נסובה על נידון זה של סוגי האורות באש. (31)
שנינו במשנה: אין מברכין לא על הנר ולא על הבשמים של עובדי כוכבים, ולא על הנר שהודלק לכבוד המת, ולא על הבשמים שהשתמשו בהם להעביר ריח של מתים, ולא על הנר ולא על הבשמים של עבודה זרה, כי משמשי עבודה זרה אסורים בהנאה.
דנה הגמרא: בשלמא נר של עובדי כוכבים אין מברכים עליו, משום דלא שבת ממלאכה בשבת, (32) ואין מברכים אלא על נר שלא נעשתה בו מלאכה בשבת, כדלהלן, אלא בשמים מאי טעמא לא מברכים עליהם? אמר רב יהודה אמר רב: הכא בבשמים של מסבת עובדי כוכבים עסקינן, ואסור לברך עליהם מפני שסתם מסבת עובדי כוכבים לעבודה זרה היא, והבשמים שבה נחשבים כתקרובת עבודה זרה (33) שאסור להנות ממנה.
מקשה הגמרא: הא מדקתני סיפא "אין מברכין לא על הנר ולא על הבשמים של עבודה זרה" מכלל דרישא לאו בבשמים של עבודה זרה עסקינן? אמר רבי חנינא מסורא: "מה טעם" קאמר, דהיינו שכוונת הסיפא במשנה לבאר מה טעם אין מברכין לא על הנר ולא על הבשמים של עובדי כוכבים? - מפני שסתם מסבת עובדי כוכבים לעבודה זרה, וזה וגם הטעם שאין מברכים על הנר, ולא מפני הטעם דלעיל [שלא שבת]. (34)
תנו רבנן: אור ששבת ממלאכה בשבת מברכין עליו, ואור שלא שבת אין מברכין עליו. (35) דנה הגמרא: מאי "שבת". ומאי "לא שבת"?
דף נג.
אי נימא ש"לא שבת" מחמת שנעשתה בו מלאכה, והכוונה שאין מברכין עליו אפילו אם לא שבת ממלאכה דהתירא, כגון שהדליקוהו לצורך חולה שיש בו סכנה, והרי אי אפשר לומר כן, כי התניא "אור של חיה [שהודלק בשבת (1) לצורך יולדת] ושל חולה שיש בו סכנה (2) מברכין עליו"?
אמר רב נחמן בר יצחק: מאי "שבת"? - ששבת מחמת מלאכת עבירה, (3) ואפילו אם נעשתה בו מלאכה המותרת מברכין עליו
תניא נמי הכי (4): עששית שהדליק בה נר לפני שבת, והיתה דולקת והולכת בביתו של ישראל (5) כל היום כולו, למוצאי שבת מברכין עליה, (6) כי לא נעשתה בה עבירה.
תנו רבנן: נכרי שהדליק במוצאי שבת את נרו מנר של ישראל, (7) וכן ישראל שהדליק את נרו מנר של נכרי, מברכין עליו. אבל נכרי שהדליק במוצאי שבת את נרו מנר של מנכרי, אין מברכין עליו. ומבררת הגמרא: מאי שנא נכרי שהדליק מנכרי דלא מברכין על נרו? - אם משום שהדליק את נרו מנר דלא שבת, אי הכי ישראל שהדליק מנכרי נמי למה מברכין על נרו, והא לא שבת?
וכי תימא הך איסורא אזל ליה, כי האש מתחדשת בכל רגע ורגע, ונמצא שהאש שהדליק מהנכרי כבר איננה, והא, השלהבת שלפנינו - אחרינא הוא, ובה לא נעשה איסור, שהרי בידא דישראל קא מתילדא, אם כן יקשה, (8) אלא הא דתניא "המוציא שלהבת מרשות היחיד לרשות הרבים, חייב", ואם כל רגע נוצרת אש אחרת, אמאי חייב על הוצאת חפץ מרשות אחת והנחתו ברשות אחרת, והרי מה שעקר לא הניח, ומה שהניח לא עקר?
אלא לעולם, באמת אש דאיסורא נמי איתיה בנר שהודלק מהנר של הנכרי, אך נוספת עמה עוד אש של היתר, וכי קא מברך על נר שהדליק הישראל מנר של נכרי (9) - אתוספתא אש דהתירא קא מברך. (10)
מקשה הגמרא: אי הכי, שמברך על תוספת אש ההיתר, נכרי שהדליק את נרו מנר של נכרי נמי יוכל לברך על תוספת האש המותרת שבו? -
מתרצת הגמרא: אין הכי נמי, מעיקר הדין היה יכול לברך על התוספת, (11) אך גזרו גזרה שלא יברך על נר שהדליק נכרי מנר חברו, משום שחששו שיבא לברך על הנר של הנכרי הראשון, ואפילו כאשר עדיין לא נוספה בו אש של היתר, דהיינו ב"עמוד ראשון", שהוא השלהבת הראשונה הדולקת מיד בצאת השבת. (12)
תנו רבנן: היה מהלך במוצאי שבת חוץ לכרך, וראה אור, אם רוב תושבי העיר נכרים, אינו מברך "בורא מאורי האש, על אור זה, כי יתכן ש"לא שבת", ואם רוב תושבי העיר ישראל, מברך. (13)
תמהה הגמרא: הא גופא קשיא: אמרת ברישא "אם רוב נכרים אינו מברך", ומשמע - הא מחצה על מחצה, מברך, ואילו הדר תני בסיפא "אם רוב ישראל מברך", ומשמע - הא מחצה על מחצה, אינו מברך?
מבארת הגמרא: בדין הוא דאפילו אם תושבי העיר הם מחצה על מחצה ישראל ונכרים נמי מברך, (14) ואיידי דתנא רישא "רוב נכרים", תנא סיפא "רוב ישראל".
תנו רבנן: היה מהלך במוצאי שבת חוץ לכרך, וראה תינוק ואבוקה בידו, בודק אחריו, אם ישראל הוא, מברך, אם נכרי הוא, אינו מברך.
שואלת הגמרא: מאי איריא "תינוק", והרי אפילו אם אוחז האבוקה הוא גדול, נמי יהא הדין כן?
אמר רב יהודה אמר רב: הכא בתחילת הלילה סמוך לאחר שקיעת החמה עסקינן, ולפיכך אם ראוה שהאבוקה בידי גדול, מוכחא מילתא דודאי נכרי הוא, (15) כי ישראל גדול לא היה אוחז אבוקה סמוך לצאת השבת. ורק כשהיא ביד תינוק, יש לו לבדוק, כי אימר ישראל הוא, אקרי ונקיט [יתכן שקרה מקרה ונטל אבוקה בשעה כזו]. (16)
תנו רבנן: היה מהלך במוצאי שבת חוץ לכרך, וראה אור, אם היה האור עבה כפי הכבשן, מברך עליו, כי אור בשיעור כזה מדליקים אותו כדי להאיר, ואם לאו, אינו מברך עליו, כי ודאי לא הודלק להאיר, אלא לבשל בו, ואין מברכים אלא על אש שהודלקה כדי להאיר. (17)
הגמרא מקשה סתירה בין הברייתות שהביאו דין זה: תני חדא, אור של כבשן מברכין עליו.
ותניא אידך, אין מברכין עליו?
מבארת הגמרא: לא קשיא. כי הא, הברייתא ש"אין מברכין עליו", עוסקת באור כשיעור שמדליקים בכבשן בתחלה [בתחילת תהליך שריפת אבני הסיד בכבשן].
ואילו הא, הברייתא ש"מברכין עליו", עוסקת באור כשיעור שמדליקים בכבשן לבסוף [בגמר תהליך שריפת האבנים], שאז מבעירים אש גדולה למעלה (18), ובה משתמשים גם להאיר. (19)
הגמרא מקשה עוד סתירה בין הברייתות: תני חדא "אור של תנור ושל כירים מברכין עליו", ותניא אידך "אין מברכין עליו"?
מתרצת הגמרא: לא קשיא, כי הא - הברייתא ש"אין מברכין עליו" - עוסקת באור שמדליקים בתנור וכיריים בתחלה [בתחילת ההסקה], ואילו הא - הברייתא ש"מברכין עליו" - עוסקת באור שמדליקים בהם לבסוף [אחר ההסקה, שאז מוסיפין קיסמים דקים בפי התנור, כדי לשמור על חומו, וגם כדי להאיר בהם. הגמרא מקשה עוד סתירה בין הברייתות: תני חדא "אור של בית הכנסת ושל בית המדרש מברכין עליו", ותניא אידך "אין מברכין עליו"?
מתרצת הגמרא: לא קשיא, כי הא - הברייתא ש"אין מברכין עליו" - עוסקת בבית כנסת דאיכא בו אדם חשוב, והנרות הודלקו לכבודו ולא בכדי להאיר, ואילו הא - הברייתא ש"מברכין עליו" - עוסקת באופן דליכא אדם חשוב, והנרות דולקות בבית הכנסת כדי להאיר. (20)
ואי בעית אימא: הא והא שתי הברייתות עוסקות במקום דאיכא אדם חשוב, ובכל זאת לא קשיא, כי הא - הברייתא ש"מברכין עליו" - עוסקת באופן דאיכא חזנא [שמש] שאוכל בבית הכנסת (21), והנר משמש גם לאור הנחוץ לו, ואילו הא - הברייתא ש"אין מברכין עליו" - עוסקת בבית כנסת דליכא חזנא, והנר שהודלק לכבוד האדם החשוב, אין מטרתו להאיר.
ואי בעית אימא: הא והא שתי הברייתות עוסקות במקום דאיכא חזנא, ובכל זאת לא קשיא, כי הא - הברייתא ש"אין מברכין עליו" - עוסקת באופן דאיכא סהרא [אור הלבנה] והוא מאיר לשמש האוכל בבית הכנסת, (22) ואין לו צורך באור הנר שהודלק לכבוד האדם החשוב, ואילו הא - הברייתא ש"מברכין עליו" - עוסקת באופן דליכא סהרא, ואז הנר נצרך גם כדי להאיר בו לשמש.
תנו רבנן: היו יושבין בבית המדרש במוצאי שבת, והביאו אור לפניהם, בית שמאי אומרים כל אחד ואחד מברך לעצמו, ובית הלל אומרים אחד מברך לכולן, (23) משום שנאמר [משלי יד כח] "ברוב עם הדרת מלך".
דנה הגמרא: בשלמא דעת בית הלל מובנת, כי הם מפרשי טעמא, אלא בית שמאי מאי טעמא? - קסברי, שעדיף שכל אחד יברך לעצמו, מפני בטול בית המדרש, שאם אחד מברך ומוציא את כלם, הרי כל הלומדים צריכים להפסיק מלימודם כדי לכוון לצאת בברכתו ולענות אמן. (24)
תניא נמי הכי: "תלמידיו של בית רבן גמליאל לא היו אומרים 'מרפא' לאדם המתעטש בבית המדרש, מפני בטול בית המדרש". (25)
שנינו במשנה: אין מברכין לא על הנר ולא על הבשמים של מתים. דנה הגמרא: מאי טעמא? - נר המונח ליד המת, לכבוד המת הוא דעבידא, ואין מברכים אלא על נר שהודלק כדי להאיר. וכן בשמים המונחים ליד המת, לעבורי ריחא הרע מהמת הוא דעבידי, ואילו ברכת הבשמים נתקנה רק כשנוטלן להריח בהן. (26)
אמר רב יהודה אמר רב: כל מת שמפני חשיבותו היו מוציאין לפניו נר בין ביום ובין בלילה, אם הוציאו לפניו נר במוצאי שבת, אין מברכין עליו, כי לא הודלק כדי להאיר, אלא רק לכבוד המת. (27) וכל מת שאין מוציאין לפניו נר אלא בלילה, כדי להאיר את הדרך, אם הוציאו לפנו נר במוצאי שבת, מברכין עליו.
אמר רב הונא: בשמים שאיסטניס נוטל עמו כדי להעביר ריח של בית הכסא, (28) ושמן מבושם העשוי לסוכו על הידים אחר הסעודה, כדי להעביר בו את הזוהמא, אין מברכין עליו בורא מיני בשמים (29).
מדייקת הגמרא: למימרא דכל היכא דהבשמים לאו לריחא עבידא, לא מברכין עלויה, ועל כך מיתיבי מברייתא: "הנכנס לחנותו של בשם (30) והריח ריח, אפילו ישב שם כל היום כולו, אינו מברך אלא פעם אחד. נכנס ויצא, נכנס ויצא, מברך על כל פעם ופעם (31) ", והא הכא בחנותו של בשם דלאו לריחא הוא דעבידא, אלא כדי למכרם, ובכל זאת קמברך?
מתרצת הגמרא: אין, הבשמים בחנותו של בשם לריחא נמי הוא דעבידא, שהרי מניחם שם כי היכי דנירחו אינשי, וניתו ונזבון מיניה. (32)
תנו רבנן: היה מהלך חוץ לכרך והריח ריח, אם רוב תושבי הכרך עובדי כוכבים, אינו מברך, כי יתכן שהריח בא מבשמים של עבודה זרה, ואם רוב ישראל, מברך, (33) רבי יוסי אומר, אפילו רוב ישראל נמי אינו מברך, מפני שבנות ישראל מקטרות להעביר כשפים [רוחות רעות] מביתם, ואין בשמים אלו מיועדים כדי להריח בהם. תמהה הגמרא: אטו כולהו לכשפים מקטרן, והרי רק מיעוטן עושות כך, ועדיין רוב הבשמים ראויים לברכה? מבארת הגמרא: הוה לה מיעוטא לכשפים, ומיעוטא נוסף נמי אינו ראוי לברכה, כי נעשה כדי לגמר את הכלים, אשתכח ששני המיעוטים יחד (34) הם רובא דלאו לריחא עביד, וכל רובא דלאו לריחא עביד, לא מברך. (35)
אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: המהלך בערבי שבתות בטבריא ובמוצאי שבתות בצפורי והריח ריח, אינו מברך, מפני שחזקתו אינו עשוי אלא לגמר בו את הכלים, כי בטבריא היו מגמרים את הבגדים בערב שבת, כדי שיריחו טוב בשבת, ואילו בצפורי עשו כן במוצאי שבת, כדי להתנחם על נטילת הנשמה היתירה. (36)
תנו רבנן: היה מהלך בשוק של עובדי כוכבים, אם נתרצה להריח, הרי זה חוטא, כי נהנה מעבודה זרה ברצון. (37)
דף נג:
שנינו במשנה: ואין מברכין על הנר עד שיאותו לאורו.
אמר רב יהודה אמר רב: לא התכוון התנא באומרו ש"יאותו", שצריך שיאותו [יהנו ממנו] ממש, והיינו רק שלא יברך אלא כעומד סמוך לנר, אלא כל אור שראוי ליהנות ממנו, והיינו שאילו רוצה עומד בקרוב ומשתמש לאורה, ואז מברך עליו כל עוד הוא רואהו, ואפילו אם עומד בריחוק מקום.
וכן אמר רב אשי, בריחוק מקום שנינו.
מיתיבי: היתה לו נר טמונה בחיקו או בפנס [בתוך עששית אטומה] (38) ואינו משתמש בנר לאור אלא לחימום, (39) או שראה שלהבת ולא נשתמש לאורה, או נשתמש לאורה ולא ראה שלהבת, אינו מברך עד שיראה שלהבת וישתמש לאורה.
ומבארת הגמרא את הקושיא: בשלמא "משתמש לאורה ולא ראה שלהבת" משכחת לה באופן דקיימא השלהבת בקרן זוית. אלא, "ראה שלהבת ולא נשתמש לאורה" היכי משכחת לה? - לאו, דמרחקא, ולפיכך אף שרואה אותה אינו יכול להשתמש בה, ונמצא שאינו מברך בריחוק מקום.
מתרצת הגמרא: לא, אין כוונת הברייתא שאינו משתמש בשלהבת מפני ריחוקה, אלא משום שאינה מאירה במקומה, כגון דעמיא ואזלא.
תנו רבנן: גחלים לוחשות העומדות כדי להאיר (40) מברכין עליהן, כי הן נחשבות כשלהבות, אך גחלים אוממות אין מברכין עליהן, כי אין בהם שלהבת מאירה.
מבארת הגמרא: היכי דמי "לוחשות"? - אמר רב חסדא: כל שאילו מכניס לתוכן קיסם ודולקת מאיליה, ובכך הן נחשבות כשלהבות.
איבעיא להו: איך ראוי לומר: "אוממות" או "ע וממו ת"?
תא שמע מהא דאמר רב חסדא בר אבדימי: כתיב [יחזקאל לא ח] "ארזים לא עממהו [לא הכהו את תארו, כי הוא הנעלה ביותר] בגן אלה ים".