חברותא על ברכות· הרב יעקב שולביץ
פרק שלישי - מי שמתו
מתניתין:
א. מי שמתו מוטל לפניו, שמת אחד מן הקרובים שחייב להתאבל עליהם, והוא חייב לקברו, הרי הוא פטור מקריאת שמע, ומן התפלה, ומן התפילין, (1) ומכל מצות [עשה] האמורות בתורה. (2) לפי שהוא טרוד במחשבת קבורתו, והיא טרדה של מצוה, הפוטרת מקריאת שמע. (3)
ב. נושאי המטה וחלופיהן [שהיו נוהגים נושאי המטה להתחלף, כי רצו כלם לזכות במצוה (4)], וכן המיועדים להיות חלופי חלופיהן, את [אותם] נושאי המטה שלפני המטה, שעדיין לא נשאוה, ואת אותם נושאי המטה שלאחר המטה, שנשאוה כבר, חלוקין בדינם ביחס לקריאת שמע ותפילה, וכדלהלן:
את, אותם שלפני המטה, אם יש צורך בהם לשאת את המטה, פטורים הם מלקרוא שמע, כי עדיין לא קיימו את המצוה, והם טרודים לקיימה. (5)
ואת אותם שלאחר המטה, אף אם יש עדיין צורך בהם, חייבין לקרוא, הואיל וכבר יצאו ידי חובתן כלפי מצות נשיאת המת (6), אין הם טרודין כל כך במצוה.
ובין אלו שלפני המטה ובין אלו שלאחריה - פטורין מן התפילה. כי חיובה הוא רק מדרבנן ולא מדאורייתא, ולכן די בקצת טירדה כדי לפוטרן מן התפלה. (7)
קברו את המת, וחזרו מבית הקברות למקום שהיו מנחמים בו - אם יכולין המנחמים להתחיל ולגמור אפילו פסוק ראשון של קריאת שמע עד שלא יגיעו האבלים (8) לשורה שהיו מנחמין בה את האבל בהקף שורה סביבותיו בשובם מן הקבר, יתחילו לקרות (9).
ואם לאו, שאינם יכולים לסיים אפילו פסוק ראשון - לא יתחילו. כי ניחום אבלים היא מצות גמילות חסדים, וחיובה הוא מן התורה (10) העומדים בשורה, הפנימיים, הרואים את פני האבל פטורים מקריאת שמע, כי צריכים לדבר עמו ולנחמו, והחיצונים. שאינם רואים פני האבל, ועומדים שם רק לכבודו, חייבים לקרות קריאת שמע, כי אין להם מניעה לכך.
גמרא:
מדייקת הגמרא: היה המת מוטל לפניו, באותו החדר, אין - אז הוא פטור מכל המצוות. ואילו כשאינו מוטל לפניו, כגון שהוא בבית אחד, והמת בבית אחר, לא - אינו פטור.
ורמינהי סתירה לכך ממה ששנינו בברייתא: מי שמתו מוטל לפניו, אוכל בבית אחר, כי אם יאכל לפניו יראה כלועג לרש (11).
ואם אין לו בית אחר לאכול בו, אוכל בבית חברו. ואם אין לו בית חברו, כגון שגר בין גויים, עושה מחיצה בינו למת ואוכל. ואם אין לו דבר לעשות מחיצה - מחזיר פניו ואוכל. ואינו מיסב ואוכל כדרך המסובים בחשיבות במטה על צדו השמאלית.
ואינו אוכל בשר, ואינו שותה יין (12) . ואינו מברך, (13) אינו חייב לברך ברכת המוציא, [אבל אם רוצה מותר לו לברך (14)]. ואינו מזמן, אינו צריך לברך ברכת המזון.
דף יח.
ואין מברכין עליו, אין צריך שיברכו לו אחרים ברכת הלחם (1).
ואין מזמנין עליו, אין מצטרף עם עוד שנים לזימון.
ופטור מקריאת שמע, ומן התפלה, ומן התפילין, ומכל המצוות האמורות בתורה.
ובשבת, שאסור לקבור בה, ואינו טרוד במצוה - מיסב, ואוכל בשר, ושותה יין, (2) ומברך, ומזמן, ומברכין עליו, ומזמנין עליו, וחייב בכל המצוות האמורות בתורה. (3)
רבי שמעון בן גמליאל אומר: מתוך שנתחייב בשבת באלו האמורים - נתחייב בכולן. ואמר רבי יוחנן: מאי בינייהו? במה נחלקו תנא קמא ורבי שמעון בן גמליאל?
תשמיש המטה איכא בינייהו - לרבי שמעון בן גמליאל אבל חייב במצות עונה בשבת. ולתנא קמא פטור (4) משום שנוהג אבלות בצנעה.
ומסיימת הגמרא את קושייתה: קתני מיהת, שאונן פטור מקריאת שמע ומן התפלה ומן התפילין, ומכל המצוות האמורות בתורה, ואפילו כשאוכל בבית חברו. ואילו במשנה משמע שפטורו רק כאשר מתו מוטל לפניו.
מתרצת הגמרא: אמר רב פפא: תרגמא, העמד את האמור בברייתא שפטור מכל המצוות, דוקא א"מחזיר פניו ואוכל". והיינו, שרק מי שאין לו בית אחר, פטור מהמצוות משום כבוד המת שעמו בבית, אבל אונן האוכל בבית אחר, חייב בכל המצוות (5).
רב אשי אמר: במשנה שנינו "מוטל לפניו" כיון שמוטל עליו לקברו - כמוטל לפניו דמי. ומה ששנינו בברייתא "פטור", נסוב גם על אונן האוכל בבית אחר.
וראיה שנחשב כ"מוטל לפניו": שנאמר [בראשית כב ג] "ויקם אברהם מעל פני מתו". ואחר כך בדברו עם בני חת אמר "ואקברה מתי מלפני", אף שלא היה המת מוטל לפניו, כיון שכל זמן שמוטל עליו לקברו - כמוטל לפניו דמי.
ומקשה הגמרא לרב פפא שהעמיד את המשנה דוקא באופן שמתו עמו בבית: הרי מלשון המשנה "מתו", משמע שדוקא מי שהוא קרובו של מת הוא דפטור, אבל משמרו, אדם אחר שאינו קרובו אלא רק משמרו, לא, שאינו פטור אלא קרוב הנמצא עמו בבית וממילא משמרו (6).
ואילו בברייתא שנינו להפך: והתניא: המשמר את המת מפני עכברים (7), אף על פי שאינו מתו - פטור מקריאת שמע ומן התפלה ומן התפילין ומכל המצוות האמורות בתורה?!
ומתרצת הגמרא: הברייתא עוסקת במי שאינו אונן על המת אלא רק משמרו - אף על פי שאינו מתו, ולכן אינו נפטר אלא אם נמצא עמו באותו החדר. ואילו המשנה עוסקת בפטור אונן על מתו - אף על פי שאינו משמרו. ולפיכך אף שהוא באותו חדר, פטור רק מחמת קרבתו למת, כיון שאינו משמרו.
ומדייקת הגמרא מתירוץ זה: משמע שדוקא מתו ודוקא משמרו, אין - הוא פטור מקריאת שמע, אבל מהלך בבית הקברות, לא - אינו פטור.
ומקשה על כך מברייתא: והתניא: לא יהלך אדם בבית הקברות (8) ותפילין בראשו וספר תורה בזרועו (9) וקורא (10) . ואם עושה כן עובר משום [משלי יז ה] "לועג לרש חרף עושהו" שלועג בכך למת שאינו יכול לקיים מצוות (11), ומשמע שגם ההולך בבית הקברות פטור מן המצוות, אף שאינו משמר את המת.
ומחלקת הגמרא: התם בבית הקברות, תוך ארבע אמות הוא דאסור לקרוא קריאת שמע או להחזיק ספר תורה, אבל חוץ לארבע אמות חייב. דאמר מר: מת תופס ארבע אמות לקריאת שמע - שאסור לקרוא בארבע אמותיו שלו משום לועג לרש (12), וגם בבית אין כל הבית נחשב כארבע אמות, ואם מקיים מצות מחוץ לארבע אמות של המת, אין בו משום לועג לרש. אבל הכא, במתו ומשמרו, אם הוא חוץ לארבע אמות - נמי פטור, משום שהוא עוסק במצוה, ולא משום "לועג לרש" (13).
גופא: המשמר את המת, אף על פי שאינו מתו, פטור מקריאת שמע ומן התפלה ומן התפילין ומכל המצוות האמורות בתורה.
היו שנים משמרים, זה משמר וזה קורא, ואחר כך זה משמר וזה קורא.
בן עזאי אומר: היו באים בספינה, מניחו את המת בזוית זו, ומתפללין שניהם בזוית אחרת.
ודנה הגמרא: מאי בינייהו, במה נחלקו בן עזאי ותנא קמא?
ומבארת: אמר רבינא: חוששין לעכברים איכא בינייהו. מר - תנא קמא, סבר חיישינן לעכברים אפילו בספינה, על כן לא יתפללו שניהם יחד אלא אחד משמר ואחד מתפלל. ומר - בן עזאי, סבר בספינה לא חיישינן לעכברים (14).
תנו רבנן: המוליך עצמות מת ממקום למקום, הרי זה לא יתנם בדסקיא, שק של עור, ויתנם על גבי החמור וירכב עליהם. מפני שנוהג בהם מנהג בזיון לשבת על העצמות.
ואם היה מתירא מפני נכרים ומפני ליסטים וצריך לרכוב על סוס מהר, מותר אף לשבת עליהם, כי כיון שעושה כך מפני צורך מוכח, אין זה נחשב בזיון.
וכדרך שאמרו בעצמות, כך אמרו בספר תורה.
ודנה הגמרא: אהייא, לאיזה מהדינים שנאמרו בעצמות המת משווים את דין ספר תורה? - אילימא ארישא, שכמו שאסור לשבת על עצמות המת כך אסור לשבת על ספר תורה - פשיטא?! וכי מי גרע ספר תורה מעצמות!? (15)
מסיקה הגמרא: אלא אסיפא: שאם היה מתיירא מנכרים או ליסטים, רוכב ויושב על ספר תורה, כשם שרוכב ויושב על עצמות המת (16).
אמר רחבה אמר רב יהודה: כל הרואה המת (17) ואינו מלוהו - עובר משום [משלי יז ה] "לועג לרש חרף עושהו" (18).
דנה הגמרא: ואם הלוהו - מה שכרו?
אמר רב אסי: עליו הכתוב אומר "מלוה ה' - חונן דל". ונאמר בהמשך: "ומכבדו - חונן אביון". וביאורו שהחונן את הדל נקרא "מלוה ה'", ואין לך דל מן המת. ולכן מי שמלוה אותו ומכבדו נחשב כ"מלוה ה'".
רבי חייא ורבי יוחנן הוו שקלי ואזלי בבית הקברות. הוה קשדיא תכלתא, ציצית - דרבי יונתן, היתה נגררת בחוץ.
אמר ליה רבי חייא: דליה, הגביהנו! כדי שלא יאמרו המתים: למחר באין אצלינו, ועכשיו מחרפין אותנו, דהיינו לועגים לנו, שאין אנו יכולין לקיים מצות ציצית (19).
אמר ליה רבי יונתן: ומי ידעי המתים כולי האי מה שמתרחש בעולם הזה? והא כתיב [קהלת ט ה] "והמתים אינם יודעים מאומה". אמר ליה רבי חייא: אם קרית - לא שנית! לא חזרת על למודך פעם שנית כדי שתתבונן בו. ואם שנית - לא שלשת! ואם שלשת - מתברר כי לא פרשו לך את הדבר לאשורו.
שהרי כבר דרשו את האמור בתחילת הפסוק הנזכר: "כי החיים יודעים שימותו" - אלו הצדיקים, שגם במיתתן נקראו חיים (20). וביאור "יודעים שימותו" הוא שנותנים אל לבם יום המיתה, ומושכים ידיהם מן העברה. ונמצא שסוף הפסוק "והמתים אינם יודעים מאומה" נסוב על הרשעים בחייהם, שנקראו "מתים" כי עושים עצמם כאילו שאינם יודעים וחוטאים. [אך המתים באמת יודעים את הנעשה אצל החיים (21)].
ומצינו שצדיקים במיתתם קרויים חיים שנאמר [שמואל ב כג כ] "ובניהו בן יהוידע בן איש חי, רב פעלים מקבציאל. הוא הכה את שני אריאל מואב" - שבצדקותו כאילו השפיל את כל הדורות במשך השנים שהיו קיימים שני המקדשים, כי לא היה בהם צדיק כמותו. ו"אריאל", הוא כינויו של בית המקדש, ונקרא גם "מואב" - על שמו של דוד המלך שבא מרות המואביה, ובנה את בית המקדש.
וממשיך הכתוב ואומר: "והוא ירד והכה הארי בתוך הבור ביום השלג".
דף יח:
ומרחיבה הגמרא בביאור הפסוק [והראיה ממנו]: "בן איש חי" - וכי אטו כולי עלמא בני מתי נינהו?
ומבארת הגמרא: אלא, "בן איש חי" - שאפילו במיתתו קרוי חי, ומכאן המקור שצדיקים במיתתם קרויים חיים.
"רב פעלים מקבציאל" - שריבה וקבץ פועלים לתורה, והיינו ש"קבץ" תלמידים ומלמדים לכבוד ה"אל".
"והוא הכה את שני אריאל מואב" - שלא הניח אדם גדול כמותו, לא במקדש ראשון שנקרא "מואב" כי בנאו דוד, ולא במקדש שני שכל המקדשות נקראו "אריאל".
"והוא ירד והכה את הארי בתוך הבור ביום שלג" - איכא דאמרי, דתבר גזיזי דברדא, ששבר חתיכות קרח, ונחת וטבל לקריו כדי לעסוק בתורה (22).
איכא דאמרי, דתנא, שהיה שונה את כל סיפרא דבי רב, תורת כהנים (23) ביומא דסיתוא, ביום חורפי אחד, למרות שהוא יום קצר.
וממשיך רבי חייא לדרוש את הפסוק הנזכר בקהלת: "והמתים אינם יודעים מאומה" - אלו רשעים שבחייהן קרויין מתים (24). כמו שנאמר על צדקיהו [יחזקאל כא ל] "ואתה חלל רשע נשיא ישראל", ואף שהיה עדיין חי בימי יחזקאל, בכל זאת קורהו הכתוב "חלל".
ואי בעית אימא, המקור שרשעים בחייהם קרוים מתים נלמד מהכתוב: [דברים יז ו] "על פי שנים עדים או שלשה עדים יומת המת". והרי בשעה שמעידים עליו ודנים אותו עדיין חי הוא, ובכל זאת הכתוב קורהו מת. אלא הכוונה שנחשב המת מעיקרא, כיון שהוא רשע ונקרא מת מחיים.
בני רבי חייא נפוק לקרייתא לכפר, להתעסק בעבודת אחוזתם, אייקר להו תלמודייהו, הוכבד עליהם תלמודם מחמת שכחה, קא מצערי את עצמם לאדכוריה מה ששכחו.
אמר ליה חד לחבריה: האם ידע אבון, אבינו רבי חייא שהלך לעולמו, בהאי צערא?
אמר ליה אידך: מנא ידע? והא כתיב [איוב יד כא] "יכבדו בניו ולא ידע".
אמר ליה אידך: וכי לא ידע!? והא כתיב [שם כב] "אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל". ואמר רבי יצחק: שכוונת הכתוב לומר שקשה רמה למת - כמחט בבשר החי.
ומחלקת הגמרא: אמרי, בצערא דידהו - צער גופם ממש כמו עקיצת הרימה (25), ידעי המתים, אבל בצערא דאחרינא - לא ידעי.
ומקשה הגמרא: וכי לא ידעי בצער אחרים?! והתניא, מעשה בחסיד אחד שהיה עני, ונתן דינר אחד שהיה לו לעני אחר בערב ראש השנה בשני בצורת. והקניטתו אשתו על שנתן כל כספו, הלך ולן (26) בבית הקברות (27) בליל שני של ראש השנה (28). ושמע שתי רוחות של שתי ילדות מתות, שמספרות זו לזו (29).
אמרה חדא לחברתה: חברתי, בואי ונשוט בעולם, ונשמע מאחורי הפרגוד, שהיא מחיצה המבדלת בין מקום השכינה, ונדע מה פורענות בא השנה לעולם, שהרי העולם נידון בראש השנה (30).
אמרה לה חברתה: איני יכולה, שאני בת עניים, ואני קבורה במחצלת של קנים (31). אלא לכי את, ומה שאת שומעת אמרי לי.
הלכה היא, שטה, ובאה חזרה.
ואמרה לה חברתה: חברתי מה שמעת מאחורי הפרגוד?
אמרה לה: שמעתי, שכל הזורע ברביעה ראשונה, בתקופת היורה בי"ז בחשון - ברד מלקה אותו. שעתיד ברד ליפול סמוך לרביעה שניה, (32) ומה שנזרע כבר הוקשה, והברד שוברו. ומה שיזרע ברביעה השניה ישאר עדיין רך, והברד לא ישברנו.
הלך הוא וזרע ברביעה שניה, בכ"ג חשון. של כל העולם כולו לקה, שלו לא לקה. [ובכך קבל שכר על מה שנתן לעני בערב ראש השנה, עין יעקב].
לשנה האחרת, הלך ולן בבית הקברות, ושמע אותן שתי רוחות שמספרות זו עם זו.
אמרה חדא לחברתה: בואי ונשוט בעולם, ונשמע מאחורי הפרגוד מה פורענות בא לעולם.
אמרה לה: חברתי, לא כך אמרתי לך, איני יכולה שאני קבורה במחצלת של קנים. אלא לכי את, ומה שאת שומעת, בואי (33) ואמרי לי. הלכה ושטה ובאה.
אמרה לה חברתה: חברתי, מה שמעת מאחורי הפרגוד?
אמרה לה: שמעתי, שכל הזורע ברביעה שניה שדפון מלקה אותו.
הלך הקדים וזרע ברביעה ראשונה. כדי שיתקשה עד רביעה שניה, כי שדפון מלקה רק צמח רך ולא צמח קשה, של כל העולם כולו נשרף ושלו לא נשדף.
אמרה לו אשתו: מפני מה אשתקד, שנה ראשונה, של כל העולם כולו לקה ושלך לא לקה, ועכשיו של כל העולם כולו נשדף, ושלך לא נשדף? - סח לה כל הדברים הללו.
אמרו, לא היו ימים מועטים עד שנפלה קטטה בין אשתו של אותו חסיד, ובין אמה של אותה ריבה שהיתה קבורה במחצלת.
אמרה לה אשתו של החסיד לאמה של אותה ריבה, לכי ואראך בתך שהיא קבורה במחצלת של קנים, וגנאי הוא, כי רק עניים קוברים בה.
לשנה אחרת הלך ולן בבית הקברות, ושמע אותן רוחות שמספרות זו עם זו.
אמרה לה: חברתי, בואי ונשוט בעולם, ונשמע מאחורי הפרגוד מה פורענות בא לעולם.
אמרה לה: חברתי, הניחני! דברים שביני לבינך כבר נשמעו בין החיים.
ומוכיחה מכך הגמרא: אלמא ידעי המתים מה שמתרחש אצל החיים, שהרי ידעה מה אמרו לאמה.
ודוחה הגמרא: דילמא אינש אחרינא שכיב, והלכה רוחו לאחר פטירתו, ואמר להו.
תא שמע, דזעירי הוה מפקיד זוזי גבי אושפזכתיה בעלת האכסניה שלו. עד דאתי ואזיל לבי רב - שכיבה, מתה, אזל בתרה לחצר מות לבית הקברות.
אמר לה: זוזי היתומים - היכא הם?
אמרה ליה: זיל שקלינהו מתותי צנורא דדשא - בחור מפתן הבית שהדלת סובבת בו - בדוך פלן, במקום פלוני.
ובקשה לי אילך: אימא לה לאימא שלי שתשדר לי מסרקאי מסרק שלי, וגובתאי דכוחלא, קנה שכוחלים בו [ואמרה כך מעגמת נפש שמתה בצעירותה], בהדי באמצעות פלוניתא אשה פלונית, דאתי למחר לקבורה.
ומוכיחה מכך הגמרא: אלמא ידעי מה שנעשה בין החיים, שידעה שיש אשה גוססת ונוטה למות.
דוחה הגמרא: דלמא "דומה", שהוא המלאך הממונה על המתים, קדים ומכריז להו. שמודיע להם כי עכשיו יבוא פלוני. אבל שאר דברים שבין החיים אינם יודעים.
תא שמע, ראיה שהמתים יודעים מהמתרחש בעולם, דאבוה דשמואל הווה קא מפקידי גביה זוזי דיתמי. כי נח נפשיה לא הוה שמואל גביה, הוו קא קרו ליה לשמואל "בר אכיל זוזי דיתמי [בנו של אוכל כספי היתומים].
אזל שמואל אבתריה לחצר מות, לבית הקברות (34) ונגלו לו המתים כאילו הם בעיגול חוץ מקבריהם.
אמר להו: בעינא "אבא", מבקש אני את אבי, ששמו "אבא" (35).
אמרו ליה המתים: "אבא" טובא איכא הכא.
אמר להו: בעינא "אבא בר אבא".
אמרו ליה: "אבא בר אבא" נמי טובא איכא הכא.
אמר להו: בעינא "אבא בר אבא אבוה דשמואל" - היכא הוא?
אמרו ליה: סליק למתיבתא דרקיע!
אדהכי, חזייא שמואל ללוי חברו שמת, דיתיב אבראי, שהיה יושב חוץ לעיגול שישבו בו המתים.
אמר ליה שמואל ללוי: אמאי יתבת אבראי, חוץ לעיגול, וגם מאי טעמא לא סלקת למתיבתא דרקיעא?
אמר ליה לוי: דאמרי לי: כל כי הנך שני כמספר אותם שנים דלא סלקת למתיבתא, שאתה לא עלית לישיבתו דרבי אפס, ואחלישתיה לדעתיה, ובכך גרמת לו חלישות הדעת - לא מעיילינן לך למתיבתא דרקיע (36).
אדהכי והכי אתא אבוה. חזייה שמואל לאביו, דהוה קא בכי, ואחיך.
אמר ליה שמואל: מאי טעמא קא בכית?
אמר ליה אביו: משום דלעגל קא אתית, במהרה תמות ותקבר.
הוסיף שמואל ושאלו: מאי טעמא אחיכת? מדוע חייכת?
ענה לו אביו: דחשיבת בהאי עלמא בעולם הזה (37), טובא.
אמר ליה: אי חשיבנא, בקשתי שיתחשבו במשאלתי ונעיילוה ללוי למתיבתא דרקיעא!
ואכן, עיילוהו ללוי.
אמר ליה שמואל לאביו: זוזי דיתמי - היכא נמצאים?
אמר ליה: זיל שקלינהו באמתא דרחיא, קח אותם מאמת הרחיים. הכסף שתמצא שם. עילאי ותתאי, הרי הוא כסף דידן. וכסף מציעי, דיתמי.
אמר ליה שמואל: מאי טעמא עבדת הכי?
אמר ליה: חלקתים כך כדי שאי גנובי גנבי, מגנבו מדידן. כי יטלו את הכסף שימצאו בתחילה למעלה. ומאידך אי אכלא ארעא, הקרקע תקלקל המטבעות מלמטה, אכלא מדידן, והעיקר שלא יפסדו כספי היתומים.
ומסיקה מכך הגמרא: אלמא, דידעי המתים מי חשוב בין החיים, שהרי אביו אמר לו "דחשיבת בהאי עלמא" (38).
דוחה הגמרא: דילמא שאני שמואל, כיון דחשיב, קדמי ומכרזי "פנו מקום לשמואל", ולכן ידע אביו המת שבנו שמואל הוא חשוב בעולם הזה, אף שהמתים אינם יודעים מה נעשה אצל החיים.
ואף רבי יונתן הדר ביה. ממה שאמר [בעמוד א] שהמתים אינם יודעים מאומה.
דאמר רבי שמואל בר נחמני, אמר רבי יונתן: מנין למתים שמספרים זה עם זה? שנאמר [דברים לד ד] "ויאמר ה' אליו [אל משה, לפני מותו]: זאת הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב לאמור".
ודייק רבי יונתן: מאי "לאמר"? למי יש לו למשה לומר, והרי הוא הולך למות?
אלא, כך אמר הקב"ה למשה: לך לאחר הסתלקותך מהעולם ואמור להם לאברהם ליצחק ויעקב: שבועה שנשבעתי לכם - כבר קיימתיה לבניכם.
דף יט.
ואי סלקא דעתך דלא ידעי המתים, שאין הם מבינים כלום, אלא רק חשים בצער של גופם - כי אמר להו משה לאבות, מאי הוי? והרי לא יבינו בכך כלום (1).
ומקשה הגמרא מאידך: אלא מאי דעתך לומר, שרבי יונתן סובר דידעי. אם כן יקשה להפך: למה ליה למשה למימר להו, שהקב"ה קיים הבטחתו, והרי הם כבר יודעים מכך מעצמם?
ומתרצת הגמרא: שהקב"ה שלחו לספר להם לאחזוקי ליה טיבותא למשה, על מעשיו למען בניהם.
אמר רבי יצחק: כל המספר אחרי המת בגנותו אחר מיתתו, הרי הוא כאילו מספר אחרי האבן (2).
איכא דאמרי, שטעמו מפני דלא ידעי שמדברים עליהם. ואיכא דאמרי, דידעי, ועם זאת לא איכפת להו.
מקשה הגמרא: איני, כיצד אמרת שהמספר בגנותו של מת אינו מצערו?! והא אמר רב פפא: חד אישתעי מילתא בתריה דמר שמואל, דבר בגנותו לאחר מותו, ונפל קניא מטללא קנה גדול וכבד נפל מן הגג, ובזעא לארנקי דמוחיה ריסק את הכיס שהמוח מונח בו, ומוכח שגרם צער לשמואל בדבריו, ולכן נענש.
ומתרצת הגמרא: שאני צורבא מרבנן - דקודשא בריך הוא תבע ביקריה, ואף אם הוא לא הצטער, המספר נענש משום ביזוי כבוד התורה.
אמר רבי יהושע: כל המספר אחר מטתן (3) של תלמידי חכמים בגנותם נופל בגיהנם (4) . שנאמר [תהילים קכה ה] "הטיבה ה' לטובים ... והמטים עקלקלותם" - המכריעים את דין הטובים לחובה על ידי סיפור גנותם (5), יוליכם ה' את [-יחד עם] פועלי האון לגיהנם. ואין זה דוקא כשמתקוטט עם הצדיק בחייו ומוציא עליו שם רע. אלא אפילו אם מספר בגנותו אחר מותו, יורד לגיהנם, שנאמר בסוף הפסוק: "שלום על ישראל" - אפילו בשעה ששלום על ישראל, ומשמעותו שאף המספר כאשר הצדיק נח על משכבו בשלום - "יוליכם ה' את פועלי האון" (6).
תנא דבי רבי ישמעאל: אם ראית תלמיד חכם שעבר עברה בלילה, אל תהרהר אחריו ביום שעדיין הוא מחזיק בחטאו, כי שמא עשה תשובה.
ומקשה הגמרא: וכי רק "שמא עשה תשובה", סלקא דעתך?. והרי ודאי עשה תשובה? (7) - אלא ודאי עשה תשובה!
והני מילי בדברים שבגופו, אבל בממונא - עד דמהדר למריה לא מועילה תשובה, ועד שלא יחזיר יתכן שעדיין לא עשה תשובה (8).
ואמר רבי יהושע בן לוי: בעשרים וארבעה מקומות בית דין מנדין על כבוד הרב. וכולן שנינו במשנתנו, בששה סדרי משנה.
[וכעת הבינה הגמרא שמצינו בכ"ד מקומות שנדו חכמים בני אדם לכבוד הרב. לפי שלא נשאו כבוד לרבם].
אמר ליה רבי אלעזר: היכא שנינו?
אמר ליה רבי יהושע בן לוי: לכי תשכח! לך ותמצא.
נפק, דק ואשכח תלת משניות שמוזכרים בהם נידוי לכבוד הרב: המזלזל בנטילת ידים, והמספר אחר מטתן של תלמידי חכמים, והמגיס דעתו כלפי מעלה.
ומבארת הגמרא: "המספר אחר מטתן של תלמידי חכמים" - מאי היא?
דתנן [בעדיות ה ו]: הוא עקביא בן מהללאל היה אומר: אין משקין השקאת סוטה, לא את הגיורת, ולא את השפחה המשוחררת. שאם קינא לה בעלה, ונסתרה, אין משקים אותה מי סוטה (9). וחכמים אומרים: משקין.
ואמרו לו חכמים, הרי היה מעשה ב"כרכמית" [כך שמה], שפחה משוחררת בירושלים, והשקוה שמעיה ואבטליון.
ואמר להם עקביא בן מהללאל: כיון ששמעיה ואבטליון היו דוגמא, דומים לה - שגם הם אינם מזרע ישראל אלא מזרעו של סנחריב, לפיכך השקוה כישראלית גמורה! זאת אומרת, שלא על פי דין עשו כן (10).
ועל כך נדוהו חכמי ישראל שבאותו דור לעקביא בן מהללאל, משום שדיבר על שמעיה ואבטליון לאחר מיתתם, ומת בנדויו, וסקלו בית דין את ארונו.
ודנה הגמרא בדין הנוסף שמצינו בו נידוי לכבוד הרב: "המזלזל בנטילת ידים" - מאי היא?
ומבארת: דתנן [בהמשך המשנה שם], אמר רבי יהודה: חס ושלום שעקביא בן מהללאל נתנדה! שהרי אין עזרה ננעלת על כל אדם בישראל בחכמה וטהרה וביראת חטא כעקביא בן מהללאל. שהיו שערי עזרה ננעלים כששוחטין פסח של כל כת וכת, וכשהיתה מלאה מפה לפה נעלום, ולא היה בין כל הנמצאים שם אדם גדול כעקביא בן מהללאל.
אלא את מי נדו, את אלעזר בן חנוך, שפקפק זילזל בנטילת ידים. והוא "נידוי לכבוד הרב", כי נדוהו על שעבר את פי רבנן שגזרו על נטילת ידים. וכשמת שלחו בית דין והניחו אבן גדולה על ארונו. ללמדך שכל המתנדה, ומת בנדויו, בית דין סוקלין את ארונו.
ודנה הגמרא בדין הנוסף שמצינו בו נידוי לכבוד הרב: "המגיס דעתו כלפי מעלה" - מאי היא?
ומבארת: דתנן [בתענית יט א], שלח לו שמעון בן שטח לחוני המעגל: צריך אתה להתנדות לפי שהטריח לפני המקום על עסק גשמים, וכשהתפלל ובאו גשמים מעטים מדי או מרובים מידי, אמר לפני הקב"ה שוב ושוב "לא כך שאלתי". ואלמלא חוני אתה שיצא שמך בגדולה וחשיבות, גוזרני עליך נדוי.
אבל מה אעשה, שאתה מתחטא לפני המקום, ועושה לך רצונך, כבן שמתחטא לפני אביו, ולכן נקל בלבו לחטוא לאביו ולהטריחו על תאותו, ועושה לו רצונו. ועליך הכתוב אומר [משלי כג כה] "ישמח אביך ואמך ותגל יולדתך".
ונידוי זה שרצה לנדותו לכבוד הקב"ה נחשב כ"נידוי לכבוד הרב".
ומקשה הגמרא: וכי תו ליכא מקרים שמצינו בהם ענין נידוי לכבוד הרב? והא איכא דתני רב יוסף: תודוס איש רומי הנהיג את בני רומי להאכילן גדיים מקולסין - צלויים כשהם שלמים ותולין כרעיהן וקרסוליהן, וקרביהם סביבותם בשפוד, ועושים כן בלילי פסחים, זכר לפסח שצולהו שלם שנאמר בו "על כרעיו ועל קרבו".
שלח לו שמעון בן שטח: אלמלא תודוס אתה דהיינו חשוב, גוזרני עליך נדוי, שאתה מאכיל את ישראל קדשים בחוץ. והוא "נידוי לכבוד הרב", כי אסרו חכמים את הדבר לפי שהוא גורם להאכיל את ישראל קדשים בחוץ, שהרואה סבור שהקדישום לשם פסח, ובכל זאת אכלום בחוץ (11). ולמה לא הזכיר רבי אלעזר נידוי זה.
ומתרצת הגמרא: במשנתנו קאמרינן, שלא מצא במשניות עוד מקרים שנדו לכבוד הרב. ואילו הא הנידוי של תודוס, ברייתא היא.
ומקשה הגמרא: וכי במתניתין ליכא!? והא איכא הא דתנן [כלים ה י]:
תנור של חרס עשוי ככלי, ומטלטל, ותחילת ברייתו מן הטיט. ומצרפו בכבשן כשאר קדרות. ואם נטמא הצריכו הכתוב נתיצה.
ואם נתצו באופן כזה שחתכו חוליות, ונתן חול בין חוליא לחוליא, שחתכו סביב סביב בחוליות עגולות, וחזר וחברו בטיט של חול בין חוליא לחוליא - רבי אליעזר מטהר עולמית, שאינו עוד ככלי חרס, כיון ששוב אינו נשרף בכבשן. וחכמים מטמאין, וזהו תנורו של עכנאי.
ומבררת הגמרא: מאי "עכנאי"?
ומבארת: אמר רב יהודה אמר שמואל: מלמד שהקיפוהו - חכמים לרבי אליעזר המטהר - בהלכות כעכנאי זה שכורך עצמו בעגול, וטמאוהו את התנור כדין כלי חרס.
ותניא, אותו היום הביאו כל טהרות שנעשו בתנור זה, או שנגעו באוירו שטיהר רבי אליעזר, ושרפום לפניו, ולבסוף ברכוהו, נידו את רבי אליעזר, משום שהרבה מאוד לחלוק בדבר זה. ואם כן מצינו במשנה עוד מקרה של "נידוי לכבוד הרב".
ומתרצת הגמרא: אפילו הכי - "נדוי" במתניתין, לא תנן, כי סוף המעשה "שברכוהו" נזכר רק בברייתא.
ומקשה הגמרא: אלא "בעשרים וארבעה מקומות" - היכא משכחת לה?
ומבארת: רבי יהושע בן לוי מדמה מילתא למילתא. שכל מקום שראה במשניות שנחלק יחיד על רבים מחלוקת גדולה, או שאחד מן החכמים מדבר קשה כנגד גדול הימנו, היה אומר: "ראוי היה כאן לנהוג נדוי על כבוד הרב" (12).