חברותא על בכורות· הרב יעקב שולביץ
פרק רביעי - עד כמה
מתניתין:
עד כמה זמן ישראל חייבין ליטפל בבכור, ולהתעסק בו ולגדלו עד שיתנו לכהן?
בהמה דקה, חייבים לטפל בה עד שלשים יום, ובבהמה גסה, חמישים יום.
רבי יוסי אומר: בבהמה דקה צריך לטפל בה שלשה חדשים מפני שטפולה של דקה מרובה. דכיון ששיניה דקות אינה יכולה לחיות בלא אמה.
ומאימתי הוא מונה לו? אם תם הוא, מונה לו מיום שמיני שרק מאותו היום הוא ראוי להקרבה. (1)
ואם אמר לו הכהן בתוך זמן זה שמוטל על הבעלים לטפל בה - תנהו לי, ואני אטפל בו, הרי זה לא יתננו לו, משום דנראה ככהן המסייע בבית הגרנות, שטורח עבור ישראל כדי שיתן לו מתנות כהונה.
ואם הבכור בעל מום הוא, ואמר לו הכהן - תנהו לי קודם הזמן, כדי שאוכלנו - מותר לישראל ליתן לו, הואיל והוא ראוי לאכילה לאלתר אין זה ככהן המסייע בבית הגרנות.
ובשעת שהיה המקדש קיים והבכור היה קרב למזבח. הרי אם היה בכור תמים ואמר לו, תן לי [ולא אטפל בו, אלא] ואקריבנו, מותר ליתן לו.
מצות הבכור שיהיה נאכל שנה בשנה, היינו תוך שנה ללידתו. בין אם הוא תם, בין אם הוא בעל מום, שנאמר: "לפני ה' אלוהיך תאכלנו שנה בשנה".
ואם נולד בו מום בתוך שנתו, רשאי לקיימו כל שנים עשר חדש.
נפל בו מום לאחר שנתו, אינו רשאי לקיימו אלא עד שלשים יום.
גמרא:
והוינן בה: מנא הני מילי שחייב הישראל לטפל בבכור בהמה דקה שלושים יום ובבהמה גסה חמשים יום?
אמר רב כהנא: דאמר קרא, "מלאתך ודמעך לא תאחר, בכור בניך תתן לי". "כן תעשה לשורך לצאנך".
והכי דרשינן לה: "בכור בניך תתן לי" - שלאחר שלשים יום תפדנו.
"כן תעשה לצאנך" - תתנו לאחר שלשים יום.
"מלאתך ודמעך לא תאחר". "מלאתך", אלו הבכורים, "לא תאחר" - אלא תביאם לבית הבחירה.
וכשם שהבכורים באים לאחר חמישים יום שבין פסח לעצרת - "כן תעשה לשורך", שתתננו לכהן לאחר חמישים יום.
ומקשינן: איפוך אנא? ונדרוש: בכור בניך תתן לי - כן תעשה לשורך. ונאמר, שזמנו לטיפול הוא שלשים יום כפדיון הבן. מלאתך ודמעך לא תאחר - כן תעשה לצאנך. ויהיה זמנו של צאן לטיפול, חמישים יום.
ומתרצינן: מסתברא, דדרשינן דמוקדם למוקדם. שהנכתב מוקדם בפסוק הראשון - הבאת בכורים - ילמד על הנכתב מוקדם שבפסוק השני - שור. דמאוחר בפסוק הראשון - פדיון הבן - ילמד לדמאוחר - על צאן, שנכתב השני, בפסוק השני.
ומקשינן: אדרבה! הוה ליה למדרש, דסמיך ליה לדסמיך ליה. שסוף הפסוק הראשון - "בכור בניך", ילמד על הסמוך לו, שהוא הראשון שבפסוק השני - "כן תעשה לשורך".
אלא אמר רבא: מהכא דרשינן לה. "כן תעשה לשורך". והאי קרא אייתר, דהוה ליה למכתב בכור בנך שורך וצאנך תתן לי. וקאתי למדרש: הוסיף לך הכתוב עשייה אחרת בשורך.
ומקשינן: ואימא בעינן שיתין יומין? והפסוק בא להוסיף עשיה שלשים יום, על העשיה של פדיון הבן!?
ומתרצינן: לא מסרך [כמו - מסר לך] הכתוב שיעור עשיה. אלא לחכמים מסרם, והם אמרו חמשים יום.
תניא כוותיא דרבא: "בכור בניך תתן לי - כן תעשה לצאנך". מלמד שבהמה דקה מטפל בה שלשים יום, ואחר כך נותנה לכהן.
יכול אף לשורך גם כן שלשים יום, ולא חמישים?
תלמוד לומר: "תעשה". הוסיף לך הכתוב, עשיה אחרת בשורך. ולא מסרך הכתוב, אלא לחכמים.
מכאן אמרו: עד כמה ישראל חייבין לטפל בבכור? בבהמה דקה שלשים יום. בגסה חמשים יום.
רבי יוסי אומר: בדקה מטפל בה שלשה חדשים. ואחר כך נותנה לכהן. והטעם שמגדלה כל הרבה זמן: מפני שטפולה של בהמה דקה מרובה. מאי מפני שטפולה מרובה?
תנא: מפני ששיניה דקות, ואינה יכולה לאכול עשב. ואם לא תהיה עם אמה תמות.
שנינו במשנה: אם אמר לו הכהן בתוך הזמן תנהו לי, הרי זה לא יתן לו:
והוינן בה: מאי טעמא לא יתן לו?
אמר רב ששת: מפני שנראה ככהן המסייע בבית הגרנות. שמונע מהישראל את הטרחה בטפולה במשך הזמן שצריכה להיות אצלו ותמורת זה הוא נותן לו את הבכור. וזה ככהן המסייע לבעל השדה לדוש ולזרות את התבואה בבית הגרנות כדי שיתנו לו את התרומה, ואסור כדלקמן.
תנו רבנן: הכהנים והלוים והעניים המסייעים בבית הגרנות כדי לקבל תרומות ומעשרות, ובבית המטבחים כדי לקבל זרוע לחיים וקיבה -
אין נותנים להם תרומה ומעשר בשכרן. ואם עושין כן, שטורחים אצל הבעל הבית כדי שיתן להם מתנות - חיללו קדשי השם!
ועליהן הכתוב אומר: "שחתם ברית הלוי". ואומר: "ואת קדשי בני ישראל לא תחללו ולא תמותו".
מאי ואומר?
וכי תימא שחילול התרומות ומעשרות מיתה לא מחייב -
תא שמע: "ואת קדשי בני ישראל לא תחללו ולא תמותו".
ובקשו חכמים לקונסן. את בעלי הבתים שנותנים להם לסייע בבית הגרנות, והקנס - להיות מפרישין עליהן תרומה ומעשר משלהם פעם שניה.
ומפני מה לא קנסום חכמים?
כי חששו דלמא אתי לאפרושי מן הפטור על החיוב. שמא כשיבוא לעשר טבל גמור [שחייב בתרומות ומעשרות מהתורה] יעשר עליו מפירות אלו שחייבים בהפרשה רק מדרבנן, שמן התורה הם כבר מעושרים. ולכן לא קנסום חכמים לעשר שוב.
דף כז.
תנא, ובכולן יש בהן (תחילת העמוד) טובת הנאה לבעלים. והתנא מפרש מה היא טובת ההנאה: כיצד: ישראל שהפריש תרומה מכריו, ועדיין לא נתנה לכהן. ומצאו ישראל אחר. ואמר לו: הא לך סלע זה ותנהו את התרומה לבן בתי שהוא כהן - מותר לעשות כן.
אבל אם היה כהן אומר לישראל הא לך סלע ותן לכהן אחר, שהוא קרוב שלי, את התרומה שהפרשת - אסור. מפני שהתרומה ראויה לאותו הכהן עצמו, ונראה הדבר ככהן המסייע בבית הגרנות.
ומקשינן: ותנא דברייתא שאמר שבכולן יש טובת הנאה לבעלים והדר פריש "כיצד - ישראל שהפריש תרומה", מאי טעמא לא קאמר נמי מתנות כהונה, וכגון טבח שהפריש מתנותיו, ורועה שנולדו לו בכורות.
ומתרצינן: אמר לך: תרומה - הטעם שהותרה טובת הנאה שבה, כיון דקדושת הגוף היא.
דכיון דלא מתחלא, שלעולם קיימא בקדושתה, לא אתי אנשי למיטעי בה ולחשוב שהמעות שנתן עבורם חיללו את קדושת התרומה.
אבל הני מתנות כהונה, דקדושת דמים נינהו, שאם הכהן רצה למכור לישראל זרוע לחיים וקיבה רשאי, הרי כיון דאין בהם קדושת הגוף [שמותרים באכילה לזר], אתו למיטעי בהון.
שיתכן וקא סבר אותו שנתן את המעות לכהן - תתחל קדושתייהו אארבעה זוזי שנתן לכהן עבורם, ואתא למינהג בהם מנהג דחולין, בכך שלא יאכלם דרך גדולה וכבוד, בצלי וחרדל, ולכן אין בהם טובת הנאה לבעלים.
מדין תורה חיוב הפרשת תרומות ומעשרות הוא רק בארץ ישראל. ונביאים שהיו בזמן חורבן הבית הראשון התקינו שיהיו מפרישין תרומות ומעשרות גם בבבל מפני שהיא סמוכה לארץ ישראל.
והחכמים שהיו אחר דורו של עזרא תקנו שיהיו נוהגות אף בארץ מצרים ובארץ עמון ומואב מפני שהם סביבות ארץ ישראל. (2)
להלן בסוגיה כמה דינים בהן הקילו בתרומת חוצה לארץ מתרומת ארץ ישראל. (3)
אמר רבא: תרומת חוצה לארץ, שחובתה מדרבנן - אין בה משום כהן המסייע בבית הגרנות. דלא חמירא כל כך.
רב חמא יהיב לשמעיה. היה נותן למשמשו שהיה כהן, תרומה בשכרו.
אמר שמואל: תרומת חוצה לארץ בטילה ברוב חולין. מה שאין כן תרומה דאורייתא שבטילה באחד ומאה. ותרומה זו שבטלה ברוב מותרת לזר (4).
רבה, שהיה כהן, היה מבטלה לתרומת חוץ לארץ ברוב. ואוכלה לה בימי טומאתו.
רב הונא בריה דרב יהושע, כי מתרמי ליה חמרא דתרומה, כשהיה לו יין מתרומת חוצה לארץ, הוי רמי, היה נותן לתוך כלי אחד, תרי נטלי שני ספלים יין דחולין, וחדא נטלא וספל אחד יין דתרומה. והיינו, שהיה מערב שני חלקים של יין חולין עם חלק אחד של יין תרומה.
ומכאן ואילך, רמי חדא ושקיל חדא. היה נוטל מאותה התערובת שבכלי ספל אחד יין, ומניח בכלי ספל יין אחר של תרומה. ובצורה שכזאת היה מבטל את כל התרומה.
ואמר שמואל: תרומת חוצה לארץ - אוכל והולך ואחר כך מפריש. דמשייר כדי תרומה ממה שאוכל, ומפרישה לאחר אכילה (5).
ואמר שמואל: אין תרומת חוצה לארץ אסורה, אלא במי שהטומאה יוצאה עליו מגופו. והן: בעלי קרי, וזבין וזבות, ונדות ויולדות. אבל טמא מת וטמא שרץ מותר לאוכלה.
והני מילי שאסורה בטומאה היוצאת מן הגוף - לאכילה. אבל בנגיעה לית לן בה. ואף על גב שמטמאה לא איכפת לן, כיון שאינו מוזהר לשומרה שלא יטמאנה.
אמר רבינא: הילכך, כיון שלמדנו שנגיעה מותרת. אשה שטמאה נדה - קוצה לה חלה! יכולה היא להפריש חלה מהעיסה.
ואוכל לה כהן קטן שעדיין לא ראה קרי, ולא נטמא בטומאה היוצאת מגופו.
ואי ליכא כהן קטן - שקלה לה לחלה שנטמאה על ידה בריש מסא [הכלי שחותים בו גחלים], ושדיא בתנורא. שתשליכנה לתנור באמצעות הכלי שרגילה לחתות בו גחלים כדי להמנע ככל האפשר מנגיעה בטומאה.
והדר - מפרשא חלא אחריתי! שתקנו חכמים שתפריש חלה נוספת, כי היכי דלא תשתכח תורת חלה. ואוכל לה לחלה האחרת אפילו כהן גדול שהגיע למצוות. שהרי החלה האחרת אין בה קדושה, וכל חיוב הפרשתה הוא מכח תקנה שלא תשכח תורת חלה.
רב נחמן ורב עמרם ורמי בר חמא הוו קאזלי בארבא, היו הולכים בספינה. סליק רב עמרם לאפנויי לנקביו.
אתאי ההיא איתתא, עלת קמייהו. אמרה להו: טמא מת - מהו שיטבול ואוכל תרומת חוצה לארץ מיד לאחר טבילתו, קודם הערב שמש.
אמר ליה רב נחמן לרמי בר חמא:
דף כז:
וכי בזמן הזה הזאה של מי פרה יש לנו? ואם כן, הוא הדין דלא בעי הערב שמש.
אמר ליה רמי בר חמא: לא ליחוש מר לסבא? וכי לא נחוש לכבודו של רבי עמרם שאינו כאן ונורה הוראה שלא בפניו.
אדהכי, אתא רב עמרם. אמר להו: הכי אמר רב, טמא מת טובל ואוכל בתרומת חוצה לארץ. וסבר דטבילה בעי, והערב שמש לא בעי.
ולית הילכתא כוותיה. אלא טמא מת לא בעי טבילה.
אמר מר זוטרא משמיה דרב ששת: טמא שרץ - טובל ואוכל בתרומת חוצה לארץ. דסבירא ליה דבעי טבילה.
ולית הלכתא כוותיה. ולא בעי טבילה.
שנינו במשנה: הבכור נאכל שנה בשנה:
ומדייקינן: מדקאמר במתניתין "נולד בו מום בתוך שנתו רשאי לקיימו כל שנים עשר חדש".
למימרא - דלשנה דידיה מנינן. והיינו, שהשנה שמונין לו היא ממועד לידתו ולא מתשרי - לתשרי. ולכן התנא כתב נולד בו מום בתוך "שנתו".
והוינן בה: מנא הני מילי?
ומבארינן: דאמר רב יהודה אמר רב: דאמר קרא, "לפני ה' אלוהיך תאכלנו שנה בשנה". איזוהי שנה שנכנסת בחברתה? דהכי משמע לישנא שנה - בשנה.
הוי אומר שנה של בכור. ששנתו של בכור נכנסת בתוך שנת מנין עולם.
דבי רבי תנא דילפינן ענין אחר מהאי קרא, והכי דרשי ליה: "שנה בשנה" - יום אחד בשנה זו, ויום אחד בשנה זו.
לימד על הבכור שנאכל לשני ימים ולילה אחד. שאם שוחט את הבכור ביום האחרון של שנתו [מיום שנולד בו], יש לו לאוכלו יום אחד בשנה זו, דהיינו, היום האחרון של שנתו הראשונה, ויום אחד בשנה זו - ביום הראשון של השנה השניה. שזהו זמן אכילת הבכור שני ימים ולילה אחד.
והוינן בה: ולדבי רבי מנא להו דשנתו של הבכור נמנית לפי שנותיו.
ומתרצינן: דבי רבי ילפי מקדשים. דכל הקדשים מחשבין להם לפי שנתם. [וכגון היכא דבעי כבש דהוא בן שנה - אזלינן בתר שנה דידיה].
ותו מקשינן: וקדשים גופייהו מנלן שמחשבים להם לפי שנתם?
אמר רב אחא בר יעקב: אמר קרא, "כבש אחד בן שנתו". ומשמע שנתו - שלו. ולא שנה של מנין עולם.
והדר מקשינן: ורב, דיליף מקרא ד"לפני ה' אלוהיך תאכלנו שנה בשנה" לשנתו שלו, הא שהבכור נאכל לשני ימים ולילה אחד - מנא ליה?
ומתרצינן: נפקא ליה מהאי קרא האמור גבי בכור: "ובשרם יהיה לך כחזה התנופה וכשוק הימין לך יהיה". הקישו הכתוב את הבכור לחזה ושוק של שלמים. מה להלן זמן אכילתן שני ימים ולילה אחד. אף כאן גבי בכור, זמן אכילתו, שני ימים ולילה אחד.
דף כח.
ואידך, דבי רבי, מאי טעמא לא ילפי מהקישא? אמרי לך: אי מהתם, איכא למימר דהוקש זמן אכילת הבכור לזמן אכילת חזה ושוק של תודה. מה תודה נאכלת ליום ולילה, אף בכור ליום ולילה.
ואידך, רב, דיליף מ"ובשרם יהיה לך", סבירא ליה: אמר קרא "וכשוק הימין לך יהיה". הוסיף לך הכתוב הויה אחרת בבכור שזמן אכילתו יום אחד יותר מתודה.
ואידך, דבי רבי: אי מהתם איכא למימר, האי "יהיה לך", לימד על בכור בעל מום שנותנו לכהן. שלא מצינו לו מקור אחר בכל התורה כולה לבד מהכא, ולא אייתר קרא לאכילת בכור.
ואידך, רב, דסבירא ליה דמהכא ילפינן לזמן אכילתו, מנא ליה שבכור בעל מום ניתן לכהן?
אמר קרא: "ובשרם" לשון רבים. אחד תם ואחד בעל מום.
ואידך, דבי רבי, לא משמע ליה דקרא "ובשרם" קאתי לאחד תם ואחד בעל מום. אלא משמע ליה: "ובשרם" דהני בכורות דכולהו ישראל קאמר.
שנינו במשנה: נולד לו מום בתוך שנתו רשאי לקיימו כל י"ב חודש. לאחר שנתו אינו רשאי לקיימו אלא שלשים יום.
איבעיא להו: הא דתנא לאחר שנתו אינו רשאי לקימו אלא שלשים יום, היכי קאמר?
האם הכי קאמר: נולד לו מום בתוך שנתו - רשאי לקימו כל י"ב חודש. ולאחר שנתו נמי רשאי לקיימו עוד שלשים יום. וארישא קאי, אנולד בו מום תוך שנתו, וענין אחד קאמר.
או דלמא שני ענינים הם, והכי קאמר: היכא דנולד בו מום בתוך שנתו - רשאי לקימו רק כל שנים עשר חדש, ותו לא.
והיכא דנולד בו מום לאחר שנתו - אינו רשאי לקיימו אלא שלשים יום.
תא שמע: דתניא: בכור בזמן הזה -
עד שלא נראה להראותו לחכם, שלא נפל בו מום עדיין, רשאי לקיימו. כלומר, חייב לקיימו (6) ואפילו שתים ושלש שנים.
ומשנראה להראותו לחכם, והיינו שנפל בו מום, הרי אם נולד בו מום בתוך שנתו - רשאי לקיימו כל שנים עשר חדש. אחר שנתו - אינו רשאי לקיימו אפילו יום אחד, ואפילו שעה אחת.
אבל מפני השבת אבדה לבעלים [היינו בעליו הכהן], דאי שחיט ליה לאלתר מסרח, אמרו חכמים - רשאי לקיימו שלשים יום נוספים.
ואי לא משכח כהן שחיט ליה, ומולחו עד שימצא כהן (7).
וקא סלקא דעתין דהא דיכול לקיימו שלשים יום מחמת השבת אבידה איירי בנולד בו מום בתוך שנתו, ואיפשיטא בעיין, דגם התנא במשנתנו כוונתו לומר שאפילו אם נולד המום בתוך שנתו נותנים לו עוד שלשים יום לאחר שנתו.
ואמרינן: ועדיין תיבעי לי! שהרי בברייתא עצמה יש להסתפק מהי כוונתו של התנא לומר:
האם האי שלשים יום קאי אנולד בו מום אחר שנתו בדוקא הוא, אבל אם נולד תוך שנתו אין רשאי להשהותו אחר שנתו.
או דלמא, אפילו בנולד בו מום קודם שנתו רשאי לקיימו שלשים יום לאחר שנתו?
תא שמע: נולד בו מום בחמשה עשר יום בתוך שנתו - משלימין לו חמשה עשר יום אחר שנתו.
שמע מינה דאם נולד בו מום תוך שנתו אין נותנים לו שלשים יום לאחר שנתו. דהא "משלימין לו חמשה עשר יום" קאמר, ומשום שנולד המום בחמשה עשר יום לפני סוף שנתו, הא אם נולד בו המום שלשים יום לפני סוף שנתו אין נותנים לו לאחר שנתו כלום. ורק בנולד בו מום לאחר שנתו נותנים לו שלשים יום.
והך, מסייע לרבי אלעזר. דאמר רבי אלעזר: בכור שנולד בו מום לאחר שנתו - נותנין לו שלשים יום משעה שנולד בו מום, אך אם נולד בתוך שנתו אין נותנים לו כלום אחר שנתו.
איכא דאמרי: אמר רבי אלעזר. מנין שאפילו לבכור שנולד בו מום בתוך שנתו שנותנים לו שלשים יום אחר שנתו.
שנאמר: "לפני ה' אלוהיך תאכלנו שנה בשנה". דמלישנא דקרא "שנה בשנה" משמע שנותנים לו שנתיים.
איזהו "ימים" החשובין "שנה"?
הוי אומר אלו שלשים יום כמתבאר במסכת ראש השנה. הילכך נותנים לו שנה, ועוד חודש השקול כשנה.
והך לישנא פליגא אדלעיל. וסבירא ליה דאף בנולד בו מום תוך שנתו נותנים לו שלשים יום לאחר שנתו.
מיתיבי, נולד בו מום בחמשה עשר יום בתוך שנתו - משלימין לו חמשה עשר יום אחר שנתו.
ודייקינן: השלמה לשלשים יום, לבכור שנולד בו מום תוך שנתו, בסמוך לסיומה של השנה - אין! אבל מיהבה שלשים יום שלימים לאחר שנתו [למי שנולד בו מום תוך שנתו] - לא!
ומסקינן: תיובתא דרבי אלעזר תיובתא.
מתניתין:
א. השוחט את הבכור שלא על פי הוראת חכם, ומראה את מומו לחכם לאחר שחיטה, ונמצא מום קבוע -
רבי יהודה מתיר את הבכור באכילה.
רבי מאיר אומר: הואיל ונשחט שלא על פי הוראת מומחה אסור.
ב. מי שאינו מומחה, שלא נתן לו הנשיא שבארץ ישראל רשות להורות בדיני בכורות ובכל זאת היה רואה את הבכור, והתירו למרות שלא קיבל רשות, ונשחט על פיו - הרי זה הבכור יקבר.
וישלם, זה שהורה וגרם להפסד, מביתו.
גמרא:
אמר רבה בר בר חנה: במום שהוא בדוקין שבעין ונשחט ללא הוראת חכם, ורק לאחר שחיטה הורה בה חכם - דכולי עלמא לא פליגי דאסור.
והטעם: מפני שהן משתנין מחמת צער השחיטה. שעל אף דעכשיו נראה מום קבוע יתכן שאם החכם היה רואהו קודם שחיטה לא היה מתירו.
ולא נחלקו רבי יהודה ורבי מאיר, אלא במומין שבגוף.
דרבי מאיר סבר, גזרינן מומין שבגוף שאינם משתנים אטו דוקין שבעין שיכולים להשתנות.
ורבי יהודה סבר, לא גזרינן מומין שבגוף אטו מום שבדוקין שבעין.
תניא נמי הכי דבמומין שבגוף פליגי:
השוחט את הבכור ומראה את מומו לאחר שחיטה.
רבי יהודה אומר: בדוקין שבעין אסור, מפני שהן משתנין, ואולי קודם שחיטה לא היה מום קבוע. במומין שבגוף מותר, מפני שאין משתנין.
רבי מאיר אומר: אחד זה ואחד זה אסור מפני שהן משתנין.
והוינן בדברי רבי מאיר דאמר שאפילו מומים שבגוף משתנים לאחר שחיטה: "מפני שהן משתנין" סלקא דעתך!?
והרי מומין שבגוף - מי משתנין?
אלא, הכי פירושו: מפני מומין המשתנין [בדוקין שבעין], גזרינן אף על מומין שאינם משתנים.
דף כח:
אמר רב נחמן בר יצחק: (תחילת העמוד) מתניתין נמי דיקא דבמומין שבגוף שאינם משתנים פליגי.
דקתני, רבי מאיר אומר: הואיל ונשחט שלא על פי מומחה אסור. ומשמע שטעמו של רבי מאיר לאוסרו הוא רק משום ששחטו שלא על פי הוראת חכם. ואם מחלוקתם היתה בדוקין שבעין הוה ליה למתני רבי מאיר אוסר הואיל ומשתנין.
שמע מינה: קנסא קא קניס רבי מאיר.
ומסקינן: שמע מינה.
איבעיא להו: הא דאמרינן דגזרינן מומין שבגוף מפני מומין המשתנים, האם אמרינן - וכולהו משתני! והיינו, האם כל מומין שבדוקין שבעין משתנים.
או דלמא: איכא מומין שבעין דמשתני, ואיכא דלא משתני.
למאי נפקא מינה? והא בלאו הכי אסירו דשמא נשתנו.
ומבארינן: לאכחושי סהדי. אם באו עדים והעידו בפנינו שמום שנמצא בדוקין שבעין לא נשתנה לאחר שחיטה ממה שהיה קודם לכן.
אי אמרת, כולהו משתני. הני סהדי שקרי נינהו. ואי אמרת איכא מומין דמשתני, ואיכא מומין דלא משתני - סמכינן עלייהו.
והנפקא מינה היא אליבא דרבי יהודה, דלא קניס ליה משום שלא הראה קודם שחיטה לחכם, אלא רק חייש דלמא נשתנה המום לאחר שחיטה. ולכן באופן שעדים מעידים שלא נשתנה יהיה מותר.
מאי הוי עלה?
תא שמע: דאמר רבה בר בר חנה, אמר רבי יוחנן: שח לי רבי יאשיה דמן אושה. בא ואראך מומין בדוקין שבעין שהן משתנים.
ומדייקינן: מדקאמר ליה "בא ואראך", מכלל, דאיכא מומין בדוקין דמשתני, ואיכא דלא משתני. ורצה להראותו שלפעמים משתנה.
שנינו במשנה: מי שאינו מומחה וראה את הבכור, ונשחט על פיו - הרי זה יקבר.
ומוכחינן: מדקתני יקבר, משמע אף שיש בו מום קבוע.
לימא תנן סתמא כרבי מאיר דאמר דבכל אופן קנסינן ליה.
ודחינן: דלמא איירי במום שהוא בדוקין שבעין, ודברי הכל יקבר דחיישינן שמא נשתנה.