אור ברסלב
חברותא על בכורות פרק שלישי - הלוקח בהמה

חברותא על בכורות· הרב יעקב שולביץ

פרק שלישי - הלוקח בהמה

פרק שני - הלוקח עובר פרתו

מתניתין:

הלוקח בהמה מן הגוי, ואינו יודע אם ביכרה כבר ביד הגוי אם לא ביכרה:

רבי ישמעאל אומר:

עז שילדה בת שנתה [תוך שנה הראשונה ללידתה], הרי הולד ודאי לכהן, כי ודאי לא ילדה קודם ולד נוסף. (1)

ואם מכאן ואילך [לאחר שנתה הראשונה] ילדה, הרי הולד ספק בכור, כי שמא ילדה אצל הגוי בשנתה הראשונה.

רחל שילדה בת שתים [תוך שתי שנים ללידתה], הרי הולד ודאי לכהן, כי אי אפשר שתלד קודם, ואם ילדה מכאן ואילך [לאחר שתי שנים], הרי הוא ספק בכור.

פרה וחמור שילדו בנות שלש, הרי הולד ודאי לכהן, מכאן ואילך - ספק. (2)

אמר לו רבי עקיבא לרבי ישמעאל:

אילו היה הדין שבוולד גמור בלבד הבהמה נפטרת, ועד שלא ילדה ולד גמור הבא אחריו בכור הוא, כי אז אכן הדין היה כדבריך!

אבל אין הדבר כן, אלא אמרו: סימן הוולד בבהמה דקה: טינוף [שהפילה דם מרחמה, ואותו דם הוה ולד אלא שהפילה, ונקרא "טינוף"] (3) ואף שאין כאן ולד גמור, ובבהמה גסה סימן לולד: שיליא, ובאשה: שפיר [עור שיש בו צורת הולד] ושיליא. ושמא טינפה תחילה ושוב ילדה בהתוך שנתה, ואין זה בכור, וכן בכולם. ולפיכך:

זה הכלל: כל שידוע שביכרה אצל הגוי, אין כאן לכהן כלום, וכל שידוע שלא ביכרה אצל הגוי, הרי זה הולד שנולד - לכהן. ואם ספק אם ביכרה: יאכל הולד שנולד אצל הישראל במומו לבעלים, ואין להקריבו שמא חולין הוא בעזרה.

גמרא:

שנינו במשנה: עז בת שנתה ודאי לכהן, מכאן ואילך ספק:

ומקשינן: מיכן ואילך ספק!? ואמאי!? זיל בתר רוב בהמות, ורוב בהמות מתעברות ויולדות בתוך שנתן נינהו, והא ודאי מילד אוליד [והרי רובן מתעברות ויולדות בתוך שנתן, ואם כן, ודאי שאף זו ילדה ביד הגוי] והולד שנולד ביד הישראל לאחר שנתה אינו בכור!? (4)

וכי לימא רבי ישמעאל כרבי מאיר - המובא בהמשך הסוגיא - סבירא ליה, דחייש למיעוטא. (5)

ומשנינן: אפילו תימא כרבנן סבירא ליה לרבי ישמעאל, ומכל מקום לא קשיא:

ומשום דכי אזלי רבנן בתר רובא, ברובא דאיתיה קמן [רוב שנמצא לפנינו] כגון תשע חנויות מוכרות בשר שחוטה ותשע מוכרות בשר נבילה ונמצא בשר שאין אנו יודעים מאיזה חנות יצא, וכן סנהדרין שרובם מכריעים את הדין -

אבל רובא דליתא קמן [רוב שאינו לפנינו] וכרוב זה שאנו אומרים רוב בהמות מתעברות ויולדות ואף זו כמותם, לא אזלי רבנן בתר רובא. (6)

ומקשינן עלה: והא קטן וקטנה שאנו מסופקים עליהם אם סריס הוא הקטן או איילונית היא, ורוב העולם אינם סריסים דרובא דליתיה קמן היא, ומכל מקום קאזלי רבנן בתר רובא, הרי שלדעת חכמים אזלינן גם אחר רובא דליתא קמן!? דתניא:

קטן שנפלה אשת אחיו לפניו ליבום, וקטנה שנפלה ליבום, לא חולצין ולא מיבמין, דברי רבי מאיר, כדמפרש טעמא ואזיל.

אמרו לו חכמים לרבי מאיר:

יפה אמרת שקטן וקטנה אין חולצין, ומשום ש"איש" ["ואם לא יחפוץ האיש לקחת את יבמתו, ועלתה יבמתו השערה" - דברים כה ז] כתוב בפרשה למעט את הקטן מן החליצה, ומקשינן אשה לאיש, שהרי הוקשה לו "יבמתו". (7)

אלא מה טעם קטן וקטנה אין מייבמין!?

אמר להם רבי מאיר:

קטן אינו מייבם שמא יימצא סריס שאינו במצות יבום, וקטנה אינה מתייבמת שמא תמצא איילונית שאינה בת יבום, ונמצאו פוגעין בערוה [אשת אח שלא במקום מצוה].

ורבנן סברי: זיל בתר רוב קטנים, ורוב קטנים לאו סריסים נינהו. וכן זיל בתר רוב קטנות, ורוב קטנות לאו איילונית נינהו. ולפיכך אף הקטן והקטנה מייבמין.

הרי מבואר שאף ברוב שאינו לפנינו הולכים חכמים אחר הרוב, ולשיטתם אף במשנתנו יש לילך אחר רוב בהמות שמתעברות ויולדות בתוך שנתן, ולפטור את היולדת לאחר שנתה!?

אלא אמר רבא:

דף כ.

מחוורתא [התירוץ המחוור הוא]: רבי ישמעאל כרבי מאיר סבירא ליה דחייש למיעוטא, ולכן אף עז שילדה לאחר שנתה, הרי הולד ספק בכור. (1)

רבינא אמר ליישב את דעת רבי ישמעאל, אפילו תימא רבנן, לעולם רבי ישמעאל כחכמים הוא סובר, ומכל מקום אין לילך כאן אחר רוב בהמות מתעברות ויולדות תוך שנתן, ומשום דכי אזלי רבנן בתר רובא, ברובא דלא תלי במעשה כגון סריס ואיילונית, אבל רובא דתלי במעשה וכעיבור שתלוי במעשה הרבעה ויש לחוש שמא לא עלה עליה זכר (2) לא אזלו רבנן בתר רובא.

תנו רבנן: עז בת שנתה שילדה זכר, הולד הוא ודאי בכור, ויתננו לכהן. מיכן מגיל שנה ולהלן, הרי הוא ספק בכור.

רחל שילדה והיא בת שתים, לפני שמלאו לה שנתיים, העובר הוא ודאי בכור, ויתננו לכהן. מיכן ולהלן - ספק.

פרה בת שלש, לפני שמלאו לה שלש שנים, העובר שלה הוא ודאי בכור, ויתננו לכהן, מיכן ולהלן - ספק.

וחמורה זמנה ללידה ראשונה הוא כפרה, וכל זה הוא כרבי ישמעאל דמשנתנו.

רבי יוסי ברבי יהודה אומר: חמורה בת ארבע שנים ולא בת שלש, ובתוך הזמן הזה ודאי לא ילדה.

עד כאן דברי רבי ישמעאל.

וכשנאמרו דברים הללו לפני רבי יהושע: אמר להן: צאו אמרו לו לישמעאל: טעית! אילו בלידת וולד גמור בלבד בהמה נפטרת מהבכורה, שרק הוולד הבא אחרי לידת וולד גמור אינו בכור, אכן היה כדבריך, שאפשר לקבוע האם ילדה הבהמה בעבר או לא, לפי גילה של הבהמה עכשיו.

אבל, הרי אמרו חכמים: סימן הוולד בבהמה דקה - טינוף, שאם טינפה, ואפילו בתוך הזמן הזה, הוולד הנולד אחר הטינוף אינו בכור. ובבהמה גסה יש סימן לוולד הפוטר אותה מבכורה אפילו בתוך הזמן, אם יצא ממנה שליא. ובאשה - שפיר ושליא, וכדברי רבי עקיבא במשנתנו.

והוסיף רבי יהושע, ואמר: ואני, איני אומר כן, איני משיג על דברי רבי ישמעאל בלשון זו של חכמים, על אף שאכן קבלתי ["גמרתי"] גם אני מרבותי בלשון הזו, אלא, כך אני משיג על דבריו [והיינו שאני סובר אחרת מהם, ומכח סברתי אני משיג על דבריו]:

עז שטינפה בת ששה חדשים, פעמים שיולדת עוד בתוך שנתה. כי אם טינפה בחודש השביעי, ולאחר מכן, לאחר חמשה חדשים, ילדה ולד קיימא, הרי הוא פטור מהבכורה בגלל טינופה בחודש השביעי. ואם כן, עז שלקחה בת שנתה אין הכרח שלא טינפה קודם ביד הגוי.

ורחל שטינפה בת שנה, יולדת בתוך שתים, וכן בפרה וחמור. ואם כן, אי אפשר לקבוע זמן שאין הולד ספק בכור. (3)

אמר רבי עקיבא: אני לא באתי לידי מדה זו, איני יודע אם היא מטנפת בסוף ששה חדשים אם לאו, אלא, כך אני סבור: כל שידוע שביכרה, אין כאן לכהן כלום. וכל שוודאי לא ביכרה הרי זו לכהן. ואם ספק אם ביכרה, שלא ידוע אם טינפה או לא, יאכל במומו לבעלים -

ובהמשך הסוגיא מתבארים דברי כל אחד.

ודנה הגמרא: במאי קמיפלגי רבי ישמעאל, שאינו חושש לטינוף ביד הגוי, ורבי יהושע החושש לכך? לימא, בטינוף פוטר, האם אכן טינוף נחשב כלידת ולד, לפטור את הרחם שאין הבא אחריו חשוב בכור - קמיפלגי?

דרבי ישמעאל סבר: טינוף אינו פוטר, ורבי יהושע סבר: טינוף פוטר?

דוחה הגמרא: אי דחזינן דטניף [אילו היינו רואים שטינפה] דכולי עלמא לא פליגי דטינוף פוטר. והכא, בחוששין, האם צריך לחשוש לטינוף, קא מיפלגי:

רבי ישמעאל סבר: אין חוששין לטינוף, כי רוב בהמות אינן מטנפות, ולכן עז שילדה בתוך שנתה הוולד הוא ודאי בכור. ורבי יהושע סבר: חוששין לטינוף. (4) ומקשינן עלה: וכי לא חייש רבי ישמעאל למיעוט מטנפות!?

והאמר רבא לעיל: מחוורתא, רבי ישמעאל כרבי מאיר סבירא ליה, דחייש למיעוטא!? (5)

ומשנינן: כי חייש רבי ישמעאל למיעוטא, רק כשהמיעוט הוא לחומרא, וכגון הא דאמרינן לעיל שאף היולדת לאחר שנתה הרי ולדה ספק בכור, משום שמא מן המיעוט היא שאינה יולדת תוך שנתה -

אבל לקולא, כגון בנידון דידן, שילדה בתוך שנתה, שנחוש למיעוט מטנפות לעשותו ספק בכור ולא בכור ודאי, לא חייש רבי ישמעאל. (6)

ואיבעית אימא, לעולם בין לקולא בין לחומרא חייש רבי ישמעאל למיעוטא -

והכא, במטנפת, וחוזרת ויולדת בתוך שנתה [תוך שנה משנולדה], קמיפלגי:

דרבי ישמעאל סבר: מטנפת אינה חוזרת ויולדת בתוך שנתה, והא, עז שילדה בתוך שנתה, מדאוליד, ידעינן כי ודאי לא טניף, ובכור ודאי הוא.

ורבי יהושע סבר: מטנפת חוזרת ויולדת בתוך שנתה, ולכן חוששים אנו שטינפה, (7) והולד שנולד אצל הישראל אינו אלא ספק בכור.

מוסיפה הגמרא לפרש את מה שאמר רבי יהושע, ואני איני אומר כן, אלא עז שטינפה כשהיא בת ששה חדשים, יולדת תוך שנתה. רחל שטינפה בת שנתה, יולדת בתוך שתים:

ודנה הגמרא: מאי איכא בין "גמריה" [היינו מה שאמר רבי יהושע בתחילה, כפי שגמר מרבותיו] ל"סבריה" [למה שאמר בשם סברת עצמו], והרי בין לזה ובין לזה חיישינן לטינוף, ונקטינן שהמטנפת חוזרת ויולדת בתוך שנתה, ואין זה ודאי בכור אלא ספק בכור?

זמן עיבורה של עז הוא חמשה חדשים מיום ליום.

ומפרשינן: נפקא מינה כגון שטינפה בסוף ששה. כלומר, אם ידענו שלא טינפה בתוך ששה, ובהכרח שאם טינפה לא טינפה אלא כשכבר היתה בסוף ששה חדשים ללידתה, דהיינו, ביום הראשון של החודש השביעי, וילדה תוך שנתה, אם הולד בכור הוא או אינו בכור.

והיינו, שרבי יהושע עצמו הרי אמר "טינפה בת ששה יולדת תוך שנתה", ומטעם זה אין הולד בכור. ואילו רבי יהושע ד"גמריה" לא הזכיר טינוף בגיל זה. ואכן חלוקים הם בזה, ולרבי יהושע דגמריה, אפילו אם טינפה בסוף ששה וילדה בתוך שנתה הולד הוא בכור, דנקטינן שהטינוף אינו טינוף גמור. ויסוד מחלוקתם בפרט הזה מתפרש בשלשה אופנים:

האופן הראשון:

ואיכא בינייהו בין גמריה לסבריה, מימרא דזעירי.

דאמר זעירי: אין טינוף פחות משלשים יום. כלומר, אין הבהמה מקבלת זכר עד שיעברו שלשים יום מהטינוף. (8)

לגמריה, שלא הזכיר טינוף, אית ליה דזעירי. ומאחר שילדה תוך שנתה וזמן עיבורה הוא חמשה חדשים שלמים, הרי בהכרח שנתעברה בתוך שלשים יום לטינוף שהיה בתחילת החודש השביעי ללידתה, ומאחר שקיבלה זכר בתוך שלשים יום, אין זה טינוף גמור לפטור את הרחם, והבא אחריו בכור הוא.

לסבריה: לית ליה דזעירי, ומקבלת היא זכר אף בתוך שלשים יום לטינוף, ולכן אפילו טינפה לאחר ששה חדשים וילדה תוך שנתה, אינו בכור. (9)

האופן השני:

ואיבעית אימא: דכולי עלמא אית להו דזעירי, ואי אפשר שתתעבר תוך שלשים יום לטינוף גמור, והכא: ביולדת למקוטעין [עד שלא נשלם החודש החמישי להריונה] קמיפלגי:

דף כ:

לגמריה: לא אמרינן יולדת למקוטעין, אלא חמשה חדשים שלמים מעוברת היא, ואי אפשר שהמתינה שלשים יום מן הטינוף עד שקיבלה זכר והרתה עוד חמשה חדשים שלמים בתוך שנתה, ובהכרח שאין זה טינוף.

לסבריה: אמרינן יולדת למקוטעין, ושמא ילדה קודם שמלאו לה חמשה חדשים, והריונה אכן היה לאחר שלשים יום לטינוף, ואין הולד שנולד חשוב בכור שכבר נפטר הרחם בטינוף.

האופן השלישי:

ואיבעית אימא: לכולי עלמא לא אמרינן יולדת למקוטעין אלא במלאות לה חמשה חדשים -

והכא, במקצת היום - היינו מקצת יום השלשים לטינופה ומקצת יום האחרון של עיבורה - ככולו. כלומר, שלשים יום נשלמים בתחילת היום, ובאותו יום היא מקבלת זכר, וכן ביום האחרון של חמשת חדשי הריונה הרי היא יולדת - קמיפלגי:

לסבריה: אמרינן מקצת היום ככולו, ונמצא שאף אם טינפה למחרת הגיעה לששה חדשים, יכולה היא ללדת בשני הימים האחרונים של השנה, כי יכולה היא להתעבר ביום האחרון של החודש השביעי ללידתה, וללדת ביום העשרים ותשע לחודש השנים עשר ללידתה, או להתעבר למחרת תום החודש השביעי, וללדת ביום האחרון של שנתה, כיון שאנו אומרים מקצת היום ככולו.

לגמריה: לא אמרינן מקצת היום ככולו, וכל שטינפה למחרת תום החודש הששי, אי אפשר שתקבל זכר אלא מיום הראשון של החודש השמיני, ותלד למחרת תום שנתה, ואם ילדה בתוך שנתה בהכרח שלא היה זה טינוף גמור.

ומוסיפה הגמרא לפרש את המשך הברייתא: אמר רבי עקיבא: אני לא באתי לידי מידה זו, אלא כל שידוע שביכרה אין כאן לכהן כלום, וכל שלא ביכרה הרי זו לכהן, ספק יאכל במומן לבעלים:

מאי איכא בין רבי עקיבא לרבי יהושע!? שהרי ודאי טעמו של רבי עקיבא הוא משום טינוף שהרי לא יחלוק על מה שאמר רבי ישמעאל דעז בת שנתה שילדה אין לחוש לה ללידה קודמת!?

אמר רבי חנינא מסורא: חלב פוטר איכא בינייהו. כלומר, עז חולבת, שילדה לאחר מכן אם הכרח הוא שכבר ילדה מקודם ונפטר רחמה, או לא:

רבי עקיבא סבר: חלב פוטר, כי הלך אחר רוב בהמות, ורוב בהמות אין חולבות אלא אם כן, יולדות, והא מדקא חלבה מילד ילדה [כיון שראינוה חולבת בהכרח שכבר ילדה]. (1)

ורבי יהושע סבר: חיישינן למיעוטא שחולבות בלא ללדת, וחיישינן שמא זה שילדה לאחר חליבתה בכור הוא.

ומקשינן עלה: ומי חייש רבי יהושע למיעוט [וכי חושש רבי יהושע למיעוט]!?

והתנן: אשה שהלכה היא ובעלה למדינת הים, ומת בעלה בלי בנים ובלי אחים, והיתה לה לאלמנתו חמות, אינה חוששת שמא ילדה חמותה אח לבעלה המת והיא זקוקה לו ליבום, (2) אבל אם יצאה האשה ממקומה כשחמותה מליאה [מעוברת] הרי זו חוששת שמא ילדה אח זכר לבעלה המת, והיא זקוקה לו ליבום.

רבי יהושע אומר: אפילו היתה חמותה מליאה אינה חוששת.

ואמרינן: מאי טעמא דרבי יהושע? משום דקסבר: רוב מעוברות אכן יולדות ואולם המיעוט מפילות, וכל היולדות, יולדות מחצה זכרים המזקיקים ליבום ומחצה נקבות שאינן מזקיקות ליבום, והוו להו זכרים בני קיימא מיעוטא, ולמיעוטא לא חיישינן. הרי שרבי יהושע אינו חושש למיעוט. (3)

אלא, אל תאמר שמחלוקת רבי יהושע ורבי עקיבא בברייתא דידן אם חלב פוטר, היא שלרבי יהושע חלב אינו פוטר ולרבי עקיבא חלב פוטר, אלא איפוך,

אימא: רבי יהושע סבר: הלך אחר רוב בהמות, ורוב בהמות אינן חולבות אלא אם כן, יולדות, ורבי עקיבא סבר: חיישינן למיעוטא. (4) מסייעת הגמרא לכך שיש להפוך את השיטות: והתניא [בניחותא]: חלב פוטר, דברי רבי יהושע. רבי עקיבא אומר: חלב אינו פוטר.

תנו רבנן:

א. הברייתא והסוגיא שעליה, מתבארת כאן לפי פירוש רש"י כפי שגרס בדבריו החק נתן [הובא באהל משה].

ב. אין מצטרפות בהמות לחיוב מעשר, אלא אם כן נולדו בשנה אחת, וקיימא לן שראש השנה למעשר בהמה הוא אחד באלול.

גדייה (5) שילדה שלש בנות בכרס אחד, וכל בנותיה ילדו שלש שלש בנות, (6) כולן, כל תריסר הבהמות, שלשת הבנות, ותשעת בנות הבנות, נכנסות לדיר להתעשר. כלומר, יתכן הדבר שנולדו כל אלו בשנה אחת, כך שיהיו ראויים להתעשר כאחת.

אמר רבי שמעון: אני ראיתי גדייה שעישרה בתוך שנתה. כלומר, תוך שנה מלידת בנותיה ילדו הבנות עצמן עד שהשלימו לעשר בהמות כדי מעשר, וכעין שאמר תנא קמא, ולקמן מפרש מאי בינייהו.

ומקשינן לתנא קמא: למה לי למיתני "וכל בנותיה ילדו שלש שלש"? והרי אין אנו זקוקים אלא לעשר בהמות מן הבנות ובנותיהן, ואם כן: הרי סגי שתוליד חד מינייהו [מן הבנות] תלת, ואינך בנות סגי שיולידו תרתי תרתי [הרי די שתלד רק אחת משלשת הבנות שלש בנות, ואחיותיה ילדו שתי בנות, והרי עשר בהמות למעשר]!?

ומשנינן: איידי דאיכא חדא מן הבנות דלא סגיא שלא יתכן שיהיה חיוב מעשר בלא שתלד שלש בנות, תנא כולהו בנות דילדו שלש שלש [כיון שאחת מן הבנות בהכרח יש להעמיד שילדה שלש בנות, לכן נקט התנא גם באחיותיה לידת שלש בנות ולא שתים].

ואכתי מקשינן: ולמה לי למיתני שלש בנות לבנות כלל!? לילדו כולהו בנות תרתי בנות, והרי תשע בהמות בנות ובנות הבנות, ותיהדר איהי ותוליד בהדייהו [ועוד תלד האם עצמה ולד נוסף באותה שנה], והרי עשר בהמות!?

דף כא.

לימא קסבר תנא קמא מטנפת אינה חוזרת ויולדת בתוך שנתה. כלומר, אפילו אם טינפה בשנה זו, שוב אינה חוזרת ויולדת עד מלאת שנה לטינופה, וכל שכן זו, שילדה בשנה זו, שאינה חוזרת ויולדת עד מלאת שנה ללידה הקודמת. ולכן אי אפשר לצרף בת אחר בת למעשר, כי לא נולדו בשנה אחת.

ודחינן: אפילו אם תמצי לומר מטנפת חוזרת ויולדת בתוך שנתה, אבל יולדת ולד גמור, ודאי אינה חוזרת ויולדת בתוך שנתה, ואי אפשר שתלד בהמה בת אחר בת בתוך שנה. (1)

מוסיפה הגמרא לפרש את המשך הברייתא, אמר רבי שמעון: אני ראיתי גדייה שעישרה בתוך שנתה:

ודנה הגמרא: מאי איכא בין תנא קמא לרבי שמעון?

ומפרשת הגמרא, שנחלקו באופן שטינפו הבנות ביום האחרון של החודש הששי ללידתם, ומחלוקתם היא, שלתנא קמא אי אתה מוצא שיתעשרו הבנות ובנות הבנות אלא אם ילדו הבנות ביום תום השנה מלידתן, ואילו רבי שמעון סובר, שפעמים אתה מוצא שיתעשרו הבנות ובנות הבנות אף "בתוך שנתה", דהיינו, אפילו בתוך - ולא בסוף - אותה שנה שילדה האם את שלשת הבנות הראשונות. ואת יסוד מחלוקתם מבארת הגמרא בכמה אופנים: (2)

האופן הראשון:

איכא בינייהו, בין תנא קמא לרבי שמעון - דזעירי.

דאמר זעירי: אין טינוף פחות משלשים יום, והיינו שאינה מקבלת זכר עד שלשים יום מעת שטינפה:

תנא קמא אית ליה דזעירי, וצריך אתה ליתן מיום טינופם, שהיה ביום תום החודש הששי ללידתם, עוד שלשים יום שלמים. ורק למחרתו, בסוף החודש השביעי מעת שנולדו, מקבלות הן זכר, ושוב צריך אתה ליתן חמשה חדשים שלמים להריונן, ויולדות למחרתו, דהיינו, ביום תום שנה מלידתן.

ואילו רבי שמעון לית ליה דזעירי, ואין הן צריכות להמתין שלשים יום מטינופן עד שיקבלו זכר, ונמצא שאף אם טינפו ביום תום ששה חדשים מלידתן יכולות הן לילד בחודש האחרון לשנתן, ולא דוקא ביום תום שנה מלידתן.

האופן השני:

ואיבעית אימא לפרש את יסוד מחלוקתם: דכולי עלמא אית להו דזעירי שאינה מקבלת זכר עד שלשים יום מטינופה, והכא, ביולדת למקוטעין קא מיפלגי:

תנא קמא סבר: אינה יולדת למקוטעין, ואינה יולדת עד מחרת תום חמשה חדשי הריון.

ורבי שמעון סבר: יולדת למקוטעין, ויכולה היא לילד בחודש החמישי להריונה, ולא דוקא ביום תום שנה מלידתה.

האופן השלישי:

ואיבעית אימא, דכולי עלמא אינה יולדת למקוטעין, והכא במקצת היום ככולו, האם מקצת היום האחרון לשלשים הימים שמטינופה, ומקצת יום האחרון של חמשת חדשי הריונה, נחשבים כיום שלם, קא מיפלגי: לתנא קמא, לא אמרינן "מקצת היום ככולו", וצריכה היא שלשים יום שלמים מטינופה, ורק למחרתו מקבלת היא זכר, וכן צריכה היא חמשה חדשים שלמים שלמחרתו יולדת, ונמצא שלא תלד עד יום האחרון של שנת לידתה.

לרבי שמעון, אמרינן "מקצת היום ככולו", ונמצאת יולדת יום או יומיים קודם תום שנת לידתן.

האופן הרביעי:

ואיבעית אימא, דכולי עלמא אמרינן מקצת היום ככולו.

והכא, במחוסר זמן, קודם יום השמיני ללידה, שאינו ראוי להקרבה, כדכתיב "ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לה'", האם הוא נכנס לדיר להתעשר, קמיפלגי:

תנא קמא סבר: מחוסר זמן אינו נכנס לדיר להתע שר.

ורבי שמעון סבר: מחוסר זמן נכנס לדיר להתעשר. (3)

ולכן אמר רבי שמעון שמתעשרים בתוך שנתן, והיינו, שאפשר לעשרן בתוך שנתן שנולדו, ביום לידתן עצמו, כשנולדו לפני סוף היום. אבל לתנא הן מתעשרין לשנה הבאה.

דף כא:

והתניא [בניחותא]: רבי שמעון בן יהודה אומר משום רבי שמעון:

מחוסר זמן נכנס לדיר להתעשר ומתקדש בקדושת מעשר בהמה, אף שאינו נקרב על המזבח עד יום השמיני, והרי הוא כבכור. מה בכור קדוש לפני זמנו, שהרי עם יציאתו מן הרחם הוא קדוש, אף מעשר שהוא מחוסר זמן קדוש לפני זמנו, וקרב לאחר זמנו.

ומקשינן: אדיליף מבכור, נילף מקדשים שאין להקדישם כשהם מחוסרי זמן!? (1)

ומשנינן: מסתברא, מבכור הוה ליה למילף למעשר ולא מקדשים, שכן דומה מעשר לקדשים בארבעה דברים: א. גואל, הן בכור והן מעשר אינם נגאלים [נפדים] ואפילו כשנפל בהם מום.

ב. מום, הן בכור והן מעשר קדושים קדושה גמורה אף אם יש בהם מום. תאמר בשאר קדשים שאם קדם מום קבוע להקדישן אינם קדושים אלא קדושת דמים.

ג. תמורת, הן בכור והן מעשר אין תמורתן קריבה על המזבח.

ד. אכילה, הן בכור והן מעשר שנפל בהם מום נאכלים: הבכור לכהן, והמעשר לבעלים, תאמר בשאר קדשים שאינם נאכלים אלא נפדים. (2)

ומקשינן: אדרבה מקדשים הוה ליה למילף למעשר, שכן דומה המעשר להם בארבעה דברים אחרים: א. פשוט, הן מעשר בהמה והן שאר קדשים פשוטים ולא בכורים הם.

ב. זכר, הן מעשר בהמה והן שאר קדשים נוהגים אפילו שלא בזכר, תאמר בבכור שאינו נוהג אלא בזכרים.

ג. קדוש, הן מעשר והן שאר קדשים אינם קדושים מאליהם, תאמר בבכור שהוא קדוש מאליו.

ד. במתנות, הן מעשר והן שאר קדשים אינם ממתנות כהונה, תאמר בבכור שממתנות כהונה הוא.

אלא, רבי שמעון "העברה העברה" ["כל אשר יעבור תחת השבט", "והעברת כל פטר רחם לה'"], גמיר מבכור, שאף מחוסר זמן נכנס לדיר להתעשר.

שנינו במשנה: סימן הוולד בבהמה דקה - טינוף:

שואלת הגמרא: היכי דמי טינוף?

אמר רב: כדאמרי רעוותא [הרועים] דצלתא עצר חיותא [נעצר רחמה ונימוק העובר].

ושמואל אמר: בעבועי דדמא [פולטת אבעבועות של דם].

מוסיפה הגמרא: וצריך להראותו לחכם, לידע אם ולד הוא, שיפטור את הבא אחריו מן הבכורה.

ותמהינן: חכם מנא ידע [מנין יודע]!?

אמר פירש רב פפא: צריך להראותו לרועה חכם.

אמר רב חסדא:

הרי אמרו: יצירת הוולד באשה ארבעים יום מהלילה ששימשה בו, והמפלת אור ארבעים יום, צריכה לישב ימי טומאה וטהרה של יולדת, אבל אם הפילה קודם לכן, הרי זה מים בעלמא. (3) אך בעי [שאל] רב חסדא: יצירת הולד של בהמה בכמה, ונפקא מינה, שאם טינפה קודם לזה אינו ולד לפטור את הבא אחריו מן הבכורה?

אמר ליה רב פפא לאביי: וכי לאו היינו דזעירי, דאמר זעירי: אין טינוף פחות משלשים יום, וסלקא דעתיה דרב פפא לפרש, שאינו חשוב טינוף אם לא עברו שלשים יום מאז שעלה עליה זכר. הרי שיצירת הולד בבהמה היא שלשים יום?

אמר ליה אביי: ההוא דזעירי, לא לענין משך הזמן שהיה הטינוף במעי הבהמה קאמר דהוי שלשים יום, אלא לקבל זכר אחר הטינוף הוא דאיתמר, לומר, שאין המטנפת מקבלת זכר עד שלשים יום מטינופה. (4)

איתמר:

מצינו במשנתנו דין לוקח מגוי שאם ילדה לאחר שנתה הרי הוא ספק בכור, לוקח מישראל מאי?

אמר רב: הנולד ראשון ביד הלוקח - ואפילו לאחר שנתה - בכור ודאי הוא, דאם איתא דביכרה אצל המוכר אישתבוחי הוה מישתבח ליה [משתבח היה המוכר בפני הלוקח] בבהמתו שכבר ביכרה, ולא תסתכן עוד בלידה הבאה. (5)

ושמואל אמר. אינו אלא בכור ספק, ואין להוכיח מאי אמירתו של המוכר, כי סבר לשחיטה קא בעי ליה ולא להוליד ולדות, ולא איכפת ללוקח שעדיין לא ביכרה.

ורבי יוחנן אמר: הנולד ראשון חולין ודאין הוא. ומאי טעמא? משום דאם איתא דלא ביכרה, כיון דאיכא איסורא בולד הנולד ראשון אודועי הוה מודע ליה ללוקח ומזהירו על כך, ולא היה נמנע משום שהוא סובר דלשחיטה נקנתה הבהמה.

תניא כוותיה דרבי יוחנן דאמר חולין, ממה ששנינו בחולין פג א:

בארבעה פרקים בשנה [שדרך ישראל לעשות סעודות, וסתם הלוקח בהמה אינו לוקח אלא לשוחטה מיד], המוכר בהמה לחבירו צריך להודיעו אמה מכרתי לשחוט, בתה מכרתי לשחוט, ואלו הן: ערב יום טוב האחרון של חג...

ובברייתא [שם] איתא: אם לא הודיעו המוכר "אמה מכרתי לשחוט", הולך הלוקח ושוחט ואינו נמנע משום "אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד". הרי דסמכינן על כך שהמוכר היה מזהירו למונעו מאיסור, והוא הדין שהיה מזהירו שלא יעבור ויחלל את קדושת הבכור.

שואלת הגמרא: לימא תיהוי ברייתא זו תיובתא דרב ושמואל החולקים על רבי יוחנן?

ומשנינן לשיטתם: התם - גבי אותו ואת בנו - במוכר תליא מילתא, כלומר חובה עליו להודיע בימים אלו שאמה מכר לשחוט, וכיון שלא הודיעו ודאי לא מכר את אמה, אבל הכא בלוקח תליא מילתא כי הבהמה שלו ועליו להפריש בכורותיו, ואין זה ענינו של המוכר. (6)

מתניתין:

רבי אליעזר בן יעקב אומר:

בהמה גסה מבכרת ששפעה חררת דם, הרי זו [החררה] תקבר, ופטורה מן הבכורה, שאין הולד הבא אחריה חשוב בכור. ותתבאר המשנה בגמרא.

גמרא:

תני רבי חייא בברייתא, כהמשך לדברי רבי אליעזר בן יעקב: (7) אבל אינה מטמאה החררה לא במגע ולא במשא, ואף שהנבילה מטמאה במגע ובמשא.

ומקשינן: והרי שנינו במשנה שתיקבר, ובפשוטו היינו משום דחיישינן שמא ולד זכר היה ונימוק, ואסור בהנאה משום בכור. אבל לדברי רבי חייא תיקשי: ומאחר דאינה מטמאה לא במגע ולא במשא ואין בו דין ולד, אמאי תיקבר!? (8)

דף כב.

תוכן העניינים

חברותא על בכורות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה