חברותא על בכורות· הרב יעקב שולביץ
פרק ראשון - הלוקח עובר חמורו
א. כתיב [שמות יג]: "קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל באדם ובבהמה לי הוא... והיה כי יביאך ה' אל ארץ הכנעני כאשר נשבע לך ולאבותיך ונתנה לך. והעברת כל פטר רחם לה' וכל פטר שגר בהמה, אשר יהיה לך הזכרים לה'. וכל פטר חמור תפדה בשה [או בשויו], ואם לא תפדה וערפתו, וכל בכור אדם בבניך תפדה".
וכתיב [שמות לד]: "כל פטר רחם לי, וכל מקנך [אשר] תזכר פטר שור ושה [אשר יפטור זכר את רחמה]. ופטר חמור תפדה בשה, ואם לא תפדה וערפתו, כל בכור בניך תפדה".
וכתיב [במדבר ג]: "ואני הנה לקחתי את הלויים מתוך בני ישראל תחת כל בכור פטר רחם מבני ישראל והיו לי הלויים. כי לי כל בכור ביום הכותי כל בכור בארץ מצרים הקדשתי לי כל בכור בישראל, מאדם עד בהמה לי יהיו אני ה'".
וכתיב [במדבר ח]: "ואחרי כן יבואו הלויים לעבוד את אהל מועד... כי נתונים נתונים המה לי, תחת פטרת כל רחם בכור כל מבני ישראל לקחתי אותם לי. כי לי כל בכור בבני ישראל באדם ובבהמה, ביום הכותי כל בכור בארץ מצרים הקדשתי אותם לי. ואקח את הלויים תחת כל בכור בבני ישראל".
וכתיב [במדבר יח]: "כל פטר רחם לכל בשר אשר יקריבו לה' באדם ובבהמה יהיה לך, אך פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור הבהמה הטמאה [פטר חמור] תפדה. ופדוייו מבן חדש תפדה, בערכך כסף חמשת שקלים בשקל הקודש עשרים גרה הוא. אך בכור שור או בכור כשב או בכור עז לא תפדה קודש הם, את דמם תזרוק על המזבח ואת חלבם תקטיר, אשה לריח ניחוח לה'".
וכתיב [דברים טו]: "כל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך הזכר תקדיש לה' אלהיך, לא תעבוד בבכור שורך ולא תגוז בכור צאנך. לפני ה' אלהיך תאכלנו שנה בשנה במקום אשר יבחר ה' אתה וביתך. וכי יהיה בו מום פסח או עור כל מום רע, לא תזבחנו לה'
אלהיך. בשעריך תאכלנו הטמא והטהור יחדיו כצבי וכאיל".
משנתנו עוסקת בפטר חמור שציותה תורה לפדותו בשה [או בשויו] וליתנו לכהן, ומבארת משנתנו, שהחיוב הוא בבהמת ישראל ובעובר של ישראל, אבל אם היה לגוי חלק באם או בבכור עצמו, הרי הוא פטור מן הבכורה.
הדין המבואר במשנתנו שוה לפטר חמור ולבכור בהמה טהורה, וכאשר שנינו לקמן יג א לענין בכור בהמה טהורה, והטעם שהקדים התנא לבאר דין פטר חמור, מתבאר בגמרא לקמן יג א. (1)
דף ב.
מתניתין:
הלוקח עובר חמורו המבכרת של גוי, והמוכר לו את עובר חמורו המבכרת (2) אף על פי שאינו רשאי למכור לו את עובר חמורו, שכן אין מוכרים בהמה גסה לגוי. (3)
והמשתתף לו [עם הגוי] בין באם ובין בבכור. (4)
והמקבל הימנו [מן הגוי] את האם לטפל בה, ובשכר זה נותן הוא לו בבהמה זכות לחצי ולדותיה, ונמצא שגוף הבהמה היא של גוי, וזכות בבהמה לחצי ולדותיה יש לישראל, ושותפים הם בבכור.
והנותן לו בקבלה, ונמצא, שגוף הבהמה היא של ישראל, ולגוי יש זכות בבהמה לחצי ולדותיה, ושותפים הם בבכור.
בכל אלו: פטור מן הבכורה, שנאמר [במדבר ג]: "הקדשתי לי כל בכור בישראל", ולמדנו: שיהא הבכור בישראל אבל לא באחרים היינו בגוי, ומכאן, שאם הבכור הוא של גוי אינו חייב בבכורה.
גמרא:
שואלת הגמרא: כל הני אופנים ששנינו במשנה שיש לגוי חלק באם או בבכור למה לי?
ומפרשת הגמרא: צריכי!
דאי תנא רק לוקח את הבכור שהוא פטור מן הבכורה, הוה אמינא: רק באופן זה נפטר הישראל מן הבכורה, ומשום דבקניית הבכור קא מייתי לה לקדושה [מביא הוא אותו לקדושה] שישבות בשבת, (5) אבל מוכר את הבכור דקא מפקע לה מקדושה [שהרי לא ישבות בשבת אצל הגוי] אימא ליקנסיה לישראל שלא ייפטר מן הבכורה. (6)
קא משמע לן.
"והמשתתף לו" - למה לי!? (7)
ומפרשינן: לאפוקי מדרבי יהודה, דאמר: שותפות גוי חייבת בבכורה, (8) קמשמע לן דפטורה מן הבכורה.
"והמקבל הימנו" - שהאם כולה של גוי [מלבד הזכות לחצי ולדות], (9) וגם בבכור שותף הוא - למה לי!?
ומשנינן: לא נשנה דין "והמקבל הימנו" אלא משום [אגב] דקא בעי למיתני "והנותן לו בקבלה".
מוסיפה הגמרא לפרש: "והנותן לו בקבלה"
- שהגוי שותף בבכור [וגם באם יש לו זכות לחצי ולדותיה] - למה לי!? ומפרשינן: איצטריך התנא לשנות "והנותן לו בקבלה", כי סלקא דעתך אמינא: הואיל ועיקר בהמה - היינו גוף הבהמה וחצי ולדות - דישראל היא, אימא ליקנסיה לישראל להתחייב בבכורה, ומשום דילמא אתי לאיחלופי בבהמה אחריתי [שמא יבואו לפטור אף בהמה אחרת של ישראל מן הבכורה]. (10)
קמשמע לן דלא קנסינן.
תנן התם במסכת עבודה זרה יד ב:
אין מוכרים להם [לגויים] בהמה גסה [שעושה מלאכה בשבת] (11) עגלים וסייחים שלמין ושבורין.
רבי יהודה מתיר בשבורה שאינה ראויה למלאכה, בן בתירא מתיר בסוס שעומד לרכיבה ולא למלאכה.
איבעיא להו [נסתפקו בני הישיבה]:
עובר - שאף הוא אינו ראוי למלאכה - מה לי אמר רבי יהודה? האם מתיר הוא למוכרו לגוי כמו שבורה? וצדדי הספק הם:
האם טעמא דרבי יהודה התם - גבי שבורה - דשרי, הוא רק משום דשבורה היא ואינה ראויה למלאכה, ואם כן הרי עובר נמי [כמו] שבור הוא.
או דילמא: מה שאינה ראויה למלאכה לבד אין די בזה, שהרי יש לגזור אטו שלימה, ורק שבורה מתיר רבי יהודה משום דלאו היינו אורחיה [אין דרך בהמה להיות שבורה] ודבר חידוש הוא, ולא יבואו להחליפה בשלימה; אבל עובר כיון דהיינו אורחיה [כך דרכו ואין זה דבר חידוש], כאילו לאו שבור הוא, כלומר, אינו דומה לשבור, ומשום שיש לגזור בו אטו שלימה מה שאין כן בשבורה?
תא שמע - שרבי יהודה אוסר מכירת עובר לגוי - ממשנתנו:
והמוכר לו - את עובר חמורו - אף על פי שאינו רשאי, ולא נזכר במשנה שפליג רבי יהודה לומר שרשאי הוא למכור את עובר חמורו, הרי משמע שמודה בזה רבי יהודה.
דוחה הגמרא: וליטעמיך שאתה מוכיח מהשמטת המשנה שמודה רבי יהודה באמור במשנה, הרי "המשתתף לו, והמקבל ממנו, והנותן לו בקבלה" (12) הנזכרים במשנתנו שפטורים הם מן הבכורה, דלא קתני במשנה שחולק על זה רבי יהודה ומחייבו בבכורה, הכי נמי דלא פליג [וכי לא נחלק בזה רבי יהודה], והרי רבי יהודה מחייב שותפות גוי בבכורה!?
אלא ודאי מודה אתה דפליג רבי יהודה באלו ומחייב הוא בבכורה, ומכל מקום לא קתני לה בהדיא במשנתנו; ואם כן הכא נמי - במכירת עובר לגוי - יש לומר דפליג רבי יהודה על מה ששנינו "אף על פי שאינו רשאי", ומכל מקום לא קתני לה בהדיא במשנתנו.
תא שמע - שאוסר רבי יהודה מכירת עובר לגוי - מהא דתניא:
בכור בהמה טהורה כשהוא תם נותנים אותו לכהן ומקריבים אותו על המזבח, והבשר נאכל לכהנים; וכשהוא בעל מום שאי אפשר להקריבו, נותנים אותו לכהן כמו שהוא.
רבי יהודה אומר: המקבל בהמה טהורה (13) מן הגוי למחצית ולדות, וילדה בכור, כיון שחצי הבכור בלבד שייך לישראל הרי הוא חצי בכור, (14) ומיהו אינו קדוש קדושת הגוף שיהא נקרב על גבי המזבח כשאר בכורות, כי אין קדושה לחצאין, (15) אלא: מעלין אותו בשויו [מעריכים את שויו] ונותן הישראל חצי דמיו (16) של הבכור לכהן.
והנותן לו בקבלה אף על פי שאינו רשאי שהרי אין מוכרין בהמה גסה לגוי:
הרי חציו קדוש בבכורה, וקונסים אותו - משום שמכר לגוי בהמה גסה - לפדותו מן הגוי, ואפילו עד עשרה בדמיו [אף אם יתבע הגוי תמורתו פי עשרה מערכו], ונותן את כל דמיו (17) של הבכור לכהן.
דף ב:
מאי לאו, מה ששנינו "אף על פי שאינו רשאי" - מיירי בכגון שנתן לגוי בהמה מעוברת, ואעובר שנינו "אף על פי שאינו רשאי"; הרי שרבי יהודה אוסר למכור עובר לגוי.
ודחינן: זו ששנינו "אף על פי שאינו רשאי" לא קאי על העובר, אלא הכא במאי עסקינן שנתן לגוי "בהמה לחצי עובריה", דהיינו, שלא היתה עדיין מעוברת, והוא זיכה את הגוי בבהמה שיהיה לו זכות בה לחצי ולדותיה בשכר טפולו בה, ואבהמה שנינו "אף על פי שאינו רשאי"! (1)
ומקשינן עלה: והא "קונסין אותו עד עשרה בדמיו" קתני לשון זכר, ואם כן משמע שהאיסור הוא משום העובר, ולכן קונסים אותו עד עשרה בדמיו.
ודחינן: תני "נותן עד עשרה בדמיה", כי האיסור היה משום הבהמה.
ואכתי מקשינן: והא "ונותן כל דמיו לכהן" קתני, ואי כדבריך שהנידון הוא על הבהמה, כהן מאי עבידתיה [מה ענין כהן בדמי הבהמה]!? (2)
ודחינן: לעולם עוסקת הברייתא בכגון שמסר לו בהמה מעוברת, ומה ששנינו "קונסים אותו עד עשרה בדמיו ונותן כל דמיו לכהן" הכל קאי על הולד, ומיהו מה שקונסים אותו על הולד אין זה משום שכל מוכר עובר קונסין אותו, אלא הכא במאי עסקינן: כגון דיהיב ליה בהמה מעברתא לפטומה [נתן לו בהמה לפטמה ולזכות בחצי הפיטום], (3) דמיגו דקנסינן ליה אבהמה לפדותה מיד הגוי, קנסינן ליה נמי אעובר לפדותו. (4)
אמר רב אשי: תא שמע לפשוט מברייתא שרבי יהודה אוסר למכור עובר לגוי:
דתניא: רבי יהודה מתיר בשבורה, מפני שאינה יכולה להתרפאות, הרי משמע: הא יכולה להתרפאות אסר רבי יהודה, והא עובר נמי כיכול להתרפאות דמי שהרי סופו שיגדל -
ומסקינן: שמע מינה.
ואיכא דמתני לה - לשקלא וטריא דלעיל אמתניתין [על משנתנו], ששנינו במשנתנו: "והמוכר לו את עובר חמורו אף על פי שאינו רשאי", הרי משמע שאסור למכור עובר לגוי, ואם כן לימא מתניתין דלא כרבי יהודה, דתנן: רבי יהודה מתיר בשבורה, וכשם שמתיר רבי יהודה בשבורה, כך מתיר בעובר?
ודחינן: אפילו תימא דמשנתנו רבי יהודה היא, כי אף שהתיר רבי יהודה בשבורה, מודה הוא שאינו רשאי למכור עובר, ומשום דשבורה לאו היינו אורחיה, אבל עובר היינו אורחיה, וכסברת הגמרא לעיל.
תא שמע להוכיח כן, שרבי יהודה אוסר למכור עובר לגוי:
דתניא: רבי יהודה אומר: המקבל בהמה מן הגוי וילדה, מעלין אותו בשוויו, ונותן חצי דמיו לכהן; והנותן לו בקבלה, אף על פי שאינו רשאי, קונסים אותו עד עשרה בדמיו, ונותן כל דמיו לכהן.
מאי לאו דקנסינן ליה אעובר, הרי שאסור למכור עובר אפילו לרבי יהודה.
ודחינן: לא אעובר קנסינן ליה אלא אבהמה, וכגון שמכר בהמה לעובריה!
ומקשינן עלה: והא "דמיו" קתני לשון זכר.
ודחינן: תני "דמיה".
ואכתי מקשינן: והא "נותן כל דמיו לכהן" קתני, ואי בהמה, כהן מאי עבידתיה!?
ודחינן: הכא במאי עסקינן: כגון דיהיב ליה בהמה מעברתא לפטומה, דמיגו דקנסינן ליה אבהמה, קנסינן ליה אעובר.
אמר רב אשי: תא שמע:
רבי יהודה מתיר בשבורה מפני שאינה יכולה להתרפאות, הרי משמע: הא יכולה להתרפאות אסר רבי יהודה, והא עובר נמי כיכול להתרפאות דמי -
ומסקינן: שמע מינה, שאוסר רבי יהודה למכור עובר לגוי.
איבעיא להו [נסתפקו בני הישיבה]:
מכר לגוי בהמה לעובריה שאינה עומדת למלאכה, מאי [האם אסור] למכור לגוי? (5) ומפרשת הגמרא את הספק: תיבעי לרבי יהודה, תיבעי לרבנן [בספק זה יש להסתפק הן לרבי יהודה המתיר למכור שבורה, והן לרבנן האוסרים]!
תיבעי לרבי יהודה המתיר שבורה שאינה ראויה למלאכה, דמכל מקום יש להסתפק שמא בבהמה לעובריה - אף שאינה עומדת למלאכה אצל הגוי - מודה רבי יהודה שאסור, ומשום דעד כאן לא קא שרי רבי יהודה, אלא בשבורה דלא אתיא לאיחלופי שהרי אין דרך בהמה להיות שבורה ודבר חידוש הוא, אבל שלימה ואפילו לעובריה בלבד דאתיא לאיחלופי בבהמה שלימה למלאכה, שמא אסר רבי יהודה.
או דילמא: ומה שבורה דפסקה מיניה [מכירה חלוטה ומפסקת ממנו לגמרי - היא] ואתיא לאיחלופי בשלימה, התיר רבי יהודה, וכל שכן שלימה - היינו שמכר אותה לעובריה - דלא פסקה מיניה [שאינה מכירה חלוטה ואינה פוסקת ממנו] שיתיר רבי יהודה. (6)
תיבעי לרבנן האוסרים למכור שבורה שאינה ראויה למלאכה, דמכל מקום יש לומר שבהמה לעובריה מתירים הם, כי עד כאן לא קאסרי רבנן אלא בשבורה דפסקה מיניה ואתיא לאיחלופי, אבל שלימה דלא פסקה מיניה, ולא אתיא לאיחלופי, שרו.
או דילמא: ומה שבורה דלא אתיא לאיחלופי בשלימה כיון ששבורה לאו אורחיה הוא, מכל מקום אסרי רבנן, וכל שכן שיאסרו שלימה ואפילו לעובריה דאתיא לאיחלופי בבהמה שלימה למלאכה.
ומקשינן: וכי טעמא דרבנן משום הכי - משום דאתיא לאיחלופי - הוא, עד שאתה אומר: עד כאן לא אסרי רבנן אלא בשבורה דפסקה מיניה ואתיא לאיחלופי!?
והתניא: אמרו לו חכמים לרבי יהודה שהתיר למכור שבורה לגוי: והלא מרביעין עליה, ויולדת -
אלמא טעמא דרבנן משום עובריה - הראויים למלאכה - הוא, ואם כן תפשוט מינה דלרבנן אסור משום העוברים, ואילו לרבי יהודה שאינו חושש לעוברים, מותר למכור בהמה לעובריה!? (7)
ומשנינן: הכי קאמרי ליה חכמים לרבי יהודה: טעמא דידן משום דאתיא לאיחלופי בבהמה, אלא את מאי טעמא שרית, משום דאין יכולה להתרפאות כמאן דזבנה לשחיטה דמי, כלומר, אין מקום לחוש לאיחלופי, כי הרואה את הקונה בהמה שבורה מבין הוא שלשחיטה נקנתה, ולא יבוא להתיר בהמה למלאכה, והלא מרביעין עליה ויולדת, וכיון דמרביעין עליה ויולדת משהא לה הגוי בביתו, והרואה את הבהמה עומדת בבית הגוי יסבור שמותר למכור בהמה ואפילו לא לשחיטה.
ואמר [והשיב] להו רבי יהודה לחכמים: לכשתלד בהמה שבורה אז נחוש לכך, אבל באמת אינה יולדת, דשבורה לא מקבלת זכר.
תא שמע שמותר למכור בהמה לעובריה, ממשנתנו ששנינו:
והנותן לו בקבלה, ולא קתני "אף על פי שאינו רשאי" כמו במוכר לו עובר; ואם כן משמע שמותר לתת בקבלה לגוי, והרי קבלה היא בהמה לחצי עובריה, ומבואר שמותר למוכרה לגוי.
דוחה הגמרא: וליטעמיך - שאתה מדקדק מהשמטת המשנה בסיפא ל"אף על פי שאינו רשאי - "המשתתף לו" ששנינו במשנתנו דלא קתני עלה "אף על פי שאינו רשאי", וכי הכי נמי דרשאי להשתתף עמו, והא אמר אבוה דשמואל: (8)
אסור לאדם שיעשה שותפות עם הגוי, שמא יתחייב לו הגוי לישראל שבועה, ונשבע לו הגוי בשם עבודת כוכבים שלו, ונמצאת אתה גורם לכך, והתורה אמרה [שמות כג יג]: "ושם אלהים אחרים לא תזכירו, לא ישמע [מן הגוי] על פיך [בהגרמת פיך] " -
אלא בהכרח: תנא במכירה לגוי "אף על פי שאינו רשאי" והוא הדין לשותפות שאינו רשאי.
ואם כן הכא - לענין קבלה - נמי, תנא במכירה "אף על פי שאינו רשאי", והוא הדין לקבלנות שאינו רשאי, ולא תפשוט ממשנתנו שמותר לתת לגוי בקבלה בהמה לעובריה.
מוסיפה הגמרא לפרש: ומאי שנא מכירה דנקט התנא בה להשמיענו שאינו רשאי, משום דעיקר מכירה היא, עיקר האיסור הוא במכירת בהמה. (9)
תא שמע שאסור למכור בהמה לעובריה, מן הברייתא דרבי יהודה הנזכרת לעיל:
רבי יהודה אומר: המקבל בהמה מן הגוי וילדה, מעלין אותו בשוויו, ונותן חצי דמיו לכהן; והנותן לו בקבלה אף על פי שאינו רשאי, קונסין אותו עד עשרה בדמיו, ונותן כל דמיו לכהן.
וחכמים אומרים: כל זמן שיד גוי באמצע, פטורה מן הבכורה.
דף ג.
מאי לאו אבהמה הוא שאמרו דקונסין אותו, ומשום שקבלה היינו שמסר לו את הבהמה כדי שיטפל בה ויזכה בחצי עובריה, הרי שאף מכירת בהמה לעובריה אסורה. (1)
ודחינן: לא מיירי בכגון שמסר בהמה שאינה מעוברת כדי שיזכה בעובריה, אלא שמסר לו בהמה מעוברת שיזכה בחצי העובר, ואעובר שמכר לגוי הוא דקנסינן ליה.
דיקא נמי כפירוש זה, מדקתני "קונסין אותו עד עשרה בדמיו" (2) לשון זכר, ומשמע דמי הולד ולא הבהמה שהיא לשון נקבה.
שמע מינה כפירוש זה.
אגב שהובאה הברייתא דרבי יהודה, מוסיפה הגמרא לבאר:
מסייעא - הברייתא ששנינו בה "קונסין אותו עד עשרה בדמיו" משום מכירת בהמה גסה לגוי - לריש לקיש! דאמר ריש לקיש:
המוכר בהמה גסה לגוי, קונסין אותו עד עשרה בדמיה.
ומסתפקת הגמרא: "עשרה בדמיה" דוקא הוא ולא יותר, או לאו דוקא, ואפילו תובע הגוי בתמורתו פי מאה מדמיו - יתן?
תא שמע: דאמר רבי יהושע בן לוי: המוכר עבדו לגוי - והפקיעו מן המצוות - קונסין אותו על זה עד מאה בדמיו, ומדריש לקיש אמר "עשרה בדמיה" ורבי יהושע בן לוי אמר "מאה בדמיו", משמע שדוקא קאמר ריש לקיש.
ומשנינן: לעולם אימא לך דהמוכר בהמה קונסין אותו עד עשרה בדמיה ותו לא, ושאני עבד שהחמירו לקונסו עד מאה בדמיו, משום דכל יומא ויומא מפקע ליה - האדון לעבדו, על ידי מכירתו לגוי - ממצוות.
ואיכא דאמרי: אמר ריש לקיש: המוכר בהמה גסה לגוי, קונסין אותו עד מאה בדמיה.
ומקשינן עלה מהא דתנן [דתניא]: והנותן לו בקבלה, אף על פי שאינו רשאי קונסין אותו עד עשרה בדמיו, ומשמע: אבל מאה בדמיו אינו חייב ליתן!?
ומשנינן: מכירה פסקה מיניה [מחלטת היא, ושוב אינה שלו לגמרי], ולכן קנסוהו עד מאה בדמיו, אבל קבלנות לא פסקה מיניה, ולכן לא קנסוהו אלא עד עשרה בדמיו. (3)
מסתפקת הגמרא בדברי ריש לקיש: האם דוקא קאמר "עד מאה בדמיה", או לאו דוקא כי גוזמא נקט ריש לקיש, ובאמת אינו חייב ליתן כל כך, ויותר מעשרה בדמיו אינו חייב ליתן? (4)
תא שמע: דאמר רבי יהושע בן לוי: המוכר עבדו לגוי, קונסין אותו עד עשרה בדמיו, ולא יותר, ואף שמפקיענו כל יום ויום מן המצוות, וכל שכן בהמה שאין קונסין אותו יותר מעשרה בדמיה, ובהכרח שדברי ריש לקיש שאמר "מאה בדמיה" לאו דוקא.
ודחינן: שאני עבד דלא הדר ליה [אינו חוזר להיות עבדו] אלא מפסידו, כי המוכר עבדו לגוי יצא לחירות כמבואר במשנה בגיטין מג ב, (5) ולכן אין מחייבין לפדותו ביותר מעשרה מדמיו שהרי נפסד גם את העבד, אבל בהמה שעל ידי הפדיון חוזרת היא לפודה, יש לומר שקונסין אותו אפילו עד מאה בדמיה.
תמהה הגמרא על הדחייה: בהמה מאי טעמא אתה אומר שיש להחמיר יותר משום דקא הדרא ליה [משום שחוזרת היא לפודה], והרי משום זה לא ניקנסיה אלא טפי חד [לא נקנסנו אלא להוסיף עוד פעם כדמי הבהמה שחוזרת לו] ולא יותר, ומה טעם יש לומר, שבשביל שחוזרת לו בהמה השוה עשרה זוז, יצטרך להוסיף על פדיונה עוד תשע מאות זוז!?
אלא דוחה הגמרא באופן אחר את הראיה מעבד שאין קונסים אלא עד עשרה בדמים:
עבד מילתא דלא שכיחא היא [אין הדבר מצוי] שימכור אדם את עבדו לגוי, וכל מילתא דלא שכיחא לא גזרו ביה רבנן, ולכן לא קנסו אלא עד עשרה בדמיו.
שנינו בברייתא על דברי רבי יהודה המחייב בבכורה את הנותן בקבלה לגוי והמקבל ממנו: וחכמים אומרים: כל זמן שיד הגוי באמצע פטור מן הבכורה:
אמר רבי יוחנן לבאר את מחלוקתם בשותפות גוי אם היא פוטרת מן הבכורה:
ושניהם - רבי יהודה וחכמים - מקרא אחד דרשו:
דכתיב "קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל" -
דרבנן סברי: "בכור" לבד - ולא "כל בכור" - אפילו מקצת בכור משמע, דהיינו אפילו בכגון שותפות גוי, שחלקו אינו קדוש בבכורה; וכתב רחמנא "כל" ללמדנו שאינו קדוש עד דאיכא כוליה ולא מקצת בכור, ולפטור שותפות גוי בבכור.
ורבי יהודה סבר בהיפוך: "בכור" לבד כוליה בכור משמע ולא מקצתו, ולכן כתב רחמנא "כל" ללמדנו דאפילו כל דהוא בכור, ולחייב כשיש לישראל רק חלק בבכור, ושותף הוא בו עם הגוי.
איבעית אימא לפרש את מחלוקתם באופן אחר: דכולי עלמא סברי: "בכור" לבד רובא בכור משמע, והיינו שיהיה רוב הבכור של ישראל; (6) ומחלוקתם היא מה בא ללמד "כל בכור":
מר - חכמים - סבר: "כל" משמע למלויי אתא שלא יקדש אלא כולו.
ומר רבי יהודה - סבר: "כל" לגרועי אתא, שיקדש אפילו מקצתו.
מוסיפה הגמרא לפרש: וכמה תהא שותפות של גוי, (7) ותהא פטורה מן הבכורה?
אמר רב הונא: אפילו אם אזנו של הבכור בלבד היה של גוי, הרי הוא פטור מן הבכורה לדעת חכמים.
מתקיף לה רב נחמן: ולימא ליה שקיל אזנך וזיל [יאמר הישראל לגוי: קח אזנך ולך]!? (8)
איתמר מחלוקת אמוראים בשיעור שותפות גוי לפטור בבכורה, ומשום ששניהם סוברים כרב נחמן דמצי אמר ליה "שקול אזנך וזיל":
רב חסדא אמר: אין שותפותו של הגוי פוטרת עד שיהא חלק הגוי דבר שעושה אותו נבילה אילו היה ניטל, כי באופן זה אינו יכול לומר לו "שקיל חלקך וזיל", שהרי היה מת. (9)
ורבא אמר: אפילו דבר שעושה אותו טריפה אם היה ניטל.
ומפרשינן: במאי קמיפלגי?
לכולי עלמא צריך שתהא השותפות בדבר שאם היה ניטל היה מת, אלא שנחלקו רב חסדא ורבא בטריפה אם היא חיה:
למאן דאמר אפילו דבר שעושה אותו טריפה, קסבר: טריפה אינה חיה.
ולמאן דאמר דוקא דבר שעושה אותו נבילה, סבר: אבל טריפה חיה.
אמרוה רבנן קמיה דרב פפא, כלומר, הסבירו התלמידים לפני רב פפא: הא דרב הונא הפוטר אפילו כשהיה שותף באוזן שהוא דבר שאינו עושה אותו נבילה ואפילו לא טריפה, ורב חסדא ורבא הסוברים שאין השותפות פוטרת עד שתהא בדבר שבהינטלו לא יחיה - לא פליגי, (10) כי:
הא דאמר רב הונא "אפילו אזנו", היינו בשותפות שהיתה לגוי בו [בבכור עצמו].
ואילו הא דאמרי רב חסדא ורבא דבעינן דבר שבהינטלו לא תחיה - היינו בשותפות שהיתה לגוי באמו ולא בבכור עצמו, שבזה אין די בשותפות שיש לו באזנה, אלא דוקא כשהשותפות היא בדבר שבהינטלו תמות. (11)
אמר להו רב פפא:
אי אפשר לפרש כן, כי: מאי שנא בו שפוטרת אפילו שותפות באזנו, משום דבעינן "כל בכור" שיהיה של ישראל, וליכא.
באמו נמי בעינן "כל מקנך [היינו האם] תזכר", וכשהגוי שותף באזנה הרי ליכא "כל מקנך".
אלא לא שנא, ורב הונא שפטר אפילו באזנו היינו גם באמו, ורב חסדא ורבא הצריכו דבר שבהינטלו ממנו תמות, גם בבכור עצמו. (12) מתקיף לה מר בר רב אשי לרב חסדא ורבא: (13)
מאי שנא בכור שאין לישראל בו את כל חיותו, כי לגוי שייך חלק שאם היה ניטל לא היה חי, מנפלים, דאף על גב דלאו בני חיותא נינהו [אינם יכולים לחיות] מכל מקום קדשי בבכורה, דהרי אמר מר על הכתוב [שמות יג יב]: "וכל פטר שגר בהמה אשר יהיה לך הזכרים לה'", דהיינו: עובר שגר [השי"ן בסגול, והגימ"ל בקמץ] במעי הבהמה - (14)
והוא הדין שיש לחייב בבכורה את חלק הישראל, ואף שבחלקו לבדו אין חיות לבכור!?
ומשנינן: התם בנפלים כיון דלא עריבו בהו חולין [אין שום חלק בבכור שהוא חולין], קרינא בהו בבהמה "כל בכור".
אבל הכא - בבכור שיש לגוי חלק בו - כיון דעריבו בהו חולין שהרי חלק הגוי אינו חייב בבכורה, לא קרינא בהו "כל בכור". (15)
רבי אלעזר לא על לבי מדרשא, אשכחיה לרבי אסי, אמר ליה: מאי אמור רבנן בי מדרשא? [רבי אלעזר לא בא לבית המדרש, ופגש ברבי אסי - שהיה בבית המדרש - ושאלו: מה אמרו החכמים בבית המדרש]?
אמר ליה רבי אסי לרבי אלעזר, כך אמרו בבית המדרש:
דף ג:
הכי אמר רבי יוחנן [שני הדברים הבאים אמר רבי יוחנן]:
א. אפילו אם חלקו של הגוי הוא אבר שבהינטלו הוי מום קל וכגון שהיה שותף באזנו, הרי זה פוטר מן הבכורה. (1)
ב. והדתנן לקמן טז ב: רחל מבכרת שילדה מין עז, ועז מבכרת שילדה מין רחל, פטורה מן הבכורה; ואם יש בו [בולד] מקצת סימנין שהוא דומה בהם לאמו, הרי זה חייב בבכורה. (2) ואמר על זה רבי יוחנן, ש"חייב" היינו דחייב ליתנו לכהן, אבל למזבח אינו קרב, ומשום שהשתנותו למין אחר מאמו - מום קבוע הוי, לשחוט עליו את הבכור בחוץ. (3) ומקשינן: בשלמא מה שאמר רבי יוחנן ד"אפילו מום קל", קא משמע לן כדרב הונא שפטר מן הבכורה אפילו אם אזנו של הבכור בלבד שייכת לגוי, ולאפוקי מדרב חסדא ורבא, שהצריכו שותפות בדבר שבהינטלו אין חיות.
אלא דמקצת עז בן רחל הוי מום קבוע, מאי קא משמע לן!? דכיון דאישתני [שנשתנה] למין אחר הוה ליה מומא [הרי זה מום]!? והרי תנינא לה במשנה לקמן מ א:
ופיו של הטלה דומה כשל חזיר... הרי זה מום. (4)
וכי תימא, התם - בפיו דומה לחזיר - הרי נשתנה בדבר שאין במינו קדוש בבכורה [כי אין חזיר קדוש בבכורה], אבל הכא - ברחל שילדה כמין עז - הרי נשתנה בדבר שבמינו קדוש בבכורה, ושינוי כעין זה עדיין לא שמענו, והצרך רבי יוחנן להשמיענו ששוחטין על כך את הבכור; כך הרי אי אפשר ליישב, כי: הא - שינוי לדבר שמינו קדוש בבכורה - נמי תנינא, שהרי שנינו לקמן מ ב בין המומין ששוחטין עליהן את הבכור:
עינו אחת של הטלה גדולה והשניה כדרכה, ואחת [או אחת] קטנה והשניה כדרכה, (5) ותנא בברייתא לפרש: "גדולה" היינו שעין הטלה גדולה כשל עגל, ו"קטנה" היינו שעין הטלה קטנה כשל אווז; והרי:
בשלמא "קטנה כשל אווז" ניחא שהוא מום, כי נשתנה בדבר שאין במינו קדוש בבכורה, שאין עופות חייבים בבכורה; אלא "גדולה כשל עגל" הרי יש במינו קדוש בבכורה, ולמה חשיב שינוי לשחוט עליו בחוץ!?
אלא לאו, משום דאמרינן: כיון דאישתני למין אחר, הוה ליה מומא ולא רק כשנשתנה לדבר שאין במינו קדוש בבכורה; ואם כן למה לן חידושו של רבי יוחנן!?
כתיב [ויקרא כא יח]: "כי כל איש אשר בו מום לא יקרב, איש עור או פסח או חרום או שרוע"; ופירוש שרוע: שאחד מאיבריו גדול מחבירו, כגון עינו אחת גדולה ועינו אחת קטנה.
ומשנינן: לא כאשר פירשת את המשנה שמשום השינוי נפטר מן הבכורה, ולעולם יש לומר דשינוי לדבר שיש במינו קדוש בבכורה אינו מום [אם לא שהשמיענו רבי יוחנן חידוש זה], וטעם עינו אחת גדולה כשל עגל דחשיב מום, הוא משום דהוה ליה "שרוע", היינו מי שעינו - או אחד משאר האברים הכפולים - אחת גדולה משל חברתה. (6)
הכי נמי מסתברא כפירוש זה: מהא דתנן לקמן מג א בתחילת פרק מומין אלו:
מומין אלו - שנזכרו לענין בכור בהמה בפרק על אלו מומין, וביניהם עינו אחת גדולה ועינו אחת קטנה - בין שהיו קבועין, בין שהיו עוברים הרי הם פוסלים [באדם] הכהן מן העבודה.
יתר עליהן אדם שהוא נפסל אף כשעיניו שתיהן גדולות מן הרגיל באדם, או שעיניו שתיהן קטנות מן הרגיל; הרי משמע:
גבי אדם הוא דפסיל מומין אלו, משום דכתיב [ויקרא כב ד]: "איש איש מזרע אהרן" ולמדנו מזה, דבעינן איש שוה בזרעו של אהרן, שדומה לבני אדם, אבל גבי בהמה כששתיהן גדולות או ששתיהן קטנות נמי (7) לא הוי מומא, ואם כן:
אחת גדולה ואחת קטנה מאי טעמא הוי מומא? אי משום שינוי, אם כן אפילו שתיהן גדולות כשל עגל או שתיהן קטנות כשל אווז נמי ליהוי מום; אלא לאו משום דהוה ליה "שרוע".
דוחה הגמרא את ההכרח שמום בעינו גדולה או עינו קטנה הוא משום "שרוע":
לא כאשר פירשת, אלא לעולם אימא לך דמשום שינוי הוא דהוי מומא כשעינו אחת גדולה כשל עגל או עינו אחת קטנה כשל אווז, ודקא קשיא לך: אם כן אפילו שתיהן גדולות או שתיהן קטנות ליהוי מום; אימא לך, דשתיהן גדולות או שתיהן קטנות אין זה חשוב שינוי, כי שתיהן גדולות משום בריאות יתירה, ושתיהן קטנות משום כחישות יתירה -