חברותא על ברכות· הרב יעקב שולביץ
פרק שביעי - שלשה שאכלו · דף נא:
אנן נעבד לחומרא, ולא נסייע את יד ימין על ידי יד שמאל. (18) "ומגביהו מן הקרקע טפח":
אמר רב אחא ברבי חנינא, מאי קראה? - [תהלים קטז יג] "כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא", ומשמעו שמגביהים את הכוס לפני הקריאה בשם ה'. (19)
"ונותן עיניו בו" - כי היכי דלא ניסח דעתיה מיניה. (20)
"ומשגרו לאנשי ביתו במתנה" - כי היכי דתתברך דביתהו. (21)
עולא אקלע לבי רב נחמן, כריך ריפתא, בריך ברכת מזונא על הכוס, יהב ליה כסא דברכתא לרב נחמן, אמר ליה רב נחמן לישדר מר כסא דברכתא גם לאשתי "ילתא", (22) אמר ליה: כיון שאתה שתית מהכוס, אין אשתך צריכה לברכה, ואינה צריכה לשתות, (23) כי הכי אמר רבי יוחנן "אין פרי בטנה של אשה מתברך אלא מפרי בטנו של איש" שנאמר [דברים ז יג] "וברך פרי בטנך" - "פרי בטנה" לא נאמר, אלא "פרי בטנך" וכיון שנקראו הילדים "פרי בטנו" של הבעל, בהכרח שהאשה מתברכת בילדים רק בזכות בעלה, ונמצא כי כיון ששתה בעלה אינה צריכה לברכה בפני עצמה. (24)
תניא נמי הכי: רבי נתן אומר מנין שאין פרי בטנה של אשה מתברך אלא מפרי בטנו של איש? - שנאמר "וברך פרי בטנך" - "פרי בטנה" לא נאמר, אלא "פרי בטנך".
אדהכי [בינתיים] שמעה ילתא שאינו רוצה לשגר לה כוס של ברכה, קמה בזיהרא [בכעס], ועלתה לבי חמרא [בית שבו אכסנו יין] ותברא ארבע מאה דני [חביות] דחמרא, אמר ליה רב נחמן לעולא, נשדר לה מר (25) כסא אחרינא כדי לפייסה, שלח לה "כל האי נבגא דברכתא היא" [כל היין הנמצא בחבית נחשב ככוס של ברכה ואת יכולה לשתות ממנו], (26) שלחה ליה ממהדורי מילי ומסמרטוטי כלמי [רוכלים מרבים בדברים, כמו שסמרטוטים מרבים כינים, וכוונה שמרבה דברים כרוכל]. אמר רב אסי: אין מסיחין על כוס של ברכה - אין המסובים רשאים לדבר מעת שהמזמן נוטל את הכוס בידו, עד שמסיים לברך עליה. (27) ואמר רב אסי: אין מברכין על כוס של פורענות.
ומבארת הגמרא מאי "כוס של פורענות"? - אמר רב נחמן בר יצחק: שלא יקח לכוס של ברכה כוס שני, דהיינו שלא יסיים את הסעודה בכוס זוגי - דהיינו שני או רביעי
- כי בזמנם בכל דבר שנעשה ב"זוגות" היה חשש נזק על ידי שדים.
תניא נמי הכי: השותה כפלים - זוגות של כוסות - לא יברך ברכת המזון על הכוס הזוגי (28), משום שנאמר [עמוס ד יד] הכון לקראת אלהיך ישראל", והאי לא מתקן, שהרי הוא מברך על כוס של פורענות שאינה נאה.
אמר רבי אבהו, ואמרי לה במתניתא תנא: האוכל ומהלך, מברך ברכת המזון מעומד, דהיינו שצריך לעצור מהליכתו כדי לברך בכוונה במקום אחד. וכשהוא אוכל מעומד, מברך מיושב, שבישיבה הוא מכוון יותר מבעמידה. וכשהוא מיסב ואוכל, יושב ומברך, כדי שיברך באימה, ולא בהסיבה דרך גאוה (29).
והלכתא, בכולהו - בכל אופן שאוכל, בהליכה, בעמידה, או בהסיבה - יושב ומברך, והחמירו בברכת המזון יותר משאר ברכות, כי חיובה מן התורה (30).
הדרן עלך פרק שלשה שאכלו