חברותא על בכורות· הרב יעקב שולביץ
פרק שביעי - מומין אלו
נאמר בתורה:
דבר אל אהרן לאמר, איש מזרעך לדרתם אשר יהיה בו מום לא יקרב להקריב לחם אלוקיו.
כי כל איש אשר בו מום לא יקרב,
איש עור או פסח או חרם או שרוע.
או איש אשר יהיה בו שבר רגל או שבר יד.
או גבן או דק או תבלול בעינו.
או גרב או ילפת או מרוח אשך.
כל איש אשר בו מום מזרע אהרן הכהן לא יגש להקריב את אשי ה' מום בו את לחם אלוקיו לא יגש להקריב. [ויקרא כ"א י"ז כ"א].
מתניתין:
מומין אלו, ששנינו בפרק הקודם שפוסלים בבהמה, בין מומין קבועין, שאינם מתרפאים. בין מומין עוברים, שחוזרים ומתרפאים. פוסלין באדם כהן, מלעבוד עבודה במקדש. [כל זמן שהם בו, אבל אם עברו אינם פוסלים].
ויתר עליהן באדם, שנפסל במומין נוספים:
הכילון, כהן שראשו חד למעלה ורחב למטה.
והלפתן, שראשו דומה ללפת, רחב למעלה והולך וצר למטה.
והמקבן, שדומה ראשו למקבת [קרדום] שערפו צר ועגול.
ושראשו שקוט, שראשו משופע מלפניו באלכסון.
ושקיפס, שאין ראשו בולט מאחוריו, והוא נראה כאחד שנחתך ממנו חתיכה מאחוריו.
ובעלי חטרות (1), שיש להם בליטה בגב. בזה נחלקו תנאים שרבי יהודה מכשיר וחכמים פוסלין.
הקרח, פסול.
איזהו קרח?
כל שאין לו אפילו שיטה שורה אחת של שער, שהיא מקפת מאוזן לאוזן. אבל אם יש לו שורה של שערות מקפת מאוזן לאוזן, הרי זה כשר.
גמרא:
והוינן בה: אמאי מומין אלו שפוסלין בבהמה, פוסלין באדם. והאיכא יבלת דלא כתיב באורייתא דפסלה באדם אלא בבהמה, ומנא לן דפסלה נמי באדם?
ותו, הא דתנינן בפרקין דלעיל במומי בהמה [לח, א] "דק תבלול" בעינו, דלא כתיבי פסוליהו בבהמה, מנא לן דפסלי ביה? (2)
ומשנינן: מילף ילפי מהדדי, לומדים הנאמר בזה לזה.
דתניא: באדם לא נאמר בו "יבלת". בבהמה לא נאמר "דק תבלול". מנין ליתן את האמור של זה בזה, ואת האמור של זה בזה? תלמוד לומר: "גרב - גרב". "ילפת - ילפת" שנאמרו בשניהם, לגזירה שוה!
ואמרינן: חד מהני תרתי קראי דגזירה שוה - מפני, שלא נצרך לגופו אלא למידרש מיניה גזירה שוה. דאי לא מפני, איכא למיפרך [שגזירה שוה שאינו מופנה יש להשיב עליה]:
אדם מבהמה לא יליף, שכן בבהמה היא עצמה קריבה לגבי מזבח. מה שאין כן כהן שאין המומין פוסלין בו.
בהמה מאדם לא ילפא, שכן אדם נתרבה במצות. הלכך פוסל בו מומין, מה שאין כן בהמה.
והוינן בה: לאיי אפנויי מפני? איזה גזירה שוה מיותרת.
ומשנינן: לכתוב רחמנא "ילפת", ולא בעי "גרב". ואנא אמינא: ומה ילפת דלא מאיסא, הוי מומא. גרב דמאיס טפי מילפת, שהוא קשה כחרס ושקוע בתוך הבשר ועושה בו חריצין. לא כל שכן!? "גרב גרב" דכתב רחמנא למה לי? על כרחך לאפנויי, וכיון דהגזירה שוה מופנית אי אפשר לפרוך עליה.
ומקשינן: וליכתבינהו רחמנא לכולהו מומי בחד פרשה, או במומי אדם, או בבהמה. וליכתוב נמי "גרב וילפת" הכא והכא, "גרב" לגזירה שוה, ו"ילפת" לגלויי ד"גרב" מופנה הוא. ולילפו מהדדי, ולמה הוצרכה התורה לכתוב שתי פרשיות במומין?
ומתרצינן: אהייא ליכתב רחמנא. אי כתב באדם, ונילף בהמה מיניה. הוה אמינא: כל מום דפסול באדם, פסול בבהמה. אבל "קלוט", שפרסותיו קלוטות ואינם שסועות. וחוטין, שהם מומין שבחניכיים דליתנהו באדם, דלא שייכו ביה, דאין לו פרסות, ויש לו שיניים (3). והוה אמינא דבבהמה נמי לא ליפסלו לכן נכתבו מומין בבהמה כדי לכתוב בה מום ד"קלוט" ו"חרוץ" שיש בכללו חוטין שנפגמו.
ואי כתב רחמנא כולהו מומין בבהמה, הוה אמינא: כל מום דפסול בבהמה, פסול באדם. אבל גבן וחרום, דליתנהו בבהמה, עיין רש"י באדם נמי לא ליפסלו. הלכך נכתבו מומין באדם.
ואכתי מקשינן: וליכתבינהו רחמנא כולהו בחד פרשה. כגון אצל אדם. מלבד הנך מומין דליתנהו באדם [קלוט וחוטין] שאותם לכתוב רחמנא בבהמה. או שיכתבו כולם בבהמה. והנך דליתנהו בבהמה [גבן וחרום] לכתוב באדם. "וגרב וילפת" ליכתוב הכא והכא, ולילפי מהדדי, אותם מומין שישנם בשניהם? ומתרצינן: אלא, להכי שנאם הכתוב בשתי פרשיות, כדתנא דבי רבי ישמעאל. דתנא דבי רבי ישמעאל: כל פרשה בתורה שנאמרה ונשנית, לא נשנית אלא בשביל דבר שנתחדש בה. והכא, באדם נתחדש גבן וחרום. ובבהמה, קלוט וחוטין. ואגב אלו נשנו יתר המומין.
אמר רבא: למה לי דכתב רחמנא מומין באדם, [ויקרא כ"א, י"ח] מומין בקדשים, בכל הקרבנות [שם, כ"ב, כ"ב] מומין בבכור, [דברים ט"ו, כ"א]? (4)
ומתרצינן: צריכא.
דאי כתב רחמנא מום באדם, הוה אמינא, דמה לאדם שכן נתרבה במצות.
ואי כתב רחמנא בבכור, הוה אמינא אדם מבכור לא אתי, שכן בכור הוא עצמו קרב לגבי מזבח.
וכן קדשים מבכור לא אתי, שכן בכור קדושתו מרחם.
ואי כתב רחמנא בקדשים, הוה אמינא אדם מקדשים לא אתי, שכן הן עצמן קריבין. בכור מקדשים לא אתי, שכן קדושתו מרובה, שהרבה קרבנות יש בקדשים, חטאות ואשמות עולות ושלמים ועוד שהם נוהגים בין בזכרים ובין בנקבות. מה שאין כן בכור.
והוינן בה: חדא מחדא לא אתיא, דאיכא למיפרך. תיתי חדא, מתרתי. ומשנינן: בהי לא לכתוב?
לא לכתוב רחמנא בבכור, ותיתי מהנך, אדם וקדשים.
איכא למיפרך: מה להנך שכן קדושתן מרובה, דקדשים יש בהם חטאות ואשמות עולות ושלמים. ואדם קדושתו מרובה במצוות. ונוהגין, קדושתן נוהגת בפשוטין, שאדם כהן קדוש אף שאינו בכור, וכן בהמה.
לא לכתוב רחמנא בקדשים, ותיתי מהנך, בכור ואדם. איכא למיפרך: מה להנך שכן קדושתן מאליהן, דאין צריך להקדיש את הבכור ואת הכהן.
לא לכתוב רחמנא באדם, ותיתי מהנך, בכור בהמה וקדשים. איכא למיפרך: מה להנך שכן הן עצמן קריבין על גבי מזבח.
הלכך צריכי לכולהו.
שנינו במשנה: יתר עליהן באדם:
והוינן בה: מנא הני מילי דכל אלו פוסלין באדם?
ומשנינן: אמר רבי יוחנן: דאמר קרא "כל איש אשר בו מום מזרע אהרן הכהן לא יגש להקריב את אשי ה' מום בו". ודרשינן: איש ששוה בזרעו של אהרן, הוא דבעי מומא להפסל, אבל אם אינו שוה בזרעו של אהרן, שמשונה משאר הבריות, כגון כל אלו השנויים במשנתנו, בלא מומא נמי מיפסיל.
דף מג:
והוינן בה: מאי איכא בין כהן הנפסל משום מומא, לכהן הנפסל משום שאינו שוה בזרעו של אהרן?
ומשנינן: איכא בינייהו, משום אחולי עבודה, האם עבודתו נפסלת.
מומא, כהן בעל מום - מחיל עבודה. דכתיב: "מום בו - ולא יחלל".
אבל זה שאינו שוה בזרעו של אהרן, לא מחיל עבודה.
והוינן בה: מאי איכא בין זה שנפסל משום שאינו שוה בזרעו של אהרן, ובין זה שנפסל משום מראית העין [שהם מאוסים על רואיהם]? כגון: נשרו ריסי עיניו [להלן מג, ב] ושנטלו שיניו [להלן מד, א].
ומשנינן: איכא בינייהו עשה. דזה שאינו שוה בזרעו של אהרן, אם עבד, עובר בעשה. דהכי משמע מהכתוב, דרק השוה בזרעו של אהרן עובד, ומכלל, דמי שאינו שוה לא יעבוד. והוי לאו הבא מכלל עשה. והפסול משום מראית העין אינו עובר בעשה.
ומבארינן השתא את המומין שנמנו במשנה: כילון, לפתן, מקבן, שקוט, וסקיפת.
כילון: דדמי רישיה לאכלא. שראשו דומה לכיסוי של חבית, שחד למעלה ורחב למטה.
לפתא: דדמי רישיה לגודגלידא דליפתא. שדומה ראשו לראש הלפת, שראשה רחב והולכת ומצרת כלפי מטה.
תנא: עוד מום אחר שלא נמנה במשנה: וצוארו עומד באמצע ראשו, שראשו בולט לאחוריו כלפניו.
מקבן: דדמי רישיה למקבן, [רש"י גרס למקבא] שראשו דומה לקרדום, שערפו עגול וצר (5).
ושראשו שקוט, היינו מלפניו, שראשו משופע מלפניו באלכסון (6).
וסקיפת היינו מאחוריו, שגובה ראשו חסר לאחוריו.
תנא: שקוט - מלפניו, וסקיפת - מאחוריו. ולשון "סקיפת" הוא כדאמרי אינשי: שקיל פיסא, שהוא נראה כמי שנטלה ממנו חתיכה מאחוריו (7).
תנא: עוד מומין: וצוארו שקוט, ושמוט.
שקוט, דחביא מחבא, שראשו מוטל בין כתיפיו ודומה כמי שראשו שמוט.
שמוט, דאריך ושמוט, דאריך צוארו ודק ובולט פרצופו הרבה לחוץ. [רבינו גרשום].
שנינו במשנה: ובעלי חטרות, רבי יהודה מכשיר וחכמים פוסלים.
ומבארינן: בחטוטרת דאית ביה עצם, כולי עלמא לא פליגי דפסול. כי פליגי רבי יהודה וחכמים, בחטוטרת דלית ביה עצם. מר סבר, חכמים שפסלו, דהא אינו שוה בזרעו של אהרן. ומר סבר, רבי יהודה שהכשיר, כיון דלית בה עצם, קרקורא דבישרא בעלמא הוא. חתיכת בשר בעלמא היא.
שנינו במשנה: הקרח פסול.
אמר רבא: לא שנו דפסול, אלא שאין לו שיטה של שער מקפת מאוזן לאוזן מלאחריו, ואז אפילו יש לו שיטה של שער מלפניו נמי הוי קרח, וכל שכן כשאין לו כלל אפילו מלפניו.
אבל יש לו שיטה של שער לאחריו ולפניו, כשר. וכל שכן, שיש לו לאחריו ואין לו לפניו, דיותר יפה כך, מאשר שיש לו סביב הראש שער ובאמצע הוא קרח (8).
ואיכא דמתני לה אסיפא, דתני: ואם יש לו הרי זה כשר. ועלה אמר רבא: לא שנו דיש לו כשר אלא שיש לו לאחריו שיטה של שער מקפת מאוזן לאוזן, ואין לו לפניו. אבל יש לו בין לאחריו ובין לפניו, פסול דהוא מגונה יותר. וכל שכן שיש לו לפניו ואין לו לאחריו. וכל שכן דאין לו כלל דפסול.
אמר רבי יוחנן: הקרחנין, והננסין, והזבלגנין שעיניהם זבות וזולגות מים, פסולין, לפי שאינו שוה בזרעו של אהרן.
ופרכינן: קרחנין, הא תנינא לה במתניתין.
ננסין תנינא לה לקמן [מה, ב] "הקפח והננס". ומה השמיענו רבי יוחנן?
ומתרצינן כולהו צריכא: זבלגנין, איצטריך ליה לאשמעינן דלא תנן. וקרחנין וננסין נמי איצטריך לאשמעינן, דמהו דתימא הא דפסילי הוא משום מראית העין בלבד. קא משמע לן דפסולים משום שאינו שוה בזרעו של אהרן, והנפקא מינה הוא שעובר בעשה.
ופרכינן: והא כל היכא דאיכא פסול משום מראית העין מיתנא קתני להו, דהיכא שהפסול הוא משום מראית העין, המשנה מוסיפה בהדיא שפסול זה הוא משום מראית העין, ומינה תדע דשאר פסולי אינם משום כן. כדקתני במתניתין לקמן ושנשרו ריסי עיניו פסול מפני מראית העין.
ואם כן אנו יודעים שהקרחנים והננסין אין פסולם משום מראית העין, ומאי אתא רבי יוחנן לאשמועינן?
ומתרצינן: מהו דתימא תני חדא בההיא דנשרו עיניו שפסולו משום מראית העין והוא הדין לכולהו, דקאי על כל הפסולין דפרקין שפסוליהן משום מראית העין בלבד [לבד מרישא דמתניתין עד "בעלי חטרת" שפסולן משום שאינו שוה בזרעו של אהרן], קמשמע לן רבי יוחנן שאין הדבר כן אלא כולן פסולין משום שאינו שוה בזרעו של אהרן.
ואכתי מקשינן: איך היה סלקא דעתך לומר כן? והא כל היכא דאיכא דפרקין פסול נוסף שהוא רק משום מראית העין - מיהדר ומיתנא, שחוזר התנא ושונה בפירוש שהוא משום מראית העין. דקתני "ושניטלו שיניו פסול משום מראית העין", ועל כרחך ששאר הפסולין אינם משום מראית העין, ומאי איצטריך רבי יוחנן לאשמעינן?
ומתרצינן: אלא רבי יוחנן קאתי לאפוקי מהא דתניא. דתניא: הקרחנין, והננסין, והזבלגנין כשרים, ולא אמרו פסול אלא משום מראית העין. וקמשמע לן רבי יוחנן דאין הלכה כאותה ברייתא אלא כמתניתין, דפסולין משום שאינו שוה בזרעו של אהרן.
והוינן בה: מאן האי תנא?
ומשנינן: רבי יהודה היא!
דתניא: רבי יהודה אומר: כתיב: "וערכו בני אהרן הכהנים". ודרשינן בתורת כהנים: לרבות הקרחנין [שכשרים מדאורייתא].
מתניתין:
נאמר בתורה במומי הכהנים: "או גבן". והמשנה מבארת מהו מום זה.
אין לו גבינין, כהן שאין לו גבות עינים. או אין לו אלא גבין אחד. זהו "גבן" האמור בתורה!
רבי דוסא אומר: גבן הוא כל שגביניו שוכבים, ששערות גביניו גדולות ושוכבות על עיניו.
רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר: גבן הוא מי שיש לו שני גבין [לא בעין אלא בגב ממש] ושתי שדראות (9).
גמרא:
והוינן בה: וכי "גבן" - דאין לו גבינין משמע?
ורמינהו: "גבן" - אין לי אלא שיש לו גבינין הרבה, ששתי גבות עיניו מחוברות ואין רווח בין זו לזו.
אבל אם אין לו גבינין כלל, או אין לו אלא גבין אחד, מנין דפסול?
תלמוד לומר: "או גבן", ומ"או" מרבינן למי שאין לו אלא גבין אחד או שאין לו כלל.
וקשיא, דתנא דמתניתין משמע דלא מרביה ליה מ"או" אלא דמשמעות "גבן" היא שאין לו גבינין?
ומתרצינן: אמר רבא הכי נמי קתני במתניתין: זהו מדרש "או גבן" האמור בתורה!
שנינו במשנה: רבי דוסא אומר: שגבינין שוכבין. רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר: שיש לו שני גבין ושתי שדראות.
והוינן בה: למימרא דמי שיש לו שני גבין ושתי שדראות יתכן דחיי, שהוא מסוגל לחיות.
והא איתמר: המפלת בריה שיש לה שני גבין ושתי שדראות. ואמר רב עלה: באשה, אינו וולד ואינה טמאה טומאת לידה. בבהמה, אסור באכילה, כנבילה דלא מהניא ליה שחיטה משום דכמת דמי. ואיך יתכן שכהן זה הוא חי, שפסלתו לעבודה.
ומתרצינן: כבר רמא ניהליה, התם במסכת נדה, רב שימי בר חייא לרב. ואמר ליה רב: שימי את! חכם גדול כמותך, ואינך יודע לתרץ המשנה?
הכי פירושא דמתניתין: לא שיש לו שני גבין ושתי שדראות ממש, דזה אינו חי. אלא, בששדרתו עקומה, ונראית כשני גבין ושתי שדראות. ואילו אני אמרתי ביש לו שני גבין ושתי שדראות ממש.
מתניתין:
נאמר בתורה: "או חרם". והמשנה מבארת מהו מום זה.
"החרום" פסול.
איזהו חרום?
הכוחל, שיכול לצבוע, שתי עיניו כאחת, שחוטמו שקוע בין שתי עיניו וכשהוא צובע את עיניו יכול למשוך את המכחול מעין לעין, ואין החוטם מעכבו.
וכמו כן נפסל הכהן [לא משום "חרום"], ששתי עיניו למעלה ממקומן או שתי עיניו למטה ממקומן הרגיל.
או עינו אחת למעלה ממקומה, ועינו אחת למטה ממקומה.
או שהוא רואה את החדר ואת העלייה כאחד. ששתי עיניו עומדות במקומן אלא שאחת רואה למטה ואחת למעלה, ונמצא רואה את החדר והעליה כאחת.
סכי השמש, שאינו יכול להסתכל כנגד השמש (10).
והזגדן, שעינו אחת משונה מחברתה (11).
והצירן, שעיניו זולגות דמעות תמיד.
ושנשרו ריסי עיניו, שערות עפעפיו, פסול מפני מראית העין. [ורק מום זה האחרון פסול מפני מראית העין בלבד, כדלעיל בגמרא].
גמרא:
תנו רבנן: "חרום" - שחוטמו שקוע בין עיניו.
חוטמו סולד, קצר [עיין רבינו גרשום]. חוטמו בולם, שנסתמו נקביו. חוטמו נוטף, ארוך ותלוי עד למטה מהשפתיים - מנין דפסילי?
תלמוד לומר: "או חרם", לרבות (12).
רבי יוסי אומר: אין נקרא "חרום" אלא הכוחל שתי עיניו כאחת.
דף מד.
אמרו לו: הפלגת! יותר מדאי אלא, (תחילת העמוד) אף על פי שאינו משוקע כל כך עד שכוחל שתי עיניו כאחת, הוי "חרום" ופסול.
שנינו במשנה: שתי עיניו למעלה, או שתי עיניו למטה:
והוינן בה: מאי שתי עיניו למעלה, שתי עיניו למטה? אילימא, שתי עיניו למעלה, היינו דחזי למעלה, שעיניו עומדות במקומן, אבל רואות תמיד כלפי מעלה. וכמו כן, שתי עיניו למטה, היינו דחזי תמיד למטה, אבל עומדות במקומן.
והא דתני: עינו אחת למעלה ועינו אחת למטה, היינו דחזי עינו אחת למטה, ועינו אחת למעלה,
אם כן תיקשי, דהיינו רואה את החדר ואת העלייה כאחת, ובמתניתין חשיב לה הא דעינו אחת למעלה ועינו אחת למטה והא דרואה את החדר בתרי מומין, והרי היינו הך הם.
ומתרצינן: אלא, הכי פירושא דמתניתין: שתי עיניו למעלה, היינו דקיימן למעלה, שעומדות בגובה המצח שלא כשאר בני אדם.
שתי עיניו למטה, דקיימן למטה, ממקומן אצל שאר בני אדם.
עינו אחת למעלה ועינו אחת למטה, דקיימי עינו אחת למעלה ועינו אחת למטה. ושניהן שלא במקומן, זו כלפי מעלה, וזו כלפי מטה.
וקיימי כסדרן נמי, וגם כאשר הן עומדות במקומן, ורואה את החדר ואת העלייה כאחת, לפי שעין אחת רואה למעלה ואחת למטה, נמי מיפסיל.
והוינן בה: מנא הני מילי דכל אלו פוסלין?
ומשנינן: דתנו רבנן: כתיב: "או תבלל בעינו", והאי ב"עינו" יתורא הוא דמימילא ידעינן ד"תבלול" אינו אלא בעין. ודרשינן: לרבות כל מה שבעינו! כל שינוי שיש בעין.
מכאן אמרו: שתי עיניו למטה, שתי עיניו למעלה, עינו אחת למעלה, ועינו אחת למטה, ורואה את החדר ואת העלייה כאחת, או שמדבר עם חבירו, ואחר אומר לי רואה, שנראה כאילו מביט בפני אדם אחר, כולהו הוי מומא.
תנו רבנן: כתיב: "איש עור", בין שהוא סומא בשתי עיניו, בין שהוא סומא באחת מעיניו.
חורוור, חולי בעין, שיש לו כמין טיפין לבנות. והמים, שעיניו דולפות מים תדיר, הקבועין [בין החורוור ובין המים וכדלעיל לח, ב במשנה] - מניין דפסילי נמי משום "עור"?
תלמוד לומר: "איש עור", "איש" ריבויא הוא, לרבות כל הנך.
אמר רבא: למה לי דכתב רחמנא: "איש עור", "דק", "תבלול בעינו"?
ומתרצינן: צריכי לכולהו.
דאי כתב רחמנא "עור", הוה אמינא דפסיל משום דליתנהו לעיניו כלל. אבל חורוור והמים הקבועין, דאיתנהו ביה, שיש לו עינים, ורק יש לו בהם חולי שאינו רואה לא מיפסיל בהכי. להכי כתב רחמנא "איש עור", לרבות את אלו.
ואי כתב רחמנא "איש עור", הוה אמינא דדוקא חורוור והמים מיפסיל משום דלא קא חזי כלל, אבל מחסורייתא שנחלשה ראייתו אבל רואה קצת כגון "דק" לא מיפסיל. להכי כתב רחמנא "דק".
ואי כתב רחמנא "דק", הוה אמינא דטעמא דמיפסיל משום דמחסרן, שפחתה ראייתו מחמת הקרום שיש לו על עינו. אבל מבלביליתא, "תבלול", שחוט לבן נמשך מהלבן שבעין לתוך השחור, לא הוי מום, כיון שראייתו לא נפגמה. כתב רחמנא "תבלול", דהאי נמי מיפסיל.
ואי כתב רחמנא "תבלול" הוה אמינא דדוקא האי מיפסיל משום דמבלבלן. אבל משום משניותא, שמיקום העין שונה או כלפי מעלה או כלפי מטה, או רואה את החדר והעליה כאחד, הוה אמינא לא מיפסיל. להכי כתב רחמנא "בעינו".
אמר רבא: הלכך, כל מום שהוא מחמת כהיותא, שאינו רואה כלל, אתיא מ"איש".
מחסורייתא, שנחלשה ראייתו אבל רואה קצת, ילפינן ליה מ"דק".
מבלבליתא, חוט לבן שנכנס לתוך השחור, ילפינן ליה מ"תבלול". משניותא, שמיקומם שונה, שעומדות למעלה או למטה, ילפינן, מ"בעינו".
שנינו במשנה: סכי שמש.
תני רב יוסף: סני שמש, ששונא את השמש, שאינו יכול להסתכל על מקום שחמה זורחת שם.
"זגדיין" דקתני במתניתין, מהו?
מחוי רב הונא, הראה באצבעו, חד מדידהו, וחד מדידן, שיש לו עין אחת כעינו של זה שיושב מולי, [והיה זה רבי יהודה שהיו עיניו משונות] ועינו אחת כשלי (13). ואיקפד רב יהודה!
מיתיבי: דתניא ש"זגדיין" הוא מום אחר: שכבנא - שגביניו שוכבים, ששערות גבותיו ארוכות ושוכבות על עיניו. זגדום - שגביניו אחד שחור ואחד לבן.
ומתרצינן: תנא, כל זוגא דלא שוי להדדי
- זגדום קרי ליה! כל זוג שאין שניהם שווים נקרא זגדום (14). כלומר, בין זוג של עינים ובין זוג של גביני העין שדרכם להיות שוין, ששונים זה מזה נקרא "זגדיין" ["זגדום"].
והא דשנינו: הצירן מהו?
תנא: עיניו תרוטות, עגולות. וצירניות, עגולות יותר מתרוטות. דומעות, מעט. דולפות, מוזילות דמעות עוד יותר. טורדות, מוזילות יותר מדולפות (15).
תנא: אף הזויר והלופין והתימין, הוי מום.
ומבארינן: זויר: דמזור עיניה, שעיניו משוטטות תמיד ואינם יכולות לנוח.
לופין: דנפישין זיפיה, שריסי עיניו גדולות.
תומיין: שתמו זיפיו, דלית ליה ריסי עינים כלל.
ופרכינן על הא דקתני דתומין הוי מום: וכי הני תומין גבי מומין תני להו?
והתנן: שנשרו ריסי עיניו פסול מפני מראית העין בלבד, אבל לא הוי מום?