אור ברסלב
חברותא על ברכות פרק שביעי - שלשה שאכלו

חברותא על ברכות· הרב יעקב שולביץ

פרק שביעי - שלשה שאכלו

פרק שישי - כיצד מברכין

מתניתין:

שלשה שאכלו פת, והיו יושבין בסעודה כאחת [יחד] (1), חייבין (2) לזמן - להזדמן ולהצטרף יחד, כדי לברך "ברכת הזימון" בלשון רבים (3).

אכל אחד משלשתן דמאי, שהאיסור לאוכלו מדרבנן, ויש בו היתר לעניים, וכן אם אכל מעשר ראשון שנטלה ממנו רק תרומתו [תרומת מעשר, ובגמרא מבואר שמדובר באופן שפטור מתרומה גדולה], או שאכל מעשר שני והקדש שנפדו, וכן השמש המשרת לפניהם שאכל עמהם כזית פת, אף שלא ישב עמהם בקביעות (4), והכותי, (5) כל אחד מאלו שהיה עם שנים אחרים שאכלו פת מזמנין עליו, אף על פי שיש מהן שאכל דבר האסור דרבנן, או דבר הדומה לאיסור, או שאינו קבוע בסעודה, בכל זאת מצטרף לזימון.

אבל אם אחד משלשתן אכל טבל, אפילו דרבנן, ומעשר ראשון שלא נטלה תרומתו, ומעשר שני והקדש שלא נפדו, שאיסורן מדאורייתא, (6) והשמש שאכל פחות מכזית, והנכרי שאינו חייב בברכת המזון, אף שהיה עם שנים אחרים שאכלו פת, אין מזמנין עליו.

נשים ועבדים וקטנים שאכלו יחד עם שני אנשים גדולים ובני חורין שאכלו פת, אין מזמנין עליהן.

עד כמה מזמנין מהו שיעור הפת המחייב את הסועד בזימון (7) - עד שיאכל לפחות כזית, רבי יהודה אומר עד שיאכל לפחות כביצה.

גמרא:

מנא הני מילי שרק אם אכלו שלשתן כאחת מצטרפים לזימון. (8)

אמר רב אסי: דאמר קרא [תהלים לד ד] גדלו לה' אתי ונרוממה שמו יחדו, ומשמע שאחד אומר לרבים "גדלו", ומיעוט רבים שנים, ועם הקורא להם יחד הם שלשה.

רבי אבהו אמר: מהכא [דברים לב ג]: כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו, וגם בפסוק זה משמע שהיחיד קורא לרבים "הבו גודל". (9)

אמר רב חנן בר אבא: מנין לעונה "אמן" על ברכת חברו שלא יגביה קולו יותר מן המברך - שנאמר "גדלו לה' אתי ונרוממה שמו יחדו" כי משמעות "אתי" היא שיענו עמו בדומה לו, ובכלל זה שיענו בקול השוה לקריאתו - ברכתו.

אמר רבי שמעון בן פזי: מנין שאין המתרגם את קריאת התורה רשאי להגביה קולו יותר מן הקורא - שנאמר [שמות יט יט] "משה ידבר, והאלהים יעננו בקול".

שאין תלמוד לומר "בקול", ומה תלמוד לומר "בקול"? -

לומר, שדיבר הקב"ה בקולו של משה, שהיה קולו של הקב"ה גבוה כקולו של משה, כדי שלא יהא קולו של משה [המתרגם] גבוה מקולו. (10) תניא נמי הכי: אין המתרגם רשאי להגביה קולו יותר מן הקורא, ואם אי אפשר למתרגם להגביה קולו כנגד הקורא - ימעך הקורא קולו ויקרא, כדי שלא יהיה קולו גבוה מקול המתרגם, אלא שוה לו. (11)

אתמר: שנים שאכלו כאחת, בדין זה פליגי רב ורבי יוחנן. חד אמר, אם רצו לזמן, מזמנין, וחד אמר אם רצו לזמן, אין מזמנין. (12)

מוכיחה הגמרא ממשנתנו כדעת האומר שלא יזמנו: תנן, שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן, ומשמע כי דוקא שלשה - אין - מזמנים, אבל שנים לא יזמנו.

דוחה הגמרא: התם במשנה הנידון מתי ברכת הזימון חלה עליהם כחובה, ואילו הכא במחלוקת האמוראים, הנידון אם לשנים יש רשות לזמן בפני עצמם.

תא שמע מברייתא (13) כדעת האומר ששנים לא יזמנו: שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן, ואין רשאין ליחלק. ומשמע שדוקא שלשה - אין - חייבין לברך, אבל שנים, לא יזמנו, כי אילו גם שנים יכולים לזמן בפני עצמן, למה אין השלשה רשאין להחלק, והרי גם אם ילך אחד מהן לא יפקע חיוב הזימון מהשנים הנותרים, ובהכרח ששנים אינם מזמנים, ולכן אסור להחלק שלא יבטל הזימון.

דוחה הגמרא: שאני התם, בברייתא, שהאיסור להחלק הוא משום דכבר קבעו להו בחובה מעיקרא, ואם יחלקו תהא להם ברכת הזימון רשות, וגדול המצווה ועושה (14) ממי שאינו מצווה ועושה.

תא שמע מברייתא כדעת האומר ששנים לא יזמנו: השמש שהיה משמש על השנים, הרי זה אוכל עמהם, אף על פי שלא נתנו לו רשות, ואין בכך משום גאוה, (15) כי ודאי הם רוצים שיאכל עמם כדי שיוכלו לזמן יחדיו, (16) אבל אם היה משמש על השלשה, כיון שיכולים לזמן בלעדיו, הרי זה אינו אוכל עמהם, אלא אם כן נתנו לו רשות, ואילו גם שנים מזמנים בפני עצמן, למה יאכל עמהם בלי רשות.

דוחה הגמרא: שאני התם, בברייתא,

דף מה:

דניחא להו שיאכל עמהם כדי דמקבע להו ברכת הזימון בחובה, שהרי גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה.

תא שמע מברייתא כדעת האומר ששנים מזמנים בפני עצמן: שלש נשים מזמנות לעצמן, (17) וכן שלשה עבדים מזמנים לעצמן, (18) אבל אם אכלו נשים ועבדים וקטנים יחד, אפילו אם רצו לזמן אין מזמנין [והטעם לכך מבואר בסמוך], והא לענין זימון מאה נשי כתרי גברי דמיין שהרי אין בהם חובת זימון לעולם, ובכל זאת קתני "נשים מזמנות לעצמן, ועבדים מזמנין לעצמן" ואם כן גם שני אנשים יהיו רשאין לזמן אף שאינם חייבין בזימון.

דוחה הגמרא: שאני התם, בנשים ועבדים, כי אף שאינם בני חיוב זימון, יש בהם מעלה על שני אנשים, כיון דאיכא שלש דעות. ולמדו מ"גדלו לה' אתי" שברכת זימון היא הודאה הנאמרת מפי שלשה בני דעה לפחות. מה שאין בשני אנשים בפני עצמם.

מקשה הגמרא: אי הכי, (19) אימא סיפא של הברייתא: נשים ועבדים שאכלו יחד, אפילו אם רצו לזמן, אין מזמנין. אמאי לא מזמנין יחד? והא איכא דעות!?

מתרצת הגמרא: שאני התם, בנשים ועבדים יחד, שלא יזמנו משום שקביעותם יחד נחשבת פריצותא (20) [וכן קטנים לא יזמנו עם עבדים, כי חוששים מהעבדים על משכב זכור עם הקטנים]. דנה הגמרא: תסתיים, יש להוכיח דרב הוא דאמר, אם רצו לזמן אין מזמנין.

דאמר רב דימי בר יוסף אמר רב: שלשה שאכלו כאחת, ולפני שברכו ברכת המזון יצא אחד מהם לשוק, קוראין לו ומודיעים לו שהם רוצים לזמן עמו, ויענה עמם ממקומו ומזמנין עליו אף שאינו נמצא בחדר אחד עמהם.

ומשמע, טעמא שיכולים לזמן, הוא רק משום ד"קוראין לו" ומצטרף עמהם לשלשה. הא לא קוראין לו, לא יזמנו. ומוכח, שלדעת רב שנים בפני עצמן לא יזמנו.

דוחה הגמרא: שאני התם, באופן שאכלו יחד ויצא אחד מהן, שאינם יכולים לזמן אלא אם מצטרף עמהם, כיון דכבר אקבעו להו בחובה מעיקרא, ושוב אינם רשאין להחלק, כדי שיקיימו יחד זימון של חובה. אך עדיין יתכן ששנים שאכלו בפני עצמן רשאים לזמן.

אלא תסתיים ניתן להוכיח להיפך: דרבי יוחנן הוא דאמר אם רצו לזמן אין מזמנין.

דאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: שנים שאכלו כאחת, אחד מהן יוצא בברכת המזון מפי חבירו. (21)

והוינן בה, מאי קא משמע לן, הרי כבר תנינא: שמע ברכה ולא ענה בפיו, יצא, משום ש"שומע כעונה". ומה החידוש בכך שיוצא ברכת המזון מפי חברו?

ואמר רבי זירא, כוונת רבי יוחנן לומר, שאין ברכת הזימון ביניהם. דהיינו, שאינם רשאין (22) לברך ברכת הזימון, שהיא ברכת שניהם יחד, שהאחד קורא "נברך" וחברו עונה "ברוך", אלא אחד שומע ברכת המזון מחברו. (23) ונמצא שרבי יוחנן סובר שאינם רשאין לזמן.

ומסקנת הגמרא: אכן תסתיים שרבי יוחנן הוא זה שאמר "אם רצו לזמן אין מזמנין", ואילו רב סבר שמזמנים.

אמר ליה רבא בר רב הונא לרב הונא: איך יתכן לומר שרבי יוחנן הוא זה שאמר "אם רצו לזמן אין מזמנין", והא רבנן דאתו ממערבא אמרי: אם רצו לזמן, מזמנין.

מאי לאו, דשמיע להו מרבי יוחנן, שהיה בארץ ישראל, שהרי לא יכלו לשמעה מרב שהיה בבבל.

דוחה הגמרא: לא, דשמיע להו מרב, מקמי דנחית לפני שהוא ירד לבבל.

גופא, אמר רב דימי בר יוסף אמר רב: שלשה שאכלו כאחת, ויצא אחד מהם לשוק, קוראין לו ומזמנין עליו (24). אמר אביי: ודין זה הוא דוקא באופן דקרו ליה ועני עמהם "ברוך שאכלנו משלו", (25) אך אם הוא רחוק ואינו יכול לענות עמהם, אינו מצטרף.

אמר מר זוטרא: ולא אמרן שמצרפים את היוצא לזמן עמם, אלא באופן שהיו רק שלשה שאכלו יחד, אבל בעשרה האוכלים יחד ורוצים להזכיר שם ה' בזימון, אין היוצא מצטרף עמם עד דנייתי [יחזור] (26) ויהא עמם במקום אחד.

מתקיף לה רב אשי: אדרבה איפכא מסתברא, שהיוצא מעשרה יצטרף עמהם, כי תשעה הם רבים, והנשארים נראין כעשרה, ואילו היוצא משלשה לא יצטרף עמהם, כי שנים הנותרים הם מועטים, ואין נראין כשלשה.

ומסקנת הגמרא: הלכתא כמר זוטרא, שהיוצא מעשרה לא מצטרף עמהם.

מאי טעמא - כיון דבעי לאדכורי שם שמים, בציר מעשרה לאו אורח ארעא. (27)

אמר אביי: נקיטינן הלכה למעשה, שנים שאכלו כאחת, מצוה ליחלק, וכל אחד יברך בפני עצמו ברכת המוציא וברכת הזימון. (28) כי לכתחילה אינו ראוי לצאת בשמיעה מפי חברו. (29)

תניא נמי הכי: שנים שאכלו כאחת מצוה ליחלק. במה דברים אמורים, כששניהם סופרים, חכמים, שיודעים לברך לעצמם, אבל אם היה אחד מהם סופר ואחד בור, שאינו יודע לברך, סופר מברך ובור יוצא בשמיעה מפי הסופר.

אמר רבא: הא מילתא דלהלן, אמריתא אנא, ואיתמרה גם משמיה דרבי זירא כוותי: שלשה שאכלו כאחת, וחלקם רוצים לזמן, דרך ארץ הוא (30) שיהא האחד מפסיק לשנים שרוצים לזמן, וימתין עד גמר הזימון שהוא בסוף ברכת הזן [כדלהלן], ויחזור לסעודתו, (31) ואין שנים צריכים להיות מפסיקין לאחד, אלא ימתין עד שיסיימו כדי לזמן יחד. (32)

תמהה הגמרא: וכי שנים לא מפסיקין לאחד? והא רב פפא אפסיק ליה לצורך "אבא מר" בריה, שסיים סעודתו ורצה לזמן, אף שהיו עמו בסעודה איהו [רב פפא] ועוד חד?

מתרצת הגמרא: שאני רב פפא, דלפנים משורת הדין הוא דעבד, כדי לכבד את בנו. (33)

יהודה בר מרימר ומר בר רב אשי ורב אחא מדפתי כרכי ריפתא בהדי הדדי, אכלו לחם יחד, וכיון שהיו שלשה התחייבו בזימון, אך כיון שלא הוה בהו חד דהוה מופלג מחבריה בחכמה או בזקנה מחבריו כדי לברוכי להו [והגדול שבחבורה מזמן ומברך ומוציא את כולם בברכתו, כדלהלן מז א], [אמרו], הא דתנן שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן, הני מילי רק היכא דאיכא אדם גדול, (34) אבל היכא דכל המסובים כי הדדי נינהו, חילוק ברכות עדיף, (35) ולפיכך בריך איניש לנפשיה.

אחר כך אתו לקמיה דמרימר, ושאלו אם עשו כראוי.

אמר להו: ידי ברכה [ברכת המזון] יצאתם, אולם ידי חובת זימון לא יצאתם, כי מצות הזימון היא גם במקום שאין גדול הקורא לשאר המסובים.

וכי תימרו, ניהדר כעת ונזמן, ונאמר עתה את ברכת הזימון,

אי אפשר לעשות כן, כי אין זימון למפרע, אלא רק קודם ברכת המזון. דנה הגמרא: באופן שבא אדם שלא אכל, ומצאן כשהן מברכים [מזמנים], ואינו יכול לומר "ברוך שאכלנו משלו", מהו אומר אחריהם?

רב זביד אמר "ברוך ומבורך", (36) רב פפא אמר עונה "אמן" (37).

ולא פליגי, כי דבריהם נסובו על אופנים חלוקים. הא, רב זביד עסק באופן דאשכחינהו דקא אמרי [המזמן] "נברך", ואילו הא, רב פפא דיבר באופן דאשכחינהו דקא אמרי [העונים] "ברוך". והיינו, כי אם אשכחינהו דקא אמרי המזמן "נברך" אומר אחריו "ברוך ומבורך", ואם אשכחינהו דקא אמרי העונים "ברוך", ולא שמע שהמזמן אומר "נברך" ובכך מבקש מהשומעים לברך, אינו יכול לומר "ברוך ומבורך", ולכן עונה עמהם "אמן".

תני חדא: העונה אמן אחר [כל] (38) ברכותיו של עצמו, הרי זה משובח. ותניא אידך: הרי זה מגונה.

מבארת הגמרא: לא קשיא, הא שנחשב "משובח", הוא בברכת "בונה ירושלים" שבברכת המזון, כי היא הברכה האחרונה שחיובה מדאורייתא, (39) וענייתו נסובה על כל שלשת הברכות, ואילו הא שנחשב "מגונה", הוא כשעונה אמן בכל שאר ברכות, כי כל זמן שלא סיים ברכותיו מגונה הוא לומר "אמן".

אביי עני ליה, ל"אמן" שאחר ברכת "בונה ירושלים", בקלא, כי היכי דלשמעו פועלים שנגמרה ברכת המזון, שהרי אין עונים "אמן" אלא אחר כל הברכות, וליקומו ללכת לעבודתן, ולא היה איכפת לו שיפסידו ברכת "הטוב והמטיב", כיון דהטוב והמטיב לאו דאורייתא, וכשתקנוה חכמים לא התירו לפועלים לבטל ממלאכתן לצורכה. (40)

ואילו רב אשי עני ליה בלחישא, כדי שלא ישמעו ויבינו שנגמרו הברכות, כי היכי דלא נזלזלו בברכת "הטוב והמטיב". (41)

דף מו.

רבי זירא חלש, חלה. על לגביה, בא לבקרו, רבי אבהו. קביל עליה, קיבל עליו רבי אבהו: אי מתפח [אם יבריא] קטינא חריך שקי [כך היה כינויו של רבי זירא (1)], עבידנא יומא טבא לרבנן!

אתפח רבי זירא, עבד רבי אבהו סעודתא לכולהו רבנן.

כי מטא למשרי, כאשר בא לפתוח בסעודה, אמר ליה רבי אבהו לרבי זירא: לישרי לן מר! יבצע נא את הלחם לפני המסובים, ויוציא נא את כולם בברכת המוציא.

אמר ליה רבי זירא: וכי לא סבר לה מר להא דרבי יוחנן, דאמר, בעל הבית בוצע, (2) והוא זה שמוציא את המסובים בברכתו.

קיבל רבי אבהו את טענת רבי זירא, ושרא להו, ובירך על הלחם, והוציא את המסובים בברכת המוציא.

כי מטא לברוכי ברכת המזון, אמר ליה רבי אבהו לרבי זירא: נבריך לן מר!

אמר ליה: וכי לא סבר לה מר להא דרב הונא דמן בבל, דאמר, בוצע מברך!? וכיון שאתה בצעת בתחילה למסובים, עליך גם לברך ברכת המזון.

ומבררת הגמרא: ואיהו, רבי אבהו, שאמר לרבי זירא לברך אף שהוא עצמו בצע תחילה, כמאן סבירא ליה? - כי הא דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: בעל הבית בוצע ומוציא את המסובים בברכת המוציא (3), ואורח מברך ברכת המזון.

והטעם לחלוקה זו: בעל הבית בוצע, כדי שיבצע בעין יפה, כי הלחם שלו, ואילו האורח אין דרכו לקחת ולחלק לאחרים פרוסה גדולה משל בעל הבית, (4) ואורח מברך, כדי שיברך את בעל הבית. (5)

מאי מברך? -

"יהי רצון שלא יבוש בעל הבית בעולם הזה, ולא יכלם לעולם הבא".

ורבי מוסיף בה עוד דברים (6): "ויצלח מאד בכל נכסיו, ויהיו נכסיו ונכסינו [בקרקעות] מוצלחים וקרובים לעיר, שיוכל לראותן תמיד ולהשגיח על צרכיהם, ואל ישלוט שטן לא במעשי ידיו ולא במעשי ידינו, ואל יזדקר לא לפניו ולא לפנינו שום דבר הרהור חטא ועבירה ועון מעתה ועד עולם".

עד היכן נחשבת "ברכת הזמון" שנאמרת רק בשלשה מסובים ומעלה, ולא ביחיד או שנים? -

רב נחמן אמר, עד "נברך", דהיינו עד סוף עניית המזמן "ברוך שאכלנו". ומשם ואילך מתחילה "ברכת המזון".

ורב ששת אמר, עד סוף ברכת "הזן", ויחיד או שנים אינם מתחילים אלא מ"נודה לך". (7)

דנה הגמרא: נימא מחלוקת זו כמחלוקת תנאי:

דתני חדא, ברכת המזון יש בה לפעמים שנים ולפעמים שלשה ברכות.

ותניא אידך, יש בה שלשה וארבעה ברכות.

סברוה בני הישיבה לבאר את מחלוקת הברייתות כך: דכולי עלמא ברכת "הטוב והמטיב" לאו דאורייתא היא, ושתי הברייתות לא חישבו אותה, ואם כן, מאי לאו, בהא קמיפלגי, מאן דאמר "שתים ושלש" קסבר כרב ששת, שברכת הזימון עד סוף ברכת "הזן", ונמצא שבמקום זימון יש שלש ברכות [הזן, הארץ, בונה ירושלים], ובלא זימון יש רק שתים, ואילו מאן דאמר "שלש וארבע" קסבר כרב נחמן שברכת הזימון היא עד "נברך", ובלא זימון יש שלש ברכות [כולל "הזן"] ועם זימון נוספת ברכה רביעית שהיא ברכת הזימון עצמה. ונמצא שרב ששת ורב נחמן נחלקו במחלוקת התנאים ששנו ברייתות אלו. דוחה הגמרא: לא בכך נחלקו התנאים, אלא רב נחמן מתרץ לטעמיה מבאר במה נחלקו לפי דרכו, וגם רב ששת מתרץ לטעמיה: (8)

רב נחמן מתרץ לטעמיה כך: דכולי עלמא ברכת הזימון רק עד סוף "נברך", מאן דאמר שבברכת המזון יש "שלש וארבע ברכות" שפיר, כי בלא זימון יש שלש ברכות [כולל "הזן"] ועם זימון נוספת ברכה רביעית שהיא ברכת הזימון עצמה, ואילו מאן דאמר שיש בברכת המזון רק "שתים ושלש ברכות" אמר לך, הכא בברייתא בברכת המזון של פועלים עסקינן, דאמר מר [לעיל טז א] שפועל שאכל ומברך ברכת המזון באמצע מלאכתו, פותח ב"הזן" וכולל ברכת "בונה ירושלים" בברכת הארץ, כי הם ברכות דומות, ונמצא שפועל מברך רק שתי ברכות.

רב ששת מתרץ לטעמיה כך: דכולי עלמא ברכת הזימון נמשכת עד סוף ברכת "הזן", מאן דאמר שבברכת המזון יש רק "שתים ושלש ברכות" שפיר, כי במקום זימון יש שלש ברכות [הזן, הארץ, בונה ירושלים], ובלא זימון יש רק שתים, ואילו מאן דאמר שבברכת המזון יש "שלש וארבע ברכות" קסבר שברכת "הטוב והמטיב" דאורייתא היא. (9)

אמר רב יוסף: תדע [ראיה] דברכת "הטוב והמטיב" לאו דאורייתא, שהרי פועלים עוקרים אותה, כי חכמים לא חייבום לאומרה בברכת המזון בשעת מלאכתם. אך אם היתה מן התורה, היו חייבים לאומרה. (10)

אמר רב יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה דרב: תדע ד"הטוב והמטיב" לאו דאורייתא, שהרי פותח בה ב"ברוך אתה ה'" ואין חותם בה ב"ברוך".

והראיה מכך שאינה דאורייתא, היא משום שכל ברכה דאורייתא פותחת ב"ברוך", כדתניא: כל הברכות כולן פותח בהן ב"ברוך אתה ה'", וחותם בהן ב"ברוך", חוץ מברכת הפירות הנאמרת לפני אכילתן, וברכת המצות הנאמרת לפני עשייתן, וברכה הסמוכה לחברתה, (11) וברכה אחרונה שבקריאת שמע, שבברכות אלו יש מהן שפותח בהן ב"ברוך" ואין חותם ב"ברוך", כגון ברכת הפירות והמצוות, שמודה בהן לה', ולכן הן ברכות קצרות, (12)

דף מו:

ויש מהן שחותם בהן ב"ברוך" ואין פותח ב"ברוך", כגון ברכה הסמוכה לחברתה, שסומך על "ברוך" שפתח בו את הברכה שקדמה לה (13).

ומכאן הוכיח רב, (14) כיון שבברכת "הטוב והמטיב" פותח ב"ברוך" ואין חותם ב"ברוך", מכלל זה אתה למד דברכה בפני עצמה היא, (15) ואינה מכלל ברכת המזון שהיא מדאורייתא. (16)

ואמר רב נחמן בר יצחק: תדע ד"הטוב והמטיב" לאו דאורייתא, שהרי עוקרין אותה בבית האבל, ואומרים ברכה אחרת תחתיה.

כדתניא: מה הם אומרים בברכת המזון בבית האבל? - תנא קמא אומר שמברכים כרגיל "ברוך הטוב והמטיב", (17) ואילו רבי עקיבא אומר שאינה נאמרת, אלא אומרים תחתיה "ברוך דיין האמת", ובהכרח שרק רבנן תקנוה, כי אילו חיובה מדאורייתא לא היתה נעקרת.

ותמהה הגמרא על דברי תנא קמא: וכי "הטוב והמטיב", אין, [אומרים] ואילו "דיין אמת" לא אומרים, והרי בבית האבל אי אפשר להודות על הטובה בלא להזכיר את הדין, אלא אימא "אף הטוב והמטיב", ועל כך נחלק רבי עקיבא ואמר שבבית האבל אין אומרים כלל "הטוב והמטיב.

מר זוטרא איקלע לבי רב אשי, איתרע ביה מלתא, נפטר אחד ממשפחת רב אשי, פתח מר זוטרא (18) בברכה הרבעית בברכת המזון ובריך כך "ברוך אתה ה' ... האל אבינו מלכנו בוראינו קדושנו קדוש יעקב המלך (19) הטוב והמטיב, אל אמת, דיין אמת, שופט בצדק, לוקח במשפט, (20) ושליט בעולמו לעשות בו כרצונו, כי כל דרכיו משפט, (21) שהכל שלו, ואנחנו עמו ועבדיו, ובכל אנחנו חייבים להודות לו ולברכו, גודר פרצות בישראל הוא יגדור את הפרצה הזאת בישראל לחיים".

דנה הגמרא: אחד שהפסיק לצורך שנים שרוצים לזמן, והמתין עד שסיימו ברכת הזן [כדעת רב ששת], ואחר כך סיים סעודתו ורוצה לברך, להיכן [לאיזה ברכה] הוא חוזר? -

רב זביד משמיה דאביי אמר, חוזר לראש, ומתחיל מתחילת ברכת המזון, כי כבר התחייב בברכת הזן כאשר סעד בשלשה, (22) ורבנן אמרי, שחוזר רק למקום שפסק, והיינו שמברך רק מ"נודה לך" ואילך. (23)

ומסקנת הגמרא: והלכתא חוזר למקום שפסק. (24) אמר ליה ריש גלותא לרב ששת: אף על גב דרבנן קשישי אתון, פרסאי בצרכי סעודה בקיאי מינייכו, שהרי כך הוא מנהגם: בזמן שהן מסובין על שתי מטות, הגדול שבמסובים מסב על מטתו בראש [ראשון], ושני לו מעמידים את מטתו למעלה הימנו [לצד ראשו של הגדול]. ובזמן שהם שלש מטות, גדול מסב באמצע, שני לו למעלה הימנו, שלישי לו מעמידים את מטתו למטה הימנו [לצד רגליו של הגדול].

אמר ליה רב ששת: והרי בסידור באופן זה נמצא כי בעי הגדול אשתעויי בהדיה לדבר עם השני לו, צריך למתריץ תרוצי ויתיב [להזדקף מהסבתו ולהתיישב] ומשתעי בהדיה, שהרי השני מיסב לצד ראשו, ועדיף שיסב למרגלותיו, ויוכל השני לשמעו כשהוא מוטה כלפיו?

אמר ליה ריש גלותא: שאני פרסאי דמחוי ליה במחוג. מנהגם לשוחח בסימני רמזים שעושים באצבעותיהם, ואין השני צריך לראות את פני הגדול בדברו עמו.

שאל רב ששת את ריש גלותא על מנהגי הפרסיים: מים ראשונים שלפני הסעודה, מהיכן מתחילין מי מהמסובים נוטל ראשון?

אמר ליה, מתחילים מן הגדול.

תמה רב ששת: וכי כך ראוי שישב הגדול וישמור ידיו עד שנוטלין כולן? [שהרי אין מביאים את האוכל אלא אחר שהמסובים נוטלים ידיהם].

אמר ליה ריש גלותא: מנהג הפרסיים שלאלתר מייתו תכא [שלחן קטן ועליו האוכל] קמיה הגדול, ומתחיל לאכול.

עוד שאלו רב ששת על מנהגי הפרסיים, מים אחרונים מהיכן מתחילין? -

אמר ליה, מתחילים מן הקטן.

תמה רב ששת: וכי גדול יתיב וידיו מזוהמות עד שנוטלין כולן? -

אמר ליה ריש גלותא: לא מסלקי תכא מקמיה הגדול עד דנמטי מיא לגביה, ועד אז יכול להמשיך לאכול ואינו צריך להמתין.

אמר רב ששת, בתשובה לטענתו של ריש גלותא שמנהגי הסעודה של הפרסיים מעולים משל חכמי ישראל: אנא מתניתא ידענא, וממנה למדו את המנהגים הנכונים בסעודה.

דתניא: כיצד סדר הסבה, בזמן שהן שתי מטות, גדול שבמסובים מסב בראש [ראשון], ושני לו למטה הימנו לצד רגליו, כדי שיוכל הגדול לשוחח עמו בנוחות.

בזמן שהן שלש מטות, גדול מסב בראש, שני לו למעלה הימנו, לצד ראשו, כי הוא המקום המכובד ביותר אחר הראשון, ואם ירצה הגדול לדבר, יוכל לעשות זאת עם השלישי לו שמקום הסבתו למטה הימנו. (25)

וכשיש שלחן נפרד לפני כל אחד (26), מים הראשונים מתחילין מן הגדול, (27) ומביאים לפניו את השלחן, כדי שלא יצטרך להמתין לאחרים לתחילת הסעודה. (28) מים אחרונים - בזמן שהם עד חמשה סועדים, מתחילין מן הגדול, כי הנוטל ראשון הוא המזמן, (29) ובזמן שהם יותר מחמשה, ואפילו מאה, מתחילין מן הקטן שבדרך כלל הוא יושב אחרון בשלחן, עד שמגיעים אצל חמישי, וחוזרין ומתחילין מן הגדול, ורק אז נוטלין את השלחן מלפניו. ולמקום שמים אחרונים חוזרין, לשם ברכה חוזרת, דהיינו שהנוטל ראשון הוא המזמן, ואם ירצה הגדול יורה לאחד מהמסובין ליטול ראשון ולזמן.

מסייע ליה לרב, דאמר רבי חייא בר אשי אמר רב, כל הנוטל ידיו באחרונה תחלה [ראשון בין חמשת הנוטלים האחרונים], הוא מזומן לברכה.

וכך היה מעשה: רב ורבי חייא הוו יתבי בסעודתא קמיה דרבי. אמר ליה רבי לרב: קום משי ידך במים אחרונים!

חזייה רבי חייא לרב דקא מרתת, כי סבר שרבי רוצה להעיר לו שידיו מלוכלכות, או שמאריך יותר מדי בסעודה. אמר ליה רבי חייא לרב: בר פחתי [בן גדולים], "עיין בברכת מזונא" קאמר לך רבי, וכוונתו לכבדך לזמן, (30) ולכן שאמר לך ליטול ידיך תחילה כדי שתוכל לעיין בברכת המזון קודם שתזמן. (31)

תנו רבנן: אין מכבדין אדם את חברו שילך לפניו, לא כאשר נפגשו בדרכים, (32) ולא בגשרים מפני הסכנה בשהייה על גבי הגשר, (33)

דף מז.

ולא מקדימין את הגדול לקטן בנטילת מים אחרונים, שנוטלים לנקות ידים מזוהמות בסוף הסעודה. (1)

רבין ואביי הוו קא אזלי באורחא, קדמיה חמריה דרבין והלך לפני חמורו דאביי, ולא אמר ליה רבין לאביי "ניזיל מר", ולא כיבדו להכנס לפניו.

אמר אביי בלבו: מדסליק האי מרבנן ממערבא [כיון שרבין בא מארץ ישראל], גס ליה דעתיה, ולכן אינו מכבד אחרים.

כי מטא לפתחא דבי כנישתא [בית הכנסת], אמר ליה רבין לאביי: ניעל מר!

אמר ליה אביי: וכי עד השתא לאו "מר" אנא? ולמה לא כבדת אותי בדרך אלא רק כאן?

אמר ליה רבין: הכי אמר רבי יוחנן, אין מכבדין את הגדול להכנס תחילה אלא בפתח שיש בה מזוזה, ולא בדרך. (2)

ותמהה הגמרא: וכי דוקא בפתח דאית בה מזוזה, אין [צריך לכבד], ואילו בפתח דלית בה מזוזה, לא צריך לכבד? אלא, נמצא מעתה, בית הכנסת ובית המדרש דלית בהו מזוזה (3) הכי נמי דאין מכבדין את הגדול להכנס בהם תחילה? ולמה רבין כיבד את אביי בפתח בית הכנסת?

אלא בהכרח, אימא, כוונת רבי יוחנן שאין מכבדין אלא בפתח הראוי למזוזה, והיינו בפתח מקום שאילו היו גרים בו היה מתחייב במזוזה, (4) אבל בדרך אין מכבדים את הגדול להקדים.

אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב: אין המסובין רשאין לאכול כלום עד שיטעום הבוצע מן הפת, (5) כי הוא מוציא בברכתו את כל המסובים, ובברכת הנהנין אין אדם יוצא בשמיעה מחברו עד שיהנה המברך.

יתיב רב ספרא וקאמר: אין רשאין "לטעום" איתמר בשם רב, [ולא "אין רשאין לאכול"]. תמהה הגמרא למאי נפקא מינה, והרי ודאי שגם לפי רב שילת שאמר "אין רשאין לאכול" אסור אפילו לטעום?

מבארת הגמרא: באמת אין נפקא מינה בין הלשונות, ורב ספרא לא בא אלא לצטט במדויק את לשון רב, משום שחייב אדם לומר בלשון רבו.

תנו רבנן: שנים האוכלים יחד מקערה אחת, ממתינין זה לזה בקערה, שאם הפסיק אחד מהם אכילתו כדי לשתות, חייב השני להפסיק גם הוא עד שיסיים הראשון לשתות ויחזור לאכול. (6)

שלשה האוכלים יחד מקערה אחת, והפסיק אחד מהם מאכילתו כדי לשתות, אין השנים האחרים ממתינין עד שיסיים לשתות.

הבוצע ומוציא בברכתו את כל המסובים, אפילו אם הוא קטן שביניהם, (7) הוא פושט ידו תחלה, לקחת מהקערה אוכל ללפת בו את הפת, (8) ואם בא הבוצע לחלוק כבוד לרבו או למי שגדול הימנו שיטול לפניו מהקערה, (9) הרשות בידו.

רבה בר בר חנה הוה עסיק ליה לבריה לסדר סעודה לנשואיו בי רב שמואל בר רב קטינא, קדים ויתיב רבה בר בר חנה לפני הסעודה וקמתני ליה לבריה שהיה צריך לבצוע את הפת למסובין: "אין הבוצע רשאי לבצוע עד שיכלה אמן [על ברכת המוציא] מפי העונים". (10) רב חסדא אמר: אין כוונת הברייתא שיכלה מפי כל העונים, אלא די שיכלה מפי רוב העונים, ואינו צריך להמתין למאריכים.

אמר ליה רמי בר חמא לרב חסדא: מאי שנא רובא שצריך להמתין שיכלה אמן מפיהם - משום שנחשב כמו דאכתי לא כליא ברכה - אם כן מיעוטא נמי ראוי להמתין שיסיימו לענות, שהרי עדיין לא כליא ברכה?

אמר ליה רב חסדא: שאני אומר, כל העונה אמן באריכות יותר מדאי אינו אלא טועה, כי משמעות התיבה משתנה כשמאריך בה. (11)

תנו רבנן: אין עונין לא אמן חטופה, שלא יבטא את אות אלף שב"אמן" בשוא במקום בקמץ, (12) ולא אמן קטופה, שאינו מסיימה ברור, ונשמע כאומר "אמ", (13) ולא אמן יתומה, שעונה אמן על ברכה שלא שמעה, אלא רק שמע שאחרים עונים (14) ולא יזרוק (15) ברכה מפיו, שלא יאמרנה במהירות, ויראה בכך שהיא לעול עליו, ואינו מברך אלא מפני הרגלו.

בן עזאי אומר: כל העונה אמן יתומה, יהיו בניו יתומים. חטופה, - יתחטפו ימיו, ימות קודם זמנו. קטופה - יתקטפו [יתקצרו] ימיו. וכל המאריך באמן, מאריכין לו ימיו ושנותיו.

רב ושמואל הוו יתבי בסעודתא, אתא רב שימי בר חייא, הוה קמסרהב [ממהר] ואכיל כדי להצטרף עמם לברכת המזון.

אמר ליה רב לרב שימי: מה דעתך מה הסיבה שאתה ממהר באכילתך? - אם כדי לאיצטרופי בהדן לזימון, (16) הרי אנן כבר אכילנא לן, וסיימנו את הסעודה לפני שהתחלת בה, ואין אתה מצטרף עמנו לחייבנו לזמן.

אמר ליה שמואל לרב, אילו מייתו לי כעת לקינוח סעודה מאכל החביב עלי, כגון ארדיליא [כמהין ופטריות] וכן אם היו מביאים כעת גוזליא [גוזלות] שהוא מאכל החביב לאבא [תואר כבוד שחלק לרב (17)], מי לא אכלינן? ולפיכך עדיין אינו נחשב כסיום הסעודה, ויכול רב שימי להצטרף עמנו לחיוב זימון.

תלמידי דרב הוו יתבי בסעודתא. על רב אחא ורצה להצטרף עמהם. אמרי, אתא גברא רבא דמברך לן, שהרי הגדול שבסעודה מזמן ומוציא את המסובים בברכת המזון.

אמר להו, מי סבריתו דבאופן זה גדול מברך? - אין דין זה אמור אלא אם הגדול אכל עם כולם, אך כשהצטרף לסעודה אחר שכבר התחילו בה, רק עיקר שבסעודה [אחד מהמסובים מתחילתה] מברך. (18) ואולם, מסקנת הגמרא: הלכתא, גדול מברך, אף על גב דאתא לבסוף. (19)

שנינו במשנה: אכל דמאי וכו':

תמהה הגמרא: הא לא חזי ליה, כי אסרו רבנן לאוכלו בלא הפרשת מעשר, ואין מזמנים על אכילת איסור? (20)

מתרצת הגמרא: איסור דמאי אינו מונע חיוב זימון כטבל, כי טבל גורם שעצם המאכל לא יהיה ראוי, עד שיתוקן, ואי אפשר לקבוע עליו סעודה, אך את איסור דמאי ניתן להפקיע בלי תיקון בעצם המאכל, ונמצא שהאוכל עצמו ראוי לאכילה, שהרי כיון דאי בעי מפקר להו לנכסיה והוי עני, ואז יהיה הדמאי חזי ליה. (21)

כמו דתנן [דמאי ג א] מאכילין את העניים דמאי [כי הקלו בו משום שרוב עמי הארץ מעשרין], ואת האכסניא [חיילי המלך שמוטל על בני העיר שחנו בסמוך לה לספק להם מזון] ויכולים לאכול דמאי, כי במקום זה הם נחשבים כאשר אין להם מה לאכול כעת (22). ואמר רב הונא: תנא, בית שמאי אומרים אין מאכילין את העניים ואת האכסניא דמאי. (23)

שנינו במשנה: מעשר ראשון שנטלה תרומתו:

תמהה הגמרא: פשיטא שמזמנים עליו, שהרי אחר שהורמה ממנו תרומת מעשר הוא מותר באכילה לכל אדם?

מבארת הגמרא: לא צריכא להשמיענו דין זה, אלא באופן שהקדימו הלוי לכהן, ונטל מבעל הבית את המעשר ראשון לפני שהכהן קבל תרומה גדולה, ובכל זאת המעשר מותר באכילה, ואינו טבל, כיון שמדובר באופן שהתבואה היתה בשבלים, ועדיין לא נגמרה מלאכתה ולא התחייבה בתרומה גדולה, ומה ששנינו "שניטלה תרומתו", היינו שהפריש הלוי ממנו [מהמעשר] תרומת מעשר, ולא הפריש ממנו תרומה גדולה, וחידוש המשנה הוא שאף על פי שחלה הפרשת המעשר, אינו חייב בתרומה גדולה, ומותר באכילה, ומזמנים עליו.

וכדרבי אבהו. דאמר רבי אבהו אמר ריש לקיש: מעשר ראשון שהקדימו בשבלים, פטור מתרומה גדולה, שנאמר [במדבר יח כו] "והרמותם ממנו תרומת ה' מעשר מן המעשר", ודרשו: רק "מעשר מן המעשר" אמרתי לך להפריש ממעשר ראשון, ולא חייבתי להפריש תרומה גדולה ותרומת מעשר מן המעשר [שנמצא מפריש ממנו יותר מ"מעשר"]. (24)

אמר ליה רב פפא לאביי: אי הכי, שמעשר ראשון שניטל לפני הפרשת תרומה פטור מתרומה גדולה, אפילו הקדימו הלוי לכהן בכרי [אחר שנגמרה מלאכת התבואה] ונטל מעשר לפני הפרשת תרומה, נמי לא יתחייב בתרומה גדולה?

אמר ליה: עליך [כדי ליישב קושייתך] אמר קרא [שם כח]:

דף מז:

"מכל מעשרתיכם תרימו", שמשמעותו לחייב להפריש כל תרומה שנמצאת במעשר, וכיון שכבר התחייבה התבואה בתרומה, אם נטלו הלוי לפני הפרשתה, חייב להפריש משלו.

מבררת הגמרא: ומה ראית לדרוש את הפטור האמור בפסוק "מעשר מן המעשר" לגבי הקדימו בשבלים, ואילו את החיוב האמור בפסוק "מכל מעשרתיכם תרימו" דרשת לחייב בהקדימו בכרי, ולמה לא תדרוש להיפך, לחייב בהקדימו בשבלים ולפטור בהקימו בכרי? (25) מבארת הגמרא: האי הקדימו בכרי, חייב בתרומה משום שכבר אידגן, וחיוב התרומה חל על התבואה משעה שנקראת "דגן", ושוב אינו פוקע ממנה אף אם הפרישה למעשר ראשון, ואילו האי שהקדימו בשבלים, פטור מתרומה, משום שעדיין לא אידגן, וכיון שהפרישו למעשר, שוב אינו מתחייב בתרומה, אפילו אם אחר כך נעשה "דגן".

ולכן מסתבר לדרוש את הריבוי "מכל מעשרותיכם" למעשר ראשון שהקדימו לתרומה גדולה כאשר התבואה כבר היתה נקראת "דגן", שאז כבר זכאי הכהן לקבל תרומה גדולה ממנה, ואם הקדים ליטול מעשר ראשון לפני שניטלה תרומה גדולה, חייב המעשר הראשון הזה בתרומה גדולה, ולא נפטר ממנה בהקדמת המעשר. אבל אם עדיין לא חל על התבואה שם "דגן", ולא התחייבה בתרומה גדולה, ונטל ממנה מעשר ראשון, מסתבר שמעשר זה פטור מתרומה גדולה, משום שלא התחייב ביותר מ"מעשר מן המעשר".

שנינו במשנה: מעשר שני והקדש שנפדו:

תמהה הגמרא: פשיטא, שהרי חולין גמורים הם!?

מבארת הגמרא: הכא במאי עסקינן, כגון שבפדיונם נתן את הקרן ולא נתן את החומש, אף שבעלים הפודה את הקדשו או מעשרותיו צריך להוסיף חומש, והא קא משמע לן, דאין חומש מעכב את הפדיון, והרי הם חולין גמורים. (26) שנינו במשנה: השמש שאכל כזית:

תמהה הגמרא: פשיטא, שהרי אכל בשיעור המחייב בברכת המזון?

מבארת הגמרא: מהו דתימא שמש אינו מצרף לזימון, כי לא קבע לו מקום, שהרי הוא הולך ושב לשמש את המסובים, קא משמע לן שכיון שכך היא דרך השמש באכילתו, מצטרף הוא עם המסובים לזימון. (27)

שנינו במשנה: והכותי מזמנין עליו. מקשה הגמרא: אמאי מזמנין עליו, והרי אפילו אם דינו כישראל, לא יהא אלא עם הארץ, שהרי הכותים אינם לומדים תורה, ותניא "אין מזמנין על עם הארץ (28) "? (29)

מתרצת הגמרא: אביי אמר, משנתנו עוסקת באופן שהיה הכותי - חבר [תלמיד חכם].

רבא אמר: אפילו תימא שמשנתנו עוסקת בכותי עם הארץ, ובאמת מזמנים גם בצירוף עם הארץ שאינו לומד תורה, ואילו הכא, בברייתא שאמרו "אין מזמנין על עם הארץ", באדם שנחשב "עם הארץ" לפי הגדרתם דרבנן דפליגי עליה דרבי מאיר עסקינן.

תוכן העניינים

חברותא על ברכות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה