חברותא על בכורות· הרב יעקב שולביץ
פרק שמיני - יש בכור
הפרק שלפנינו עוסק בשני דיניו של בכור אדם:
האחד: אמרה תורה [שמות יג] "קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל באדם ובבהמה לי הוא... וכל בכור אדם בבניך תפדה [בחמש סלעים הניתנים לכהן]". בכור זה הוא הבכור לאמו ואף שאינו בכור לאביו, שהרי אמרה תורה "פטר רחם", מי שפטר את הרחם. ונשנית פרשה זו בפרשת כי תשא [שמות לד כ]: "כל בכור בניך תפדה ולא יראו פני ריקם". ונשנית עוד [במדבר יח טו]: "כל פטר רחם לכל בשר אשר יקריבו לה' באדם ובבהמה יהיה לך, אך פדה תפדה את בכור האדם... ופדוייו מבן חודש תפדה בערכך כסף חמשת שקלים בשקל הקודש עשרים גרה הוא". (1)
השני: אמרה תורה [דברים כא] "כי תהיין לאיש שתי נשים האחת אהובה והאחת שנואה... והיה ביום הנחילו את בניו את אשר יהיה לו, לא יוכל לבכר את בן האהובה על פני בן השנואה הבכור. כי את הבכור בן השנואה יכיר לתת לו פי שנים בכל אשר ימצא לו, כי הוא ראשית אונו לו משפט הבכורה". ובכור זה הוא הבכור לאביו ואף שאינו בכור לאמו, וכמאמר הכתוב "כי הוא ראשית אונו". ועוד דרשו חכמים: "ראשית אונו", מי שלב אביו דוה עליו כשמת ["אוני" נדרש מלשון אנינות], אבל אם היה הראשון מי שאין לב אביו דוה עליו, כי אז הבא אחריו הוא הבכור לנחלה.
המשנה שלפנינו מפרשת, מי הם אלו שאם כי לא נולדו ראשונים, בכל זאת יש להם דין בכור לפדיון או לנחלה.
מתניתין:
יש מי שהוא בכור לנחלה לירש פי שנים בנחלת אביו ואף שלא נולד ראשון, ואינו בכור ליתן פדיונו לכהן.
ויש מי שהוא בכור לכהן ואף שלא נולד ראשון, ואינו בכור לנחלה.
ויש מי שהוא בכור לנחלה וגם לכהן ואף שלא נולד ראשון.
ויש מי שאינו בכור לא לנחלה, ולא לכהן -
והכל מתבאר בהמשך המשניות.
איזהו בכור לנחלה ואינו בכור לכהן:
א. הבא אחר נפלים [הנולד אחר הנפל והוא מי שלא כלו לו חדשיו] שיצא ראשו של הנפל חי, (2) ומשום שהראשון אינו בר קיימא, לפיכך הבא אחריו הוא החשוב בכור לענין נחלה. אבל לענין פדיון לכהן אינו חשוב בכור.
ב. וכן הבא אחר בן תשעה [היינו שאינו נפל כי כלו לו חדשיו] שיצא ראשו של ראשון כשהוא מת, כי מאחר שיצא מת אין הוא חשוב בכור לנחלה אלא הבא אחריו הוא הבכור. (3)
ג. וכן הבא אחר המפלת ולד כמין בהמה חיה ועוף.
דברי רבי מאיר. וטעם כל אלו הוא, כי לענין בכור לנחלה אמרה תורה "כי הוא ראשית אונו", ודרשינן "אוני" מלשון אנינות, ללמד: מי שלב אביו דוה עליו כשמת, יצאו כל אלו שאין אביהם דוה עליהם, אלא הבא אחריהם הוא הבכור לנחלה. אבל לענין בכור לכהן אין הדבר תלוי אלא ב"פטר רחם", דהיינו: מי שפטר את הרחם הוא הבכור, וכיון פטרו אלו את הרחם, אין הבאים אחריהם חשובים בכורים לכהן.
וחכמים אומרים לחלוק על סברתו של רבי מאיר, שהמפלת בהמה חיה ועוף כבר נפטר הרחם ואין הבא אחריו בכור לכהן:
אין הוא פוטר את הרחם עד שיהא בו - בזה שפטר את הרחם - מצורת אדם.
מוסיפה המשנה לפרש את הבכורים לנחלה שאינם בכורים לכהן:
ד. המפלת סנדל [עובר שאין לו צורת פנים], ה. או שליא שודאי יש ולד בתוכה אלא שנימוח, ו. או שפיר [עור של ולד] מרוקם. כלומר, שכבר התחילה צורת הולד להירקם. (4) ז. והיוצא רובו (5) כשהוא מחותך:
הרי הבא אחריהם בכור לנחלה משום שעל הקודמים לו אין לב אביו דוה, ואין בכור לכהן, שכבר נפטר הרחם.
ח. מי שלא היו לו בנים, ונשא אשה שכבר ילדה וילדה לו, ונמצא שהוא בכור לאביו ואינו פטר רחם לאמו -
ט. ואפילו ילדה את בנה הקודם בעודה שפחה, ונשתחררה ונישאת לו וילדה.
י. או שילדה אותו בעודה גויה ונתגיירה ונישאת לו, ומשבאת לישראל ילדה -
הרי זה שילדה לו לאחר השחרור והגירות הוא בכור לנחלה שהרי בכור הוא לאביו, ואין בכור לכהן שהרי כבר ילדה, ואף שהלידה הקודמת היתה בהיותה שפחה או גויה. (6)
רבי יוסי הגלילי אומר:
ם ילדה בעודה גויה (7) ונתגיירה ונישאת לו וילדה, הרי הוא בכור לנחלה ואף לכהן, שאין פטירת הרחם בהיותה גויה חשובה פטירת רחם, שנאמר "קדש לי כל בכור פטר [כל] רחם ב [בני] ישראל", ללמד: עד שיפטרו רחם מישראל. (8)
מכאן מפרשת המשנה את הבכור לכהן ואינו בכור לנחלה: א. מי שהיו לו בנים ונשא אשה שלא ילדה, וילדה, שהנולד הוא בכור לאמו ואינו בכור לאביו.
ב. נתגיירה מעוברת היא ובעלה עמה - הרי הולד שתלד אינו יורש את אביו, אבל בכור הוא לאמו. (9)
ג. או שנשתחררה מעוברת, כי הולד אינו מתיחס לאביו ואינו יורשו, (10) אבל בכור הוא לאמו.
ד. או שילדה בבית אחד היא וכהנת [שבנה פטור מן הבכורה], או היא ולויה [שאף בנה פטור מן הבכורה], (11) או שילדה היא ואשה שכבר ילדה, ונתערבו הולדות, שאין אחד מהם נוטל ירושה מספק בנחלת אביו שאינו ידוע, (12) אבל בכור הוא לאמו. (13)
ה. וכן מי [אשה מבכרת] שלא שהתה לאחר בעלה שלשה חדשים - שהוא זמן המתנה כדי להבחין אם הנולד הוא מן הראשון או מן השני - ונשאת וילדה, ואינו ידוע אם בן תשעה הוא לראשון אם בן שבעה לאחרון, ומספק אינו נוטל ירושה -
כל אלו, הרי הנולדים בכור לכהן (14) ואינו בכור לנחלה.
דף מו:
גמרא:
אמר שמואל:
אף על גב שבולד בן קיימא הוצאת הראש לבד חשובה פטירת רחם ולידה, ואין הבא אחריו חשוב בכור, מכל מקום אין הראש לבדו פוטר את הרחם בנפלים שאינם בני קיימא, עד שיצאו ראשם ורובם. נמצא, שאם הוציא נפל - שלא כלו לו חדשיו - את ראשו כשהוא חי ושוב החזירו, או שהוציא בן תשעה את ראשו מת, וקדמו אחיו ויצא, הרי השני בכור לכהן. (1)
ומפרש שמואל: מאי טעמא? משום שנאמר [בראשית ז כב]: "כל אשר נשמת רוח חיים באפיו", ודרשינן: הלך אחר אפיו, דהיינו, ראשו, (2) וללמד:
כל היכא ד"נשמת רוח חיים באפיו" - והיינו שהוא בן קיימא - הוא דחשיב רישיה [חשוב ראשו לבדו לעשותו ילוד], אבל אידך - מי שאינו בר קיימא - לא חשיב רישיה לבדו לעשותו ילוד, עד שיצא גם רובו.
ומקשינן על שמואל ממשנתנו, דהרי תנן:
איזה הוא בכור לנחלה ואינו בכור לכהן: הבא אחר נפלים שיצא ראשו חי, ואחר בן תשעה שיצא ראשו מת.
קתני מיהא: "שיצא ראשו", הרי מבואר, שאף מי שאינו בר קיימא פוטר את הרחם ביציאת ראשו לבד, ודלא כשמואל!? (3) ומשנינן: מאי "יצא ראשו" - רובו. (4)
ומקשינן עלה: וליתני במשנה "רובו" ולמה שנינו "ראשו"!?
ומפרשינן: בדין הוא דאיבעי ליה למיתני רובו [אכן מן הראוי היה לומר גבי הבא אחר הנפל שאינו בכור לכהן רק כשיצא רובו] " -
ומיהו איידי דקא בעי למיתנא סיפא (5) "הבא אחר... בן תשעה שיצא ראשו מת", ובסיפא לא רצה התנא לשנות "רובו", ואף על גב שכך הוא האמת לשמואל שאינו פוטר אלא ברובו, משום שרצה התנא להשמיענו:
טעמא דראשו מת הוא דחשיב הבא אחריו בכור לנחלה, הא יצא ראשו ומיהו יצא כשהוא חי, הבא אחריו בכור לנחלה נמי לא הוי שבכל מקום לידת הראש לידה היא ואף שלא יצא כולו, לפיכך תנא רישא נמי " ראשו".
ומקשינן: ומאי קא משמע לן!? כלומר, הניחא אם דלא כשמואל ו"ראשו דוקא" אם כן, לכן נקט התנא ברישא "ראשו" כדי להשמיענו דלא כשמואל - (6)
אבל אם כדבריך, שבאמת אין הראש לבדו פוטר, וכוונת המשנה היא לרובו, ולא נקט התנא בסיפא "ראשו" אלא להשמיענו דכיון דמפיק ליה רישיה [משהוציא ראשו] הוה ליה לידה ואין הבא אחריו בכור לנחלה, הא כבר תנינא לה במשנה במסכת חולין [סח א] לענין בן פקועה [והוא עובר שנמצא במעי אמו השחוטה] הניתר בשחיטת אמו:
הוציא העובר את ראשו קודם שחיטת אמו, אף על פי שהחזירו הרי זה כילוד, ושוב אינו ניתר בשחיטת אמו -
הרי כבר שמענו שיציאת ראשו בבהמה והוא הדין באדם הוי לידה!?
וכי תימא:
אשמועינן במסכת חולין שיציאת הראש הוי לידה בבהמה, וקא משמע לן הכא דגם באדם הוי לידה, ולכך הוצרך להשמיענו דין זה בבהמה לחוד ובאדם לחוד, משום: דאדם מבהמה לא יליף, דלית לה פרוזדור. כלומר, אין הרחם שלה בין ירכותיה, הלכך חשוב יציאת הראש כלידה שהרי גלוי הוא, אבל באשה שירכיים שלה מכסים את הרחם [והוא הפרוזדור], היה מקום לומר שאין יציאת הראש לאותו פרוזדור מכוסה חשובה כלידה.
ומאידך: בהמה מאדם נמי לא ילפא שתהא יציאת הראש חשובה לידה, משום דשאני אדם דחשיב פרצוף פנים דידיה [ראשו ופרצופו חשובים הם, מה שאין כן פרצוץ הבהמה].
מכל מקום תיקשי: הא - דבאדם הוי יציאת הראש לידה - נמי תנינא לה במשנה במסכת נדה [כח א] לענין טומאת יולדת:
יצא העובר כדרכו [היינו שיצא ראשו תחילה]: אין אמו מיטמאה טומאת לידה עד שיצא רוב ראשו, ואיזהו רוב ראשו, משתצא פדחתו [מצחו]. הרי למדנו שיציאת הראש באדם חשובה לידה, ומונין ימי טומאה וטהרה של יולדת מיום שהוציא העובר את ראשו -
ותיובתא דשמואל, כי למה הצרכה גם משנתנו להשמיענו כן, כיון שלדעת שמואל בהכרח זה הוא עיקר החידוש של המשנה.
ומסקינן: אכן תיובתא, ולעולם אף בנפלים פוטר הראש לבדו את הרחם. (7)
אמר רבי שמעון בן לקיש:
יציאת הפדחת [מצח] של העובר פוטרת בכל מקום, שיהא חשוב כילוד ביציאת הפדחת לבדה, חוץ מן הבכור לנחלה, שאם לא יצאה אלא פדחתו של ראשון, הרי הבא אחריו בכור הוא. (8)
שואלת הגמרא: מאי טעמא שונה דין הנחלה? ומפרשינן: משום ד"את הבכור... יכיר" אמר רחמנא, ללמד, שאין חשוב בכור אלא אם יצא ראשו כדי הכרה, וסובר ריש לקיש שביציאת פדחת עדיין אין להכירו עד שיצאו פניו.
ורבי יוחנן אמר:
אפילו לענין בכור לנחלה חשובה יציאת הפדחת לבד כלידה, שכבר ביציאת פדחת חשוב הכרה, ואם הוציא הראשון את פדחתו והחזירה, וקדמו שני ויצא, אינו בכור. (9)
שואלת הגמרא: "פדחת פוטרת בכל מקום" - שאמר ריש לקיש - לאתויי מאי [מה בא זה לרבות]?
ומפרשינן: לאתויי הא דתנו רבנן:
גיורת שיצאה פדחת ולדה בהיותה נכרית, והחזיר הולד את פדחתו, ואחר כך נתגיירה וילדה, אין נותנין לה ימי טומאה וימי טהרה של יולדת ואינה מביאה קרבן לידה כשאר יולדת, וכדין נכרית שילדה, שאין לה ימי טומאה וימי טהרה ואינה מביאה קרבן, ואפילו נתגיירה אחר לידתה.
ודין זה משמיענו ריש לקיש, שאף לענין זה חשובה יציאת הפדחת כלידה. (10)
כאן שבה הגמרא למחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש, אם חשוב "יכיר" ביציאת פדחת לבד, או רק ביציאת הפנים:
מיתיבי לרבי יוחנן ממה ששנינו בברייתא:
"יכיר" האמור גבי בכור זו הכרת פנים, שהולד חשוב בכור רק משהוכרו פניו, ואיזו היא הכרת פנים: פרצוף פנים עם החוטם. הרי בהדיא כריש לקיש שיציאת פדחת לבד אינה חשובה הכרה!? ומשנינן: תני בברייתא עד החוטם. (11)
תא שמע כדברי ריש לקיש ממה ששנינו במשנה ביבמות [קכ א]:
מי שמת, וראוהו עדים ובאו להעיד לאשתו שבעלה מת, אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם, אבל אם ניטל חוטמו אין מעידין עליו, שאין זו טביעות עין שזה הוא בעלה של זו. הרי מבואר שאין להכיר את האדם אלא על ידי כל הפרצוף!? (12)
ומשנינן: תני עד החוטם.
ואכתי מקשינן: תא שמע כדברי ריש לקיש ממה ששנינו בברייתא:
פדחת בלא פרצוף פנים, פרצוף פנים בלא פדחת, אין מעידין, עד שיהיו שניהם עם החוטם, אבל אם ניטל חוטמו אין מעידין עליו -
ואמר אביי: ואיתימא רב כהנא, מאי קראה [מנין אנו לומדים שאין מעידין אלא על הפנים] משום שנאמר [ישעיה ג]: "הכרת פניהם ענתה בם", [הכרת פרצוף פניהם היא עדותן]. (13) הרי למדנו, שאין חשוב הכרה אלא כל הפרצוף כולו, וכריש לקיש!?
ולפיכך מתרצת הגמרא באופן אחר:
שאני עדות אשה [עדות שבאה להתיר אשת איש] דאחמירו בה רבנן.
ומקשינן: ומי אחמירו, וכי החמירו חכמים בעדות אשה!?
והא אדרבה תנן במסכת יבמות [קכב א]:
הוחזקו להיות משיאים אשה בעדות שמת בעלה אפילו כשהעיד עד מפי עד, ואפילו מפי אשה, ואפילו מפי עבד מפי שפחה. הרי שהקילו בעדות זו מה שלא הקילו בשאר עדויות!? ומשנינן: כי אקילו רבנן בסופה, היינו לאחר שנתבאר שראיית העדות היתה כהוגן, כי אז הקילו חכמים להאמין אפילו מי שאינו נאמן בדרך כלל, אבל בתחילתה, דהיינו, ראיית העדות עצמה לא אקילו רבנן, אלא אדרבה החמירו בה שלא לסמוך על עדות שאינה ברורה כל צרכה.
דף מז.
ואיבעית אימא: (תחילת העמוד) "יכיר" לחוד, ו"הכרת פנים" לחוד. כלומר, לענין עדות שנאמר בה "הכרת פנים" אכן בעינן עדות עם החוטם, אבל גבי בכור שלא נאמר אלא "יכיר" לבד, די בפדחת בלי החוטם.
איתמר:
היו לו בנים בהיותו גוי, ונתגייר, והוליד בגירותו שני בנים או יותר:
רבי יוחנן אומר:
אין לו בכור לנחלה, כי זה שנולד בהיותו גוי אינו יורשו כלל, (1) ואילו הבא אחריו אינו בכור.
ורבי שמעון בן לקיש אומר: יש לו בכור לנחלה, והוא הראשון שנולד לו משנתגייר, ואף שכבר ילד אביו בן בהיותו גוי.
ומפרשינן טעמייהו:
רבי יוחנן אומר אין לו בכור לנחלה, משום דהא הוה ליה כבר "ראשית אונו", והוא זה שנולד בגויותו, ואילו זה שנולד לאחר גירותו אינו ראשית אונו.
ורבי שמעון בן לקיש אומר, יש לו בכור לנחלה, כי גר שנתגייר כקטן שנולד - שהנולד לו ראשון הוא יהא הבכור - דמי. (2)
ואזדו רבי יוחנן וריש לקיש לטעמייהו [לשיטתם] שנחלקו בכעין זה לענין קיום מצות פריה ורביה:
דאיתמר:
היו לו בנים בהיותו גוי, ונתגייר: רבי יוחנן אומר: קיים פריה ורביה באותם בנים.
ורבי שמעון בן לקיש אמר: לא קיים פריה ורביה.
רבי יוחנן אמר קיים פריה ורביה, משום שנאמר [ישעיה מה יח]: "יוצר הארץ ועושה הוא כוננה, לא [כדי להיות הארץ] תהו - בראה [הקדוש ברוך הוא, כי אם] לשבת יצרה", והרי הארץ מיושבת על ידו. (3)
ורבי שמעון בן לקיש אמר לא קיים פריה ורביה, כי גר שנתגייר כקטן שנולד דמי.
וצריכא, הצרכו רבי יוחנן וריש לקיש לחלוק בשני דינים אלו:
משום דאי איתמר בקמייתא, אם לא היו נחלקים אלא במחלוקתם הראשונה, דהיינו, לענין בכור לנחלה, כי אז הייתי אומר: בהא הוא דקאמר רבי שמעון בן לקיש דמשום גר שנתגייר כקטן שנולד דמי - הבא אחריו בכור, משום דבהיותו גוי לאו בני נחלה נינהו - (4) אבל בהא אימא מודה ליה לרבי יוחנן, ד"לא תוהו בראה לשבת יצרה" והא עבד ליה שבת. (5) ואי איתמר רק בהא [אילו נחלקו רק לענין פריה ורביה], כי אז הייתי אומר: בהא הוא דקאמר רבי יוחנן דלא אמרינן גר שנתגייר כקטן שנולד דמי, משום דכבר עבד ליה שבת, אבל בהא גבי בכור לנחלה אימא מודה ליה לרבי שמעון בן לקיש דאמרינן: גר שנתגייר כקטן שנולד דמי -
לפיכך צריכא מחלוקתם בשני הענינים.
ומקשינן על רבי יוחנן מהא דתנן במשנתנו:
מי שלא היו לו בנים ונשא אשה שכבר ילדה -
או שילדה בעודה שפחה ונשתחררה - או שילדה בעודה גויה ונתגיירה, ומשבאתה לישראל ילדה, הרי הבן בכור לנחלה ואינו בכור לכהן. וסבורה היתה הגמרא, שלענין בכור לנחלה הוא שדייקה המשנה לומר שילדה בעודה שפחה או גויה, וכדמפרש ואזיל.
והרי ילדה ממאן ממי נתעברה לאחר שחרורה או לאחר גירותה, אילימא מאותו ישראל שלא היו לו בנים הנזכר במשנה - (6)
אם כן, תיקשי: מאי איריא גיורת ושפחה, למה אמר התנא שהיות ולידתה הקודמת היתה בעודה שפחה או גויה לכן הבן שנולד עכשיו ממי שאין לו בנים הוא בכור לנחלה, והרי אפילו בת ישראל נמי, אפילו אילו היתה יולדת בהיותה בת ישראל היה הבן שנולד ממי שאין לו בנים - בכור לנחלה שלו, שהרי אין אנו הולכים אחר האם אלא אחר האב!?
אלא לאו מגר שהיו לו בנים ונתגייר, וקתני "בכור לנחלה". כלומר, הרי בהכרח שכוונת המשנה היא: מי שלא היו לו בנים ונשא אשה שכבר ילדה. או אפילו אם היו לו בנים, אלא שילד אותם בהיותו עבד או גוי משפחה או מגויה ושוב נתגיירו שניהם וילדה עוד, הרי הבן הזה בכור לנחלה, ומשום שגר שנתגייר כקטן שנולד דמי, הרי מבואר כריש לקיש, ותיקשי לרבי יוחנן!? (7)
ומשנינן: לא כאשר פירשת שהסיפא עוסקת במי שהוא זה שעיברה כשהיתה שפחה או גויה, ולהשמיענו שהבן הבא אחריו הוא בכור לנחלה. אלא:
לעולם מישראל שלא היו לו בנים ילדה זו לאחר גירותה, ולא נקטה המשנה אופן זה שילדה בעודה גויה או שפחה כדי לתת טעם למה הבא אחריו בכור לנחלה, אלא "ואינו בכור לכהן" הוא דאיצטריכא ליה להשמיענו. כלומר, התנא נקט אופן זה כדי להשמיענו שאף על פי כן הבא אחריו אינו פטר רחם לאמו, ולאפוקי מדרבי יוסי הגלילי, דאמר בהמשך המשנה שהוא בכור לנחלה ולכהן, ומשום שנאמר "פטר רחם בישראל", עד שיפטרו רחם מישראל -
ולפיכך קא משמע לן תנא קמא דלא כן, אלא אף רחם שנפטר בהיותה גויה או שפחה אין לה עוד פטר רחם.
תא שמע מברייתא דלא כרבי יוחנן, דהא תניא:
היו לו בנים בהיותו גוי, ונתגייר, יש לו בכור לנחלה, הרי מפורש כריש לקיש דאמרינן גר שנתגייר כקטן שנולד דמי!?
אמר תירץ רבינא, ואיתימא [ויש אומרים] רב אחא בריה דרבא הוא שתירץ:
הא ברייתא זו ודאי רבי יוסי הגלילי היא, דאמר: כיון דכתיב "פטר רחם בישראל", עד שיפטרו רחם מישראל, ואם היה לה בן בהיותה גויה ונתגיירה הרי הבא אחריו בכור לכהן - ויליף איהו מינה דידה [ומשוה רבי יוסי הגלילי בכור שלו לבכור שלה]. כלומר, סובר רבי יוסי הגלילי, דכשם שאם נתגיירה האם אין הבן שנולד בהיותה גויה חשוב בכור לפטור את הרחם, כך גם בן הנולד לגוי, אינו חשוב בכור לאביו הגר, והבא אחריו הרי הוא בכור לנחלה.
איתא לעיל ד א: כהנים ולויים פטורין הן עצמן - מפדיון עצמם כשהם בכורים - מקל וחומר, אם הפקיעה קדושה של לויים קדושת של ישראל [הבכורים] במדבר, [וכמבואר במדבר ג מה: "קח את הלויים תחת כל בכור בבני ישראל"], לא יפקיע את של עצמן.
אמר רב אדא בר אהבה:
לויה שילדה, הרי בנה פטור מחמש סלעים, ומפרש לה ואזיל.
ומקשינן עלה: דאיעבר ממאן, [ממי נתעברה לויה זו]!? אילימא דאיעבר מכהן ומלוי, כך אי אפשר לומר, שהרי מאי איריא לויה - דהיינו, שהיא בת לוי - והרי אפילו ישראלית נמי פטור בנה משום שכהן או לוי הוא מחמת אביו, וכדאמרינן לעיל ד א: כהנים ולויים פטורין.
אלא דאיעבר בת לוי מישראל, אף כך אי אפשר לומר, שהרי אם כן, תיקשי למה באמת בנה פטור, והרי:
"למשפחותם לבית אבותם" כתיב!? ללמד שאין הבן הולך אחר אמו להיות לוי לפטור את עצמו, אלא אחר אביו - שישראל הוא - וחייב בפדיון.
אמר פירש רב פפא:
הכא במאי עסקינן בכגון דאיעבר מגוי שאינו מתיחס אחרי אביו כיון שאמו ישראלית, ומאחר שלויה היא, הרי הוא לוי ופטור מפדיון. (8) ולא תימא, ואל תאמר שאין דין זה אמור אלא אליבא דמאן דאמר ביבמות מה א: אין מזהמין את הולד הנולד מגוי הבא על ישראלית. כלומר, גוי הבא על בת ישראל הולד כשר ואינו מזוהם כאביו הגוי כי אין הולכים אחר אביו -
אלא אפילו למאן דאמר: מזהמין את הולד. כלומר, גוי הבא על בת ישראל הולד ישראל ממזר כי הולכים אחר אביו הגוי, (9) דמכל מקום לוי פסול מיקרי.
מר בריה דרב יוסף אמר פירש משמיה דרבא: לעולם בכגון דאיעבר מישראל הוא דאמרינן שהולד פטור, ודקשיא לך: והרי "למשפחותם לבית אבותם כתיב", לא תיקשי:
ושאני התם גבי פדיון דאמר קרא "פטר רחם", ולמדנו: בפטר רחם תלה רחמנא, וכיון שיצא מרחם של לויה הרי הוא פטור. (10)
ומקשינן לרב פפא מהא דתנן במשנתנו:
מי שהיו לו בנים ונשא אשה שלא ילדה, או שנתגיירה מעוברת או שנשתחררה מעוברת -
או שילדה היא וכהנת [שבנה פטור] כאחד ונתערבו הולדות, או ילדו היא ולויה [שבנה פטור] -
או שילדו היא ואשה שכבר ילדה ונתערבו הולדות, וכן מי שלא שהתה אחרי בעלה שלשה חדשים ונשאת וילדה, ואין ידוע אם בן תשעה לראשון אם בן שבעה לאחרון -
בכל אלו הולד בכור לכהן, שהרי בהכרח יש כאן בכור אף שאין ידוע מי הוא, ואינו בכור לנחלה.
מכלל, הרי למדנו שולד דכהנת ולויה פטורין. והרי:
דאיעבר ממאן ממי נתעברו הכהנת או הלויה?
אילימא דאיעבר מכהן ולוי. כך אי אפשר לומר, שהרי:
אם כן, מאי איריא כהנת ולויה דמשמע שהן עצמן בנות כהן או לוי, והרי אפילו אם היולדת היתה בת ישראל נמי פטור ולדה, כיון ש"למשפחותם לבית אבותם" כתיב.
אלא תאמר לפרש דאיעבר מגוי ועל דרך פירושו של רב פפא בדברי רב אדא בר אהבה, ונמצא שהפוטר את הולדות הוא מה שאמן כהנת או לויה. אף כך אי אפשר לומר, כי הניחא בלויה אפשר לפרש כן, אבל כהנת - שזינתה ונתעברה מגוי - וכי פטורה היא!?
והאמר רב פפא: בדיק לן רבה [רבא (לגירסת הרא"ש) מנסה ובוחן את סברתנו]:
כהנת שנתעברה מגוי, מהו שיהיה בנה פטור מחמש סלעים?
ואמינא ליה [ועניתי לו]: וכי לאו היינו דרב אדא בר אהבה, דאמר: לויה שילדה - מגוי, וכדפריש רב פפא - בנה פטור מחמש סלעים!?
ואמר לי: הכי השתא [וכי הנידון דומה לראיה]!?
בשלמא לויה שזינתה ונתעברה מגוי דבקדושתה קיימא, וולדה לוי ופטור, ומשום דתניא: לויה שנשבית בין הגויים ויש לחוש שנבעלה, או שנבעלה בעילת זנות הפוסלת כהנת מלאכול בתרומה, נותנין לה מן המעשר ראשון הניתן ללויים ואוכלת. הרי שלא נפסלה מהיות לויה. (11) אלא כהנת, והרי כיון דאיבעלא ליה מגוי הויא לה זרה, וכמבואר ביבמות סח א, שאם נבעלה בת כהן לגוי פסלה מן התרומה, שנאמר "ובת כהן כי תהיה לאיש זר היא בתרומת הקדשים לא תאכל", ואם כן, איך תפטור את בנה מן הפדיון!? (12)
הניחא למר בריה דרב יוסף משמיה דרבא, דאמר לפרש את דברי רב אדא בר אהבה גבי לויה שילדה, בכגון דאיעבר מישראל, ואפילו הכי פוטרת היא את בנה ומשום דבפטר רחם תלה רחמנא, אם כן, מוקי לה נמי למשנתנו שהכהנת פוטרת בכגון דאיעבר מישראל שעדיין בקדושתה היא קיימת.
אלא לרב פפא דסבירא ליה שלויה אינה פוטרת אלא אם כן, נבעלה לגוי, אם כן, במאי מוקי לה למה ששנינו במשנתנו שהכהנת פוטרת את בנה מן הפדיון, והרי אם נבעלה לגוי פקעה ממנה קדושת כהונה!? (13)
ומשנינן: לעולם עוסקת משנתנו - הפוטרת את בן הכהנת מן הפדיון - בכגון דאיעבר מכהן ואפילו היא בת ישראל. ודקשיא לך: ואמאי קרי לה "כהנת", אימא לך: משום דבנה כהן מחמת אביו. (14)
דף מז:
איתמר:
כהן שמת, והניח בן חלל, כגון שנולד מן הגרושה, וישראל גמור הוא וחייב בבכורה, (1) אלא שהאב היה פטור מלפדותו, כי הוא הרי בעצמו כהן וראוי ליטול פדיון הבן:
רב חסדא אמר: האב אכן פטור מפדיונו, אבל הבן חייב לפדות את עצמו שהרי אינו כהן.
רבה בר רב הונא אמר: אין הבן חייב לפדות את עצמו.
ומפרשת הגמרא באיזה אופן נחלקו:
כל היכא דמת האב לאחר שלשים יום שכבר נתחייב בפדיון, וכמאמר הכתוב "ופדוייו מבן חודש תפדה", דכולי עלמא - בין רב חסדא ובין רבה בר רב הונא - לא פליגי, דאין הבן חייב לפדות את עצמו, שהרי זכה אביו - שהוא בעצמו כהן - בפדיונו. (2)
כי פליגי - רב חסדא ורבה בר רב הונא - היכא דמת האב בתוך שלשים יום שעדיין לא חל חיוב הפדיון:
רב חסדא אמר:
הבן חייב לפדות את עצמו דהא לא זכה אביו בפדיונו, שהרי מעולם לא נתחייב, אלא הבן הוא שהתחייב לאחר מיתת אביו, והוא נתחייב ליתנו לכהן אחר.
רבה בר רב הונא אמר:
אין הבן חייב לפדות את עצמו, משום דאמר ליה הבן לכל כהן שיתבע פדיונו: אתינא מכח גברא דלא מצית לאישתעויי דינא בהדיה [אני בא מכח מי שאין אתה יכול לדון עמו ולהוציא ממנו], שהרי אם היה אביו פודה אותו היה נוטל הפדיון לעצמו.
ומקשינן לרבה בר רב הונא מהא דתנן במשנתנו: נתגיירה מעוברת ולא ילדה עדיין מעולם, הרי הולד שתלד בכור לכהן - ולרבה בר רב הונא תיקשי: אמאי צריך הבן לפדות את עצמו, והרי לימא ליה הבן לכהן: אתינא מכח גברא [באתי מכח אבי שהוא גוי] דלא מצית לאשתעויי דינא בהדיה!? (3)
ומשנינן: שאני גוי דלית ליה חייס לבנו הישראל, ואין הבן בא מכחו. (4)
אתמר: אמר רבי שמעון בן יאסינא אמר רבי שמעון בן לקיש:
כהן שמת בתוך שלשים והניח בן חלל, הבן חייב לפדות את עצמו, שלא זכה האב בפדיונו, וכדברי רב חסדא.
מת לאחר שלשים יום, אין הבן חייב לפדות את עצמו, שהרי זכה האב בפדיונו.
שנינו במשנה: וכן מי שלא שהתה אחרי בעלה שלשה חדשים ונשאת וילדה, ואינו ידוע אם בן תשעה לראשון אם בן שבעה לאחרון, בכור לכהן ואינו בכור לנחלה:
ומקשינן: וכי בכור לנחלה ליטול פי שנים בלבד הוא דלא הוי הבן המסופק מי אביו, הא חלק אחד כשאר בן פשוט - שקיל!? (5)