חברותא על ברכות· הרב יעקב שולביץ
פרק שלישי - מי שמתו · דף כו.
אמר רבא: גלימא [בגד] שהניחו (תחילת העמוד) אקמטרא, על ארגז של ספרים - ככלי בתוך כלי דמי, כי הגלימא אינה כליין של הספרים. (1)
אמר רבי יהושע בן לוי: כשרוצה לשמש מטתו במקום שיש בו ספר תורה, (2) אין די בכיסויו, (3) אלא צריך לעשות לו מחיצה עשרה טפחים (4).
מר זוטרא איקלע לבי רב אשי, חזייה לדוכתיה מקום מיטתו דמר בר רב אשי דמנח ביה ספר תורה, ועביד ליה מחיצה עשרה כדי שיוכל לשמש.
אמר ליה מר זוטרא לרב אשי: אימר דאמר רבי יהושע בן לוי שהרוצה לשמש עושה מחיצה לפני הספר תורה - באופן דלית ליה ביתא אחרינא, אבל מר, הא אית ליה ביתא אחרינא, ולמה ישמש על ידי היתר מחיצה? אמר ליה רב אשי: אכן הצדק כדבריך, אך לאו אדעתאי [עד עתה לא נתתיו אל לבי]. (5)
שנינו במשנה: כמה ירחיק מהן ממי רגלים ומן הצואה - ארבע אמות.
אמר רבא אמר רב סחורה אמר רב הונא: כשאמרו ששיעור ההרחקה "ארבע אמות" לא שנו אלא כשהם לאחוריו, אבל כשהם לפניו מרחיק מלא עיניו וקורא קריאת שמע, וכן לתפילה שיעור ההרחקה תלוי אם הן לפניו או לאחריו. (6)
מקשה הגמרא: איני, והא אמר רפרם בר פפא אמר רב חסדא, עומד אדם ברחוק ארבע אמות (7) כנגד בית הכסא שאין לו מחיצות (8) ומתפלל, והרי בית הכסא דינו כצואה, (9) ואף שהוא לפניו אינו מרחיק מלא עיניו.
מתרצת הגמרא: הכא במאי עסקינן, בבית הכסא שאין בו כעת צואה. ולכן אינו נחשב כצואה, ודי להרחיק ארבע אמות אפילו כשהוא לפניו.
תמהה הגמרא על אוקימתא זו: איני, והאמר רב יוסף בר חנינא: בית הכסא שאמרו שאסור לקרות כנגדו, הוא אף על פי שאין בו כעת צואה, וכן בית המרחץ שאמרו שאסור להרהר בו בדברי תורה, הוא אף על פי שאין בו באותו זמן אדם ערום. ובהכרח שבית הכסא עצמו אוסר לקרות כנגדו, אם כן למה אינו מרחיק מלא עיניו? (10)
אלא, חוזרת הגמרא ומעמידה את ההיתר להתפלל כנגד בית הכסא באופן אחר: הכא במאי עסקינן - בבית הכסא חדתי, שרק ייחדוהו לבית הכסא ועדיין לא השתמשו בו, ולכן די בהרחקת ארבע אמות, אך אם יש לפניו בית כסא שכבר היתה בו צואה, אף אם פינוהו ממנה, צריך להרחיק מלא עיניו.
מקשה הגמרא: והא דין זה מיבעי ליה לרבינא בשאלתו: הזמינו לבית הכסא מהו? וצדדי הספק הם: האם יש כח בזימון להחשיבו כבית הכסא אף שלא השתמשו בו, או שאין כח בזימון להחשיבו כבית הכסא, ומותר לקרות כנגדו עד שישתמש בו.
ונמצא שאין היתר ברור להתפלל כנגד בית כסא חדש.
מתרצת הגמרא:
כי קא מיבעי ליה לרבינא היינו רק לגבי למיקם עליה במקום שייחדו לבית הכסא ולצלויי בגויה [בתוכו (11)], אבל לגבי לקרות כנגדו, לא הסתפק רבינא, כי הדין כרב חסדא שכל עוד לא השתמשו בו מותר לקרות כנגדו, (12) ואילו רב הונא אסר מלא עיניו רק בבית כסא שכבר היתה בו צואה.
אמר רבא: הני בתי כסא דפרסאי - שהיו נעשים בחפירה, והיתה הצואה מתגלגלת במדרון לתוך גומא, והיא רחוקה ארבע אמות (13) מפי החפירה - אף על גב דאית בהו צואה בתחתית הגומא כסתומין דמו ומותר לקרות כנגדן כאילו אין שם בית הכסא כלל. (14)
מתניתין:
זב בעל שתי ראיות של זיבה או יותר, שעליו לספור שבעה ימים נקיים מראיה של זיבה, ורק אחריהם הוא יכול לטבול ולהטהר, ואירע שראה קרי בתוך שבעת הימים הנקיים מזיבה, ונמצא שגם אם יטבול להטהר מקריו, תשאר עליו טומאת זיבה [שאינה אוסרתו ללמוד תורה].
וכן נדה שפלטה שכבת זרע [והיינו, לאחר שראתה דם נידות נפלט ממנה שכבת זרע ממה שנבעלה לפני שנהייתה נידה, ומדובר באופן שכבר טבלה להטהר מטומאת הקרי של הביאה עצמה, ועתה היא נטמאת שוב בפליטת שכבת הזרע], והרי היא טמאה בטומאת קרי, ואף אם תטבול להטהר ממנה, תשאר בטומאת נדה.
וכן המשמשת מטתה, שנחשבת טמאה כבעל קרי, שראתה נדה. (15) כל אלו, אף שטבילתן לקריין אינה מועילה לטהרן מטומאתן החמורה, צריכין טבילה להטהר מקריין קודם שיעסקו בדברי תורה.
ורבי יהודה פוטר, כי לא חייבו חכמים לטבול קודם לימוד תורה, כאשר הטבילה אינה מטהרתו לגמרי. (16)
גמרא:
איבעיא להו: בעל קרי שאחר קריו ראה זיבה, לרבי יהודה, שפוטר זב שראה קרי בימי טומאתו מלטבול כדי ללמוד תורה, מהו דינו?
ומבארת הגמרא את צדדי הספק:
האם כי פטר רבי יהודה את הטמא בזיבה וקרי מלטבול ללימוד תורה, היינו דוקא התם, באופן ש"זב שראה קרי", ומשום שבעת קריו כבר היה טמא בזיבה החמורה, ונמצא דמעיקרא לאו בר טבילה לדברי תורה הוא, וכיון שלא נאסר ללמוד בטומאתו החמורה, שוב אינו נאסר על ידי טומאת קרי הקלה ממנה. (17)
אבל בעל קרי שראה אחר כך זיבה, יתחייב לטבול ללימוד תורה, כיון דמעיקרא, כשהיה בעל קרי, בר חיוב טבילה לדברי תורה הוא, ובאופן זה מחייב רבי יהודה טבילה אף שבינתיים חלה עליו גם טומאת זיבה החמורה.
או דילמא, לא שנא. כי רבי יהודה פוטר בכל אופן שאינו נטהר לגמרי, ואין חילוק איזו טומאה קדמה.
תא שמע, שרבי יהודה פוטר בכל אופן: שהרי שנינו במשנתנו "המשמשת ואחר כך ראתה נדה, צריכה טבילה, ורבי יהודה פוטר" - והא משמשת ואחר כך ראתה נדה, שקדמה טומאת קרי שלה לטומאתה החמורה, כבעל קרי שראה זיבה דמיא, ובכל זאת קא פטר רבי יהודה מטבילה לקריה. שמע מינה שרבי יהודה פוטר גם בעל קרי שראה זיבה, כי לפי דעתו אין אדם חייב לטבול טבילה שאינה מטהרתו לגמרי.
ומביאה הגמרא שאכן כך תני רבי חייא בהדיא: בעל קרי שראה זיבה צריך טבילה, ורבי יהודה פוטר.
הדרן עלך פרק מי שמתו