אור ברסלב
חברותא על ברכות פרק שני - היה קורא

חברותא על ברכות· הרב יעקב שולביץ

פרק שני - היה קורא

פרק ראשון - מאימתי

מתניתין:

היה קורא פרשת קריאת שמע בתורה תוך כדי קריאתו להגהת הספר, והגיע זמן המקרא [זמן קריאת שמע], אם כוון לבו לקרוא, ולא רק להגיה, יצא ידי חובת קריאת שמע (1).

המשנה מפרטת את האופנים שבהם מותר להפסיק בדיבור באמצע קריאת שמע, והיכן יפסיק: בפרקים, בין "פרק" ל"פרק" [ובסמוך יתבאר מהו "פרק"] שואל - מקדים שלום - מפני הכבוד, לאדם נכבד שראוי להקדים לשאול בשלומו, וגם משיב שלום לאדם נכבד שהקדים ושאל בשלומו (2).

ובאמצע הפרק שואל שלום רק מפני היראה, מאדם שחושש שמא יהרגנו אם לא יקדים לו שלום (3), וגם משיב לו שלום, [אך אינו שואל ומשיב מפני הכבוד], דברי רבי מאיר.

רבי יהודה אומר, חלוק דין השואל מדין המשיב: באמצע הפרק שואל מפני היראה ומשיב אפילו מפני הכבוד, ואילו בפרקים שואל מפני הכבוד, ואולם כשהקדימו בשלומו משיב שלום לכל אדם.

אלו הן בין הפרקים:

בין ברכה ראשונה, "יוצר אור" בשחרית ו"מעריב ערבים" במעריב, לשניה, "אהבה רבה" בשחרית ו"אהבת עולם" בערבית. (4) בין ברכה שניה ל"שמע" (5).

בין סוף פרשת "שמע" לתחילת פרשת "והיה אם שמוע".

בין סוף פרשת "והיה אם שמוע" לתחילת פרשת "ויאמר".

בין סוף פרשת ו"יאמר" [דהיינו אחר תיבות "ה' אלוהיכם"] ל"אמת ויציב".

רבי יהודה אומר: בין "ויאמר" ל"אמת ויציב" (6) לא יפסיק, (7) [ובגמרא יתבאר במה נחלקו].

אמר רבי יהושע בן קרחה: למה קדמה פרשת "שמע" ל"והיה אם שמוע" בסדר אמירתן ב"קריאת שמע"? (8), כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחילה באומרו "ה' אלוהינו", ואחר כך מקבל עליו עול מצוות, כשאומר "והיה אם שמע תשמעו אל מצוותי". (9) ולמה קדמה אמירת "והיה אם שמוע" ל"ויאמר"?, (10)

משום ש"והיה אם שמוע" נאמר בה "ולמדתם אותם וגו'" דהיינו תלמוד תורה שהוא נוהג בין ביום ובין בלילה, ואילו ב"ויאמר" נאמרה פרשת ציצית (11), וחיובה אינו נוהג אלא ביום בלבד.

גמרא:

מדייקת הגמרא ממה ששנינו כי דוקא "אם כוון לבו יצא": שמע מינה כדעת האומר [בראש השנה כח א] מצוות צריכות כוונה (12) - שיתכוון לעשות את המעשה כדי לצאת בו ידי חובתו במצוה (13).

דוחה הגמרא: מאי "אם כוון לבו" - לקרות, לקרא בתורה גרידא, ואינו צריך להתכוון לשם מצוה.

ותמהה הגמרא על כך: למה צריך להוסיף ולכוון "לקרות", והא קא קרי וכיצד יתכן שקורא ואינו מתכוון לקרא?

ומבארת: מדובר באדם הקורא להגיה ספר תורה מטעויות, ואין קריאתו נחשבת "קריאת שמע" אלא אם התכוון לקרא [אף שאינו צריך לכוון לקיים מצוה בקריאתו] (14).

תנו רבנן: קריאת שמע צריך לקרותה ככתבה, דהיינו, בלשון הקדש דוקא, דברי רבי. וחכמים אומרים, יכול לקרותה בכל לשון. (15) ומבארת הגמרא: מאי טעמא דרבי? אמר קרא, "והיו", ומשמעותו בהוייתן יהיו, שיאמרו כמו שנכתבו, בלשון הקדש. (16) ורבנן, מאי טעמייהו?

אמר קרא, "שמע", ומשמעותו, בכל לשון שאתה שומע. (17)

ומקשה הגמרא: ולרבי נמי, הא כתיב " שמע"!?

ומבארת: ההוא "שמע" מיבעי ליה ללמד את הקורא קרית שמע: השמע לאזניך מה שאתה מוציא בפיך!

ומאידך, רבנן, שלמדו ממקרא זה שקורא בכל לשון, לא הוצרכו ללמוד ממנו כרבי, כי סברי להו כמאן דאמר שהקורא קריאת שמע, גם אם לא השמיע לאזנו, יצא.

ומקשה הגמרא: ולרבנן נמי, הא כתיב "והיו", שמשמע בהוייתן יהיו!?

ומבארת: ההוא, מיבעי ליה ללמד לקורא קריאת שמע שיקרא את התיבות כסדרן, שלא יקרא למפרע [מהסוף להתחלה] (18).

אך מאידך תמוה: ורבי, הדורש מ"והיו" שיש לקרוא קריאת שמע ככתיבתה בלשון הקדש דוקא, זה "שלא יקרא למפרע", מנא ליה?

ומבארת הגמרא: נפקא ליה מ"דברים - הדברים", שהיה ראוי לומר "והיו דברים האלה", והאות ה"א בתיבת "הדברים" היא מיותרת, ובאה ללמד שיאמר כסדר שנכתבו הדברים, ולא למפרע.

ומבארת הגמרא: ורבנן, הוצרכו למעט קריאה למפרע מ"והיו", משום שיתור הה"א של "דברים - הדברים", לא דרשי.

מדייקת הגמרא ממה שהוצרך רבי לדרוש מקרא של "והיו", שקריאת שמע ככתבה דוקא: למימרא, דסבר רבי דכל התורה כולה בכל לשון נאמרה, ואין צריך לקרא קריאת התורה דוקא בלשון הקדש. (19)

דאי סלקא דעתך דוקא בלשון הקדש נאמרה, אם כן, המיעוט של "והיו" דכתב רחמנא לגבי קריאת שמע, למה לי? והרי לא גרע דין קריאתה מקריאת התורה!?

דוחה הגמרא: אפילו אם כל התורה נקראת דוקא בלשון הקדש, איצטריך מיעוט "והיו" ללמד שגם קריאת שמע נאמרת דוקא בלשון הקדש. משום דכתיב בה "שמע", ולולי המיעוט של "והיו" היינו אומרים ש"שמע" משמעותו היא בכל לשון שאתה שומע. [ורק מחמת המיעוט של "והיו" אנו אומרים ש"שמע" נדרש להשמיע לאזנו].

ומדייקת הגמרא מאידך:

למימרא, דסברי רבנן דכל התורה כולה בלשון הקדש נאמרה, וצריך לקרא קריאת התורה דוקא בלשון הקדש. דאי סלקא דעתך בכל לשון נאמרה, "שמע" דכתב רחמנא ללמד שקריאת שמע נקראת בכל לשון שאתה שומע, למה לי?

דוחה הגמרא: אפילו אם כל התורה נקראת דוקא בכל לשון, איצטריך ללמוד מ"שמע" שגם קריאת שמע בכל לשון, משום דכתיב בה "והיו", ולולי משמעות "שמע" יתכן לדרוש כרבי, שיש לקותה דוקא ככתבה בלשון הקדש. [ועתה, כיון שנאמר "שמע", דורשים חכמים את "והיו" ללמד שלא יקראנה למפרע].

תנו רבנן: "והיו", שלא יקרא למפרע.

"הדברים על לבבך". יכול תהא כל הפרשה צריכה כוונה? (20) תלמוד לומר "האלה", ללמד שרק עד כאן, עד "על לבבך" (21) צריכה כוונה, ואם לא כוון לא יצא. מכאן ואילך, אינה צריכה כוונה לעיכובא, דברי רבי אליעזר.

דף יג:

אמר לו רבי עקיבא: הרי הוא אומר (תחילת העמוד) "אשר אנכי מצוך היום על לבבך". ואילו כדבריך, שדי בכוונה עד כאן, הרי היה צריך לומר בלשון עבר, "אשר צויתיך". ובהכרח, מכאן אתה למד, שגם כל הפרשה כולה צריכה כוונה, שעל כולה נאמר "על לבבך". (22)

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: הלכה כרבי עקיבא, שכל הפרשה הראשונה צריכה כוונה (23).

איכא דמתני לה, לדברי רבה בר בר חנה, אהא דתניא:

הקורא את שמע צריך שיכוין את לבו להבנת המילים בשתי הפרשיות הראשונות. (24)

רבי אחא משום רבי יהודה אומר: כיון שכוון לבו בפרק ראשון, שוב אינו צריך.

ועל כך אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: הלכה כרבי אחא שאמר משום רבי יהודה, שדי בכוונת פרק ראשון בלבד (25).

תניא אידך: "והיו", מלמד שלא יקרא למפרע.

"על לבבך" - רבי זוטרא אומר, בא הכתוב ללמד כי עד כאן, עד תיבות "על לבבך", (26) מצות כוונה. מכאן ואילך, מצוות קריאה בלבד, ואינו צריך לכוון.

רבי יאשיה אומר: "על לבבך" בא ללמד להפך: עד כאן, עד סוף פרשה ראשונה, יש גם מצות קריאה. אך מכאן ואילך, בפרשה שניה, אין בה אלא מצות כוונה בלבד.

והגמרא דנה בדבריהם ומבארת את כוונתם:

והניחה הגמרא שלפי רבי זוטרא יש בפרשה הראשונה רק "מצוות כוונה", ולא מצות קריאה, ודבריו הם תמוהים, לכאורה.

כי מאי שנא "מכאן ואילך", בפרשה השניה, שיש בה מצות קריאה, משום דכתיב בה "לדבר בם", הרי הכא נמי, בפרשה ראשונה יש בה מצות קריאה, כי הא כתיב גם בה "ודברת בם"!?

ומבארת הגמרא: הכי קאמר רבי זוטרא: עד כאן, עד סוף פרשה ראשונה, יש מצוות כוונה וגם מצוות קריאה. אך מכאן ואילך, בפרשה השניה, יש רק מצוות קריאה, בלא כוונה.

ועדיין דנה הגמרא בדברי רבי זוטרא: ומאי שנא פרשה ראשונה (27) שאמר עליה "עד כאן מצוות כוונה וקריאה", משום דכתיב בה "על לבבך", ללמד על מצוות כוונה, וגם נאמר בה "ודברת בם" ללמד על מצוות קריאה. הרי התם נמי, בפרשה שניה, הא כתיב "על לבבכם", וגם נאמר בה "לדבר בם". ואם כן, למה אין גם בה מצוות כוונה!?

ומבארת הגמרא: רבי זוטרא סבר שההוא "על לבבכם" האמור בפרשה השניה, לא נאמר כלל לגבי כוונה, אלא מיבעי ליה ללמד כדרבי יצחק, דאמר "ושמתם את דברי אלה על לבבכם", מלמד הכתוב שצריכה שתהא שימה, הנחת תפילין של יד, כנגד הלב.

ועתה מבארת הגמרא את דברי רבי יאשיה:

אמר מר: רבי יאשיה אומר, עד כאן מצות קריאה. מכאן ואילך מצוות כוונה.

ודנה הגמרא: מאי שנא מכאן ואילך, בפרשה שניה, שיש בה מצוות כוונה משום דכתיב "על לבבכם", הכא נמי, בפרשה ראשונה, הא כתיב "על לבבך".

ומבארת הגמרא: הכי קאמר רבי יאשיה: עד כאן בפרשה ראשונה יש גם מצוות קריאה וגם מצוות כוונה. אך מכאן ואילך בפרשה שניה, יש רק מצוות כוונה, בלא קריאה.

ועדיין דנה הגמרא בדברי רבי יאשיה: ומאי שנא פרשה ראשונה שאמר עליה "עד כאן מצוות קריאה וכוונה", משום דכתיב בה "על לבבך" ללמד על מצוות כוונה, וגם נאמר בה "ודברת בם" ללמד על מצוות קריאה. הרי התם נמי, בפרשה שניה, הא כתיב "על לבבכם", וגם נאמר בה "לדבר בם", ואם כן, למה אין בה גם מצוות קריאה.

ומבארת הגמרא: רבי יאשיה סבר שההוא "לדבר בם", לא נאמר כלל לגבי קריאת שמע, (28) אלא בדברי תורה כתיב. שהרי נאמר שם "ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם". והכי קאמר רחמנא: אגמירו בנייכו תורה, כי היכי דליגרסו בהו.

תנו רבנן: "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד". עד כאן, עד סוף פסוק זה בלבד צריכה (29) קריאת שמע כוונת הלב, להבין שבדבריו אלו מקבל עול מלכות שמים, דברי רבי מאיר.

אמר רבא: הלכה כרבי מאיר.

תניא, סומכוס אומר: כל המאריך באמירת "אחד" כדי לכוון בה, מאריכין לו ימיו ושנותיו. (30)

אמר רב אחא בר יעקב: והיינו דוקא כשמאריך באמירת הדלי"ת שבתיבת אחד, שבה הוא מכווין להמליך את הקב"ה בד' רוחות, (31) ולא כשמאריך בחי"ת (32).

אמר רב אשי: ובלבד שלא יחטוף באמירת החי"ת שבתיבת אחד. (33)

רבי ירמיה הוה יתיב קמיה דרבי חייא בר אבא, חזייה רבי חייא לרבי ירמיה דהוה מאריך טובא באמירת "אחד", אמר ליה: כיון שהארכת כדי שיעור שבו אמליכתיה קבלת עול מלכות שמים, בכוונתך שה' אחד למעלה ולמטה ולארבע רוחות השמים, תו לא צריכת להאריך יותר (34).

אמר רב נתן בר מר עוקבא אמר רב יהודה הקורא קריאת שמע כשהוא מהלך, צריך (35) לעצור מהילוכו כדי לומר "על לבבך" בעמידה כדי שיכוון בה יותר מעת הילוכו. ותמהה הגמרא וכי דוקא תיבות "על לבבך" סלקא דעתך שיאמר בעמידה, ואילו את שאר הפרשה יאמר בהליכה?

ומבארת הגמרא: אלא אימא מתחילת הפרשה עד "על לבבך" יאמר בעמידה כי עד כאן מצוות כוונה, (36) מכאן ואילך לא.

ורבי יוחנן אמר כל הפרשה כולה בעמידה (37). ואזדא רבי יוחנן לטעמיה לעיל, דאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: הלכה כרבי אחא שאמר משום רבי יהודה שכל הפרשה הראשונה טעונה כוונה, ולכן צריך לומר כולה בעמידה (38).

תנו רבנן: "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד" זו קריאת שמע של רבי יהודה הנשיא (39).

ומבארת הגמרא היכן מצינו שרבי היה קורא רק פסוק ראשון: אמר ליה רב לרבי חייא: ראיתי את רבי מתחיל ללמד קודם זמן קריאת שמע, וכשהגיע הזמן לא חזינא לרבי ["רבי יהודה הנשיא"] דמקבל עליה עול מלכות שמים.

אמר ליה רבי חייא: "בר פחתי" [בן גדולים], בשעה שרבי מעביר ידיו על פניו (40) באמצע השיעור, אז הוא קורא קריאת שמע ומקבל עליו עול מלכות שמים.

ודנה הגמרא: האם אחר השיעור היה רבי חוזר וגומרה, (41) או כיון שעבר זמנה שוב אין חוזר וגומרה? בר קפרא אמר: אינו חוזר וגומרה (42).

רבי שמעון ברבי אמר: חוזר וגומרה.

אמר ליה בר קפרא לרבי שמעון ברבי: בשלמא לדידי דאמינא אינו חוזר וגומרה, היינו דמהדר [מקפיד] רבי ללמד כל יום שמעתא דאית ביה ענין יציאת מצרים כדי לצאת בכך חיוב הזכרת יציאת מצרים, ונצרך לכך משום שאינו אומר פרשת "ויאמר" (43).

אלא לדידך דאמרת שאחר השיעור חוזר וגומרה, למה ליה לאהדורי להזכירה בתוך השיעור, והרי יוצא ידי חובתו בהזכרתו אחר כך כי זמנה כל היום.

וענה לו רבי שמעון: רבי הוצרך לדבר בשיעורו מענין יציאת מצרים, כיון שלכתחילה צריך להזכיר יציאת מצרים בזמנה, דהיינו בזמן קריאת שמע (44).

אמר רבי אילא בריה דרב שמואל בר מרתא משמיה דרב: אמר פסוק "שמע ישראל" בכוונה, וכשהמשיך לקרוא את שאר הפרשה נאנס בשינה ואמרם מתוך נמנום בלא כוונה (45), יצא ידי חובתו בכל הפרשה.

הגמרא מסייעת לדבריו: אמר ליה רב נחמן לדרו עבדיה, אם תראה שאני מנמנם בקריאת שמע, בפסוקא קמא צערן כדי שאתעורר ואקרא בכוונה, אך טפי לא תצערן.

וכן מצינו שאמר ליה רב יוסף לרב יוסף בריה דרבה: אבוך, רבה, היכי הוה עביד כשהיה מתנמנם בקריאת שמע?, אמר ליה, בפסוקא קמא הוה קא מצער נפשיה לקרוא בכוונה, טפי לא הוה מצער נפשיה.

אמר רב יוסף: פרקדן אדם השוכב על גבו ופניו למעלה (46), לא יקרא קריאת שמע משום שמקבל עול מלכות שמים בדרך גאוה.

ומדייקת הגמרא: משמע שרק מקרא קריאת שמע הוא דלא ליקרי כשהוא פרקדן, הא מיגנא לישון באופן זה מישרא שרי, ולכאורה תמוה והא רבי יהושע בן לוי לייט [קילל] אמאן דגני אפרקיד (47)?

מתרצת הגמרא: אמרי: מיגנא כי מצלי, כשהוא מוטה על צדו מעט - שפיר דמי אף שהוא שוכב על גבו, אבל מקרא קריאת שמע אף על גב דמצלי אסור (48) כי עדיין נחשב כדרך גאוה, ורב יוסף עסק באופן זה ולכן לא אסר אלא לקרוא קריאת שמע.

ומקשה הגמרא: והא רבי יוחנן שכב על גבו ומצלי והטה על צדו וקרי קריאת שמע, ומוכח שאינו נחשב דרך גאוה (49).

ומחלקת הגמרא: שאני רבי יוחנן משאר בני אדם, שהותר לו לקרא כשהוא שוכב על גבו ומוטה מעט על צדו, כיון דבעל בשר הוי וקשה לו לשכב על צדו לגמרי, ולכן די לו בהטיה על צדו כדי שלא תחשב שכיבתו דרך גאוה.

שנינו במשנה: ובפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב ... דברי רבי מאיר.

הגמרא דנה ממה נפשך: "משיב" מחמת מאי? אילימא מפני הכבוד, השתא הרי כבר שנינו שמפסיק ומשאל שאיל שלום מפני הכבוד, אהדורי מיבעיא!? והרי יש יותר צורך להשיב שלום מאשר להקדימו למי שלא שאל בשלומו.

אלא תאמר שכוונת המשנה ששואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכל אדם, אם כן אימא סיפא, "ובאמצע שואל מפני היראה ומשיב" ולפי הביאור ברישא יש לדון בסיפא "משיב" מחמת מאי, אילימא מפני היראה, השתא הרי כבר שנינו שמפסיק ומשאל שאיל שלום מפני היראה, אהדורי מיבעיא?

אלא תאמר שהכוונה בסיפא שבאמצע משיב מפני הכבוד, אם כן נמצא דהיינו דעת רבי יהודה שחלק בסיפא על תנא קמא, דתנן "רבי יהודה אומר באמצע שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד, ובפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכל אדם". ובמה נחלק על רבי מאיר? (50) לפיכך מבארת הגמרא: משנתנו חסורי מחסרא ברישא ובסיפא, והכי קתני: בפרקים שואל מפני הכבוד ואין צריך לומר שהוא משיב מפני הכבוד, ובאמצע שואל מפני היראה ואין צריך לומר שהוא משיב מפני היראה, דברי רבי מאיר.

"רבי יהודה אומר: באמצע שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד, (51)

דף יד.

ובפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכל אדם".

ומוכיחה הגמרא שכך צריך להוסיף במשנתנו: כי תניא נמי בברייתא הכי: הקורא את שמע, ופגע בו רבו או גדול הימנו, (1) בפרקים, שואל מפני הכבוד, ואין צריך לומר שהוא משיב מפני הכבוד. ובאמצע, שואל מפני היראה, ואין צריך לומר שהוא משיב מפני היראה, דברי רבי מאיר.

רבי יהודה אומר: באמצע, שואל מפני היראה, ומשיב מפני הכבוד. ובפרקים, שואל מפני הכבוד, ומשיב שלום לכל אדם.

בעא מינה אחי [שם אמורא], שהוא היה תנא [שונה הברייתות] דבי רבי חייא, מרבי חייא: אם הוצרך לשאול או להשיב שלום מפני הכבוד או מפני היראה בשעה שהוא קורא הלל, וכן בשעת קריאת המגילה, מהו שיפסיק? (2)

וצדדי הספק הם: מי אמרינן מותר לפסוק, מקל וחומר, שהרי מצינו שבאמצע קריאת שמע דאורייתא (3) פוסק לשאול או להשיב שלום, ואם כן, הלל, שמצוותו רק מדרבנן (4) מיבעיא?! (5)

או דילמא, כיון שהלל ומגילה נקראים לפרסומי ניסא, הרי דין קריאתם עדיף מקריאת שמע לענין שלא יפסוק בהן, כי מעלת הפרסום תלויה ברצף ההזכרה.

אמר לי רבי חייא לאחי: פוסק כמו בקריאת שמע, ואין בכך כלום! (6)

אמר רבה: דיני ההפסקה בהלל תלויים בחיוב אמירתו: ימים שהיחיד (7) גומר בהן את ההלל, (8) בין פרק לפרק פוסק לשאול מפני הכבוד, באמצע הפרק אינו פוסק לשאול מפני הכבוד אלא מפני היראה (9).

וימים שאין היחיד גומר בהן את ההלל אלא קוראו בדילוג, אפילו באמצע הפרק פוסק לשאול מפני הכבוד ומפני היראה (10).

מקשה הגמרא: איני, והא רב בר שבא שהיה אדם נכבד, איקלע לגביה דרבינא, וימים שאין היחיד גומר בהן את ההלל הוה, ובכל זאת לא פסיק ליה רבינא כדי לשאול בשלומו (11)?

ומתרצת הגמרא: שאני רב בר שבא דלא חשיב עליה דרבינא, ולכן לא הפסיק כדי לשאול בשלומו.

בעי מיניה (12) אשיאן, שהיה תנא דבי רבי אמי, מרבי אמי: אדם השרוי בתענית, מהו שיטעום תבשיל, כדי לדעת אם צריך להוסיף בו תבלין? (13)

וצדדי הספק הם:

האם רק איסור אכילה ושתיה קביל עליה כשקיבל על עצמו "תענית", או דילמא איסור הנאה ממאכל ומשתה קביל עליה. (14) וכיון שגם בטעימה גרידא הא איכא הנאה, הרי היא בכלל איסורו.

אמר ליה רב אמי לאשיאן: טועם, ואין בכך כלום! (15)

תניא נמי הכי: מטעמת, טעימת תבשיל, אינה טעונה ברכה. (16) והשרוי בתענית טועם, ואין בכך כלום. עד כמה יכול לטעום? (17) - רבי אמי ורבי אסי טעמי עד שיעור רביעתא [רביעית הלוג] (18).

אמר רב: כל הנותן שלום (19) לחברו קודם שיתפלל, (20) כאילו עשאו במה. כי בהעדיפו את כבוד חברו לפני השכינה, הוא דומה לאדם המקריב קרבנו בבמה במקום להביאו אל המזבח לפני ה'. שנאמר [ישעיה ב כב] "חדלו לכם מן העיסוק בכבוד האדם אשר נשמה באפו, כי במה נחשב הוא?" ולפי פשוטו היה ראוי לומר "כי מה נחשב", ולכן דרשו, אל תקרי "בָּמֶה", אלא "בָּמָה".

ושמואל אמר: אין צורך לדרוש את הפסוק, כי משמעותו היא בלשון תמיהה: במה חשבתו לזה שהקדמת לשאול בשלומו, ולא הקדמת להתפלל לאלוה. מתיב רב ששת ממשנתנו, האומרת: בפרקים שואל מפני הכבוד, ומשיב. והרי קריאת שמע קודמת לתפילה, ואיך מותר לשאול בה לשלום קודם התפילה? (21)

תרגמה רבי אבא: איסור שאלת שלום לפני התפילה (22) הוא רק במשכים לפתחו של חברו קודם התפילה כדי לשאול בשלומו (23), ואילו משנתנו עוסקת באופן שנפגש בחברו במקרה [בעת שקרא קריאת שמע].

(אמר רבי יונה אמר רבי זירא: כל העושה חפציו קודם שיתפלל כאילו בנה במה. (24)

אמרו ליה, "במה" אמרת? והרי דמיון זה אינו שייך אלא במקדים כבוד האדם לכבוד המקום, כגון ששואל בשלום חברו קודם התפילה, אך לא בעשיית חפציו.

אמר להו, לא. לא דימיתיו לבונה במה, אלא רק "אסור" קא אמינא. וכדרב אידי בר אבין. ד) אמר רב אידי בר אבין אמר רב יצחק בר אשיאן: אסור לו (25) לאדם לעשות חפציו (26) קודם שיתפלל, (27) שנאמר [תהלים פה יד] "צדק לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו". ומשמעותו, שיקדים להתפלל ולהצדיק לבוראו, ורק אחר כך יפנה לדרכו ולעסקיו. (28)

ואמר רב אידי בר אבין אמר רב יצחק בר אשיאן: כל המתפלל ואחר כך יוצא לדרך, הקב"ה עושה [מצליח] לו חפציו. שנאמר [תהלים פה יד] "צדק לפניו יהלך, ואז הקב"ה ישם לדרך פעמיו" (29).

אמר רבי יונה אמר רבי זירא: כל הלן שבעת ימים בלא חלום נקרא "רע", שנאמר [משלי יט כג] "ושבע ילין - בל יפקד רע". ודרשו, אל תקרי "שָׂבֵע" אלא "שֶׁבַע". וביאורו, שחלום רע הוא סיעתא דשמיא לעורר את האדם לתקן דרכו, ואם לא הראוהו חלום רע שבעה ימים, נראה שאינו ראוי לפקדו משמים (30).

אמר ליה רב אחא בריה דרבי חייא בר אבא לרבי יונה: הכי אמר רבי חייא אמר רבי יוחנן: כל המשביע עצמו מדברי תורה, ואחר כך לן, אין מבשרין אותו בשורות רעות, שנאמר "ושבע מדברי תורה ילין - בל יפקד רע".

שנינו במשנה: אלו הן בין הפרקים:

אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן: הלכה כרבי יהודה, דאמר בין "אלהיכם" ל"אמת ויציב" לא יפסיק כלל, ואפילו להשיב.

ועוד אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן: מאי טעמיה דרבי יהודה? והרי פרשת ציצית מסתיימת ב"אלהיכם" ואילו "אמת ויציב" הוא תחילת הברכה שאחרי הקריאה, ולמה לא יפסיק בו כ"בין הפרקים"?

וביאר, שרבי יהודה סבר שראוי לאמרם יחד,

דף יד:

משום דכתיב (תחילת העמוד) [ירמיה י י] "וה' אלוהים אמת". וכיון שמצינו שהנביא חיברם, אין מפסיקים ביניהם. (31) ועתה דנה הגמרא באופן שהפסיק אחר שאמר "ה' אלהיכם אמת", (32) האם כשמתחיל לומר שוב את ברכת "אמת ויציב" הוא חוזר ואומר פעם נוספת "אמת", או שמתחיל ב"ויציב" ואינו חוזר ואומר "אמת"?

ונחלקו בכך אמוראים: אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן: חוזר ואומר "אמת". רבה אמר: אינו חוזר ואומר "אמת". (33)

ההוא גברא דנחית, ירד לפני התיבה, קמיה דרבה. שמעיה רבה דאמר "אמת אמת" תרי זימני, ולא חזר ואמר "ה' אלוהיכם אמת". (34) אמר רבה: כל "אמת אמת", - שטף הלשון של תיבת "אמת", תפסיה להאי. אמר רב יוסף: כמה מעליא ההיא שמעתתא דלהלן:

דכי אתא רב שמואל בר יהודה מארץ ישראל לבבל אמר: אמרי במערבא כשקוראים בארץ ישראל קריאת שמע בערבית אין אומרים כל פרשת ציצית אלא רק "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם, אני ה' אלהיכם אמת". (35) כי מצות ציצית אינה נוהגת בלילה, ואין צורך להזכירה.

אמר ליה אביי: מאי מעליותא דהאי שמעתתא? וכי לא היו צריכים לומר את כולה, הא אמר רב כהנא אמר רב: בקריאת שמע בערבית לא יתחיל, אינו צריך להתחיל לקרא פרשת ציצית, ואם התחיל, גומר! (36) וכיון שבני ארץ ישראל התחילו לאמרה, למה לא גמרו לומר כולה?

וכי תימא שאמירת "ואמרת אליהם" בלבד לא הוי התחלה, כי עדיין לא התחילו לומר את ענין מצות ציצית, ולכן יכלו לדלג ולומר רק את סוף הפרשה.

והאמר רב שמואל בר יצחק אמר רב: קריאת "דבר אל בני ישראל" לא הוי התחלה, אבל קריאת "ואמרת אליהם" הוי התחלה. ואם כן למה לא סיימו לומר את כל הפרשה? מתרצת הגמרא: אמר רב פפא: קסברי במערבא שאמירת "ואמרת אליהם" נמי לא הוי התחלה, ואינו מתחייב להמשיך לומר את כל הפרשה עד דאמר "ועשו להם ציצית", שרק אמירת ההתחלה של ענין ציצית האמור בה מחייב לומר את כולה.

אמר אביי: הלכך, אנן בני בבל אתחולי מתחלינן לקרא פרשת ציצית בערבית עד "ואמרת אליהם", כמו דקא מתחלי במערבא [ובכך אנו נוהגים שלא כרב שאמר "לא יתחיל"]. וכיון דאתחלינן, ודעתנו ש"ואמרת אליהם" נחשבת התחלה, מגמר נמי גמרינן לומר את כל הפרשה. דהא אמר רב כהנא אמר רב, "לא יתחיל, ואם התחיל גומר".

חייא בר רב אמר: אם אמר "אני ה' אלהיכם" צריך לסיים ולומר "אמת", כלשון הנביא "וה' אלוהים אמת". וגם עליו להמשיך את הברכה המתחילה ב"אמת ואמונה". אבל אם קרא פרשת ציצית ולא אמר "אני ה' אלוהיכם", אינו צריך לומר "אמת", ולא את המשך הברכה.

ומקשה הגמרא: איך יכול לדלג על כל פרשת ציצית והברכה שאחריה, והא שנינו לעיל [יב ב] שהקורא בעי לאדכורי יציאת מצרים בלילה? (37)

ומתרצת הגמרא: דאמר הכי: (38) "מודים אנחנו לך ה' אלוהינו שהוצאתנו מארץ מצרים ופדיתנו מבית עבדים ועשית לנו ניסים וגבורות על הים ושרנו לך", ומסיים "מי כמכה" (39) עד "גאל ישראל", ומקיים בזה את חיובו להזכיר יציאת מצרים בלילות.

שנינו במשנה: אמר רבי יהושע בן קרחה, למה קדמה פרשת שמע ל"והיה אם שמע"? כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחילה.

ומביאה הגמרא טעם נוסף להקדמת "שמע" ל"והיה אם שמע".

תניא: רבי שמעון בן יוחאי אומר, בדין הוא שיקדים לקרוא פרשת "שמע" לפני "והיה אם שמע", משום שזה, "שמע", עוסקת בחיוב האדם ללמוד תורה בעצמו, וכמו שנאמר בה "ודברת בם", ואילו זה, "והיה אם שמע", עוסקת בחיוב ללמד אחרים, שהרי נאמר בה "ולמדתם אותם". ובהכרח צריך האדם להקדים וללמוד בעצמו, ורק אחר כך יוכל ללמד אחרים.

ומשום כך קדמה גם אמירת פרשת "והיה אם שמע" ל"ויאמר", שזה, "והיה אם שמע", נאמר בה ללמד תורה, ואילו זה, "ויאמר", נאמר בה רק לעשות מצוות ציצית.

ותמהה הגמרא: אטו, וכי "שמע" רק "ללמוד" אית ביה, וכי "ללמד" ו"לעשות" לית ביה? והא כתיב בפרשת "שמע" "ושננתם", דהיינו "ללמד", וגם נאמר בה "וקשרתם", "וכתבתם", דהיינו "לעשות" מצוות?! (40)

ותו קשה על טעם הברייתא, וכי בפרשת "והיה אם שמע" רק "ללמד" אית ביה, ואילו "לעשות" לית ביה? והא כתיב בה "וקשרתם" דהיינו עשיית מצוות תפילין, וכן "וכתבתם" שהיא עשיית מזוזה? ומבארת הגמרא: אלא הכי קאמר התנא בברייתא: בדין הוא שתקדם "שמע" ל"והיה אם שמע", שזה, פרשת "שמע" נאמר בה "ללמוד" ו"ללמד" ו"לעשות", ואילו ב"והיה אם שמע" לא נאמר בה "ללמוד" אלא רק "ללמד" ו"לעשות".

ומשום כך קדמה גם אמירת פרשת "והיה אם שמע" ל"ויאמר", שזה, "והיה אם שמע", נאמר בה "ללמד" ו"לעשות", ואילו "ויאמר" אין בה אלא "לעשות" בלבד.

ומקשה הגמרא: למה הוצרך רבי שמעון לתת טעם לסדר קריאת פרשיות קריאת שמע, ותיפוק ליה מטעמו דרבי יהושע בן קרחה, במשנה.

ומבארת הגמרא: רבי שמעון אינו חולק על הטעם במשנה, אלא "חדא ועוד" קאמר. חדא, כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחילה ואחר כך יקבל עליו עול מצוות. ועוד טעם, משום דאית ביה הני מילי אחרנייתא. (41)

רב משי ידיה, היה נוטל ידיו בבוקר, וקרא קריאת שמע, ואנח (42) תפילין, (43) ומצלי שמונה עשרה.

ומקשה הגמרא: והיכי עביד רה הכי להקדים קריאת שמע להנחת תפילין? והתניא: החופר כוך לקבורת מת בקירות של מערת קבר, נחשב כעוסק במצוה, ולכן הוא פטור באותה שעה מקריאת שמע ומן התפילה ומן התפילין, אף שזמן קיומם הוא בעת חפירתו, וכל שכן שנפטר מכל מצוות האמורות בתורה שאין זמנם קבוע.

הגיע זמן קריאת שמע, עולה מהמערה, (44) ונוטל ידיו, ומניח תפילין וקורא קריאת שמע ומתפלל. ומשמע שמקדים הנחת תפילין לקריאת שמע, ושלא כהנהגת רב שהקדים לקרא שמע לפני הנחת תפילין?

וטרם יישוב קושיא זו, מקדימה הגמרא לדון בעצם דברי הברייתא:

הא גופא קשיא: רישא אמר התנא שהוא "פטור" מקריאת שמע כיון שהוא עוסק במצוה. ואילו סיפא אמר התנא שהוא חייב לעלות ולקרוא?

ומבארת הגמרא: הא לא קשיא, סיפא מדברת באופן שיש תרי אנשים שעוסקים בחפירה, ואינם יכולים לחפור יחד, ולפיכך יקרא אחד מהם ויתפלל, וכשיגמור יחליף עם חברו. ואילו סיפא עוסקת בחד, שחופר לבדו, וחייב להמשיך בה עד שיסיים, ופטור מכל המצוות.

ושבה הגמרא לקושייתה על רב: מכל מקום, קשיא לרב, הרי הנחת תפילין קודמת לקריאת שמע.

ומתרצת הגמרא: רב חולק על ברייתא זו, כי כרבי יהושע בן קרחה סבירא ליה, דאמר במשנתנו שצריך לקבל עול מלכות שמים תחילה בפרשת "שמע", ואחר כך יקבל עול מצוות, ולכן הניח תפילין אחר קריאת שמע.

דוחה הגמרא: אימר דאמר רבי יהושע בן קרחה כשיש עליו חיוב לקרוא שתי קריאות, שצריך להקדים קריאה של "שמע" שהיא קבלת עול מלכות שמים, לקריאה של "והיה" שהיא קבלת עול מצוות. אך כשחייב במצוות קריאה ועשייה, להקדים קריאה של "שמע" לעשיה מצוות בפועל, מי שמעת ליה?

ותו, טעם נוסף לדחות: מי סבר ליה רב כרבי יהושע בן קרחה!? והאמר רב חייא בר אשי: זימנין סגיאין [פעמים רבות] הוה קאימנא קמיה דרב, וראיתי שהוא מקדים לקום בבוקר, ומשי ידיה, (45) ומברך ברכות התורה ומתני לן פרקין, ומנח תפילין, והדר קרי קריאת שמע. ומשמע מכך שרב חולק על רבי יהושע בן קרחה, שהרי הקדים לעסוק בתורה, שהיא "קריאה של מצוה" לפני קריאת שמע שהיא "קריאה של עול מלכות שמים" (46).

וכי תימא שרב אכן סובר כרבי יהושע בן קרחה, ומה שהקדים ללמוד קודם קריאת שמע היה רק באופן דלא מטא זמן קריאת שמע.

אי אפשר לומר כן. כי אם כן, מאי חידוש יש בסהדותיה דרב חייא בר אשי? והרי פשוט שקודם זמן קריאת שמע מותר ללמוד. ובהכרח, שבא לומר בעדותו שרב למד גם אחר שהגיע הזמן וחלק על רבי יהושע בן קרחה.

ודוחה הגמרא: באמת יתכן שרב סובר כרבי יהושע בן קרחה, ועדותו של רב חייא בר אשי היתה שרב למד קודם שהגיע הזמן. וחידושו הוא לאפוקי ממאן דאמר דלמשנה אין צריך לברך ברכות התורה, קא משמע לן דאף למשנה צריך לברך, שהרי רב בירך קודם לימודו (47).

ומקשה הגמרא: מכל מקום, קשיא לרב שהקדים לקרוא קריאת שמע, מהברייתא שהחופר קבר מניח תפילין קודם קריאת שמע (48)?

ומתרצת הגמרא: רב היה מניח תמיד תפילין קודם קריאת שמע. ורק בפעם הזו שהוזכרה בתחילת הענין, שלוחא הוא דעוית, שאיחר להביא לו תפיליו עד שחשש שיעבור זמן קריאת שמע, (49) ולכן הקדים לקרוא ואחר כך הניח תפילין.

אמר עולא: כל הקורא קריאת שמע (50) בלא תפילין (51) - כאילו מעיד עדות שקר בעצמו! (52) אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: (53) הקורא קריאת שמע בלא תפילין, אינו מקבל עליו עול מלכות שמים בשלימות, והרי הוא כאילו הקריב עולה בלא מנחה, וכאילו הביא זבח בלא נסכים!

דף טו.

ואמר רבי יוחנן: הרוצה שיקבל עליו עול מלכות שמים שלמה (תחילת העמוד) יפנה לנקביו, כדי שיהא גופו נקי בעת קריאת שמע ותפילה, ויטול ידיו, ויניח תפילין, ויקרא קריאת שמע ויתפלל, וזו היא קבלת עול מלכות שמים שלמה (1).

אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: כל הנפנה לנקביו ונוטל ידיו ומניח תפילין וקורא קריאת שמע ומתפלל, מעלה עליו הכתוב כאילו בנה מזבח והקריב עליו קרבן, דכתיב [תהלים כו ו] "ארחץ בנקיון כפי ואסובבה מזבחך ה'". אמר ליה רבא לרבי חייא בר אבא: וכי לא סבר לה מר שהנוטל ידיו לפני התפילה מעלה עליו הכתוב כאילו טבל כל גופו במקוה, שהרי כך משמע מדכתיב לשון "ארחץ [בנקיון] " שמשמעותו "ארחץ את עצמי", ולא נאמר "ארחיץ [כפי] " שמשמעותו שארחץ את ידי, ובהכרח הכוונה שבשכר רחיצת ידיו נחשב כרוחץ כל גופו לתפילה.

אמר ליה רבינא לרבא: חזי מר האי צורבא מרבנן דאתא ממערבא ואמר "מי שאין לו מים לרחוץ ידיו כשבא להתפלל, מקנח ידיו בשפשוף בעפר ובצרור ובקסמית".

תוכן העניינים

חברותא על ברכות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה