אור ברסלב
חברותא על בכורות פרק שישי - על אלו מומין

חברותא על בכורות· הרב יעקב שולביץ

פרק שישי - על אלו מומין

פרק חמישי - כל פסולי המוקדשין

מתניתין:

על אלו מומין שוחטין את הבכור:

נפגמה אזנו מן הסחוס, החלק הסחוסי של האוזן, שנחסר ממנו,

אבל לא מן העור, והבשר שמקיפים את הסחוס (1) שאינו נחשב מום כיון שמתרפא.

נסדקה האוזן, אף על פי שלא חסרה.

ניקבה האוזן, נקב שיש בו שיעור מלא כרשינה גרגיר של קטנית (2).

או שיבשה האוזן.

איזהו יבשה?

כל שתנקב האוזן ואינה מוציאה טיפת דם, הרי זה מום.

רבי יוסי בן המשולם אומר: איזהו יבשה? שתהא נפרכת. שמתפוררת כשממשמשים בה.

גמרא:

ומקשינן: אמאי הנך הוי מומא? הא "פסח ועור" כתיב בבכור, דהוי מום אבל מומין אחרים לא.

ומשנינן: כתיב נמי ברישא דקרא: "וכי יהיה בו מום". דמשמע נמי שאר מומין.

ומקשינן: ואימא, "כי יהיה בו מום" - כלל, "פסח או עור" - פרט, והוי ליה כלל ופרט, ודרשינן: אין בכלל אלא מה שבפרט. "פסח ועור" - אין. אבל מידי אחרינא לא. ושאר מומין לא יפסלו.

ומשנינן: כתיב בתריה: "כל מום רע" ובכך חזר הכתוב וכלל. ואם כן הוי ליה כלל ופרט וכלל, שאז אי אתה דן אלא כעין הפרט. מה הפרט "פסח ועור" מפורש, שהם מומין שבגלוי, ואינן חוזרין שאינם מתרפאים. אף כל מומין שבגלוי, ואינן חוזרין הם מומין הפוסלים.

ותו מקשינן: ואימא, נדרוש הכי: מה הפרט מפורש מומין שבגלוי, ובטל ממלאכתו, דפסח בטל מהילוך, ועור בטל מראיה, ואינו חוזר - אף כל מומין שבגלוי ובטל ממלאכתו ואינו חוזר. אלמה תנן: נפגמה אזנו מן החסחוס, ולא מן העור. והא נפגמה אזנו בסחוס אינו בטל משמיעה!?

ומתרצינן: אלא לא בכלל ופרט דרשינן ליה אלא מדכתיב "כל מום רע" - ריבויא הוא, לרבות כל המומין.

ומקשינן: אי הכי, ד"כל" ריבויא הוא - מומין שבסתר נמי ייחשבו מום ונשחוט הבכור עליהם? אלמה תנן לקמן: חוטין, חניכיים, החיצוניות, שבאמצע הפה שנפגמו, שחסרו מעט, או שנגממו, שלא נחסרו אלא נסדקו, וכן הפנימיות החניכיים של השיניים הטוחנות שנעקרו לגמרי.

דף לז:

ומדייקינן: שנעקרו - אין, אבל נפגמו או נגממו לא. כיון שהוא אינו גלוי ומאי טעמא לא מרבינן ליה מ"כל מום רע"?

ומשנינן: בעינן "מום רע" וליכא. דמום רע לא מיקרי אלא בגלוי שהוא מתגנה על ידו.

ותו מקשינן: אי הכי, מום עובר נמי נרבייה מ"כל מום רע". אלמה תנן: נפגמה אזנו מן החסחוס, ולא מן העור?

ומשנינן: מום עובר, סברא הוא דלא הוי מום בבכור. כי השתא מיפרק לא פרקינן עלויה פסולי המוקדשין, דהיינו שאר קרבנות שנפל בהם מום - מישחט שחטינא עלויה בכור בחוץ?

דתניא: כתיב, "ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה' והעמיד את הבהמה לפני הכהן והעריך הכהן אותה" - בבעלי מומין שנפדו הכתוב מדבר. שכאן לימדנו הכתוב שקרבן שנעשה בעל מום דינו להיפדות.

אתה אומר בבעלי מומין שנפדו, או אינו אלא בבהמה טמאה ממש הכתוב מדבר.

כשהוא אומר: בפסוק אחר [ויקרא כז, כז] "ואם בבהמה הטמאה ופדה בערכך" הרי בהמה טמאה אמור.

הא מה אני מקיים "ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה'"?

הוי אומר זה בעלי מומין שנפדו. יכול יפדו גם על מום עובר?

תלמוד לומר: "אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה'". דמשמע דוקא אותה שאינה קריבה כל עיקר. יצתה זו, בעלת מום עובר, שאינה קריבה היום, אלא למחר! הלכך מדלא פדינן על מום עובר, כל שכן שלא שחטינן עליו בכור בחוץ.

איבעית אימא: מאי טעמא מום עובר לא מרבינן, דאם כן - "פסח" ו"עור" למה לי?

אלא שמע מינה דלהכי כתביה רחמנא, לומר, דאינו נשחט אלא על מום קבוע כ"פסח ועור".

שנינו במשנה: נסדקה אף על פי שלא חסרה:

תנו רבנן: הסדק, שיעורו בכל שהוא. הפגימה, בין שנעשתה בידי אדם, בין שנעשתה בידי שמים, שנולדה עמו.

ודייקינן: מדקתני גבי פגימה בין בידי אדם בין בידי שמים - מכלל, דסדק בידי שמים לא, ומאי שנא?

ומשנינן: אלא הכי קתני: הסדק כל שהוא, והסדק והפגימה בין בידי שמים בין בידי אדם.

וכמה שיעור פגימה? כדי שתחגור בה ציפורן. שאם יעבירו את הציפורן היא תתעכב על ידי הפגימה - כבדיקת סכין.

שנינו במשנה: ניקבה מלא כרשינה:

תנו רבנן: כמה נקיבת האוזן? מלא כרשינה. רבי יוסי בר' יהודה אומר: בכעדשה.

ואיזו היא יבשה? כשתנקב ואינה מוציאה טיפת דם.

רבי יוסי בן המשולם אומר: יבישה, עד שתהא נפרכת.

תנא: קרובין דבריהן להיות שוין.

והוינן בה: דבריהן דמאן? אילימא דתנא קמא ודרבי יוסי בן המשולם דפליגי בשיעור יבש. הא טובא איכא בינייהו?

ומשנינן: אלא דתנא קמא ורבי יוסי בר' יהודה. דחד אמר שיעור כרשינה וחד אמר שיעור עדשה. וכרשינה אינה גדולה מעדשה אלא מעט.

והוינן בה: וכי סבר רבי יוסי בר' יהודה, כעדשה אין, בציר מכעדשה לא?!

ורמינהי: דתניא: כתיב בעבד עברי שאינו רוצה לצאת בשש אלא להרצע. "ולקחת את המרצע ונתת באוזנו ובדלת". ודרשינן "מרצע", אין לי אלא מרצע, מנין לרבות הסול, קיסם עץ מחודד, והסירה, קוץ, והמחט, והמקדח, והמכתב, עט ברזל שרוצעין בו?

תלמוד לומר: "ולקחת" - לרבות כל דבר שנלקח ביד, דברי רבי יוסי בר' יהודה.

רבי אומר: "מרצע" - מה מרצע מיוחד של מתכת. אף כל של מתכת.

רבי דריש להאי קרא בכלל ופרט וכלל, מה הפרט של מתכת אף כל של מתכת. ורבי יוסי דריש לה בריבוי מיעוט וריבוי, וריבה הכל.

וקתני סיפא דברייתא: אמר רבי אלעזר: יודן בריבי - אדם גדול, ששמו יודן, היה דורש: כשהן רוצעין, אין רוצעין אלא במילת - בחלק הבשר של האוזן ולא בסחוס.

וחכמים אומרים: [נחלקו על יודן ברבי, וראייתם: דהא קיימא לן] אין עבד עברי כהן נרצע מפני שנעשה בעל מום! [דבעינן כשיצא ביובל "ושב אל משפחתו" - למוחזק שבמשפחתו].

ואם תאמר במילת היו רוצעין, האיך עבד עברי כהן נעשה בעל מום? שהרי אין נעשה בעל מום שם ולמה לא ירצע הכהן? הא, הרי יש לך ללמוד מכאן, דאין רוצעין אלא בגובה של אוזן, דהיינו בסחוס דהוי מום.

וקשיא מדאמר רבי יוסי ברבי יהודה שהרציעה במחט, שהיא עושה נקב שהוא פחות מכעדשה והכהן נעשה בעל מום בנקב זה, ואילו הכא אמר רבי יוסי ברבי יהודה שדוקא בכעדשה הוי מום?

ומשנינן: אמר רב חנא בר קטינא: לא קשיא, כאן דבעינן שיעור כעדשה - לשחוט את הבכור מחוץ למקדש. כאן ברציעה דסגי בשיעור זוטר - לפסול את הכהן מעבודה, והוא הדין לפסול את הבכור מליקרב למזבח, אך לא סגי לשחטו בחוץ. שיש הרבה מומין שפוסלין מהקרבה ועדיין אין שוחטין עליהם בחוץ.

ומבארינן: מאי כרשינה? אמר רב שרביא: הינדא - שבמקומו היו קורין לכרשינה הינדה.

בעא מיניה רב הושעיא מרב הונא רבה: הא דאמרינן דשיעור "ניקבה" הוא מלא כרשינה. האם הכונה היא לכרשינה העומדת בנקב בדוחק. אף על פי שאינה נכנסת ויוצאת בקלות, או כרשינה הנכנסת ויוצאה ונקב זה רחב יותר, ורק בשיעור זה הוי מום.

אמר לו: זו לא שמעתי, כיוצא בה שמעתי!

עצמות המת אינן מטמאין באהל, עד שיהא בהם רוב בנין של המת או רוב מנין או רובע הקב, חוץ מן השדרה או הגולגולת שכשהן שלימין הרי הן כשלעצמן מטמאין באהל. אבל אם חסרו אינם מטמאין אלא במגע ובמשא, ככל עצם שיש בה שיעור כשעורה.

דתנן באהלות: השדרה והגולגולת שחסרו אינם מטמאין באהל.

וכמה תהא חסרון בשדרה ששוב לא תקרא "שדרה שלימה" ולא תטמא עוד באהל?

בית שמאי אומרים: לכשתחסר שתי חוליות.

ובית הלל אומרים: חוליא אחת.

ובגולגולת, כמה הוא חסרון?

בית שמאי אומרים: כמלא מקדח, ולקמן מפרש לה.

ובית הלל אומרים: כדי שינטל מן החי וימות.

ויתיב רב חסדא וקמיבעיא ליה: הא דאמרו בית הלל כדי שינטל מן החי וימות, בכמה הוא שיעור זה? ואמר ליה רב תחליפא בר אבודימי: הכי אמר שמואל: שיעורו, שיחסר בו כסלע.

ואיתמר: רב ספרא אמר: "שמעתתא" אמר ליה. דהא דאמר שמואל מימרא הוא.

ורב שמואל בר יהודה אמר: "מתניתא" אמר ליה. דהא דשמואל ברייתא היא.

וסימניך, שתדע מי אמר בלשון שמעתתא ומי בלשון מתניתא: "תני רב שמואל בר יהודה". הרבה פעמים היה רב שמואל בר יהודה נוקט לשון "תני". ומזה תדע דהכא נמי איהו קאמר משמיה דשמואל "מתניתא".

ואמר ליה רב חסדא לרב תחליפא: אם כן דהשיעור אליבא דבית הלל הוא כסלע, עשית דברי בית שמאי ודברי בית הלל אחד כיון שגם מלא מקדח הוא כסלע?

דתנן במסכת כלים: מאור, חלון, שלא נעשה בידי אדם, וכגון שנשבר מעט מהכותל שבין בית לבית, שיעורו, להביא את הטומאה מבית לבית, אם יש באחד מהם מת - מלא אגרוף גדול. דכיון שלא נעשה חלון זה בידי אדם, אין לו חשיבות אלא בשיעור זה. וזהו אגרופו של בן בטיח. אדם שהיה בעל בשר, והיה אגרופו גדול.

אמר רבי יוסי: וישנו כלומר שיעור אותו אגרוף הוא כראש גדול של אדם.

ואם נעשה החלון בידי אדם כדי להכניס אור לבית - שיערוהו כמלא מקדח גדול של לשכה. שהיה מונח בלשכה לקדוח בו את הצריך לבדק הבית, שהוא כפונדיון, שם מטבע, האיטלקי, וכסלע נירונית - של נירון קיסר. [וכולהו הנך שיעור אחד הן. מקדח, ופונדיון, וסלע נירונית].

דף לח.

וישנו, אותו שיעור, הוא (תחילת העמוד) כמלא נקב של עול שעל גבי הבהמה, שעושין בו נקב כדי לתקוע בו יתד לקשירת רצועות העול.

ומהך מתניתין מוכח דשיעור "מקדח" שווה לגודל "סלע". ואם כן בית שמאי שאמרו עד שתחסר הגולגולת מלא מקדח, ובית הלל [דאמרת משמיה דשמואל שהם אמרו עד שינטל לסלע] - שיעור אחד הוא.

אישתיק רב תחליפא.

ואמר ליה רב חסדא: שמא מקדח ו"חיסומו" שנינו בדברי בית שמאי, [שאחרי שעושים חור על ידי המקדח מרחיבים מסביב את הנקב עם המקדח כדי שיכנס ויצא בריוח, והיינו שמרחיבים את מקום תחילת הנקב שהוא המקום ה"חוסם" את הנקב בכך שמפריע למקדח להכנס]. ואמנם שיעור מקדח שווה לסלע, אך מקדח וחיסומו הוא יותר מסלע.

אמר ליה רב תחליפא לרב חסדא: לא תימא שמא מקדח וחיסומו שנינו. אלא ודאי מקדח וחיסומו שנינו. וצריך אתה להתלות עליה. כלומר, יכול אתה לסמוך על דבר זה, כחזקיה אבי עקש שסומכים על עדותו משום שלא היה שם אחד שחלק עליו (3).

ומכאן איפשטא בעיא דלעיל בכרשינה, דכיוצא בה שמענו במלוא מקדח, שצריך שתהא נכנסת ויוצאת.

דתניא: זו העדות העיד חזקיה אבי עקש לפני רבן גמליאל ביבנה, שאמר משום רבן גמליאל הזקן:

ישנם כמה חילוקי דינים בענין טומאת כלים בין כלי חרס לכלי שטף. [כלי שטף הוא כינוי לכל הכלים המקבלים טומאה שאינם כלי חרס, ונקראים כן משום שיש להם טהרה על ידי טבילה [שטיפה] במקוה כדכתיב "וכל כלי עץ ישטף במים"].

כלי שטף נטמאים במגע בטומאה בין אם נגע הדבר המטמא בכלי מבחוץ ובין אם נגע בו מבפנים, וכל הכלי נטמא, בכל ענין, מבחוץ ומבפנים.

ואילו כלי חרס אינם מקבלים טומאה אלא מתוכם, שאז נטמא הכלי בין מבפנים ובין מבחוץ, אבל אם נגע הדבר המטמא מאחורי הכלי, בצדו החיצון, אין תוכו של הכלי נטמא מן התורה (4).

כמו כן יש חילוק בין כלי השטף עצמם.

"פשוטי" כלי מתכות, שאין להם "תוך" ניטמאים מן התורה. ואילו פשוטי כלי עץ שאין להם תוך אינם טמאים מן התורה.

וכך העיד חזקיה אבי עקש:

כל כלי שאין לו תוך, שאין לו בית קיבול, אך משתמשים בו בצד אחד בלבד, אם זה בכלי חרס - אין לו אחוריים לחלוקה! שאין אחורי הכלי, שהוא הצד שאין משתמשים בו, חלוק מתוכו, מהצד שמשתמשים בו.

והיינו, שדין אחורי הכלי הזה הוא כדין החלק הפנימי [שמשתמשים בו] לגבי קבלת טומאה. שאין דינו כשאר כלי חרס שיש להם תוך שבהם הדין הוא: אם נטמא תוכו אף גבו טמא, אך אם נטמא גבו, אינו נטמא כלל מהתורה אלא הוא טהור (5), כיון שכאן מדובר בכלי שאין לו תוך.

אלא דינו של כלי זה: נטמא תוכו, נטמא גבו. ואפילו נטמא גבו, נטמא תוכו.

ופרכינן: כיצד נטמא בכלל כלי חרס שאין לו תוך? והא דין טומאה של כלי חרס רק בתוכו תלה רחמנא, שאינו מטמא אלא מתוכו, דכתיב: [ויקרא י"א, ל"ג] "וכל כלי חרס אשר יפול מהם אל תוכו יטמא". שדוקא אי אית ליה תוך איטמי ליה. אבל אי לית ליה תוך לא איטמי ליה!?

אמר רבי יצחק בר אבין: הכי קאמר: כל שאין לו תוך בכלי חרס - כנגדו בכלי שטף, [כלומר, כלי כזה שאין לו תוך והוא "כלי שטף" ואיירי בכלי עץ, שאין פשוטיהן מקבלים טומאה מהתורה, וכפי שמתבאר למסקנא] - אין לו אחוריים לחלוקה, שאין בו חילוק בין אחוריו לתוכו, ואם נטמא תוכו, נטמא גבו. נטמא גבו, נטמא תוכו.

ומקשינן: למה לי למיתלייה לכלי שטף בכלי חרס, דאמרינן "כל שאין לו תוך בכלי חרס כנגדו בכלי שטף"?

נימא - כל שאין לו תוך בכלי שטף, אין לו אחוריים לחלוקה!?

ומבארינן: הא קא משמע לן: דאם יש לו לכלי שטף תוך, הרי הוא ככלי חרס - מה כלי חרס דוקא כשנטמא תוכו נטמא אף גבו. אבל אם נטמא גבו לא נטמא תוכו [והיינו שאינו טמא כלל], אף כלי שטף, אם נטמא תוכו נטמא גם גבו. אך אם נטמא גבו לא נטמא תוכו. ודוקא באין לו תוך אין בו חילוק בין תוכו לגבו, שאם נטמא מצד אחד נטמא כולו.

והוינן בה: בשלמא כלי חרס גלי ביה רחמנא דין תוכו, דבתוכו תלה רחמנא, דאי איטמי תוכו נטמא כולו. ואי לא נטמא תוכו אלא גבו, לא נטמא תוכו.

אלא כלי שטף - מי גלי ביה רחמנא דין תוכו שחלוקה קבלת טומאה בתוכו מגבו?

ומבארינן: אי בטומאה דאורייתא, הכי נמי דבכלי שטף לא שנא תוכו מגבו.

הכא במאי עסקינן: בטומאת משקין דרבנן. ובטומאה דרבנן הוא דאמרינן דכלי שטף שיש לו תוך, אם נטמא גבו לא נטמא תוכו.

דתנן: כלי שטף שנטמא אחוריו במשקין טמאים - אחוריו טמאין. אבל תוכו, וכן אגנו, בית קיבול התחתון שהוא יושב עליו [פירוש אחר: אוגנו - שפתו], וכן אזנו, בית אחיזתו, וידיו, שעושים יד מאחוריו לאחוז בו כגון מחבת, טהורין.

אבל אם נטמא תוכו מטומאת משקין - כולו טמא.

ומבארינן: דמדאורייתא אין אוכל מטמא כלי. ואין משקה מטמא כלי. ורק רבנן הוא דגזור שמשקין יטמאו כלים, משום משקה דזב וזבה. כגון, רוקו וזובו דהוו אב הטומאה, ומטמאו כלים מדאורייתא.

הלכך, שויוה רבנן לכלי שטף הנטמא במשקין כטומאה דאורייתא דכלי חרס, שאם נטמא מגבו לא נטמא תוכו. ולא שויוה רבנן כטומאה דאורייתא דנפשיה דכלי שטף [שאין בו חילוק בטומאה דאורייתא מהיכן נטמא].

והטעם שאמרו שכלי שטף הנטמא במשקין מגבו יהא כדין כלי חרס, כי עבדו ביה רבנן הכירא להבדיל בין טומאה זו לבין טומאה דאורייתא, כי היכי דלא לישרוף עליה תרומה וקדשים (6).

ופרכינן: אי הכי, כלי שאין לו תוך נמי ליעביד נמי הכירא, כי היכי דלא לישרוף עליה תרומה וקדשים. שאין שורפים על טומאה דרבנן תרומה וקדשים.

ומתרצינן: לא צריך להאי היכרא. דכיון דעבדו רבנן הכירא ביש לו לכלי שטף תוך, מידע ידיע דכלי שטף שאין לו תוך ונטמא במשקין דרבנן, דאין שורפין עליו תרומה וקדשים. דהשתא כי יש לו תוך אין שורפין, כל שכן בשאין לו תוך.

והוינן בה: ואין לו תוך בכלי שטף, דגזרו ביה רבנן טומאה אפילו על ידי משקין, ומשמע דבטומאת שרץ הוא נטמא מהתורה, ולעיל נמי אמרינן "אי בטומאה דאורייתא הכי נמי", ומשמע מהנך דכלי שטף שאין לו תוך מקבל טומאה מדאורייתא.

ועלה מקשינן: וכי מדאורייתא בר קבולי טומאה הוא?

והא דומיא ד"שק" בעינן, דכתיב: "מכל כלי עץ או בגד או עור או שק". איתקש כלי עץ לשק - מה שק מיטלטל מלא, וריקן, דהיינו שיש לו בית קיבול, אף כל האמור באותו פסוק הרי הוא מקבל טומאה רק אם הוא מיטלטל מלא וריקן. והא, כיון שאין לו תוך, אינו מיטלטל מלא וריקן.

ומתרצינן: הכא איירי בהנך כלי שטף דחזו למדרסות, כגון כסא וספסל, דמקבלי טומאה מדאורייתא על ידי מדרס, וכגון שישב עליהן זב, ואפילו כשאין להם תוך. וכלל הוא בידינו שכל דבר שמקבל טומאת מדרס מקבל גם טומאת מגע [נדה מט א]

ופרכינן: אי הכי, דאיירי בהנך דחזו למדרס - כלי חרס דחזו למדרס נמי, כי אין להם תוך אמאי לית בהו טומאה?

ומתרצינן: אין מדרס בכלי חרס, משום שאי אפשר לשבת על כלי חרס, שאם יישב עליו הוא ישבר (7).

רב פפא אמר: הא דקשיא לך דאי שיעורא דבית הלל דאמרו "כדי שינטל מן החי וימות" הוא כסלע, אם כן עשית בית שמאי ובית הלל אחד - לא קשיא. כי במתניתין דהתם, במאור שנעשה בידי אדם, שהשוו מלא מקדח לסלע נירונית - מקדח גדול שנינו, מכלל, דמקדח סתם שיעורו הוא זוטרא מכסלע, ובית שמאי במקדח סתם איירי ולא שוו שיעורייהו לבית הלל דאמרי בכסלע.

ומקשינן: הניחא לרבי מאיר, דאמר: במקדח קטן של רופאים, שמשתמשים בו לעשיית נקב בראש לצורך רפואה, שנינו לשיעור מקדח אליבא דבית שמאי.

אלא לרבנן, דאמרי: במקדח גדול של לשכה שנינו - מאי איכא למימר?

דתנן: באיזה מקדח אמרו בית שמאי ששיעור חסרון בגולגולת הוא כמלא מקדח?

בקטן של רופאים, דברי רבי מאיר.

וחכמים אומרים: בגדול של לשכה.

ואליבא דחכמים, דבית שמאי מיירי במקדח גדול שהוא שווה לסלע, תיקשי דאם כן עשית דברי בית שמאי ובית הלל אחד!?

ותו מקשינן: ולרבי מאיר מי ניחא הא דשיעורא דבית שמאי קטן משל בית הלל?

והרי אם כן, הוי ליה מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל, שנמצא שבית שמאי מקילים יותר מבית הלל. שהרי לבית שמאי אפילו בחסרון מועט של הגולגולת בשיעור של מקדח קטן כבר פרח דין טומאת אהל מאותה גולגולת, ואילו לבית הלל ממשיכה הגולגולת הזאת לטמא באהל עד שיחסר בה כסלע.

ואילו אנן, דוקא ששה דברים דתנן במסכת עדיות שהקלו בהם בית שמאי תנן. ואילו שאר דברים דלא תנן התם שהם מקולי בית שמאי לא תנן.

אמר רב נחמן: סלע נירונית שנינו! סלע נירונית הוא דהוי כמקדח גדול. אבל סלע סתם, הוא זוטר אפילו ממקדח סתם ואפילו ממקדח קטן של רופאים, ולכן אפילו לרבי מאיר השיעור של בית הלל שאמרו סלע סתם, קטן משל בית שמאי.

מתניתין:

המשנה מונה מומין שבעין. שנאמר בתורה במומי בהמה "או חרוץ" [ויקרא כ"ב כ"ב].

ריס של עין, עפעף של עין, שניקב, או שנפגם, או שנסדק בכל שהוא.

ושלשה מומין אלו הן בכלל "חרוץ" האמור בתורה (8).

נאמר בתורה במומי כהנים: "או דק או תבלל בעינו". [ויקרא כ"א כ']. ובגמרא לקמן ריש פרק שביעי ילפינן בגזירה שוה דמומין שנאמרו באדם, נאמרו גם בבהמה.

הרי שהיה בעינו:

דק, קרום על העין (9).

תבלול, דבר המבלבל את העין.

חלזון נחש ועינב (10).

איזהו תבלול?

לבן הפוסק בסירא ונכנס בשחור.

"סירא" [מלשון "שורה"] פירושו, העיגול הכהה שבעין שמסביב לשחור. ו"שחור" הוא האישון [הפנימי ביותר], שדרכו עוברים קרני האור אל תוך העין. ו"לבן" הוא הרקע של העין החיצוני ביותר. ואם חוט של לבן יוצא מן הלבן ופוסק אותה שורה ונכנס בשחור הוי מום (11).

שחור ונכנס בלבן, אם חוט של שחור יוצא מן השחור שבעין ופוסק את הסירא ונכנס בלבן אינו מום, לפי שמום זה הוא בלובן של העין, ואין מום בלובן דלאו עין הוא אלא שומן העין.

דף לח:

גמרא:

והוינן בה: מאי הריס?

אמר רב פפא: תורא ברא דעינא, שורה חיצונה של העין היינו העפעף המכסה את העין (12).

שנינו במשנה: דק תבלול:

תנו רבנן: דק משוקע, המשקע את העין, הרי זה מום.

אבל אם הוא צף, אינו מום (13). ומקשינן: והתניא איפכא, דצף הוי מום. ואילו משוקע אינו מום.

ומתרצינן: לא קשיא, הא בשחור, הא בלבן.

וסלקא דעתן שכוונת המתרץ לחלק בין שחור שבעין לבין לבן שבעין.

ועלה פרכינן: והא אין כלל מומין בלבן וכמפורש בסיפא דמתניתין!?

ומשנינן: אלא, הא בדק לבן, הא בדק שחור. ותרוויהו בשחור של העין.

דאמר רבה בר בר חנה: סח לי רבי יאשיה דמן אושה: דק שחור משוקע אינו מום. צף הרי זה מום. הרי שחילקו בין "דק" שהוא שחור ל"דק" שהוא לבן. שבשחור המשוקע הוי מום ולא הצף, ובלבן הוא להיפך.

וסימניך: ברקא - שם מום הוא שהוא לבן וצף, וכמו כן "דק" שהוא לבן וצף הוי מום (14).

שנינו במשנה: חלזון נחש ועינב:

איבעיא להו: האם הכי קאמר - חלזון, הוא נחש.

או דלמא - חלזון, או נחש.

תא שמע: דאמר רבה בר בר חנה: סח לי רבי יונתן בן אלעזר: זקן אחד שהיה כהן היה בשכונתינו, ורבי שמעון בן יוסי בן לקוניא שמו. ומימי לא עברתי לפניו, שגדול הדור היה.

פעם אחת עברתי לפניו. אמר לי: שב בני, שב. והיה לו בכור שהיה לו חלזון בעינים.

אמר לי: חלזון זה, מום קבוע הוא לשחוט עליו. וזהו נחש שאמרו חכמים.

ואף על פי שאמרו: אין אדם רואה מומין לעצמו, אבל מורה הלכה לתלמידים על מום שהוא קבוע, והתלמידים רואים אותו ומתירים על פי הוראתו, ולכן הזמינו לישב לידו כדי שיתיר לו.

ומקשינן: איני, והאמר רבי אבא אמר רב הונא אמר רב: כל תלמיד חכם שמורה הלכה ובא הלכה חדשה שלא שמענוה מאחר, הרי אם קודם שהגיע המעשה לידו אמרה, שומעין לו ועושין מעשה על פיו. ואם לאו, אין שומעין לו, כשההוראה נוגעת אליו, שמא נדמה לו עתה כשבא המעשה לידו שכך קיבל מרבו, ותיקשי, אמאי שמעו הכא להאי זקן?

ומתרצינן: איהו נמי, רבי שמעון בן יוסי, מורה ובא הוה מעיקרא. שבפעם אחרת, קודם שאירע לו מעשה בבכורו, הורה שמום קבוע הוא.

שנינו במשנה: איזהו תבלול? לבן הפוסק בסירה:

ואמרינן: מתניתין דקתני אין מום בלבן, מני - רבי יוסי היא.

תוכן העניינים

חברותא על בכורות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה