אור ברסלב
חברותא על בכורות פרק שני - הלוקח עובר פרתו

חברותא על בכורות· הרב יעקב שולביץ

פרק שני - הלוקח עובר פרתו

פרק ראשון - הלוקח עובר חמורו

הפרק הקודם עסק בפטר חמור ופירש את דיניו; ופרק זה והפרקים שלאחריו עוסקים בבכור בהמה טהורה; ודיני משנה זו - עד "הכהנים והלויים" - בבכור בהמה טהורה, הן כדיני המשנה הראשונה שבפרק הקודם בפטר חמור.

מתניתין:

הלוקח עובר פרתו המבכרת של גוי, והמוכר לו את עובר פרתו המבכרת אף על פי שאינו רשאי למכור לו את עובר פרתו, שכן אין מוכרין בהמה גסה לגוי -

והמשתתף לו [עם הגוי] בין באם ובין בבכור.

והמקבל ממנו, שנותן לו הגוי את האם ליטפל בה, ובשכר זה נותן הוא לו בבהמה זכות לחצי ולדותיה, ונמצא שגוף הבהמה היא של גוי, וזכות בבהמה לחצי ולדותיה יש לישראל, ושותפים הם בבכור.

והנותן לו בקבלה, ונמצא, שגוף הבהמה היא של ישראל, ולגוי זכות בבהמה לחצי ולדותיה, ושותפים הם בבכור.

בכל אלו: פטור מן הבכורה; שנאמר [במדבר ג]:

"הקדשתי לי כל בכור בישראל", ולמדנו: שיהא הבכור בישראל אבל לא באחרים היינו בגוי, ומכאן, שאם הבכור הוא של גוי אינו חייב בבכורה.

הכהנים והלויים - ששנינו בפרק הקודם [ג ב] לענין פטר חמור שהם פטורים - חייבים הם בבכור בהמה טהורה.

לא נפטרו הכהנים והלויים מבכור בהמה טהורה, אלא מפדיון הבן ומפטר חמור.

גמרא:

הנה הפרק הראשון המתחיל ב"הלוקח עובר חמורו של גוי" עוסק בדיני פטר חמור, ופרק זה - המתחיל ב"הלוקח עובר פרתו של גוי" - והפרקים שלאחריו עוסקים בדיני בכור בהמה טהורה; ומקשינן:

מאי איריא דתני "הלוקח עובר חמורו [וכל שאר דיני הפרק הקודם העוסקים בפטר חמור] ברישא [בתחילה], והדר תני "הלוקח עובר פרתו [וכל שאר דיניו של בכור בהמה טהורה השנויים בכמה פרקים שלפנינו], כלומר, למה נשנו דיני פטר חמור תחילה קודם לדיני בכור בהמה טהורה -

ליתני ברישא "הלוקח עובר פרתו" וכל דיניו של בכור בהמה טהורה, דהרי בכור בהמה טהורה קדושת הגוף היא, והדר ליתני "הלוקח עובר חמורו" [וכל שאר דיניו], דהרי פטר חמור קדושת דמים בלבד הוא, שהרי פודהו ופקעה קדושתו.

אמרי במערבא, תירצו בארץ ישראל בשני אופנים:

איבעית אימא: איידי דחביבא ליה [היות וחביב לתנא] פטר חמור, כדרבי חנינא ששאל [לעיל ה ב]: מפני מה נשתנו פטרי חמורים שהם קדושים, מפטרי סוסים וגמלים שאינם קדושים, וענהו רבי אלעזר: שסייעו את ישראל בשעת יציאתם ממצרים, שאין לך כל אחד ואחד מישראל שלא היו עמו תשעים חמורים לובים טעונים מכספה וזהבה של מצרים, ולכן הקדימו.

ואי בעית אימא:

איידי דזוטרן מיליה דבהמה טמאה [היות וכלל דיני פטר חמור מעטים הם מדיני בכור בהמה טהורה], שהרי פרק אחד בלבד עוסק בו, ובבכור בהמה טהורה שנינו במסכתין כמה פרקים, לפיכך פסיק ושדי לה, כלומר, העדיף התנא לסיימם תחילה:

אמר רבי יצחק בר נחמני אמר ריש לקיש משום רבי אושעיא:

א. נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש בבבא מציעא מז ב בדין מכירת מטלטלין מישראל לישראל: דעת רבי יוחנן: מן התורה קונים את המטלטלים במעות ולא במשיכה, ורק מדרבנן קונה רק לכשימשוך [ואפילו לא נתן מעות], ומשום גזירה, כמבואר שם.

וריש לקיש סובר: מן התורה אין מעות קונות את המטלטלין, אלא משיכה היא שקונה.

ב. הסוגיא שלפנינו דנה בדין מכירת מטלטלין ישראל לגוי או גוי לישראל, אם הקנין במעות או במשיכה. (1)

ג. סוגייתנו סוברת שישראל מישראל קונה מטלטלין במשיכה ולא במעות. (2)

ישראל שנתן מעות לגוי בבהמתו המבכרת:

בדיניהם של גויים אנו דנים אותו שקנינם בכסף, [ומפרש לה ואזיל]! (3) ולפיכך: אף על פי שלא משך, מכל מקום קנה הישראל את הבהמה במעות שנתן, וחייבת בבכורה. (4) וכן גוי שנתן מעות לישראל בבהמתו המבכרת: בדיניהם של גויים דנים אותו, שקנינם בכסף! ואף על פי שלא משך - קנה הגוי את הבהמה במעות שנתן, ופטור מן הבכורה. (5)

אמר מר: ישראל שנתן מעות לגוי בבהמתו, בדיניהם! ואף על פי שלא משך - קנה, וחייבת בבכורה.

ומפרשינן: מאי בדיניהם?

אינימא: דנים אנו את קניית בהמתו של גוי - דהיינו מטלטליו - בדיניהם דגופיה [בדיני הקניה שקונה ישראל את הגוי לעבד] -

ומשום דאתי קנית מטלטלין מקנית גופו בקל וחומר:

אם גופיה קני ליה ישראל בכסף, דכתיב [ויקרא כה מו]: "והתנחלתם אותם - את עבדיכם הכנענים - את בניכם אחריכם לרשת אחוזה", הקישו הכתוב - לעבד גוי הקנוי לישראל - לאחוזה [לקרקע], כדי ללמד: מה אחוזה נקנית בכסף ובשטר ובחזקה, אף עבד כנעני לישראל נקנה בכסף [ובשטר ובחזקה] -

ממונו לא כל שכן הוא שייקנה בכסף; כך אי אפשר לומר, שהרי:

אם כן - דילפינן קנית מטלטלי הגוי מקנית גופו - אפילו בשטר ובחזקה נמי יקנה הישראל את מטלטלי הגוי, וכשם שהוא קונה את גופו אף בקנינים אלו.

ועוד קשה על קל וחומר זה: ישראל הקונה מטלטלין מישראל יוכיחו, דאת גופיה קני ליה בכסף, ומכל מקום את ממונו קונה הוא במשיכה ולא בכסף.

אלא אמר אביי לפרש מה שאמרו "בדיניהם":

בדיניהם שפסקה להם [לגויים] התורה, שנאמר [ויקרא כה יד, בפרשת אונאה]: "וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך", ומשמע שאתה קונה מעמיתך "מיד ליד" דהיינו משיכה, ומיעטה התורה: מיד עמיתך הישראל הוא דאתה קונה במשיכה, הא מיד גוי אתה קונה בכסף.

ומקשינן: ואימא לפרש את מיעוט הכתוב "מיד עמיתך" שהוא בא למעט: מיד גוי כלל כלל לא, כלומר, אינו קונה הישראל מן הגוי לא בכסף ולא במשיכה עד שיבוא החפץ לרשותו. (6) אמרי בני הישיבה: לא סלקא דעתך, שהרי קל וחומר הוא: אם גופו קונה ממונו לא כל שכן. (7)

ואכתי מקשינן: אימא, בא הכתוב "מיד עמיתך" ללמד: מיד גוי, עד דאיכא תרתי [עד שיהיו שניהם] כסף ומשיכה!?

אמרי: ולאו קל וחומר הוא שיקנה הישראל את מטלטלי הגוי בקנין אחד!? וכי נאמר שאת גופו של הגוי קונה ישראל באחת, ואילו את ממונו בשתים!?

ואכתי מקשינן: מנין לפרש שהישראל קונה מן הגוי בכסף דוקא ולא במשיכה, והרי: אימא "מיד עמיתך" במשיכה ולא בכסף, ואילו מיד הגוי או בהא או בהא [או בכסף או במשיכה]!? (8)

ומשנינן: משמע גוי דומיא דעמיתך:

מה מיד עמיתך בחדא [בקנין אחד בלבד הוא קונה], אף מגוי נמי בחדא [בקנין אחד הוא קונה], ובהכרח בא הכתוב לומר שמישראל קונה דוקא במשיכה, ומן הגוי דוקא בכסף.

אמר מר:

וגוי שנתן מעות לישראל בבהמתו, בדיניהן! ואף על פי שלא משך, קנה, ופטור מן הבכורה.

שואלת הגמרא: מאי "בדיניהן"?

אילימא בדיניהן דגופיה [בדין שקונה הגוי את גופו של הישראל לעבד], ומשום דאתי קניית הגוי את מטלטלי הישראל בקל וחומר מקניית הגוי את גופו של הישראל:

אם גופו של ישראל קני ליה בכסף, דכתיב [ויקרא כה נא] גבי ישראל הנמכר לגוי לעבד: "ישיב גאולתו מכסף מקנתו", ולמדנו שנקנה לו בכסף, ממונו של ישראל לא כל שכן שיקנה הגוי בכסף; כך הרי אי אפשר לפרש, שהרי:

ישראל מישראל יוכיחו, דאת גופו של הישראל קני ישראל אחר בכסף, ואילו את ממונו אין קונה ישראל מישראל אלא במשיכה.

אלא אמר אביי: בדיניהם שפסקה להם תורה, שנאמר בפרשת אונאה: "וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך אל תונו איש את אחיו", ולכך אמר הכתוב "לעמיתך" כדי ללמד: לעמיתך אתה מוכר את מטלטליך במשיכה, הא לגוי אתה מוכר בכסף.

ומקשינן: ואימא בא הכתוב לומר: לעמיתך אתה מוכר במשיכה, ואילו לגוי כלל כלל לא ואפילו בכסף אין יכול למכור לגוי. (9)

אמרי בני הישיבה ליישב:

וכי לאו קל וחומר הוא, אם גופו של הישראל קנה הגוי, ממונו של ישראל לא כל שכן שיקנה הגוי.

ואכתי מקשינן: אימא, והרי שמא בא הכתוב לומר: כי תמכור ממכר לגוי, עד דאיכא תרתי כסף ומשיכה, אבל כסף לבד אינו קונה.

ומשנינן: וכי לאו קל וחומר הוא שיהא די לגוי בקנין אחד, שהרי אם גופו של ישראל קונה הגוי בקנין אחד, אטו נאמר שממונו אינו קונה אלא בשתים.

ואכתי מקשינן: ואימא, בא הכתוב לומר: כי תמכור ממכר לגוי תמכור לו או בהא או בהא [או בכסף או במשיכה], ואין צריך דוקא שיקנה בכסף.

ומשנינן: ממכר לגוי דומיא דממכר דעמיתך:

דף יג:

מה לעמיתך באחת, אף לגוי נמי באחת.

ומקשינן לאמימר דאמר במסכת עבודה זרה עא ב: משיכה בגוי - בין ישראל מגוי, ובין גוי מישראל - קונה, [ודלא כריש לקיש משום רבי אושעיא], תיקשי:

הניחא, אי אמימר סבר לה כרבי יוחנן, דאמר: דבר תורה בישראל מעות קונות, (1) ואילו משיכה לא קניא -

הרי ניחא דאהני דרשת "לעמיתך" המחלקת בין ישראל לגוי, כדי ללמד: לעמיתך אתה מוכר בכסף, ואילו לגוי במשיכה.

אלא אי סבר לה אמימר כריש לקיש, דאמר: משיכה בישראל מפורשת מן התורה - שנאמר "מיד עמיתך" דמשמע משיכה - וישראל מוכר וקונה נמי במשיכה, הרי נמצא: הן לעמיתך במשיכה, ולגוי במשיכה -

ואם כן "לעמיתך" - דמשמע: חילוק בין ישראל לגוי - למה לי!?

אמרי בני הישיבה לפרש לדעת אמימר:

הא דמיעט הכתוב "לעמיתך" לא בא למעט את הגוי מדרכי קניני המכר, אלא למעטו מעיקר דין הפרשה שם שהיא פרשת אונאה, וללמד: לעמיתך אתה מחזיר אונאה, ואי אתה מחזיר אונאה לגוי. (2)

ומקשינן: והרי לגוי שאין אתה מחזיר לו אונאה, מ"אל תונו איש את אחיו" ולא את הגוי נפקא, ולמה לי "לעמיתך"!?

ומשנינן: חד מיעוט ממיעוטים אלו בגוי למעטו מאונאה, וחד בהקדש למעטו מאונאה, ולכן הצרכו גם "לעמיתך" וגם "איש את אחיו".

וצריכי שני הכתובים:

דאי כתב רחמנא רק פסוק חד, הוה אמינא: לגוי הוא דאין לו אונאה, אבל הקדש יש לו אונאה -

קא משמע לן הכתוב השני שאף להקדש אין אונאה.

ואכתי מקשינן על הפירוש בדעת אמימר ש"לעמיתך" לא בא למעט את הגוי מדרכי קניני המכר, אלא למעטו מאונאה:

הניחא למאן דאמר (3) גזילו של גוי אסור, היינו דאצטריך קרא למשרי אונאה לגוי.

אלא אי סבר לה אמימר כמאן דאמר גזילו של גוי מותר, הרי אונאה מיבעיא שמותר, ולמה לי מקרא להתיר אונאה לגוי!?

אמרי בני הישיבה לבאר: אכן אי סבר לה אמימר כמאן דאמר גזילו מותר, על כרחך דאמימר כרבי יוחנן סבירא ליה שהישראל קונה במעות, ומיעוט "לעמיתך" לא קאי על אונאה אלא ללמד שהגוי קונה במשיכה דלא כישראל.

מיתיבי לריש לקיש משום רבי אושעיא, הסובר: מעות קונות בגוי ואין צריך גם משיכה, מהא דתניא:

הלוקח גרוטאות [שברי כספים] מן הגוי, ומצא בהן עבודת כוכבים.

אם עד שלא נתן מעות - משך, הרי זה יחזיר [יכול להחזירו לגוי] שיבטלנה, ואחר כך אם ירצה יקנה ממנו; כי אף על גב שמשך אין אומרים עבודה זרה של ישראל היא שאין לה בטלה, (4) ומשום שמשיכה מגוי אינה קונה. (5)

ואם משנתן מעות אז משך, שוב אין יכול להחזירה לגוי שיבטלנה, כי כבר קנהו הישראל, ועבודה זרה של ישראל אין לה בטלה עולמית, ולפיכך יוליך את העבודה זרה לים המלח. (6)

ומקשינן מן הסיפא לריש לקיש משום רבי אושעיא:

ואי אמרת מעות לבד קונות מן הגוי ואין צריך משיכה עמהם, אם כן כבר משנתן את המעות קנה, ומשיכה בתוספת למעות - וכמבואר בברייתא: ואם משנתן מעות, משך - למה לי!? (7)

ומשנינן: הכא במאי עסקינן בכגון שקיבל עליו הגוי לדון בדיני ישראל, ובישראל מעות אינם קונות אלא משיכה; (8) ומפרש לה ואזיל.

ותמהינן עלה: והרי אי הכי, מעות למה לי, כלומר, הרי בסיפא של הברייתא מבואר שצריך את שני הקנינים, ומה יועילנו אם קיבל עליו לדון בדיני ישראל, והרי אם כן המשיכה לבד היתה קונה, ולמה הצריכה הברייתא שני קנינים!? (9)

ומשנינן: אין כוונת הסיפא של הברייתא להצריך שני קנינים, אלא הכי קאמר: אף על פי שנתן מעות, אי משיך אין, ואי לא - לא, ומשום שקיבל עליו לדון בדיני ישראל שהמשיכה היא שקונה.

ומקשינן: אי הכי כדבריך שהמשיכה קונה לגוי זה [משום שכך קיבל עליו], קשיא רישא דמבואר בה "אם עד שלא נתן מעות - משך, יחזיר", הרי שהמשיכה לבד אינה קונה; ושוב ממילא בהכרח לומר שהן משיכה לבד אינה קונה כמבואר ברישא, והן מעות לבד אינם קונות כמבואר בסיפא, ודלא כריש לקיש הסובר שמעות לבד קונות!?

אמר תירץ אביי:

טעמא דרישא שאם משך בלי מתן מעות - יחזיר, הוא משום דאיכא מקח טעות, שהרי לא ידע שיש בה עבודת כוכבים, ולכן יחזיר. (10)

אמר תמה ליה רבא לאביי:

וכי רישא הוא דאיכא מקח טעות, (11) וסיפא ליכא מקח טעות!? כלומר, אם כדבריך שיש כאן מקח טעות, אם כן מאי שנא דבסיפא כשמשך אחר נתינת המעות אמרת דלא יחזיר, והרי סוף סוף מקח טעות יש כאן!?

אלא אמר רבא:

רישא וסיפא מקח טעות, ומכל מקום משום זה לבד לא יחזיר [דלא כאביי], ומשום דמיחזי בהחזרתו כמוכר עבודת כוכבים לישראל, ובגזירה זו יש חילוק בין משך אחר נתינת המעות למשך בלי נתינת מעות:

רישא דלא יהיב זוזי, לא מיחזי כעבודת כוכבים ביד ישראל, כלומר, כיון שלא נתן מעות, אם כן כשמחזירו לגוי אינו מחזיר לו מעותיו, ואין זה נראה כמכירה לגוי - ואילו סיפא דיהיב זוזי, וכשמחזירו לגוי נוטל ממנו דמים, מיחזי כעבודת כוכבים ביד ישראל, כלומר, כישראל שמוכר עבודת כוכבים לגוי. (12)

ואביי אמר לך לפרש את דבריו, שברישא כשמשך בלי נתינת מעות - יחזיר משום שהוא מקח טעות, ואילו בסיפא כשמשך אחר נתינת המעות אין מותר לו להחזיר, והרי סוף סוף מקח טעות הוא:

רישא אכן מקח טעות הוא, ומשום דלא ידע הישראל מה יש בגרוטאות דהא לא יהיב ליה זוזי [כי עדיין לא נתן מעות] ולא היה לו לעיין מה יש בגרוטאות, שסתם תגר אינו מעיין עד שעת מתן מעות - (13)

אבל סיפא לאו מקח טעות הוא, דכיון דיהיב זוזי, כי קא משיך איבעי ליה לעיוני והדר מימשך [כיון שנתן כסף, היה לו לבדוק קודם המשיכה מה מוכרים לו, ורק אחר כך ימשוך], ואם לא עשה כן ודאי מחל. (14)

רב אשי אמר ליישב באופן אחר את עיקר הקושיא על ריש לקיש מן הברייתא:

לא כאשר פירשת בסיפא דמשיכה קונה ומשום שקיבל עליו לדון בדיני ישראל, כי מדרישא [מדשמעינן מרישא] דמשיכה אינה קונה בגוי, סיפא נמי משיכה אינה קונה, ודקשיא לך: כיון שמעות הן שקונות למה לי משיכה בסיפא, אימא לך:

ואיידי דתנא רישא משך, תנא נמי בסיפא משך, ועיקר כוונת הברייתא לומר שצריך דוקא מעות.

רבינא אמר אדרבה מדמוכח מן הסיפא דמשיכה קונה וכגון שקיבל עליו לדון בדיני ישראל, רישא נמי משיכה קונה, כלומר, אף ברישא מוכרחים אנו לפרש באופן שהמשיכה לבד מועילה; ודקשיא לך: והרי ברישא מבואר "אם עד שלא נתן מעות - משך, יחזיר", הרי דמשיכה אינה קונה; אימא לך:

ורישא הכי קאמר: אם לא נתן ולא משך יחזור - ומאי "יחזור", והרי אין צריך חזרה כלל שהרי לא עשה ולא כלום!? הכי פירושו: יחזור בדברים, כלומר, יכול הוא לחזור מדיבורו שסיכם עם הגוי לקנותו.

ואי קשיא לך: פשיטא שיחזור כיון שלא היה שום קנין, אימא לך:

קסבר האי תנא (15) דברים יש בהם משום מחוסרי אמנה [חסרון אמינות יש במי שחוזר מדבריו], ואילו היה כעין זה בישראל אין ראוי לחזור, וקא משמע לן הברייתא: הני מילי ישראל מישראל הוא שלא יחזור מדיבורו, ומשום דקיימו ישראל בדבורייהו [עומדים הם בדיבורם] ואף אתה עמוד להם בדיבורך, אבל ישראל מגוי, כיון דאינהו [הגויים] לא קיימי בדבורייהו - לא צריך אף הוא לעמוד להם בדיבורו.

דף יד.

מתניתין:

כתיב [דברים יב טו]: "רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר, כברכת ה' אלהיך אשר נתן לך בכל שעריך, הטמא והטהור יאכלנו, כצבי וכאיל" -

הכתוב מדבר בקדשים שנפל בהם מום [אחר שהוקדשו, והנקראים בלשון חז"ל "פסולי המוקדשין"], שייפדו ויאכלו בכל מקום ["בכל שעריך"].

יכול ייפדו [אף] על מום עובר? תלמוד לומר "רק". ואמר הכתוב "תזבח ואכלת", לומר לך: אין לך בהם היתר גיזה וחלב [אף לאחר שנפדו], אלא אכילה על ידי זביחה [שחיטה]. ואמר הכתוב "הטמא והטהור יאכלנו", לפי שבאו מכח קדשים, שנאמר בהם "והבשר אשר יגע בכל טמא לא ייאכל", לכן הוצרך הכתוב להתיר בו, שיאכלו הטמא והטהור בקערה אחת.

ואמר הכתוב "כצבי וכאיל", שאלו הם מינים הפטורים ממתנות זרוע לחיים וקיבה, וכן פסולי המוקדשין שנפדו, פטורין מן הזרוע הלחיים והקיבה [על פי רש"י בחומש].

כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדשן, שאי אפשר להקדישם קדושת הגוף, והקדישם לדמיהם, שיימכרו ויביא בדמיהם עולה או קרבן אחר, (1) ונפדו, כך הוא דינם:

הרי הם חייבין בבכורה אם ילדו בכור, ובמתנות זרוע לחיים וקיבה כחולין גמורים. (2)

ויוצאין לחולין, הועיל פדיונם להוציאם לחולין אפילו ליגזז וליעבד.

וולדן שנתעברה בהם אמם קודם הפדיון וילדתם לאחר הפדיון, כדמפרש בגמרא, וחלבן [החלב שנחלב מהם לאחר שנפדו] מותר.

וכל דינים אלו שאמרנו הם לאחר פדיונן. (3)

והשוחטן לקדשים שקדם מומן להקדשן, בחוץ [מחוץ לעזרה], אפילו קודם פדיונם, הרי הוא פטור מכרת שמתחייב כל השוחט קדשי מזבח בחוץ, (4) לפי שלא קדשו בקדושת הגוף. (5) ואין עושין תמורה אפילו קודם פדיונם, וכדמפרש טעמא בגמרא. (6)

ואפילו אם מתו קודם לפדיונם - יפדו [יכול הוא לפדותם] כשהם מתים. (7)

חוץ מן הבכור ומן המעשר, שאפילו אם קדם מומן להקדישם, חלה עליהם קדושה גמורה לכל דבריהם, אלא שאין כשרים ליקרב. (8) וכל הקדשים שקדם הקדשן את מומן, ונתקדשו בקדושת הגוף, שהיא קדושה חמורה ולא קדושת דמים, או אפילו היה להם מום עובר קודם להקדשן, שהוא אינו מעכב בחלות קדושת הגוף, ולאחר מכאן נולד להם מום קבוע, ונמצא שקדם הקדשן את מומן - ונפדו, כך הוא דינם:

פטורין מן הבכורה, ומן המתנות.

ואינן יוצאין בפדיונם לחולין ליגזז וליעבד. (9) וולדן וחלבן אסור אפילו לאחר פדיונן, שהרי אמרה תורה "תזבח ואכלת בשר", ולא חלב. (10) והולדות, הן הולדות שנתעברו קודם הפדיון ונולדו לאחר הפדיון, ומדרבנן אסורים הולדות וכפי שיתבאר בגמרא מטעם גזירה.

והשוחטן בחוץ קודם פדיונן, חייב.

ועושין תמורה, בין קודם פדיונם בין לאחר פדיונם. (11) ואם מתו, יקברו ולא ייפדו. (12)

גמרא:

שנינו במשנה: כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדשן, ונפדו, חייבין בבכורה ובמתנות:

ודייקינן: טעמא דנפדו הקדשים שלא קדשו מתחילה אלא בקדושת דמים, הוא שנתחייבו בבכורה ובמתנות. הא לא נפדו עדיין, הרי הם פטורין מן הבכורה ומן המתנות, ואף שאין קדושתם אלא קדושת דמים - קסבר האי תנא: קדושת דמים כמוה כקדושת הגוף שהיא מדחה מן הבכורה ומן המתנות. (13)

שנינו במשנה: כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדשן ונפדו... ויוצאין לחולין ליגזז וליעבד:

ודייקינן: טעמא דנפדו, הא לא נפדו, אף שאין קדושתם אלא קדושת דמים, אסירי מדרבנן בגיזה ועבודה אף באופן שאין בהם איסור משום נהנה מן ההקדש. (14) ואם כן, האם מסייע ליה משנתנו לרבי אלעזר דאמר קדשי בדק הבית - וכן קדשים הקדושים בקדושת דמים למזבח - אסורין בגיזה ועבודה מדרבנן, כשם שהם אסורים מן התורה בקדשי מזבח, ובפסולי המוקדשין שנפדו? (15)

אמרי בני הישיבה: לא תוכיח מכאן כדברי רבי אלעזר, כי מקדשים הקדושים בקדושת דמים למזבח האסורים מדרבנן בגיזה ועבודה, לא תלמד לקדשי בדק הבית לאסור אף בהם. כי:

קדושת דמים למזבח הוא דמיחלפא בקדושת הגוף למזבח שאסורה בגיזה ועבודה, ולכן גזרו בהו רבנן.

אבל קדשי בדק הבית - יש לומר, דלא גזרו, כיון דלא מיחלפא בקדושת הגוף למזבח.

שנינו במשנה: כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדשן ונפדו, ולדן וחלבן מותר:

שואלת הגמרא: היכי דמי, באיזה אופן עוסקת משנתנו שהצרכה להתיר את הולדות?

אילימא דאיעבר ואיתיליד לאחר פדיונן, כך הרי אי אפשר לומר, שהרי פשיטא היא, כי חולין נינהו. (16) אלא, דאיעבר לאחר ההקדש ולפני פדיונן, ואיתיליד לאחר פדיונן. (17)

ודייקינן: הא ולדות שנולדו - לקדשים שקדם מומן להקדישן, שלא קדשו אלא לדמים - לפני פדיונן, אסירי בהנאה בלי פדיון. (18) ויש להסתפק:

דף יד:

נפדין הולדות - שנולדו קודם פדיונה של בעלת המום שהוממה קודם הקדשה - אפילו כשהם תמימין, או אין נפדין כשהם תמימין? (1)

תא שמע מהא דתניא בהדיא: המתפיס בעלי מומין קבועין לגבי מזבח, וילדו, ימכרו ואין צריכים מום, שאין קדושה חלה עליהן, שלא יהא טפל [הולדות, שאינם קדושים אלא מכח אמם], חמור מן העיקר [האם, שהיא מקור הקדושה]. (2) מדייקת עוד הגמרא מן הברייתא:

טעמא, שלא יהא טפל חמור מן העיקר [משמע, שדוקא משום סברת "לא יהא טפל חמור מן העיקר" אין הולד טעון מום בפדיונו], אבל מי שהקדיש זכר (3) לדמיו [שימכרנו ויביא בדמיו עולה], הרי הוא קדוש קדושת הגוף, ומשום מיגו דנחתא ליה קדושת דמים נחתא ליה קדושת הגוף [מתוך שירדה לו קדושת דמים ירדה לו קדושת הגוף], כיון שראוי הוא לקרבן. (4) מסייע ליה ברייתא זו לרבא, דאמר: הקדיש זכר לדמים, קדוש קדושת הגוף, כי מיגו דנחתא ליה קדושת דמים נחתא ליה קדושת הגוף, כיון שראוי הוא לקרבן.

שנינו במשנה: כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדשן... והשוחטן בחוץ פטור:

המקדיש, או השוחט, או הזורק, או המקטיר בעל מום על גבי המזבח הרי זה לוקה.

שנאמר [ויקרא כב יח]: "איש איש מבית ישראל ומן הגר בישראל אשר יקריב קרבנו לכל נדריהם ולכל נדבותם אשר יקריבו לה' לעולה. לרצונכם תמים זכר בבקר בכשבים ובעזים. כל אשר בו מום לא תקריבו, כי לא לרצון יהיה לכם.

ואיש כי יקריב זבח שלמים לה', לפלא נדר או לנדבה, בבקר או בצאן, תמים יהיה לרצון כל מום לא יהיה בו. עורת או שבור או חרוץ או יבלת או גרב או ילפת לא תקריבו אלה לה', ואשה לא תתנו מהם על המזבח לה'.

ושור ושה שרוע וקלוט, נדבה תעשה אותו ולנדר לא ירצה. ומעוך וכתות ונתוק וכרות לא תקריבו לה', ובארצכם לא תעשו. ומיד בן נכר לא תקריבו את לחם אלהיכם מכל אלה, כי משחתם בהם מום בם, לא ירצו לכם".

ולמדו חז"ל מפסוקים אלו אזהרה למקדיש, לשוחט, לזורק ולמקטיר קרבן בעל מום.

וכתיב עוד: [דברים יז א]: "לא תזבח לה' אלהיך שור ושה אשר יהיה בו מום כל דבר רע, כי תועבת ה' אלהיך הוא".

זו ששנינו "השוחטן בחוץ פטור", היינו, לפטור את השוחט קדשים אלו - שקדם מומן להקדשן - מחוץ לעזרה מן הכרת, וטעם פטורם משום שאין אלו קדשי מזבח הקדושים קדושת הגוף, אלא קדושת דמים בלבד להם, ואין חייבים עליהם משום "שחוטי חוץ". אבל:

רבי אלעזר מתני [היה שונה במשנתנו] "והשוחטן בחוץ חייב", ומיהו, אין כוונת המשנה לחייבו כרת משום "שחוטי חוץ", שהרי לא קדשו קדושת הגוף, אלא:

ומוקי לה רבי אלעזר למשנתנו, כשהקריב בהמה זו בבמת יחיד [במה שכל אחד ואחד בונה לעצמו, כגון במת מנוח וגדעון ושמואל] בשעת היתר הבמות, (5) ללמד שחייב משום "שוחט בעל מום" כששוחט בהמה זו בבמת יחיד, ו"חייב" ששנינו היינו מלקות. (6)

דאמר רבי אלעזר: מנין לזובח בהמה בעלת מום בבמת יחיד בשעת היתר הבמות, שהוא בלא תעשה? שנאמר: "לא תזבח לה' אלהיך שור ושה אשר יהיה בו מום" -

אם פסוק זה אינו ענין לבמה גדולה [במת ציבור שהיתה בנוב ובגבעון], (7) דהרי כתיב כבר "עורת או שבור לא תקריבו אלה לה'", תנהו ענין לפסוק זה לרבות במת יחיד, שהמקריב שם בעל מום בשעת היתר הבמות, עובר בלאו. (8) ומקשינן: מנין שכתוב זה בא להוסיף איסור בבמת יחיד, והרי אימא לעולם כתוב זה מיירי בבמה גדולה, (9) ואם אינו ענין לשאר קדשים, תנהו ענין לבכור. והצרכנו לאסור בכור בעל מום, כי סלקא דעתך אמינא:

הואיל וקדוש הבכור ליאסר בגיזה ועבודה (10) אף כשהוא בעל מום [וכמבואר במשנתנו "חוץ מן הבכור ומן המעשר"] מעיקרו, אם כן, ליקרב נמי כשהוא בעל מום -

קא משמע לן הכתוב המיותר, דלא. ואם כן, מנין שלרבות במת יחיד בא הכתוב!?

אמרי בני הישיבה לתרץ: אינו צריך לרבות בכור בעל מום, שהרי בכור בהדיא כתיב ביה איסור בבעל מום, שהרי הוא אומר בפרשת בכור [דברים טו]: "כל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך הזכר תקדיש לה' אלהיך וכי יהיה בו מום פסח או עור כל מום רע לא תזבחנו לה' אלהיך".

ואכתי מקשינן: ואימא לא בא הכתוב לרבות במת יחיד, אלא: אם אינו ענין לשאר קדשים, תנהו ענין למעשר בהמה - והוצרך הכתוב לאסור מעשר בעל מום, משום דסלקא דעתך אמינא: הואיל וקדוש המעשר אף במומו - שהיה לו בשעת הקדשו - ליאסר בגיזה ועבודה, דהרי כתיב בפרשת מעשר בהמה [ויקרא כז]: "וכל מעשר בקר וצאן העשירי יהיה קודש לה'. לא יבקר [לא יבדוק] בין טוב לרע ובין רע לטוב", והיינו ללמד שלא יהא בורר ומוציא את היפה, ובין תם ובין בעל מום חלה עליו קדושת הגוף, (11) אם כן, נקרב נמי במומיה [יקריבנו במומו כמעשר תם], קא משמע לן דלא, אלא הבעלים אוכלים אותו. ואם כן, מנין שהכתוב בא לאסור בעל מום בבמת יחיד!?

אמרי בני הישיבה לתרץ: מעשר נמי לא הוצרך כתוב ללמדנו איסור בבעל מום, שהרי גמר העברה העברה ["כל אשר יעבור תחת השבט". "והעברת כל פטר רחם לה'"] מבכור, שאסור כשהוא בעל מום.

ואכתי מקשינן: מנין שבא הכתוב "לא תזבח" ללמד על השוחט בעל מום בבמת יחיד? והרי אימא: תנהו ענין לתמורת קדשים לאסור שחיטתה והקרבתה כשהיא בעלת מום. והוצרך כתוב ללמדנו כן, משום דסלקא דעתך אמינא:

הואיל וקדושה התמורה קדושת הגוף אף כשהיא בעלת מום, דהרי כתיב [ויקרא כז]: "ואם בהמה אשר יקריבו ממנה קרבן לה' לא יחליפנו ולא ימיר אותו טוב ברע [תם בבעל מום] או רע בטוב, ואם המר ימיר בהמה בבהמה [ובכלל זה טוב ברע] והיה הוא ותמורתו יהיה קודש", הרי שאף הרע מתקדש על ידי תמורה, ואם כן, קריבה נמי כשהיא בעלת מום, קא משמע לן "לא תזבח" דלא יקריבנה בעלת מום!?

ומשנינן: לא הוצרך מקרא מיוחד לאסור תמורה בעלת מום, שהרי כבר אמר קרא "והיה הוא ותמורתו", מקיש תמורתו לו [לבהמה שהומרה], מה הוא כשהוא בעל מום לא נשחט ונקרב, אף תמורתו בעל מום לא. ובהכרח לרבות במת יחיד בא הכתוב ד"לא תזבח".

מתקיף לה רבי זירא למה שנתבאר, ש"לא תזבח" בא לרבות שוחט בבמת יחיד:

והרי אימא, תנהו ענין לקרא ד"לא תזבח" לולדות בעלי מומין של קדשים תמימים, (12) והוצרך הכתוב ללמדנו כן, משום דסלקא דעתך אמינא, הואיל וקדושים הולדות קדושת הגוף אפילו כשהם בעלי מומין בשעה שנתקדשו אגב אמן שהיא קדושה קדושת הגוף, ואם כן, כשהם בעלי מומין נמי קרבי, לפיכך קא משמע לן הכתוב דלא קרבי. ומנין שבא הכתוב לרבות במת יחיד!?

אמר תירץ רבא: כבר פסקה לדין ולדות קדשים תנא דבי רבי ישמעאל. כלומר, כבר למדנו מדבריהם מקור אחר לולדות קדשים שהם אסורים בשחיטה והקרבה במומם.

דתנא דבי רבי ישמעאל: כתיב [דברים יב כו]: "רק קדשיך אשר יהיו לך ונדריך, תשא ובאת אל המקום אשר יבחר ה'", ופירש תנא דבי רבי ישמעאל:

"רק קדשיך" - אלו התמורות.

תוכן העניינים

חברותא על בכורות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה