אור ברסלב
חברותא על ברכות פרק חמישי - אין עומדין

חברותא על ברכות· הרב יעקב שולביץ

פרק חמישי - אין עומדין

פרק רביעי - תפילת השחר

מתניתין:

אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש שהוא דרך הכנעה. (1)

חסידים הראשונים היו שוהים בבית הכנסת (2) שעה אחת קודם התפלה, ואחר כך מתפללין, כדי שיבטלו מלבם תענוגות העולם הזה והנאותיהם, ויכוונו את לבם לאביהם שבשמים. (3)

והעומד באמצע תפלתו - אפילו המלך שואל בשלומו, לא ישיבנו.

ואפילו נחש כרוך על עקבו, לא יפסיק בדיבור את תפילתו. (4)

גמרא:

שנינו במשנה: אין עומדים להתפלל, אלא מתוך כובד ראש.

דנה הגמרא: מנא הני מילי? אמר רבי אלעזר: מדאמר קרא אצל חנה [שמואל א א י] "והיא מרת נפש", שהוא ענין הכנעה.

דוחה הגמרא: וממאי מה הראיה שצריך לנהוג כן? והרי דילמא חנה שאני, שנהגה בהכנעה משום דהות מרירא לבא טובא, כי שלא היו לה בנים. אבל כל אדם אינו חייב לנהוג כך.

אלא, אמר רבי יוסי ברבי חנינא: מהכא למדו שיעמוד בכובד ראש: שנאמר [תהילים ה ח] "ואני ברב חסדך אבא ביתך, אשתחוה אל היכל קדשך - ביראתך", הרי שצריך לעמוד לתפלה מתוך יראה.

דוחה הגמרא: וממאי מה הראיה שיש חיוב לעמוד באופן זה? דילמא דוד שאני, דהוה מצער נפשיה ברחמי טובא.

אלא, אמר רבי יהושע בן לוי: מהכא למדו שיעמוד בכובד ראש: שנאמר [תהילים כט ב] "השתחוו לה' בהדרת קדש" אל תיקרי "בהדרת" אלא "בחרדת", שהוא ענין הכנעה ויראה.

דוחה הגמרא: וממאי איך הוכחת מקרא שהוצאתו מידי פשוטו? והרי דילמא לעולם אימא לך, שהכוונה ל"הדרת" ממש, והיינו שצריך להתהדר בלבושו כשעומד בתפלה, כעומד לפני מלך. כי הא דרב יהודה הוה מציין [מקשט] נפשיה קודם התפלה, והדר מצלי.

אלא אמר רב נחמן בר יצחק: מהכא למדו שצריך לעמוד בתפלה מתוך כובד ראש:

שנאמר [תהילים ב יא] "עבדו את ה' ביראה, וגילו ברעדה". כלומר, תפלה שהיא במקום עבודה, עשו אותה ביראה. (5)

עוד דורשת הגמרא במשמעות פסוק זה: מאי "וגילו ברעדה", והרי "גילה" ו"רעדה" הם דבר והיפוכו? אמר רב אדא בר מתנא אמר רב: במקום גילה - שם תהא רעדה! שאף בזמן שמחה, צריך האדם להיות ביראה, כדי שלא ימשך מתוך השמחה לתענוגי העולם וישכח מבוראו, ונמצא שההיראה מביאה לידי שמחה, כי על ידה מתעלה בקיום המצוות. (6)

אביי הוה יתיב קמיה דרבה, חזייה דהוה קא בדח טובא, אמר ליה אביי: הרי "וגילו ברעדה" כתיב, ומשמעתו שלא יהיה אדם בשמחה יתירה, כדי שלא יראה כפורק עול.

אמר ליה רבה: אנא - תפילין מנחנא. והם עדות שממשלת קוני עלי, ואף כשאני בשמחה יתירה, אין אני נראה כפורק עול.

רבי ירמיה הוה יתיב קמיה דרבי זירא, חזייה דהוה קא בדח טובא, אמר ליה רבי ירמיה: הרי [משלי יד כג] "בכל עצב יהיה מותר" כתיב, ומשמעותו שאם אדם מראה את עצמו עצוב, (7) הריהו מקבל שכר על כך, (8) ואם כן אין לו לאדם להראות עצמו בשמחה. (9)

אמר ליה: אנא - תפילין מנחנא, (10) ועל ידי שהתפילין עלי, איני נראה כפורק עול מחמת שמחתי.

מר בריה דרבינא עבד הלולא שמחת נשואין לבריה, חזנהו לרבנן דהוו קבדחי טובא,

דף לא.

אייתי כסא דמוקרא [כוס זכוכית יקרה] (1) בת ערך ארבע מאה זוזי, ותבר קמייהו דרבנן, (2) ואעציבו (3).

רב אשי עבד הלולא לבריה. חזנהו לרבנן דהוו קא בדחי טובא. אייתי כסא דזוגיתא חיורתא [כוס זכוכית לבנה, שהיא יקרה], ותבר קמייהו, ואעציבו.

אמרו ליה רבנן לרב המנונא זוטי, בהלולא דמר בריה דרבינא: לישרי [ישיר] לן מר שיר.

אמר להו: ווי לן דמיתנן [שנמות], ווי לן דמיתנן! (4) אמרי ליה רבנן: אנן, מה נעני בתרך!? כדרך המשוררים שהשומעים עונים אחריהם?

אמר להו: אמרו והאנחו אחרי: הי [היכן] תורה שעסקנו בה, והי מצוה שקיימנו, דמגנו [שיגנו] עלן מדינה של גיהנם?

אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בר יוחאי: אסור לו לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה, (5) שנאמר [תהילים קכו ב] "אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה". ואימתי יעשה כן? - לעתיד לבוא, בזמן ש"יאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה" (6), כאמור בהמשך הפסוק, אבל לא קודם לכן.

אמרו עליו על ריש לקיש, שמימיו לא מלא שחוק פיו בעולם הזה, מכי שמעה להך שמעתא מרבי יוחנן רביה.

תנו רבנן: אין עומדין להתפלל, לא מתוך ישיבה בדין, ולא מתוך משא ומתן בדבר הלכה, כי מתוך שדברים אלו צריכים עיון, יבוא להרהר בהם בתוך תפלתו.

ולפיכך אין עומדין להתפלל אלא מתוך הלכה פסוקה, שאין בה שום צד פקפוק, ואינה צריכה עיון, ואין חשש שיבוא להרהר בה.

והיכי דמי הלכה פסוקה?

אמר אביי: כי הא דרבי זירא.

דאמר רבי זירא: מצינו בתורה שתי טומאות באשה שראתה דם: א. שבעת הימים מעת ראייתה הראשונה, נקראים "ימי נדות", וכל דם שהיא רואה בהם, הרי הוא דם "נדה". ב. י"א ימים שאחריהם נקראים "ימי זיבה", כי אין דרכה לראות בהם דם, ואם בכל זאת ראתה, הרי היא נעשית "זבה" ולא נדה. והרואה באותם ימי זיבה דם יום אחד או יומיים, נקראת "זבה קטנה", והיא טמאה בטומאת זבה רק באותו יום ולמחרתו, ואם ראתה ג' ימים רצופים, היא טמאה בטומאת "זבה גדולה".

זבה גדולה טעונה ספירת ז' ימים נקיים מדם כדי שתוכל לטבול ולהטהר מטומאת זובה, אבל נדה אינה צריכה ספירת ז' ימים נקיים, אלא מונה ז' ימים מתחלת ראייתה, ואף אם היתה שופעת כל שבעת הימים ופסקה לראות רק לפני סוף היום השביעי, הרי היא טובלת בליל שמיני, ונטהרת.

וכל זה מדין תורה, אבל בנות ישראל החמירו על עצמן, שאפילו רואות טיפת דם כחרדל, (7) בכל זמן שהוא, בין בימי נדותן ובין בימי זיבתן, הרי היא יושבת עליה שבעה נקיים!

כי חששו שמא יטעו בחשבון ימי נדות וזיבות, ובימי זובן יסברו שהן נדות, ויבואו לטהר עצמן מבלי לספור שבעה ימים נקיים, או שבימי נדותן אם יראו דם במשך יום אחד בלבד יסברו שהן "זבות קטנות" ויבואו לטהר עצמן כעבור יום אחד נקי.

לכך נהגו בכל ראיה כחומר שבשתיהן; כחומר "זבה" שצריכה ז' נקיים. וכחומר "נדה", שאף בראיה אחת נטמאת שבעה ימים.

רבא אמר: איזו היא הלכה פסוקה - כי הא דרב אושעיא.

דאמר רב אושעיא: מן התורה אין התבואה מתחייבת בתרומות ומעשרות אלא אם הכניסוה לבית דרך הפתח וראתה התבואה את פני [פתח] הבית. ואין ראיית פני הבית קובעת את התבואה לחיוב מעשר אלא לאחר שנגמרה מלאכתה, וכגון מירוח התבואה.

ורבנן אסרו לאכול דרך קבע בלא לעשר, אף קודם גמר מלאכתה. אבל אכילת בהמה מותרת קודם שנקבעה למעשר אף מדרבנן, משום דלעולם חשיבא כאכילת עראי. ונמצא שמערים אדם על תבואתו לפוטרה מתרומות ומעשרות, על ידי שמכניסה לבית במוץ שלה. שהרי עדיין לא נגמרה מלאכתה, ואין ראיית פני הבית קובעתה למעשרות (8). ומאחר שכניסתה לבית היתה בפטור, שוב אינה מתחייבת, אף אם יגמור מלאכתה לאחר שהכניסה לבית (9). ואף שהוא עצמו יאסר באכילת קבע מדרבנן, יעשה כן כדי שתהא בהמתו אוכלת ופטורה מן המעשר, (10) שלא גזרו אלא באכילת קבע של אדם.

ואי בעית אימא: איזו היא הלכה פסוקה, כי הא דרב הונא.

דאמר רב הונא אמר רב זעירא: המקיז דם בבהמת קדשים בחייה - אסור הדם בהנאה, ומועלין בו. אם נהנה באותו הדם, מתחייב קרבן מעילה. (11)

ואף ש"אין מועלין בדמים", היינו לאחר שנשחט הקרבן בעזרה, משום שנאמר "נתתיו לכם על המזבח לכפר", ודרשו "לכפר נתתיו - ולא למעילה", ודרשה זו נאמרה רק על דם הראוי לזריקה שניתן לכפרה, אבל לא בדם הקזה, (12) ולפיכך מועלין בו.

שלשה דינים אלו נחשבים כ"הלכות פסוקות", כי אין עליהם שום קושיות ותירוצים, ואין חשש שיהרהר בהם בתוך תפלתו.

רבנן עבדי כמתניתין, והתפללו מתוך כובד ראש. (13)

ורב אשי עביד כברייתא, והתפלל מתוך הלכה פסוקה. (14) תנו רבנן: אין עומדין להתפלל, לא מתוך עצבות, ולא מתוך עצלות, ולא מתוך שחוק, ולא מתוך שיחה של ליצנות, (15) ולא מתוך קלות ראש [גאוה וזחיחות הדעת, שהיא היפך מכובד ראש], ולא מתוך דברים בטלים. (16)

אלא עומדין להתפלל מתוך שמחה של מצוה, כגון דברי תנחומים של תורה, כגאולת מצרים שאנו אומרים סמוך לשמונה עשרה בשחרית, ומזמור "תהלה לדוד" קודם מנחה. [ובחו"ל אומרים י"ח פסוקים קודם תפלת ערבית].

וכן לא יפטר אדם מחברו, לא מתוך שיחה, ולא מתוך שחוק, ולא מתוך קלות ראש, ולא מתוך דברים בטלים. אלא מתוך דבר הלכה, דהיינו שמחה של מצוה, שנאמר "פקודי ה' ישרים משמחי לב" [טור].

שכן מצינו בנביאים הראשונים שהיו בדורות הקודמים לדורנו, (17) שסיימו דבריהם בדברי שבח ותחנונים.

תנא מרי בר בריה דרב הונא בריה דרב ירמיה בר אבא: אל יפטר אדם מחבירו, אלא מתוך דבר הלכה, לפי שמתוך כך הוא זוכרהו. (18)

כי הא שמצינו דרב כהנא אלוייה [ליווהו] בדרך לרב שימי בר אשי, מפום נהרא עד בי צניתא [מקום דקלים] דבבל.

כי מטא להתם [לבי צניתא], אמר ליה: מר, ודאי דאמרי אינשי: הני צניתא [דקלים] דבבל, איתנהו מימות אדם הראשון ועד השתא. (19)

אמר ליה: אדכרתן [הזכרתני] מילתא דרבי יוסי ברבי חנינא, דאמר רבי יוסי ברבי חנינא: מאי דכתיב [ירמיה ב ו] "בארץ אשר לא עבר בה איש, ולא ישב אדם שם"

- וכי מאחר דלא עבר שם אדם, היאך ישב בה? ומה בא סוף הפסוק להשמיענו?

אלא לומר לך: כל ארץ שגזר עליה אדם הראשון שתזכה לישוב, נתישבה.

וכל ארץ שלא גזר עליה אדם הראשון לישוב, לא נתישבה. ולכן אמרי אינשי על הני צניתא, שמאדם הראשון הם, שהוא גזר על אותו מקום לישוב דקלים. (20)

רב מרדכי אלוייה לרב שימי בר אשי, מהגרוניא ועד בי כיפי, ואמרי לה: עד בי דורא. (21) תנו רבנן: המתפלל - צריך שיכוין את לבו לשמים (22).

אבא שאול אומר: מצינו סימן לדבר זה: שנאמר [תהלים י יז] "תכין לבם תקשיב אזנך". ומשמעותו, שאם יכוונו לבם לכוין לשמים, אז יקשיב לתפלתם.

תניא, אמר רבי יהודה, כך היה מנהגו של רבי עקיבא:

כשהיה מתפלל עם הציבור, היה מקצר בתפלתו (23) ועולה, מפני טורח הציבור. (24)

וכשהיה מתפלל בינו לבין עצמו, היה מתרחק ממקומו הרבה בשעת התפלה, עד כדי כך שאם היה אדם מניחו בתחלת תפלתו בזוית זו, היה מוצאו בסופה בזוית אחרת!

וכל כך למה?

מפני שהיה מרבה בכריעות והשתחוויות בתפלתו (25).

אמר רבי חייא בר אבא: לעולם יתפלל אדם בבית שיש בו חלונות, שנאמר [בדניאל ו יא, לאחר שיצא מכתב מאת המלך, כי כל מי שיבקש איזו בקשה מאת אלהים או שום אדם מלבד המלך, במשך שלשים יום, יושלך לבור אריות]: "ודניאל כדי ידע די רשים כתבא, על לביתיה, וכוין פתיחן ליה בעיליתה נגד ירושלים" [חלונות פתוחים לו בעלייתו נגד ירושלים]. (26)

עוד דין למדו מתפלת דניאל: יכול יתפלל אדם כל היום כולו תפלות רשות, מחוץ לתפלות החובה, בלי לחדש דבר בתפלה הנוספת? (27)

- הרי כבר מפורש על ידי דניאל, [שם] "וזמנין תלתא ביומה הוא ברך על ברכוהי ומצלא". הרי שהתפלל רק שלש פעמים, ולא יותר.

יכול משבא דניאל לגולה הוחלה [הותחלה] התפלה להאמר, ולא בזמן שבית המקדש קיים וקרבו בו הקרבנות, שהרי כל עיקר התפלה הוא במקום הקרבנות? (28)

הלא כבר נאמר שם "ומצלא ומודה קדם אלהה, כל קבל די הוא עבד מן קדמת דנא" [התפלל והודה לפני אלהיו כאשר עשה מקודם לכן], הרי שכבר קודם גלות בבל היה מתפלל.

יכול יתפלל אדם לכל רוח שירצה?

תלמוד לומר [שם]: "נגד ירושלם". (29)

יכול יהא כוללן את שלשת התפלות ויאמרן בבת אחת? (30)

כבר מפורש על ידי דוד שלא יעשה כך, דכתיב [תהלים נה יח]: "ערב ובקר וצהרים אשיחה ואהמה, וישמע קולי".

יכול ישמיע קולו בתפלתו (31) ויתפלל בקול רם? (32)

כבר מפורש על ידי חנה, שלא עשתה כך, שהרי נאמר [בתפלתה, שמואל א א יג] "וקולה לא ישמע". (33) יכול ישאל אדם צרכיו המפורשים בברכות אמצעיות של שמונה עשרה, ואחר כך יתפלל שלש ברכות ראשונות, שהם שבח לקדוש ברוך הוא?

כבר מפורש על ידי שלמה, שקודם יסדר את השבח ואחר כך ישאל את צרכיו, שנאמר [מלכים א, ח כח] "לשמוע אל הרנה ואל התפלה".

"רנה" - זו תפלה של שבח, והיינו שלש ברכות ראשונות.

"תפלה" - זו בקשה על צרכיו.

הרי שהקדים הכתוב "רנה" ל"תפלה", וכך ראוי לנהוג בסדר התפלה.

ועוד למדו מכך: כי אף שכבר אמר "רנה" של שבח בקריאת שמע וברכותיה, אין אדם אומר דבר בקשה (34) אחר "אמת ויציב", עד שיסמוך גאולה לתפלה, ויאמר ג' ברכות ראשונות של שמונה עשרה, ורק אחריהם תקנו לבקש על צרכיו.

אבל אחר התפלה (35) יכול להוסיף בקשות, ואפילו אם רצה להאריך בסופה כסדר וידוי של יום הכיפורים, אומר.

איתמר נמי, אמר רב חייא בר אשי אמר רב: אף על פי שאמרו שואל אדם צרכיו דוקא בשומע תפלה, ולא בשאר ברכות שמונה עשרה. (36) אבל אם בא לומר בקשות אחר תפלתו - אפילו כסדר של יום הכיפורים, אומר.

אמר רב המנונא: כמה הלכתא גברוותא [הלכות גדולות] איכא למשמע מהני קראי דחנה: (37)

א. [שמואל א א יג] "וחנה היא מדברת על לבה" - מכאן למדנו למתפלל, שצריך שיכוין את לבו בתפלתו.

ב. "רק שפתיה נעות" (38) - מכאן למתפלל, שצריך שיחתוך ויהגה את התפלה בשפתיו, (39) ולא די שיהרהר בלבו. (40)

ג. "וקולה לא ישמע" - מכאן שאסור להגביה קולו בתפלתו. (41)

ד. "ויחשבה עלי לשכורה" (42) - מכאן [ממה שהוכיח אותה על שכרות] ששכור אסור להתפלל. (43)

דף לא:

ה. "ויאמר אליה עלי, עד מתי תשתכרין" - אמר רבי אלעזר: מכאן לרואה בחברו (תחילת העמוד) דבר שאינו הגון, שצריך להוכיחו. ואף אם אינו איסור דאורייתא, שהרי הוכיחה על האיסור להתפלל בשכרות, שאינו אלא מדרבנן. (44)

ו. "ותען חנה ותאמר, לא אדוני" - אמר עולא ואיתימא רבי יוסי ברבי חנינא: כך אמרה ליה חנה לעלי: לא אדון אתה בדבר זה, ולא רוח הקודש שורה עליך, לפי שאתה חושדני בדבר זה שאני שיכורה, והרי טועה אתה בזה. (45)

איכא דאמרי: הכי אמרה ליה, בלשון תמיה: וכי לא אדון אתה, ולאו איכא שכינה ורוח הקודש גבך, שדנתני לכף חובה ולא דנתני לכף זכות? (46)

וכי מי לא ידעת ד"אשה קשת רוח אנכי ויין ושכר לא שתיתי"!? (47)

אמר רבי אלעזר: מכאן לנחשד בדבר שאין בו, שצריך להודיעו לחושד, שחשד שוא הוא. (48)

ז. "אל תתן את אמתך לפני בת בליעל" - אמר רבי אלעזר: מכאן למדנו לשכור שמתפלל, שנחשב כאילו הוא כאילו עובד עבודה זרה. שהרי כתיב הכא שעשאה כ"לפני בת בליעל", משום שחשדה שהתפללה בשכרות. וכתיב התם לגבי עובדי עבודה זרה [דברים יג יד] "יצאו אנשים בני בליעל מקרבך", ודרשו בגזירה שוה, מה להלן מדובר בעבודה זרה, אף כאן מתפלל שיכור הריהו כעובד עבודה זרה.

ח. "ויען עלי ויאמר, לכי לשלום" - אמר רבי אלעזר: מכאן, לחושד את חברו בדבר שאין בו, שצריך לפייסו. ולא עוד, אלא שצריך לברכו, (49) שנאמר בסוף דברי עלי: "ואלהי ישראל יתן את שלתך". (50)

מבארת הגמרא את תפלת חנה: "ותדר נדר ותאמר, ה' צבאות, אם ראה תראה בעני אמתך, וזכרתני ולא תשכח את אמתך, ונתת לאמתך זרע אנשים, ונתתיו לה' כל ימי חייו, ומורה לא יעלה על ראשו".

אמר רבי אלעזר: מיום שברא הקדוש ברוך הוא את עולמו, לא היה אדם שקראו להקדוש ברוך הוא "צבאות", [דהיינו שהוא בורא "צבאות"] עד שבאתה חנה וקראתו "צבאות".

וכך אמרה חנה לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, מכל צבאי צבאות שבראת בעולמך, קשה בעיניך שתתן לי בן אחד!? (51)

משל למה הדבר דומה? למלך בשר ודם שעשה סעודה לעבדיו. בא עני אחד ועמד על הפתח. אמר להם: תנו לי פרוסה אחת! ולא השגיחו עליו. דחק עצמו ונכנס אצל המלך. אמר לו: אדוני המלך, מכל סעודה שעשית, קשה בעיניך ליתן לי פרוסה אחת!? (52)

"אם ראה תראה בעני אמתך" - אמר רבי אלעזר: אמרה חנה לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, אם "ראה" אתה בעניי - מוטב, ואם לאו "תראה" בעניי - אלך ואסתתר עם אדם אחר בפני אלקנה בעלי, ויקנא לי, ושוב אלך ואסתתר בפני עדים, וכיון דמסתתרנא, משקו לי מי סוטה, ועל ידי כן אפקד בבנים. (53)

שהרי אי אתה עושה תורתך פלסתר [שקר], שהרי כבר נאמר בסוטה שהשקוה מהמים המאררים [במדבר ה כח]: "ואם לא נטמאה האשה וטהורה היא, ונקתה ונזרעה זרע".

שואלת הגמרא: הניחא למאן דאמר שדרש מ"ונזרעה זרע" שאם היתה עקרה נפקדת, שפיר - אפשר לבאר כך את כוונת חנה.

אלא למאן דאמר שאינה היא נפקדת מעקרותה בכך, אלא המים מועילים לה ש"אם היתה יולדת בצער, יולדת מעתה בריוח, ואם היתה יולדת נקבות, יולדת מעתה זכרים, ואם היתה יולדת ולדות שחורים, יולדת מעתה לבנים, ואם היתה יולדת ולדות קצרים, יולדת מעתה ארוכים", לשיטתו - מאי איכא למימר בביאור דברי חנה?

ומצינו שנחלקו אמוראים בדרשת הכתוב בסוטה: דתניא: "ונקתה ונזרעה זרע" - מלמד, שאם היתה עקרה נפקדת, דברי רבי ישמעאל.

אמר לו רבי עקיבא: אם כן, ילכו כל העקרות כולן ויסתתרו מפני בעליהן עם איש אחר, וזו שלא קלקלה תהיה נפקדת, ולא מסתבר כן.

אלא מלמד, שאם היתה יולדת בצער - יולדת בריוח, קצרים - יולדת ארוכים, שחורים - יולדת לבנים, ואם היתה יולדת ולד אחד, יולדת מעתה שנים. (54)

ואם כן, לרבי עקיבא מאי "אם ראה תראה", ולמה כפל הכתוב לשונו?

מתרצת הגמרא: דברה תורה כלשון בני אדם, שכן דרך בני אדם לכפול לשונם. (55)

בתפלת חנה נאמר שלש פעמים "אמתך": "אם ראה תראה בעני אמתך" ו"אל תשכח את אמתך", "ונתתה לאמתך".

אמר רבי יוסי ברבי חנינא: שלש אמתות ["אמתך", ו"אמתך" - לשון "מיתה" הוא] הללו למה נאמרו?

אמרה חנה לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, שלשה בדקי מיתה בראת באשה! שבשלשה דברים האשה נבדקת בשעת סכנה, ואם ימצא בה אחד מהם, נגזר דינה למיתה.

ואיכא דאמרי לה לשלשת דברים אלו שלשה דבקי מיתה, שמחמת שאינה נזהרת בדברים אלו, המיתה דבקה בה.

ואלו הן: שמירת הלכות נדה, והפרשת חלה, והדלקת הנר של שבת.

- כלום עברתי על אחת מהן? (56) והיינו שלש "אמתות" שהוזכרו בדבריה.

"ונתתה לאמתך זרע אנשים", מאי "זרע אנשים"?

אמר רב: בקשה בן שיהיה גברא בגוברין! כלומר, שיהיה חשוב להמנות בין אנשים.

ושמואל אמר: בקשה זרע שיהיה מושח שני אנשים למלוכה. ומאן אינון שנים שנמשחו על ידי זרעה? - שאול ודוד הם, שמשחם שמואל בנה למלכים.

ורבי יוחנן אמר: בקשה זרע שיהיה שקול כשני אנשים! ומאן אינון שנים שהיה שקול שמואל כמותם? - משה ואהרן הם. שנאמר [תהלים צט ו] "משה ואהרן בכהניו, ושמואל בקוראי שמו" (57) משמע, ששמואל שקול כשניהם. (58)

ורבנן אמרי: מאי "זרע אנשים" - זרע שמובלע בין אנשים.

כי אתא רב דימי, אמר לפרש דברי רבנן: מאי "מובלע בין אנשים" - לא ארוך מדי ולא גוץ [נמוך], ולא קטן [רזה] ולא אלם [עבה], ולא צחור [לבן] ולא גיחור [אדום], ולא חכם מדי ולא טפש, אלא ממוצע בכל מדות אלו! שאם יהיה יוצא דופן, יהיה תמוה בעיני הבריות, ומתוך שידברו ממנו, תשלוט בו עין הרע. (59) אמרה חנה לעלי "אני האשה הנצבת עמכה בזה" - אמר רב יהושע בן לוי: מכאן שאסור לישב (60) בתוך ארבע אמות (61) של מי שעומד בתפלה! (62) ולכן אמרה "נצבת עמכה", כי גם הוא היה צריך לעמוד (63) מחמת תפלתה (64).

"אל הנער הזה התפללתי" -

אמר רב אלעזר: שמואל, מורה הלכה בפני עלי רבו היה. שנאמר: "וישחטו את הפר, ויביאו את הנער אל עלי", וכי משום ד"וישחטו את הפר" הביאו את הנער אל עלי?" אלא אמר להן עלי: קראו לכהן דליתי ולשחוט את הפר!

חזנהו שמואל דהוו מהדרי בתר כהן למישחט, אמר להו: למה לכו לאהדורי בתר כהן למישחט? הרי שחיטה בזר כשרה!

אייתוהו לשמואל לקמיה דעלי, אמר ליה עלי: מנא לך הא ש"שחיטה בזר כשרה"? (65)

אמר ליה שמואל: וכי מי כתיב בתורה "ושחט הכהן"? והרי "והקריבו הכהנים" כתיב, דהיינו רק העבודות מקבלה ואילך, שהן נחשבות "מצות כהונה", ואינן כשרות בזר, אבל בשחיטה לא נאמר אלא "ושחט" סתם, ונסוב על הבעלים, מכאן לשחיטה, שכשרה בזר.

אמר ליה עלי: מימר שפיר קא אמרת, ואמנם הלכה כדבריך, מיהו, מורה הלכה בפני רבך את, (66) וכל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה (67).

אתיא חנה וקא צוחה קמיה עלי שלא יעניש את בנה. אמרה לו: אני האשה הנצבת עמכה בזה.

אמר לה עלי: שבקי לי, והניחיני דאענשיה לשמואל שימות, ובעינא רחמי ויהיב לך הקדוש ברוך הוא בן אחר דיהיה רבא [גדול] מיניה.

אמרה ליה חנה: "אל הנער הזה התפללתי!" ואיני חפצה בבן אחר תחתיו. (68)

"וחנה היא מדברת על לבה" -

אמר רבי אלעזר משום רבי יוסי בן זמרא: דברה חנה לפני הקדוש ברוך הוא על עסקי לבה.

אמרה לפניו: רבונו של עולם, כל מה שבראת באשה, לא בראת דבר אחד לבטלה, עינים בראת - כדי לראות בהן, ואזנים - כדי לשמוע בהן, חוטם - כדי להריח בו, פה - לדבר בו, ידים - לעשות בהם מלאכה, רגלים - להלך בהן, דדים - כדי להניק בהן. (69)

אם כן, דדים הללו שנתת על לבי - למה נתת לי? וכי לא בשביל להניק בהן? תן לי בן, ואניק אותו בהן! (70)

ועוד מימרא אמר רבי אלעזר משום רבי יוסי בן זמרא: כל היושב בתענית חלום (71) בשבת, (72) קורעין לו גזר דינו של שבעים שנה, ואפילו נגזר עליו עונש מנעוריו, (73) מוחלין לו בזכות התענית, לפי שהכל מתענגים והוא מתענה. (74)

ואף על פי כן, כיון שלא עינג את השבת באכילה, כתענוג שאר בני אדם - חוזרין ונפרעין ממנו דין עונג שבת שביטל! (75) מאי תקנתיה שלא יענש על ביטול עונג שבת? - אמר רב נחמן בר יצחק: תקנתו היא, ליתיב אחר השבת תעניתא אחרת (76) לכפרת התעניתא שהתענה בשבת.

ואמר רבי אלעזר: חנה הטיחה [לשון "זריקה", כמו "מטחוי קשת"] דברים כלפי מעלה, שנאמר "ותתפלל על ה'" וטענה כלפי שמיא כדברים האמורים לעיל, (77) מלמד שהטיחה דברים כלפי מעלה.

ואמר רבי אלעזר: אליהו הנביא הטיח דברים כלפי מעלה, שנאמר בתפלת אליהו, [מלכים א יח לז] "ואתה הסבות את לבם אחורנית", שגרמת להם שיחטאו על ידי יצר הרע שבראת בהם. (78)

אמר רבי שמואל בר רבי יצחק: מנין שחזר הקדוש ברוך הוא בנבואת נביאים אחרים, והודה לו לאליהו על טענתו זו? (79)

דף לב.

דכתיב בנבואת מיכה [מיכה ד ו] "ביום ההוא נאם ה', אוספה הצולעה, והנדחה אקבצה, ואשר הרעותי" - שאני גרמתי שירעו, בכך שבראתי בהם יצר הרע. (1)

אמר רבי חמא ברבי חנינא: אלמלא שלש מקראות הללו דלהלן, נתמוטטו רגליהם של שונאי ישראל במשפט, [הכוונה לישראל, ונקט לשון "סגי נהור"], כי לא היה עליהם שום לימוד זכות, אבל עכשיו שנכתבו מקראות אלו, יש לנו פתחון פה בדין, שהרי הם מעידים שיש ביד הקדוש ברוך הוא לתקן יצרנו, ולהסיר הרע מאתנו. (2)

ואלו הם שלשת המקראות: חד - דכתיב "ואשר הרעותי", ובראתי בהם יצר הרע, נמצא שאין אנו אשמים בחטאינו, אלא הוא כביכול גרם לכך.

וחד - דכתיב [ירמיה יח ו] "הנה כחומר ביד היוצר, כן אתם בידי בית ישראל", ונמצא שאף אחר שנתן בידנו בחירה וכח להכניע את היצר, עדיין יצרנו מסור בידו.

וחד - דכתיב [יחזקאל לו כו] "והסירותי את לב האבן מבשרכם, ונתתי לכם לב בשר", ונמצא שבידו לבטל יצרנו הרע, שהרי הוא מבטיח לנו שיעשה כך בעתיד. (3)

רב פפא אמר: יש מקור ברור יותר לכך שבידו לבטל יצרנו הרע ולתת בנו יצר טוב, מהכא: דכתיב [שם פסוק כז] "ואת רוחי אתן בקרבכם, ועשיתי את אשר בחקי תלכו".

ואמר רבי אלעזר: משה הטיח דברים כלפי מעלה, שנאמר [במדבר יא ב] "ויתפלל משה אל ה'" (4), אל תקרי "אל ה'" אלא "על ה'", (5) שכן דבי רבי אליעזר בן יעקב קורין לאלפין "עיינין", ול"עיינין" קורין "אלפין".

דבי רבי ינאי אמרי, מהכא מוכח שמשה הטיח דברים כלפי מעלה: שנאמר [דברים א א] "אלה הדברים אשר דבר משה וגו' ודי זהב".

מאי "ודי זהב"? אמרי דבי רבי ינאי, כך אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, בשביל כסף וזהב שהשפעת להם לישראל בביזת מצרים וביזת הים, עד שאמרו "די" [והיינו "די זהב"], הוא גרם להם שעשו את העגל עם אותו זהב. (6)

והיינו דאמרי דבי רבי ינאי: אין ארי נוהם [שמח ומשתגע ומזיק] מתוך קופה של תבן, אלא מתוך קופה של בשר, ומשל הוא, שאין אדם חוטא מתוך דחקות, אלא מתוך שפע והרחבה.

אמר רבי אושעיא: משל נוסף, (7) למה הדבר דומה? - לאדם שהיתה לו פרה כחושה ובעלת אברים, האכילה אוכל הראוי לה מכרשינין, והשמינה, והיתה מבעטת בו, אמר לה בעליה: מי גרם ליך שתהא מבעטת בי? - הלא אין זאת אלא מחמת כרשינין שהאכלתיך! וכן אירע גם עם ישראל שמרוב שפע שהשפיע להם, באו לידי חטא. (8)

אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: משל למה הדבר דומה? - לאדם אחד שהיה לו בן, הרחיצו האב את הבן, וסכו, והאכילו והשקהו, ותלה לו כיס עם מעות על צוארו, והושיבו על פתח של זונות. מה יעשה אותו הבן שלא יחטא!? וכן אירע גם עם ישראל, שמרוב כסף וזהב שניתן להם, באו לידי נסיון וחטאו.

אמר רב אחא בריה דרב הונא, אמר רב ששת, היינו דאמרי אינשי: "מלי כריסיה, זני בישי" [מילוי הכרס הוא ממין החטאים הרעים, כי הוא גורם את החטא] - והמקור לכך ממה שנאמר [הושע יג ו] "כמרעיתם וישבעו, שבעו וירם לבם, על כן שכחוני".

רב נחמן אמר, המקור שריבוי ממון גורם לחטא הוא מהכא: שנאמר [דברים ח יד] "ורם לבבך, ושכחת את ה'."

ורבנן אמרי שהמקור לכך מהכא: שנאמר [דברים לא כ] "ואכל ושבע ודשן, ופנה אל אלהים אחרים ועבדום, ונאצוני והפר את בריתי".

ואי בעית אימא מהכא: שנאמר [שם לב טו] "וישמן ישרון ויבעט".

אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: מנין שחזר הקדוש ברוך הוא והודה לו למשה על טענתו בדבר הזהב שהרבה להם?

שנאמר [הושע ב י] "וכסף הרביתי להם, וזהב עשו לבעל".

נאמר [שמות לב ז] וידבר ה' אל משה, לך רד כי שחת עמך אשר העלית מארץ מצרים", ומבררת הגמרא: מאי "לך רד"?

אמר רבי אלעזר: אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: משה, רד מגדולתך! (9) שהרי כלום נתתי לך גדולה, אלא בשביל ישראל, שתלמדם תורה ומצוות, ועכשיו שישראל חטאו, אתה למה לי!? (10)

תוכן העניינים

חברותא על ברכות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה