אור ברסלב
חברותא על ברכות פרק רביעי - תפילת השחר

חברותא על ברכות· הרב יעקב שולביץ

פרק רביעי - תפילת השחר

פרק שלישי - מי שמתו

מתניתין:

תפלת השחר, (1) זמנה הוא מתחילת היום (2) עד סוף השעה הששית (3), שהיא חצות היום.

רבי יהודה אומר: זמנה הוא עד ארבע שעות ראשונות של היום, שהוא שליש היום.

והזמן נמדד בשעות זמניות. דהיינו, שהיום מתחלק לי"ב חלקים, וכל חלק נחשב לשעה.

תפלת המנחה, (4) זמנה (5) עד הערב (6).

רבי יהודה אומר: זמנה עד פלג המנחה. והוא אמצע הזמן שבין תחלת זמן "מנחה קטנה" לבין הערב.

תפלת הערב, אין לה קבע, אלא זמנה כל הלילה. ובגמרא יבואר מדוע נקט התנא לשון זו.

וזמנה של תפלת המוספים (7) הוא כל היום, עד הערב.

רבי יהודה אומר: זמן תפילת מוסף הוא עד שבע שעות ראשונות של היום. (8)

גמרא:

שנינו במשנה: תפלת השחר עד חצות.

ורמינהו סתירה לכך מברייתא: מצותה של קריאת שמע היא עם הנץ החמה [מעט קודם לנץ החמה], כדי שיסיים ברכת גאל ישראל שאחריה, בנץ החמה. ויסמוך בכך את ברכת הגאולה לתפלה, ויתפלל שמונה עשרה מיד לאחר ברכת הגאולה.

ואז, נמצא שהוא מתפלל בתחלת היום. כדי לקיים מה שנאמר "ייראוך עם שמש" [לעיל ט ב].

ומוכח שזמן שחרית הוא דוקא בתחלת היום, (9) שלא כמבואר במשנתנו, שזמן תפילת שחרית נמשך "עד חצות" (10).

מתרצת הגמרא: כי תניא בברייתא ההיא שמתפללין בנץ החמה, לותיקין, אנשים המחבבין את המצוות, ומחזרים לעשות דבר בזמנו, נאמר כן. (11)

וכדאמר רבי יוחנן: ותיקין היו גומרין אותה, את קריאת שמע וברכותיה עם הנץ החמה, ומתפללין מיד אחריה. אבל זמן זה אינו לעיכובא, והמאחרים מתפללין אותה לאחר מכן. לחכמים עד חצות, ולרבי יהודה עד ארבע שעות.

תמהה הגמרא: וכי כולי עלמא, שאינן "ותיקין" - רשאים להתפלל רק עד חצות, ותו לא?!

והאמר רב מרי בריה דרב הונא בריה דרבי ירמיה בר אבא, אמר רבי יוחנן: מי שטעה, שכח, ולא התפלל ערבית (12) - מתפלל בשחרית שתים [שתי תפלות שמונה עשרה]. אחת לשם שחרית, ואחת לשם ערבית.

וכן השוכח להתפלל שחרית - מתפלל במנחה (13) שתים, (14) ומשמע שיכול להתפלל גם בזמן המנחה שהוא אחר חצות. (15)

לפיכך מבארת הגמרא: כולי יומא מצלי ואזיל - יכול להתפלל תפלת שחרית אף בזמן המנחה, לאחר חצות, אך רק אם התפלל עד חצות - יהבי ליה שכר תפלה בזמנה. (16) ואילו מכאן ואילך, אף שיכול להתפלל בתורת תשלומין - רק שכר תפלה יהבי ליה, אבל שכר תפלה בזמנה לא יהבי ליה. כי עיקר זמנה הוא עד חצות (17).

איבעיא להו: טעה ולא התפלל מנחה, מהו שיתפלל בערבית שתים?

והספק הוא, אף אם תימצי לומר כדרבי יוחנן, שמי שטעה ולא התפלל ערבית מתפלל בשחרית שתים.

לפי שיש לומר, כי דוקא בערבית ושחרית אמר כן, משום דהערב והבוקר שלאחריו חד יומא הוא. כדכתיב [בראשית א ה] "ויהי ערב ויהי בקר יום אחד", שהיום הולך אחר הלילה.

אבל הכא, השוכח להתפלל מנחה, יתכן שאינו יכול להשלימה בערב שאחריה, שהרי בלילה מתחיל יום אחר, ותפלה במקום קרבן היא, כמובא להלן. וכיון דעבר יומו - בטל קרבנו! והיינו, כי כשם שאי אפשר להקריב קרבנות שזמנם קבוע ליום זה ביום אחר, כן אי אפשר להתפלל תפלת יום זה למחר. (18)

או דלמא, כיון דצלותא לעורר רחמי היא באה - כל אימת דבעי, מצלי ואזיל! ולכן יכול להשלימה אף בלילה שאחר זמנה.

פושטת הגמרא: תא שמע: דאמר רב הונא בר יהודה אמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן: טעה ולא התפלל מנחה - מתפלל ערבית שתים, (19) ואין בזה משום ד"עבר יומו בטל קרבנו", משום דצלותא רחמי היא (20).

מיתיבי: נאמר [קהלת א טו] "מעות לא יוכל לתקון, וחסרון לא יוכל להמנות". ודרשו:

"מעות לא יוכל לתקון" - זה מי שביטל קריאת שמע של ערבית וקריאת שמע של שחרית, (21) או שביטל תפלה של ערבית, או תפלה של שחרית, (22) שאינו יכול לתקן את מה שעיות בהחסירו קריאת שמע ותפילה.

"וחסרון לא יוכל להמנות" - זה מי שנמנו חביריו לדבר מצוה, והוא לא נמנה עמהם.

ואיך אמר רבי יוחנן "טעה ולא התפלל ערבית, מתפלל שחרית שתים", והרי נאמר בה "לא יוכל לתקון".

אמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן: הכא במאי עסקינן, בכתוב "לא יוכל לתקון" - כשבטל את התפלה במזיד (23), לפי שלא נאמר דין תפלת תשלומין אלא בשוכח.

אמר רב אשי: דיקא נמי שהפסוק מתייחס למי שביטל את התפילה במזיד. דקתני בברייתא "בטל תפלה של שחרית", ומשמע שבטל במזיד, ולא קתני "טעה" שמשמעותו בשוגג. (24)

ומסקינן: שמע מינה!

דף כו:

תנו רבנן: טעה ולא התפלל מנחה בערב שבת - מתפלל בליל שבת שתים [תפלות] של שבת. (25)

טעה ולא התפלל מנחה בשבת - מתפלל במוצאי שבת (26) שתים של חול (27).

וכשהוא מתפלל במוצאי שבת שתים, הריהו מבדיל ואומר "אתה חוננתנו" בתפלה הראשונה. משום שאת התפילה הראשונה הוא צריך להתפלל לשם תפלת ערבית של מוצאי שבת, שבה נתקנה הבדלה בתפלה. ואינו מבדיל בשניה, משום שהיא אינה לשם תפילת ערבית אלא לשם תשלומי תפילת מנחה של שבת (28).

ואם הבדיל בתפלה שניה ולא הבדיל בראשונה - התפלה השניה עלתה לו לשם תפלת ערבית של מוצאי שבת. אבל התפלה הראשונה לא עלתה לו לשם תשלומין. שהרי מסתמא לא התכוון להקדים תשלומין לחובה, אלא התכוון בה לשם ערבית. ואף ידי ערבית לא יצא בה, משום שלא הזכיר בה הבדלה, כמבואר בסמוך.

[ואף שבראשונה התכוון לשם ערבית, לא אמרינן שהשניה היא לשם תשלומין. אלא מאחר והבדיל בה, גילה דעתו שנמלך בעצמו, וכעת רצונו שהשניה תהיה לשם ערבית] (29)

מקשה הגמרא: למימרא, דכיון דלא אבדיל בקמייתא - כמאן דלא צלי ערבית בראשונה דמי, ומהדרינן ליה, ולא עלתה לו ערבית אלא בשניה.

ורמינהו מברייתא: אם טעה ולא הזכיר גבורות גשמים ["מוריד הגשם"] בברכת תחיית המתים, וכן אם לא הזכיר שאלה ["ותן טל ומטר"] בברכת השנים - מחזירין אותו, כיון שלא יצא ידי חובתו, וחוזר ומתפלל.

אבל אם לא הזכיר הבדלה בחונן הדעת - אין מחזירין אותו, ויצא ידי חובת ערבית, מפני שיכול לאומרה [את ההבדלה] על הכוס.

ומקשה הגמרא, כיון שיצא בדיעבד ידי ערבית אף בלא הבדלה, למה לא תעלה לו הראשונה לשם ערבית. וממילא יצא בשניה ידי תשלומין.

ומסקינן: קשיא (30).

איתמר (31): רבי יוסי ברבי חנינא אמר: שלש תפלותביום - שלשה אבותתקנום, כמבואר בברייתא בסמוך.

ורבי יהושע בן לוי אמר: תפלות - כנגד (32) תמידים תקנום (33) אנשי כנסת הגדולה (34).

תניא כוותיה דרבי יוסי ברבי חנינא, ותניא כוותיה דרבי יהושע בן לוי.

תניא כוותיה דרבי יוסי ברבי חנינא: אברהם תקן תפלת שחרית. שנאמר [בראשית יט כז] "וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם", (35) ואין "עמידה "אלא תפלה, שנאמר: [תהילים קו ל] "ויעמד פנחס ויפלל".

יצחק תקן תפלת מנחה, שנאמר [בראשית כד סג] "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב", ואין "שיחה" אלא תפלה. שנאמר: [תהילים קב א] "תפלה לעני כי יעטף, ולפני ה' ישפוך שיחו". ו"לפנות ערב" היינו זמן מנחה. (36)

יעקב תקן תפלת ערבית, שנאמר: [בראשית כח יא] "ויפגע במקום וילן שם", (37) ואין "פגיעה" אלא תפילה. שנאמר [ירמיה ז טז] "ואתה אל תתפלל בעד העם הזה, ואל תשא בעדם רנה ותפלה, ואל תפגע בי".

ותניא כוותיה דרבי יהושע בן לוי: מפני מה אמרו תפלתהשחרעדחצות? - שהריתמיד של שחר קרב והולך עד חצות!

ורבי יהודה אומר: זמנה עד סוף ארבע שעות של היום. שהרי התמיד של שחר קרב והולך עד סוף ארבע שעות. (38) ומשמע שתפלת שחרית נתקנה כנגד תמיד של שחר, ולכן שורש מחלוקתם לענין זמן התפלה תלוי בזמן תמיד של שחר.

ומפני מה אמרו תפלת המנחה עד הערב? - שהרי תמיד של בין הערביים קרב והולך עד הערב, וכנגדו נתקנה תפלת המנחה. (39)

רבי יהודה אומר: זמן תפלת מנחה עד פלג המנחה. שהרי תמיד של בין הערביים קרב והולך עד פלג המנחה.

[ולאו דוקא התמיד עצמו, אלא קטורת של בין הערביים, שהיתה מוקטרת בפלג המנחה. וכנגדה תקנו את המנחה כדכתיב "תכון תפלתי קטורת לפניך"] (40).

ומפני מה אמרו תפלת הערב אין לה קבע, וזמנה כל הלילה?

שהרי אברים של עולות, ופדרים, חלבים, של כל הקרבנות (41) שנזרק דמם ביום, ושלא נתעכלו על המזבח מבערב [קודם הערב] - קרבים (42) והולכים כל הלילה. וכנגדם נתקנה תפלת ערבית. (43)

ומפני מה אמרו, תפלות של מוספין, זמנן כל היום? שהרי קרבן של מוספין קרב כל היום וכנגדן נתקנה תפלת מוספין (44).

רבי יהודה אומר: זמנה עד שבע שעות. (45)

שהרי קרבן מוסף קרב והולך עד שבע שעות בלבד (46).

ושני זמנים מצינו בתפלת המנחה. זמן "מנחה גדולה", וזמן "מנחה קטנה". ומפרשת הגמרא זמניהם:

ואיזו היא עת מנחה גדולה?

משש שעות ומחצה ולמעלה. ונקראת "גדולה" משום שמתפללין אותה בעוד היום גדול. והיא תחלת זמן המנחה, שהרי אין מקדימין את תמיד של בין הערביים קודם לשעה זו.

משמעות "בין הערביים" היא, בין עריבת היום [התחלת נטית החמה למערב] לעריבת הלילה [שקיעת החמה בסוף מערב], שהיא בסוף היום. ובשש שעות ומחצה עומדת החמה באמצע הרקיע (47), ומתחילה לנטות לצד מערב. ומאז ואילך הוא זמן "בין הערביים". ואז מתחיל זמן הקרבת התמיד, והוא תחלת זמן "מנחה גדולה".

ואיזו היא עת "מנחה קטנה?"

מתשע שעות ומחצה ולמעלה (48). שבפועל היו שוחטים את התמיד בכל יום בשמונה שעות ומחצה, והיה קרב למזבח בתשע ומחצה (49). והתקינו כן, בכדי שיספיקו להקריב את כל הנדרים והנדבות של אותו היום. שהרי אין מקריבים שום קרבן לאחר תמיד של בין הערביים.

איבעיא להו: רבי יהודה - שאמר במשנתנו שזמן המנחה הוא "עד פלג המנחה" - האם עד זמן פלג מנחה קמא קאמר. כלומר, עד החצי הראשון של אותן שעתיים ומחצה שהן זמן מנחה קטנה [שהוא בין תשע שעות ומחצה עד הלילה].

או שמא עד זמן פלג מנחה אחרונה קאמר.

כלומר, עד חציו השני של אותם שעתיים ומחצה, והוא עד שעה ורביע קודם הלילה. (50)

תא שמע, דתניא: רבי יהודה אומר: "עד פלג המנחה האחרונה אמרו שיכול להתפלל תפילת מנחה, והיא י"א שעות חסר רביע!"

דנה הגמרא: נימא תיהוי מברייתא זו שמשמעותה כי תפלות כנגד תמידים תקנום - תיובתיה דרבי יוסי ברבי חנינא שסבר "תפלות אבות תקנום"? (51)

דוחה הגמרא: אין להקשות מברייתא זו, כיון דאמר לך רבי יוסי ברבי חנינא, לעולם אימא לך, תפלות אבות תקנום, ואחר כך אסמכינהו רבנן אקרבנות. (52)

מוכיחה הגמרא: דאי לא תימא הכי - שרבי יוסי ברבי חנינא מודה דאסמכינהו רבנן לאחר מכן אקרבנות - הרי יקשה לך, תפלת מוסף, לרבי יוסי ברבי חנינא, מאן תקנה?

אלא בהכרח, שאף רבי יוסי ברבי חנינא מודה כי תפלות - אבות תקנום, ואסמכינהו רבנן אקרבנות, וכאשר חזרו ותקנו חיובם כנגד התמידין, הוסיפו חיוב תפילת מוסף. (53)

שנינו במשנה: רבי יהודה אומר [זמן תפלת השחר] עד ארבע שעות!

איבעיא להו: האם כוונתו שמתפלל "עד ארבע שעות" - ועד בכלל, והיינו שגם השעה הרביעית עצמה היא מכלל זמן התפלה.

או דלמא "עד ארבע שעות" - ולא עד בכלל. שאין זמנה אלא עד תחלת השעה הרביעית. (54) פושטת הגמרא ממשנתנו: תא שמע: שנינו בסיפא "רבי יהודה אומר: זמן תפלת המנחה הוא עד פלג המנחה", [וכעת נוקטת הגמרא כי "פלג המנחה" הוא החצי השני של זמן המנחה, ולכן הוכיחה]:

אי אמרת בשלמא, עד ולא עד בכלל, ו"פלג המנחה" השני כבר אינו מזמן התפלה, היינו דאיכא בין רבי יהודה לרבנן. כי לרבנן, אף פלג המנחה השני הוא זמן תפלה, עד הערב. ולרבי יהודה, אין הוא בכלל.

אלא אי אמרת שמשמעות "עד פלג המנחה" הוא "ועד בכלל", נמצא כי גם לרבי יהודה מתפללין במשך כל זמן פלג המנחה עד הערב, (55) ואם כן נמצא כי רבי יהודה -

דף כז.

היינו רבנן. ובמה נחלקו? אלא בהכרח, שכל מקום שאמר רבי יהודה "עד" - אין "עד" בכלל.

דוחה הגמרא: אלא מאי אמרת: עד, ולא עד בכלל?!

אם כן, אימא סיפא במשנתנו: "ושל מוספין כל היום. רבי יהודה אומר: עד שבע שעות". ואילו "עד ולא עד בכלל", הרי נמצא שזמן המוספין לרבי יהודה הוא עד תחלת השעה השביעית בלבד,

וזה לא יתכן, כי הרי תניא: היו לפניו שתי תפלות שעליו להתפלל, אחת של מוסף ואחת של מנחה - מתפלל קודם (1) תפלה של מנחה, ואחר כך של מוסף, (2) מפני שזו, מנחה, תדירה, שחיובה בכל יום, וזו, תפילת מוסף אינה תדירה, שאינה נוהגת אלא בשבתות ומועדים וראשי חדשים. ותדיר ושאינו תדיר, תדיר קודם. (3)

רבי יהודה אומר: מתפלל קודם תפלה של מוסף, ואחר כך של מנחה, מפני שזו של מוסף היא מצוה עוברת, לפי שאין זמנה אלא עד שבע שעות, וזו של מנחה אינה עוברת תיכף, שהרי יש לה שהות עד פלג המנחה. (4)

אי אמרת בשלמא, "עד שבע שעות" ועד בכלל, ונמצא זמן המוסף עד סוף השעה השביעית - היינו דמשכחת להו לפי רבי יהודה שתי תפלות בהדי הדדי, שמאמצע השעה השביעית [דהיינו שש שעות ומחצה] ועד סופה, הוא זמן הראוי למוסף ולמנחה גם יחד. ולפי רבי יהודה עליו להקדים בה מוסף למנחה.

אלא אי אמרת "עד ולא עד בכלל", וזמן המוסף לרבי יהודה הוא רק עד תחילת השעה השביעית - היכי משכחת לה כלל זמן הראוי לשתי תפלות אלו בהדי הדדי?

והרי כיון דאתיא לה זמן של המנחה, שהוא משש שעות ומחצה, אזלא לה כבר זמנה של תפילת המוספין שכלה בתחילת השעה השביעית!?

ובהכרח ש"עד ועד בכלל" וכוונת רבי יהודה שזמן תפלת מוסף הוא עד סוף שעה שביעית, [ולכן שייך שתהא בזמן אחד עם המנחה], ואם כן גם לגבי תפלת שחרית, כוונתו "עד בכלל" והיינו עד סוף ארבע שעות.

שבה הגמרא ומקשה: אלא מאי אמרת, עד ועד בכלל? אם כן קשיא רישא דמשנתנו, ששנינו בה "תפלת המנחה עד פלג המנחה".

ואם "עד" בכלל, נמצא שגם לרבי יהודה מתפללים מנחה עד הערב, ואם כן חוזרת הקושיא - מאי איכא בין רבי יהודה לרב נן!?

מתרצת הגמרא: לעולם "עד ועד בכלל". וזמן שחרית הוא עד סוף שעה רביעית. וכן זמן המוסף הוא עד סוף שעה שביעית. ולכן אמר רבי יהודה שבמחצית השניה של השעה השביעית, הוא הזמן של שתי התפילות, ואין להקשות מדבריו שזמן המנחה הוא "עד פלג המנחה", כי:

מי סברת דהאי "עד פלג המנחה" כוונתו לפלג אחרונה [המחצית השניה] של זמן מנחה קטנה קאמר?

אין זו כוונתו. אלא, עד פלג ראשונה קאמר, ופרק הזמן של שעה ורביע השעה הראשונה של זמן "מנחה קטנה" הוא הקרוי "פלג המנחה". ועד שעה זאת, ועד בכלל, הוא זמן תפילת מנחה לדעת רבי יהודה. ואילו חכמים חולקים, וסוברים שמצותה ממשיכה עד הערב.

ומה שאמר רבי יהודה בברייתא, שסוף זמן תפילת המנחה "פלג מנחה אחרונה אמרו"

- אין כוונתו לכלול בזה גם את פרק הזמן השני, עד הלילה. אלא, והכי קאמר: אימת נפיק [מסתיים] פלג ראשונה, שהוא סוף הזמן של תפילת מנחה, ועייל פלג אחרונה? מכי נפקי י"א שעות חסר רביע, שזו היא השעה שנקבעה לסוף זמן מנחה.

ונמצא ש"עד פלג המנחה" במשנתינו הוא הפלג הראשון, "ועד בכלל", והכוונה שמתפללים כל המחצית הראשונה של זמן מנחה קטנה. ואילו בברייתא ביארמתי הוא סוף זמן מנחה, ועל כך אמר שהוא בסוף פלג הראשון ובתחילת האחרון.

אמר רב נחמן: אף אנן נמי תנינא ש"עד ארבע שעות" הכוונה "ועד בכלל":

שהרי שנינו [עדיות ו א]: רבי יהודה בן בבא העיד חמשה דברים.

א. שממאנין את הקטנה, קטנה שהשיאוה אחיה אמה לאחר מיתת אביה, מדאורייתא אין לה קידושין, (5). ורק רבנן תקנו שיהיו קידושי האם קידושין. אך יוצאת מרשות הבעל על ידי מיאון, באומרה "אי אפשי בו". והעיד רבי יהודה בן בבא, שיש אופן שבו מצוה על בי"ד ללמדה שתמאן. (6)

ב. והעיד שמשיאין את האשה על פי עד אחד שמעיד שמת בעלה, ואף שזהו דבר שבערוה וטעון שני עדים, הקלו חכמים בעדות אשה משום עיגונא (7).

ג. והעיד על תרנגול שנסקל בירושלים, על שהרג את הנפש [שניקר קדקדו של תינוק במקום שהמוח רופס וניקב את מוחו, ומת], שמשפטו כמשפט שור שהמית את האדם. (8) ד. והעיד על יין בן ארבעים יום - שנתנסך על גבי מזבח. ונחשב יין המשכר הראוי לניסוך. (9)

ה. והעיד על תמיד של שחר, שקרב בארבע שעות, ולא אחר כך. (10)

ומדייקת הגמרא שמשמעות הלשון "בארבע שעות", כוללת גם את השעה הרביעית עצמה. ואם כן שמע מינה שכוונת רבי יהודה באמרו "עד ארבע שעות", היינו "עד" ועד בכלל.

ומסקינן: שמע מינה!

אמר רב כהנא: הלכה כרבי יהודה, שזמן תפלת השחר הוא עד ארבע שעות ולא יותר, הואיל ותנן בבחירתא [במסכת עדויות, שנחשבת "מובחרת", משום שהלכה כעדיות המובאות בה] שהעיד רבי יהודה בן בבא כוותיה.

שנינו לעיל: העיד רבי יהודה בן בבא, על תמיד של שחר שקרב בארבע שעות כרבי יהודה במשנתנו, ושלא כדעת חכמים שזמנו עד חצות.

דנה הגמרא: מאן תנא לברייתא דלהלן השנוייה במכילתא בפרשת המן?

על הכתוב [שמות טז כא] "וחם השמש ונמס" - דרשו: המסת המן היתה בארבע שעות של היום.

ולמה אתה אומר בארבע שעות? או אינו אלא בשש שעות?!

כשהוא אומר אצל אברהם [בראשית יח א] "כחום היום", ולא אמר "כחום השמש" - הרי שש שעות אמור, כי לכך שינה הכתוב לשונו, משום שבשעה ששית "חום היום" שוה בכל מקום, בין בחמה ובין בצל, ואינו נקרא "חום השמש".

הא במה אני מקיים את הכתוב לגבי המן "וחם השמש ונמס"? בהכרח שהוא מתייחס לחום השמש בארבע שעות, שהוא זמן מוקדם יותר, ואז אין חום אלא במקום שכנגד השמש, אבל במקום הצל הוא עדיין צונן. (11)

ודנה הגמרא, מכילתא זו - מני מי אמרה? הרי אינה לא כדעת רבי יהודה ולא כדעת רבנן!

שהרי נאמר במן "וילקטו אותו בבקר בבקר, וחם השמש ונמס הנותר". ומשמע, שהזמן שהוא נמס היה לאחר שיצא הבוקר, וכבר כלה זמן הלקיטה.

אי לרבי יהודה - הרי עד סוף ארבע שעות נמי צפרא הוא, שהרי הסקנו לעיל ש"עד ועד בכלל". ואם כן עדיין זמן לקיטה הוא, ואיך יתכן שהוא נמס בשעה רביעית.

אי לרבנן - הרי יקשה יותר, כי לדעתם עד חצות נמי צפרא הוא, ובארבע שעות עדיין הוא "בקר", ועדיין זמן לקיטה הוא, ואיך אמרת שנמס בשעה זו.

מתרצת הגמרא: אי בעית אימא, מכילתא זו רבי יהודה היא. ואי בעית אימא, רבנן היא.

אי בעית אימא: רבנן היא, ולעולם עד חצות נחשב "בקר". ורק לגבי המן אמר קרא "וילקטו אותו בבקר בבקר". ומשמע - חלקהו את הבקר לשני בקרים, וזמן הלקיטה היה בחציו הראשון של הבוקר, שהוא בשלש השעות הראשונות. ואילו "וחם השמש ונמס" נאמר על תחלת השעה הרביעית.

ואי בעית אימא: רבי יהודה היא, ודקדק מ"בבקר בבקר", כי אף שסוף הבקר הוא בסוף ארבע שעות, האי "בקר" יתירה, מלמד להקדים לו [את סוף זמן הלקיטה] שעה אחת, והיינו שנמס המן בסוף שלש שעות, שהיא תחלת השעה הרביעית. (12)

מבררת הגמרא: משמע דלכולא עלמא, מיהא "וחם השמש ונמס" משמעותו בארבע שעות - מאי [מהיכן] משמע מהפסוק שכך הוא?

אמר רב אחא בר יעקב: אמר קרא "וחם השמש ונמס", איזו היא שעה שהמקום שכנגד השמש חם, והמקום הצל צונן? - הוי אומר, בארבע שעות! (13)

שנינו במשנה: תפלת המנחה עד הערב. רבי יהודה אומר: עד פלג המנחה.

אמר ליה רב חסדא לרב יצחק: התם, לגבי זמן תפלת השחר, כבר אמר רב כהנא: הלכה כרבי יהודה, שזמנה הוא עד ארבע שעות ולא יותר, הואיל ותנן בבחירתא כוותיה!

אבל הכא, בתפלת המנחה - מאי נפסק להלכה? (14)

אישתיק רבי יצחק, ולא אמר ליה לרב חסדא ולא מידי.

אמר רב חסדא: נחזי אנן, שהרי מצינו דרב קיבל עליו שבת מבעוד יום (15), ומצלי תפלת ערבית של שבת, בערב שבת מבעוד יום (16) - שמע מינה הלכה כרבי יהודה, כי רק לדעתו, מפלג המנחה כלה זמן תפלת מנחה, ומתחיל זמן תפלת ערבית, אף שעדיין הוא יום (17).

אבל לרבנן, מאחר וזמן המנחה הוא עד הערב, תחלת זמן ערבית הוא בלילה, ולא קודם, כי כל שעה שהיא עדיין זמן המנחה, אין מתחיל זמן ערבית.

דוחה הגמרא: אם מהעובדה שרב התפלל ערבית של שבת הינך מוכיח שהלכה כרבי יהודה, הרי אדרבה, יש להוכיח איפכא, מהחולקים על רב.

שהרי מדרב הונא ורבנן לא הוו מצלו תפילת ערבית בכל יום עד אורתא [הערב] - שמע מינה שאין הלכה כרבי יהודה, (18) אלא כחכמים, הסוברים שזמן המנחה הוא עד הערב. ולכך לא התפללו ערבית קודם גמר זמן המנחה שהוא בלילה. (19)

ומסיקה הגמרא: השתא דלא איתמר הלכתא, לא כמר כחכמים, ולא כמר כרבי יהודה, שהרי אף האמוראים נחלקו בזה ולא הוכרע הדבר - דעבד כמר עבד, ודעבד כמר עבד! (20) שהרשות נתונה לכל אחד לאחוז בידו באחת מן השיטות. (21) רב איקלע לבי גניבא, וצלי ערבית של שבת בערב שבת מבעוד יום.

והוי מצלי רבי ירמיה בר אבא תפלת מנחה של חול (22), לאחוריה דרב.

וסיים רב תפילתו של שבת, ולא פסקיה לצלותיה דרבי ירמיה. כלומר, לא עבר על פני רבי ירמיה להפסיק בינו לבין הכותל, בשביל לישב במקומו (23). אלא עמד על עמדו, והמתין עד שיסיים רבי ירמיה את תפלתו.

ולמדה מכך הגמרא: שמע מינה תלת:

שמע מינה: מתפלל אדם תפלת ערבית של שבת בערב שבת מפלג המנחה (24).

ושמע מינה: מתפלל תלמיד אחורי רבו.

ושמע מינה: אסור (25) לעבור (26) כנגד המתפללין תפלת שמונה עשרה, בתוך ד' אמותיהם. (27)

ומסייע ליה מעשה זה לרבי יהושע בן לוי. דאמר רבי יהושע בן לוי: אסור לעבור כנגד המתפללין!

מקשה הגמרא: איני, והא רבי אמי ורבי אסי היו חלפי על פני המתפללין. (28) מתרצת הגמרא: רבי אמי ורבי אסי - חוץ לארבע אמות של המתפללין הוא דחלפי. (29)

מקשה הגמרא: ורבי ירמיה - היכי עביד הכי, להתפלל אחר רב, שהיה רבו?

דף כז:

והאמר רב יהודה אמר רב: לעולם אל יתפלל אדם (תחילת העמוד) לא כנגד [ליד] רבו, משום שמראה בכך כאילו מעמדם שוה, וכן לא יתפלל אחורי רבו (30) כי גם בכך יש יוהרא (31).

וכן תניא: רבי אליעזר אומר: המתפלל אחורי רבו, והנותן שלום לרבו כדרך נתינת שלום לכל אדם [שאומר לו "שלום עליך", ולא אומר "שלום עליך רבי"] (32), והמחזיר שלום לרבו כפי שמחזיר לשאר כל אדם, והחולק על ישיבתו של רבו, (33) והאומר דבר שלא שמע מפי רבו (34) - גורם לשכינה שתסתלק מישראל!

הרי שאסור להתפלל אחורי רבו, ואיך עשה כן רבי ירמיה?

מתרצת הגמרא: שאני רבי ירמיה בר אבא, דלא היה תלמיד גמור של רב, אלא תלמיד חבר (35) דרב הוה, ולכן לא היה חייב לנהוג בו כבוד כתלמיד לרב.

וכך מוכח: שהרי היינו דקאמר ליה רבי ירמיה בר אבא לרב לאחר שרב התפלל של שבת בערב שבת: מי בדלת מן המלאכה מבעוד יום, מאחר שקבלת עליך שבת בתפלתך?! (36)

ואמר ליה רב: אין, בדילנא מן המלאכה, על אף שעדיין ערב שבת הוא.

ומדייקת הגמרא שרבי ירמיה שאל את רב "מי בדלת" בלשון נוכח, ולא אמר "מי בדיל מר", כדרך תלמיד לרבו, ובהכרח שהיה "תלמיד חבר" של רב.

ועל עצם שאלת רבי ירמיה, תמהה הגמרא: וכי מי צריך אדם להיות בדיל ממלאכה לאחר שהתפלל ערבית של שבת בערב שבת מבעוד יום?

והאמר רבי אבין: פעם אחת התפלל רבי ערבית של שבת בערב שבת מעוד יום. ואחר כך נכנס למרחץ ויצא, ושנה לן פרקין, ועדיין לא ירדה חשכה. והרי גזרו על הרחיצה ועל הזיעה בשבת, ובכל זאת רחץ רבי לאחר שהתפלל תפלת שבת, ומוכח שאין צורך לפרוש מאיסורי שבת מבעוד יום, על אף שהתפלל. (37)

מתרצת הגמרא: אמר רבא: באותו מעשה של רבי, מדובר דנכנס למרחץ רק בכדי להזיע, וקודם גזירה שגזרו על הזיעה הוה, ואז אפילו בשבת עצמה היה מותר להכנס להזיע, (38) אך משאר איסורי שבת חייב לפרוש מעת שהתפלל תפלת שבת. (39)

עוד מקשה הגמרא: איני, וכי אסור במלאכה בערב שבת לאחר תפלת השבת? והא אביי שרא ליה לרב דימי בר ליואי לכברויי סלי [לעשן כלים בגפרית], לאחר שהתפלל של שבת בערב שבת. אף שזו מלאכת שבת גמורה היא.

מתרצת הגמרא: ההוא מעשה - אחר תפילת שבת בטעותא הואי, שלא קיבל עליו מעצמו מדעתו תוספת שבת בתפלה, אלא יום המעונן היה, והתפלל משום שהיה סבור שכבר הגיע ליל שבת, ואחר כך זרחה השמש ונתבררה הטעות, וכיון שקבלתו היתה בטעות, (40) אינה אוסרתו במלאכה. (41)

ותמהה הגמרא: וכי קבלת שבת בטעותא - מי הדרא ובטלה?

והא אמר אבידן: פעם אחת נתקשרו שמים בעבים בשבת, וכסבורים היו העם לומר שחשכה הוא, ונכנסו לבית הכנסת והתפללו ערבית של מוצאי שבת, בעוד שהיה עדיין שבת, ואחר כך נתפזרו העבים וזרחה החמה, ובאו ושאלו את רבי, ואמר: הואיל והתפללו - התפללו, ולא הצריכם להתפלל שוב, על אף שהתפילה של חול שהתפללו בשבת בטעות היתה [שהרי סברו שכבר לילה הוא].

ואף שתפילת החול לא הועילה להיחשב כמוצאי שבת להתירם במלאכה, יצאו בה ידי חובת תפלה של חול, אף שהתפללוה בטעות, ואם כן גם אם התפלל של שבת בערב שבת, אף שהתפלל בטעות, יצא ידי תפילה של שבת, ותחשב כקבלת שבת, כי תפילת שבת נחשבת כקבלת שבת (42). ולמה התיר אביי לרב דימי לכברויי סלי?

מתרצת הגמרא: לעולם תפילה בטעות אינה חשובה תפילה, ולכן אינה נחשבת כקבלת שבת, ושאני ציבור, דאפילו באופן שהתפללו של מוצאי שבת בשבת בטעות - לא מטרחינן להו (43) להתפלל שוב (44).

אמר רבי חייא בר אבין: רב צלי ערבית של שבת בפלג המנחה של ערב שבת.

ורבי יאשיה מצלי ערבית של מוצאי שבת בפלג המנחה של שבת (45).

דנה הגמרא: לרב - דצלי של שבת בערב שבת:

תוכן העניינים

חברותא על ברכות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה