חברותא על בכורות· הרב יעקב שולביץ
פרק תשיעי - מעשר בהמה
דף נג.
פרק מעשר בהמה (1)
א. אמרה תורה בפרשת מעשר בהמה [ויקרא כז לב]:
"וכל מעשר בקר וצאן, כל אשר יעבור תחת השבט, העשירי יהיה קודש לה'".
דהיינו, כאשר בא אדם לעשר בהמותיו, הוא מוציאן בפתח הדיר בזה אחר זה, ועל הבהמה העשירית הוא מכה בשבט שיש בו צבע אדום, הנקרא "סיקרא", כדי שיהיה ניכר עליה שהיא המעשר. וכן הוא עושה לעגלים וטלאים של כל השנה.
קדושת המעשר היא ליקרב קרבן למזבח, על ידי מתן דמו והקטרת אימוריו. ואילו הבשר נאכל לבעלים.
ב. מעשר בהמה אינו "טובל" את הבהמות, שלא כמעשר דגן, שהוא טובל את התבואה. (2)
ג. נחלקו הראשונים במצות מעשר בהמה, האם היא מצוה חיובית, או שאינה אלא רשות. (3)
ד. בין תם ובין בעל מום העובר תחת השבט ועישרו אותו, חלה עליו הקדושה. שכך אמרה תורה בפרשת מעשר, "לא יבקר בין טוב לרע", דהיינו, בין תם לבעל מום. אך אין כונת הכתוב לומר שיקריבנו כשהוא בעל מום למזבח, אלא רק שיאכל בתורת מעשר, (4) ואסור ליגזז וליעבד. רש"י בחומש.
ה. מעשר בהמה, בין תם בין בעל מום, הוא של הבעלים, ואינו ניתן לכהן, שהרי לא מצאנו בכתוב שהוא ניתן לכהן, כמבואר ברש"י בעמוד זה ד"ה במומו, וברמב"ם בכורות ו ד. (5)
ו. כתיב "העשירי יהיה קודש לה'. לא יבקר בין טוב לרע". כלומר, אסור לגרום לכך שיצא דוקא תם או דוקא בעל מום בעשירי. (6) ז. מעשר בהמה אינו נפדה ואינו נמכר, והעושה כן עובר בלאו. (7) דין זה נלמד מהכתוב בהמשך הפסוק "לא יגאל", וממאמר הכתוב גבי חרמים "לא ימכר ולא יגאל". ראה השיטות בזה בגמרא לעיל לב א.
מתניתין:
מעשר בהמה נוהג:
בארץ ישראל ובחוצה לארץ.
בפני הבית ושלא בפני הבית. (8)
בחולין, אבל לא במוקדשים, ובגמרא יתבאר החידוש בזה.
ונוהג מעשר בהמה בבקר ובצאן.
ואין מתעשרין מזה על זה, אלא נוטל מעשר מן הבקר לחוד ומן הצאן לחוד.
ונוהג בכבשים ובעזים [ששניהם צאן], ומתעשרין מזה על זה.
ונוהג בחדש [הם הנולדים אחר ראש חודש אלול] ובישן [הם הנולדים קודם ראש חודש אלול, שאחד באלול ראש השנה למעשר בהמה], (9) ואינן מתעשרין מזה על זה.
ודבר זה שכבשים ועזים מתעשרין מזה על זה, מן הכתוב למדנוהו וכפי שיתבאר בהמשך המשנה, והוצרכנו ללומדו מן הכתוב, משום שהיה בדין לומר שאינם מתעשרין מזה לזה, שהרי:
ומה אם החדש והישן, שאינן כלאים זה בזה, (10) מכל מקום אינם מתעשרין מזה על זה -
כבשים ועזים, שהן כלאים זה בזה, אינו דין שלא יהו מתעשרין מזה על זה -
תלמוד לומר "וכל מעשר בקר וצאן", משמע: כל צאן (11) אחד הוא. ובגמרא יתבאר כיצד ילפינן מזה, ונחלקו בו אמוראים בדף נד ב.
גמרא:
שנינו במשנה: מעשר בהמה נוהג בארץ ובחוצה לארץ:
ודנה הגמרא: לימא, האם נאמר, כי מתניתין המחייבת במעשר בהמה אף בחוץ לארץ, היא דלא כרבי עקיבא?
דתניא: רבי עקיבא אומר: יכול יעלה אדם מעשר בהמה מחוצה לארץ, ויקריבנו?
תלמוד לומר [דברים יב ו] "והבאתם שמה [אל המקום אשר בחר ה'] עולותיכם וזבחיכם, ואת מעשרותיכם", אמר הכתוב "מעשרותיכם" בלשון רבים לומר לך: בשתי מעשרות הכתוב מדבר, אחד מעשר בהמה ואחד מעשר דגן [מעשר שני]. הרי שהוקש מעשר בהמה למעשר דגן, ולמדנו:
ממקום שאתה מעלה מעשר דגן אתה מעלה מעשר בהמה. וממקום שאי אתה מעלה מעשר דגן, דהיינו מחוץ לארץ, שאין מעשר דגן נוהג בה שהוא הרי ממצות התלויות בארץ שאינן נוהגות אלא בארץ, אי אתה מעלה מעשר בהמה. ואם כן, נמצאת משנתנו דלא כרבי עקיבא?
ומשנינן: אפילו תימא משנתנו רבי עקיבא היא, כי:
כאן - דברי רבי עקיבא - ליקרב, לומר שמעשר בהמה שבחוצה לארץ אינו קרב על גבי המזבח.
כאן - במשנתנו דמחייבינן מעשר בהמה בחוצה לארץ - היינו ליקדש בלבד, אך לא יקריבנו על המזבח, וכדמפרש ואזיל, למאי נפקא מינה נתקדש מעשר בהמה בחוצה לארץ.
דיקא נמי שלא מיעטו רבי עקיבא אלא מהקרבה, מדקא נסיב לה תלמודא [ממה שלמד כן רבי עקיבא מן הפסוק] "והבאתם שמה", דהיינו, להקרבה, אך לא לענין עיקר הקידוש.
ומסקינן: אכן שמע מינה מדיוק זה, שלא פטר רבי עקיבא מעשר בחוצה לארץ אלא מהקרבה בלבד.
שואלת הגמרא: מאחר שאינו קרב ואפילו לרבי עקיבא, אמאי קדוש [למה נתקדש]?
ומפרשינן: [לנאכל] [ליאכל] רק במומו [משיפול בו מום] לבעלים. (12)
שנינו במשנה: מעשר בהמה נוהג בפני הבית ושלא בפני הבית:
ומקשינן: אי הכי, שאין מצות מעשר בהמה תלויה בקיום הבית, אפילו האידנא [בזמן הזה ממש] נמי נתחייב במעשר בהמה!?
ומשנינן: כדרב הונא לקמן בענין אחר.
דאמר רב הונא: גזירה משום יתום [בהמה יתומה, שמתה אמה או שנשחטה ואחר כך ילדה], שהוא פטור מן המעשר, כמבואר לקמן במשנה נז א, ושמא יביאנה בשעת המעשר בחשבון עשרת הטלאים. (13)
ומקשינן עלה: אי הכי, שאתה חושש ליתום, אם כן, מעיקרא נמי לא יפרישו מעשר בהמה משום גזירה זו, ולמה רק בזמן הזה אין מעשרין מעשר בהמה!? (14)
אלא בהכרח, לא חשו לזה כי אפשר בהכרזה של בית דין שלא יכניסו יתום למנין המעשר. ואם כן, הכא בזמן הזה נמי, הרי אפשר בהכרזה, ולמה לא יעשרו!? אלא, אמר רבה: משום תקלה, שמא ייכשלו בו בגיזה ועבודה, או שישחטנו בלי מום, (15) שהרי צריך להמתין עד שיומם, לכן פטרו לגמרי ממעשר. (16)
ומנא תימרא דחיישינן לתקלה [ומנין לנו שחוששים לתקלה]? מהא דתניא: אין מקדישין ואין מעריכין ואין מחרימין [שאף החרם קדוש כהקדש, שנאמר [ויקרא כז כח]: "כל חרם קדש קדשים הוא לה'"] בזמן הזה ומשום תקלה, ואם עבר והקדיש והעריך והחרים:
אם בהמה היא: תיעקר [מפרש לה ואזיל], וכדי שלא יבואו בה לידי תקלה.
ואם פירות או כסות וכלים הם: ירקבו.
ואם מעות וכלי מתכות הם, יוליך אותם לים המלח, וכל זה משום תקלה.
מפרשת הברייתא את מה ששנינו: בהמה - תיעקר:
ואיזהו עיקור? נועל דלת בפניה, והיא מתה מאליה מרעב.
ומקשינן: אי הכי, דחיישינן לתקלה, בכור נמי לא ליקדש ומשום חשש תקלה!?
ותמהה הגמרא על הקושיא: וכי בכור בדידן תליא מילתא [בהקדש שלנו הדבר תלוי] עד שאתה מקשה: לא יתקדש הבכור!? והרי מרחם הוא קדוש ומאליו!?
ולכן, מפרשת הגמרא את הקושיא: הכי קאמר: יתקנו חכמים דליקנינהו לאודנייה [יקנו הבעלים את אוזן המבכרות] לגויים, כדי דלא ליקדש מעיקרא [כדי שלא יתקדש הבכור מלכתחילה], שהרי שותפות הגוי פוטרת!?
דף נג:
ומשנינן: אי משום תקלה, הרי אפשר לעשות תקנה אחרת וכדרב יהודה! דאמר רב יהודה: מותר לו לאדם להטיל מום בבכור קודם שיצא לאויר העולם וכשיצא לאויר העולם יתננו לכהן. ומאחר שאפשר בתקנה זו, אין מן הראוי למכור את אוזן המבכרות ולהפקיע על ידי זה את הבכורות אפילו מקדושת כהן, וכמו שמצינו לעיל [ג ב] שרב מרי עשה כן משום תקלה, ומת כל מקנהו. (1) ומקשינן: והרי הכא נמי אפשר דשדי ביה מומא מעיקרא [הרי אף במעשר יכול הוא לתת בו מום קודם שיקדש במעשר] ושוב אין לחוש לתקלה, ולמה אין מעשרים בזמן הזה כלל!?
ומשנינן: מעיקרא - קודם שהוציאם בפתח - מי ידע הי נפיק [וכי יודע הוא מי הוא זה שיצא עשירי, עד שאתה אומר לו להטיל בו מום קודם שמוציאם בפתח]!?
וכי תימא: מכל מקום אפשר בתקנה זו דמפיק ליה - לאותה בהמה שהטיל בה מום - בריש עשרה [יוציא את אותה הבהמה שהטיל בה מום בעשירי]. אף זה אי אפשר, כי:
"לא יבקר בין טוב לרע [בין תם לבעל מום] " אמר רחמנא, והיינו, שלא יגרום שיהיה העשירי תם או שיהיה בעל מום. (2)
וכי תימא: אפשר דשדי ביה מומא בכולי עדריה [יכול הוא להטיל מום בכל עדרו]. אף זה אין ראוי לעשות, כי:
מהרה יבנה בית המקדש ובעינן בהמה להקרבה, וליכא [לכשיבנה המקדש יצטרכו בהמות להקרבה ולא יהיו מצויים, כי כולם עשו מום בעדריהם].
ומקשינן: אם משום זה אין מטילים מום לפטור מן המעשר, הרי הכא נמי בבכור בהמה איך אתה אומר שיטילו בהם מום, והרי מהרה יבנה בית המקדש, ובעינן בהמה להקרבה, וליכא!?
ומשנינן: הא לא קשיא, כי הרי רק בבכורות מטילים מום, ועדיין אפשר בפשוטין [בהמות שאינם בכורות] להקריבן על המזבח.
ומקשינן: והרי הכא נמי - כשמטיל מום כדי להיפטר מן המעשר - עדיין אפשר בבהמות לקוחין הפטורים ממעשר, כמבואר במשנה לקמן נה ב, שמהם יקריבו על המזבח!?
ומשנינן: מכל מקום, לעשות כן בכל עדרו לפטור מן המעשר אין זה מן הראוי, שהרי כיון דאיהו שדי ביה מומא בכולי עדריה [הוא הרי הטיל מום בכל עדרו] וגם שכיחי מומי דפסלי בקדשים, דאפילו דוקין שבעין נמי פסלי [מצויים מומין אף בשאר בהמות, שהרי אף מום קל כדוקין שבעין פוסלם מלהקריב], אם כן, נמצא דלא שכיחי בהמות להקרבה, ועל כן אמרו חכמים שלא יעשר.
שנינו במשנה: מעשר בהמה נוהג בחולין אבל לא במוקדשין!?
ומקשינן: והרי מוקדשין פשיטא שאינו חייב לעשרם, שהרי לאו דידיה נינהו [אינם שלו], ואינו צריך לעשרם!?
ומשנינן: הצרכה משנתנו להשמיענו שאין מעשר בהמה נוהג אפילו בקדשים קלים, ואליבא דרבי יוסי הגלילי דאמר: קדשים קלים ממון בעלים הם, ואם כן, שלו הם, אלא שמכל מקום פטורים הם משום קדושתם, וכדמפרש ואזיל. דתניא:
כתיב [ויקרא ה כא] בפרשת שבועת הפקדון: "נפש כי תחטא ומעלה מעל בה' וכחש בעמיתו", ולכך אמר הכתוב "בה'" ו"בעמיתו": לרבות קדשים קלים, שאם כפר בהם ונשבע, חייב בדין שבועת הפקדון מפני שהן קדשי ה' וגם ממון בעלים, מה שאין כן בקדשי קדשים שאין הנפקד חייב בדין שבועת הפקדון אם כפר ונשבע, דברי רבי יוסי הגלילי -
ולשיטתו, אם לא שהשמיעתנו המשנה את פטורם מן המעשר, סלקא דעתך אמינא דליעשרו שהרי ממון בעלים הם, וקא משמע לן משנתנו שאינם חייבים במעשר.
שואלת הגמרא: ואימא הכי נמי, שקדשים קלים אליבא דרבי יוסי הגלילי שהם ממון בעלים, אכן חייבים במעשר, ומה בכך שכבר יש בהם קדושה!?
ומשנינן: "העשירי יהיה קודש" אמר רחמנא במעשר בהמה, ולא שכבר קדוש בקדושת קדשים קודם שיצא בעשירי. (3)
ומקשה עכשיו הגמרא קושיא בהיפוך, שאדרבה מסתבר לפטור קדשים קלים מן המעשר, ואף מקרא אין צריך לזה:
טעמא דכתב רחמנא "יהיה קודש", הא לאו הכי הוה אמינא חיילא קדושת מעשר עלוייהו דקדשים קלים!?
והרי השתא קדושה חמורה אקדושה קלה לא חיילה כדמפרש ואזיל, קדושה קלה כקדושת מעשר אקדושה קלה כקדשים קלים מיבעיא!? והרי פשיטא שאין חלה קדושת המעשר, ולמה לנו מקרא לפוטרו!?
ומפרשינן: מאי היא קדושה חמורה אקדושה קלה שאינה חלה? דתנן במסכת תמורה:
אחד קדשי מזבח ואחד קדשי בדק הבית, אין משנין אותם מקדושה לקדושה, שאין קדושת מזבח חלה על קדושת בדק הבית ועל אף שהיא חמורה, ולא קדושת בדק הבית שהיא קלה חלה על קדשי מזבח שיהא חייב ליתן את דמיהם לבדק הבית -
אבל מקדישין אותו, את קדשי המזבח לקדשי בדק הבית, (4) הקדש עילוי. כלומר, טובת ההנאה שיש לבעל הקרבן מקדושת מזבח יכול ליתן לבדק הבית. וטובת הנאתו היא, שיכול ליטול סלע מישראל אחר, על מנת שיתננה לבן בתו כהן להקריבה שיהיה שלו הבשר והעור, ו"עילוי" הוא, שמעלה בדמים אותו שיעור טובת הנאה ונותן לגזבר. (5) ואף מחרימין אותו חרמי כהנים באופן זה, ונותן אותה טובת הנאה לכהן -
הרי מבואר, שאפילו קדושה חמורה כקדושת מזבח אינה חלה על קדושת בדק הבית. וכל שכן שלא תחול קדושה קלה על קדושה קלה, ואין קדשים קלים מתקדשים בקדושת מעשר!? (6)
ומשנינן: מהו דתימא: התם - כשבא להחיל קדושת מזבח על קדשי בדק הבית - דכל בהמה הרי לאו לעולה קיימא, ונמצא שחלה עליו קדושת בדק הבית, ושוב אין יכול להקדישו למזבח -
אבל הכא בקדושת מעשר דכל בהמה הרי למעשר קיימא, אם כן, אפשר דאף על גב דאקדשה (7) לא פקע איסורא דמעשר מינה. כלומר, לא פקעה תורת מעשר מהבהמה - ולמאי נפקא מינה אם חיילא קדושת מעשר על השלמים או לא, והרי כיון שבלאו הכי קדוש הוא, מה יוסיף תת הקדושה הנוספת שאינה חמורה מן הקודמת לה - (8)
למיקם עליה ב"לא יגאל" וב"לא ימכר", [לאוסרו בפדיון ובמכירה] - (9)
קא משמע לן: "יהיה קודש" ולא שכבר קודש.
שנינו במשנה: ונוהג בבקר ובצאן, ואין מתעשרין מזה על זה, בכבשים ובעזים ומתעשרין מזה על זה. שהיה בדין: ומה אם החדש והישן שאינן כלאים זה בזה, אינם מתעשרין מזה על זה, כבשים ועזים שהן כלאים זה בזה, אינו דין שלא יהו מתעשרין מזה על זה, תלמוד לומר: " [וכל מעשר בקר] וצאן", משמע: כל הצאן אחד:
ומקשינן: ויהיו חדש וישן מתעשרין מזה על זה, מקל וחומר:
ומה כבשים ועזים שהם כלאים זה בזה, מכל מקום מתעשרין מזה על זה, חדש וישן שאינן כלאים זה בזה, אינו דין שיתעשרו מזה על זה!?
תלמוד לומר [דברים יד כב]: "עשר תעשר את כל תבואת זרעך, היוצא השדה שנה שנה", בשתי מעשרות הכתוב מדבר: אחד מעשר בהמה ואחד מעשר דגן, (10) ומקיש מעשר בהמה למעשר דגן, כדי ללמד:
מה מעשר דגן, מחדש [שהביא שליש גידולו אחר אחד בתשרי] על הישן [שהביא שליש גידולו קודם אחד בתשרי] לא מעשרין, שהרי זה הוא מה שאמרה תורה "היוצא השדה שנה שנה", אף מעשר בהמה מחדש על הישן לא מעשרים. (11)
ומקשינן: אי הכי, אף כבשים ועזים נמי לא יעשרו מזה על זה, כי לימא:
מקיש מעשר בהמה למעשר דגן: מה מעשר דגן ממין על שאינו מינו לא, [וכדילפינן לקמן בהמשך העמוד], אף מעשר בהמה ממין על שאינו מינו לא!?
ומשנינן: הרי רבי רחמנא "וצאן", וכמבואר במשנה שמכאן ילפינן שכל הצאן אחד.
ומקשינן: אי הכי, חדש וישן נמי יעשרו מזה על זה, כי כל הצאן אחד!?
ומשנינן: הא מאידך גיסא כתיב "עשר תעשר", והוקשו המעשרות זו לזו.
ומקשינן: ומה ראית למעט מן ההיקש חדש על ישן, ולרבות מ"וצאן" מין על שאינו מינו, הרי יש לומר בהיפוך!?
אמר רבא: אמר קרא באותו כתוב של ההיקש "עשר תעשר את כל מעשר תבואתך היוצא השדה שנה שנה", הרי למדנו: לשנה הקשתיו, ולא לדבר אחר.
תנן התם:
אין תורמין [וכן אין מעשרין] ממין על שאינו מינו, ואם תרם אין תרומתו תרומה.
שואלת הגמרא: מנא הני מילי?
אמר פירש רבי אמי אמר רבי ינאי, ואמרי לה: אמר רבי אמי אמר רבי שמעון בן לקיש:
משום דכתיב בפרשת מתנות כהונה [במדבר יח יב]: "כל חלב יצהר [שמן], וכל חלב תירוש [יין] ודגן, ראשיתם אשר יתנו לה' לך נתתים", אמרה תורה: תן חלב [חלק מובחר לתרומה] לזה, וחלב לזה. כלומר, אל תפריש מזה על זה, אלא מכל מין תרים את חלבו ממנו.
דף נד.
שואלת הגמרא: אשכחן [הרי למדנו] תירוש ויצהר שאין תורמים מזה על זה שהרי חילקה תורה חלב לזה וחלב לזה, ואשכחן נמי יצהר ודגן שנתנה תורה חלב לזה וחלב לזה, (1) אבל תירוש ודגן, או דגן ודגן [כגון חטים ושעורים] שלא חילקתם התורה, וכללה את כולם ב"חלב" אחד, מנין שאין תורמים מזה על זה?
ומבארת הגמרא שהוא נלמד מקל וחומר:
ומה תירוש ויצהר [זרעי גפנים וזרעי זיתים] שאינן כלאים זה בזה, (2) מכל מקום אין מתעשרין מזה על זה, תירוש ודגן או דגן ודגן שהם כלאים זה בזה, (3) אינו דין שלא יתעשרו מזה על זה.
ואכתי מקשינן: ולרבי יאשיה, דאמר: אין אסור משום כלאים עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד, אבל תירוש ודגן לבד או דגן ודגן לבד אינם כלאים מן התורה, היכי מייתי לה [כיצד לומד הוא שאין תורמין אפילו מתירוש על דגן ומדגן על דגן]!? (4)
ומשנינן: רבי יאשיה מייתי לה הכי [כך הוא הלימוד לפי שיטתו]:
ומה תירוש ויצהר שאינם כלאים זה בזה אפילו על ידי דבר אחר, אין מתעשרין מזה על זה, תירוש ודגן או דגן ודגן שהן כלאים זה בזה על ידי דבר אחר, (5) שהרי התירוש עם שני מיני דגן כלאים הם, אינו דין שלא יתעשרו מזה על זה.
מוסיפה הגמרא לשאול: אכן למדנו לתירוש ויצהר, תירוש ודגן, יצהר ודגן, דגן ודגן שאינם מתעשרים מזה על זה, ומיהו שאר שני מינין בעלמא - שאינם ממינים אלו - מנלן שאינם מתעשרין מזה על זה? (6)
ומשנינן: הני - שאר מינים - תרומתם ומעשרותיהם דרבנן בעלמא נינהו, שלא חייבה תורה אלא דגן תירוש ויצהר בלבד, (7) וכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקינו, מה דאורייתא שני מינין אינן מתעשרין מזה על זה, דרבנן נמי אין מתעשרין מזה על זה.
אמר תמה ליה רב אבא בר ממל לרב אמי:
אלא מעתה - ששני מינים אין מתעשרים מזה על זה, משום שחילקה תורה חלב לזה וחלב לזה - גבי מעשר בהמה דלא כתיב "וכל מעשר בקר ומעשר צאן" אלא "וכל מעשר בקר וצאן" כאחד,
דף נד:
יתעשרו בקר וצאן מזה על זה!? (1)
אמר תירץ ליה רב אמי לרב אבא בר ממל:
אמר קרא גבי מעשר בהמה "וכל מעשר בקר וצאן כל אשר יעבור תחת השבט העשירי יהיה קודש לה'", והרי זה כאילו אמר "וכל מעשר בקר" - "וצאן העשירי יהיה קודש", ואם כן, משמע: תן עשירי לזה ["מעשר" לבקר], ועשירי לזה ["העשירי" לצאן].
ואכתי מקשינן: אי הכי, שלענין תרומה אמרינן: כיון שאמרה תורה "תן חלב לזה וחלב לזה", שוב ילפינן קל וחומר גם לאותם שלא חילקה התורה ביניהם -
כבשים ועזים - שלא חילקה התורה ביניהם, אלא אמרה "וצאן" - נמי לא ליתעשרו מזה על זה, שהרי יש ללמוד כבשים ועזים מקל וחומר דחדש וישן שאינם מתעשרים מזה על זה!? (2)
ומשנינן: הרי אמרה תורה "וצאן" ומשמע כל צאן אחד הוא. (3)
ומקשינן: הכא נמי - גבי תרומה - לימא: כיון שאמרה תורה [במדבר יח יב]: "כל חלב יצהר וכל חלב תירוש ודגן ראשיתם אשר יתנו לה' לך נתתים", הרי משמע - מלשון "ודגן" - כל דגן אחד, ויתעשרו שני מיני דגנים מזה על זה!?
אמר תירץ אביי: הרי אמר הכתוב "ודגן ראשיתם", לומר "תן ראשית לכל דגן ודגן". (4)
וכן אמר תירץ רבי אלעזר: "ראשיתם".
רבא אמר לתרץ באופן אחר: בלא "ראשיתם" נמי לא מצית אמרת: "ודגן" משמע כל דגן אחד, כי:
בשלמא התם גבי מעשר בהמה אמרינן "וצאן" משמע כל צאן אחד, משום דאי סלקא דעתך כבשים ועזים נמי אין מתעשרים מזה על זה, לכתוב "וכל מעשר בהמה" ולא "וכל מעשר בקר וצאן", ומזה כבר היינו לומדים לכל שני מינים שאינם מתעשרין מזה על זה וכפי שיתבאר בהמשך הגמרא. אלא שבמאמר המוסגר מחזקת הגמרא את דבריה:
וכי תימא: אי כתיב "כל מעשר בהמה" הוי אמינא אפילו חיה שהרי "חיה בכלל בהמה". זה אינו, שהרי "תחת תחת" ["כל אשר יעבור תחת השבט" "שור או כשב או עז כי יולד והיה שבעת ימים תחת אמו"] מקדשים גמר, מה קדשים בהמה אין חיה לא, אף מעשר, בהמה אין חיה לא - ואם כן, הרי יכולה היתה התורה לומר "וכל מעשר בהמה", ואתי [והיינו לומדים] שאין מעשרים ממין על שאינו מינו בקל וחומר מחדש וישן שאינו כלאים זה בזה, ו"בקר וצאן" למה לי!? (5)
אלא ודאי בא הכתוב לומר: בקר וצאן הוא דאין מתעשרין מזה על זה משום "תן עשירי לכל אחד ואחד", אבל כבשים ועזים מתעשרין, והיינו דשנינו: "וצאן" משמע כל צאן אחד.
וכל זה אינו שייך אלא במעשר בהמה, אבל הכא גבי תרומה מי סגיא דלא כתיב [וכי אפשר שלא תכתוב התורה] "דגן" למעוטי שאר מינין!? ואם כן, אין מקור ללמוד מ"דגן" שכל דגן אחד.
מתקיף לה רב הונא בר נתן על דרך לימודו של רבא מ"בקר וצאן" למעוטי כבשים ועזים:
מנין לנו לומר, שכתבה התורה "בקר וצאן" כדי למעט כבשים ועזים שלא נלמד מקל וחומר שאינם מתעשרים מזה על זה, והרי אימא:
לכך כתבה התורה "בקר וצאן", ליערבו לבקר וצאן שהם מתעשרים מזה על זה. כלומר, אם לא שכתבה התורה "בקר וצאן" הייתי לומד מקל וחומר שלא לעשר ממין על שאינו מינו, ולכך כתבה התורה "בקר וצאן" כאחד, כדי ללמד: אפילו בקר וצאן מתעשרים מזה על זה!?
אמר תירץ ליה מר זוטרא בריה דרב נחמן לרב הונא בר נתן:
לרבא אית ליה נמי "העשירי" דמשמע לחלק בקר מצאן, ואם כן, בהכרח שיתור "בקר וצאן" בא למעט כבשים ועזים שהם מתעשרים מזה על זה. (6)
איכא דאמרי, אמר רבא ליישב את קושיית רב אבא בר ממל, דנימא, מדלא כתיב "וכל מעשר בקר ומעשר צאן", אם כן, יתעשרו בקר וצאן מזה על זה:
בלא "עשירי" נמי לא מצית אמרת שבקר וצאן מתעשרין מזה על זה, דהרי איתקש מעשר בהמה למעשר דגן [שנאמר: "עשר תעשר את כל תבואת זרעך, היוצא השדה שנה שנה", בשתי מעשרות הכתוב מדבר: אחד מעשר בהמה ואחד מעשר דגן, ומקיש מעשר בהמה למעשר דגן] מה מעשר דגן ממין על שאינו מינו - לא מתעשר מזה על זה, אף מעשר בהמה, ממין על שאינו מינו - לא מתעשר מזה על זה. (7)
איתא בגמרא לעיל נג ב: ויהיו חדש וישן מתעשרין מזה על זה, מקל וחומר: ומה כבשים ועזים שהם כלאים זה בזה, [מכל מקום] מתעשרין מזה על זה, חדש וישן שאינן כלאים זה בזה, אינו דין שיתעשרו מזה על זה!? תלמוד לומר: "עשר תעשר"... מקיש מעשר בהמה למעשר דגן: מה מעשר דגן, מחדש על הישן - לא, אף מעשר בהמה מחדש על הישן - לא. אי הכי, כבשים ועזים נמי [לא יעשרו מזה על זה, כי] לימא: מקיש מעשר בהמה למעשר דגן: מה מעשר דגן ממין על שאינו מינו לא, אף מעשר בהמה ממין על שאינו מינו לא!? [הרי] רבי רחמנא "וצאן". אי הכי, חדש וישן נמי [יעשרו מזה על זה, כי כל הצאן אחד]!? הא [מאידך גיסא] כתיב "עשר תעשר", [והוקשו המעשרות זו לזו]. ומה ראית [למעט מן ההיקש חדש על ישן, ולרבות מ"וצאן" מין על שאינו מינו, הרי יש לומר בהיפוך]!? אמר רבא: אמר קרא [באותו כתוב של ההיקש "עשר תעשר את כל מעשר תבואתך היוצא השדה שנה שנה", [הרי למדנו]: לשנה הקשתיו ולא לדבר אחר.
ומקשינן: והא רבא גופיה הוא דאמר לעיל נג: כיון שאמרה תורה בפסוק זה של ההיקש "שנה שנה", הרי למדנו: לשנה [שלא לעשר מחדש על ישן] הקשתיו, ולא לדבר אחר [היינו לענין מין על שאינו מינו]. והאיך אמר כאן רבא ללמוד מן ההיקש לענין מין על שאינו מינו!?
ומשנינן: הדר ביה רבא מההיא [חזר בו רבא ממה שאמר לעיל נג ב]. (8)
ואיבעית אימא: חדא מינייהו [אחת מהשמועות, זו דלעיל נג ב או זו שבכאן] רב פפא אמרה ולא רבא, (9) ולא תיקשי דרבא אדרבא.
מתניתין:
מעשר בהמה מצטרף, כלומר עשר בהמות פזורות מצטרפות לחיוב מעשר עד שיהא ביניהן כמלא רגל בהמה רועה, היינו: כפי שיעור שבהמות הרחוקות זו מזו יכולות להשתמר ברועה אחד. (10)
וכמה היא רגל בהמה רועה?
ששה עשר מיל.
היו בין אלו לאלו שלשים ושנים מיל, אין מצטרפין, [יתבאר בגמרא הסתירה מן הרישא לסיפא]. (11)
ואם היו לו בהמות באמצע [בתוך שלשים ושנים המיל, שמשני עבריהם יש בהמות] הרי זה מביא ומעשרן באמצע. כלומר, אותן שבאמצע מצרפות את אלו שבצדדים לחיוב מעשר. (12)
רבי מאיר אומר:
הירדן מפסיק למעשר בהמה. כלומר, אם היו לו חמש בהמות מכאן וחמש בהמות מכאן והירדן ביניהם אין הם מצטרפות למעשר בהמה, ויתבאר הטעם בגמרא.
גמרא:
שנינו במשנה: מעשר בהמה מצטרף כמלא רגל בהמה רועה, וכמה היא רגל בהמה רועה? ששה עשר מיל:
שואלת הגמרא: מנא הני מילי, מנין שזה הוא שיעור הצירוף?
אמר פירש רבה בר שילא:
משום דאמר קרא [ירמיה לג יג]: "עוד תעבורנה הצאן על ידי מונה". כלומר, אם יכולות הבהמות לימנות על ידי רועה אחד, כי אז שם "צאן אחד" עליהם, ואז "תעבורנה" תחת השבט, כמאמר הכתוב "כל אשר יעבור תחת השבט".
וקים להו לרבנן, דשיתסר מיל שלטא ביה עינא דרועה [ידוע לחכמים, שעד ששה עשר מיל שולטת עינו של הרועה]. (13)
שנינו במשנה: היו בין אלו לאלו שלשים ושנים מיל, אין מצטרפין:
תמהה הגמרא על סתירת הסיפא לרישא: מן הסיפא משמע: שלשים ושנים הוא דאין מצטרפין, הא בציר מהכי [פחות מכך] מצטרפין, והא קתני רישא: שיעור צירוף ששה עשר מיל, אבל טפי [יותר] לא!?
ומשנינן: לעולם שיעור צירוף סתם הוא ששה עשר מיל, ומה ששנינו בסיפא: היו בין אלו לאלו שלשים ושנים מיל אין מצטרפין, היינו -
משום דקא בעי למיתנא בהמשך הסיפא: היו לו בהמות באמצע מביא ומעשרן באמצע, ושיעור הצטרפותם כשיש בהמות באמצע הוא עד שלשים ושנים מיל.
שנינו במשנה: היו לו באמצע מביא ומעשרן באמצע:
וכמה בהמות יהיו בשני צידי שלשים ושנים המיל ובאמצען כדי שיצורפו כל הבהמות שבשלשים ושנים המיל לחיוב מעשר? אמר רב: חמש בהמות מכאן, מעברו האחד של שלשים ושנים המיל, וחמש בהמות מכאן, מעברו השני, וחמש מאמצע, ומשום דבאופן זה: הני חמש שבאמצע חזיא להכא [ראויים הם להצטרף עם החמש שמצד אחד לכדי חיוב שלם של מעשר, שהרי הם עשר בהמות ואין ביניהם ששה עשר מיל], וחזיא נמי אותן אמצעיות להכא [לצד השני] -
ומאחר שיש בבהמות שבאמצע כדי לצרף מכל צד, הרי אנו מצרפים את כל חמש עשרה הבהמות - על ידי הבהמות שבאמצע - לחיוב מעשר. ואם כי אותן חמש הנותרות אינו יכול לעשר, מכל מקום כבר נתחייבו במעשר, ולכשיוולדו לו חמש נוספות יעשרם. (14)
ושמואל אמר:
אפילו היו חמש מכאן [מעברו האחד של שלשים ושנים המיל] וחמש מכאן [מעברו השני] ואחד בלבד באמצע, חזיאן לרועה כמאן דקאי הכא וקרינן ביה "מונה", רואים אנו את הרועה כאילו עומד הוא באמצע - היות ועתיד הוא לבוא שם ולקחת את הבהמה - והרי אם היה עומד באמצע יכול היה לראות ששה עשר מיל מכאן וששה עשר מיל מכאן, ולכן מצטרפות כל הבהמות שבשלשים ושנים המיל לחיוב מעשר. (15)