אור ברסלב
חברותא על ביצה פרק רביעי - המביא

חברותא על ביצה· הרב יעקב שולביץ

פרק רביעי - המביא

פרק שלישי - אין צדין

מתניתין:

המביא [המעביר] כדי יין ממקום למקום ביום טוב, לא יביאם בסל ובקופה. לא יכניס שלשה או ארבעה כדים בתוך סל או קופה ויעבירם, משום דהוא נראה כמעשה של יום חול, לשאת משאות.

אבל מביא הוא כד אחד או שנים על כתפו או נושאו לפניו בידו, לפי שהוא שינוי מדרכו בחול [שולחן ערוך].

וכן המוליך את התבן בתוך קופה כדי להסיק את התנור או עבור בהמה, הרי זה לא יפשיל את הקופה לאחוריו, כי גנאי ליום טוב הוא, בכך שנראה כמתכוין למלאכה גדולה, או להוליך למקום רחוק, כדרך חול.

אבל מביאה הוא בידו, שהוא שינוי מדרכו בחול.

דף ל.

ומתחילין (תחילת העמוד) בערמת התבן ליקח ממנה תבן כדי להסיק בה. והיינו, מותר להתחיל ליקח תבן מערימת התבן ביום טוב אף על פי שלא זימנה מבעוד יום לכך, ולא היה רגיל להסיק ממנה, ואין חושש משום מוקצה.

אבל לא מתחילין ליקח בעצים שב"מוקצה".

הרחבה שמאחורי הבית נקראת "מוקצה", והיא מקום שאין נכנסין ויוצאין בו באופן תמידי, ושם נותנים עצים וכל דבר שאין בדעת האדם ליטלו אלא לזמן מרובה.

ואין ליטול משם עצים, מפני שהם אסורים בטלטול משום איסור מוקצה, ובגמרא מפרש מה החילוק בין ערימת תבן ברישא, ובין עצים שבמוקצה בסיפא.

גמרא:

שנינו במשנה: המביא כדי יין ממקום למקום לא יביאם בסל ובקופה:

ועל כך תנא בברייתא: אם אי אפשר לשנות, וכגון שזימן אורחים הרבה, וצריך להביא הרבה ביחד, הרי זה מותר להביאם בסל ובקופה, ואף שכן הוא דרכו בחול.

אתקין רבא במחוזא, התקין רבא בעירו מחוזא דרכים לשינוי נשיאת משאות ביום טוב. וכך התקין:

הכלל הוא, שלא ירבה טורח על ידי השינוי, אלא יקל משאו, או ישנה באופן שאינו עושה טירחה יתירה, ואף שאינו מיקל בטורח. (1) משא דדרו בדוחקא, משאוי שאדם נושא על כתיפו בחול בטורח, אם בא לשאתו ביום טוב - לדרו ברגלא, ישאנו ביום טוב בעתר [קלשון] כדי לשנות, ובשינוי זה קל לו יותר הנשיאה, ואינו טורח יותר, ושינוי הגון הוא.

משא דדרו ברגלא, משאוי שאף בחול הדרך לשאתו בעתר - לדרו באגרא ביום טוב ישנה, וישאנו על ידי שני בני אדם במוט על כתפיהם, שהוא קל יותר מנשיאה ברגלא. (2) אבל לא ישא האחד לבדו על כתפו, כיון שמכביד הוא בכך.

דדרו באגרא, משאוי שאף בחול הדרך לשאתו במוט על כתפיהם - לדרו באכפא, ישאוהו ביום טוב במוט בידיהם, כדי לשנות מדרכו בחול, אבל לא ישאנו ברגלא שהוא טורח יותר.

דדרו באכפא, משאוי שהדרך לשאתו במוט בשנים בידיהם, נפרוס סודרא עלויה יפרסו ביום טוב סודר [שהוא קל ואינו מכביד] על המשאוי, ואף שאין זה שינוי בגוף המשא אלא הצנעה בעלמא, מכל מקום שינוי הוא.

ואם לא אפשר לשנות כלל מבלי להרבות טורח, וכגון שאף סודר אין לו - שרי אף בלא שינוי.

דהרי אמר מר, בברייתא לעיל: אם אי אפשר לשנות - מותר בלא שינוי.

אמר תמה ליה רב חנן בר רבא לרב אשי: הרי אמור רבנן: כמה דאפשר לשנויי - משנינן ביומא טבא. כל כמה שאפשר לעשות שינוי משנין ביום טוב, בנשיאת המשאות.

והא הני נשי, דקא מליין חצבייהו מיא ביומא טבא [הרי הנשים ממלאות כדיהן מים ביום טוב] ומביאות לביתן, ולא קא משניין [ואין הן משנות כלל], ומכל מקום לא אמרינן להו ולא מידי [אין אנו מעירים להן על כך], והרי צריך שינוי, ומפני מה אין אנו מוכיחין אותן על כך?!

אמר תירץ ליה רב אשי לרב חנן בר רבא: משום דלא אפשר לעשות שינוי, וכדמפרש ואזיל.

הרי למדנו: אם אי אפשר לשנות, מותר אפילו בלי שינוי.

ומפני מה אי אפשר בשינוי, שהרי היכי ליעבד [כיצד עשו בשינוי]?

שמא תאמר: דמליא בחצבא רבה תמלי בחצבא זוטא [אשה הרגילה למלאות בכד גדול תמלא ביום טוב בכד קטן]?

אי אפשר! שהרי תוספת טירחה היא, כיון דקא מפשא בהלוכא [מוסיפה היא בהילוך], כי תצטרך לילך מספר פעמים רב יותר בגלל כדה הקטן, ואין משנין על ידי תוספת טירח ה.

שמא תאמר: אשה דמליא בחצבא זוטא תמלי בחצבא רבה [הרגילה למלאות בכד קטן תמלא בכד גדול]?

אי אפשר! שהרי אף זו תוספת טירחה היא, כיון דקא מפשי במשוי [מוסיפה ומכבידה היא על משאה].

שמא תאמר: תכסייה בנכתמא [תכסה את הכד בכסוי של עץ המיועד לכדים], וכפי שנתבאר לעיל, שאף שינוי כגון זה שינוי הוא?

אי אפשר! שהרי יש לחוש: זמנין דמתבר, ואתי לאתויי. פעמים שהכסוי הזה נשבר, ותבוא לטלטל את השברים האסורים בטלטול.

שמא תאמר: תכסנו בכסוי ותקטריה [תקשרנו] לכד כדי שלא יפול?

אי אפשר! שהרי יש לחוש: זמנין דמפסיק ואתי למקטריה [פעמים שנפסק החבל ותבוא לקושרו ביום טוב], וקשר העשוי להתקיים אב מלאכה הוא [רש"י עפ"י רש"ש]. (3)

שמא תאמר: תפרוס סודרא עילויה [תפרוס סודר על הכד]?

אי אפשר! שהרי יש לחוש: זמנין דמטמיש במיא [פעמים שנשרה הכסוי במים] ואתי לידי סחיטה, תבוא לסוחטו ואסור ביום טוב. (4)

הלכך לא אפשר לעשות שינוי. וכיון שכן מותר אף בלא שינוי.

אמר תמה ליה רבא בר רב חנין לאביי:

הרי תנן: אין מטפחין [כף אל כף], (5) ואין מספקין [כף על ירך], ואין מרקדין ביום טוב, והטעם משום שמא יתקן כלי שיר.

והרי האידנא, דקא חזינן דעבדן הכי, ולא אמרינן להו ולא מידי [הרי כיום רואים אנו שעושים כן, ואין אנו מעירים להם על כך]?!

אמר ליה אביי לרבא בר רב חנין:

ולטעמיך, שאתה סובר שמן הראוי להוכיחם, תיקשי לך נמי:

הא דאמר רבא, כלומר: הרי אמר רבא: לא ליתיב איניש אפומא דלחיא [לא ישב אדם בשבת בראש המבוי הסמוך לרשות הרבים, במקום שמעמידים את הלחי כדי להתיר את הטלטול במבוי] -

כי דלמא מגנדר ליה חפץ ואתי לאתויי [שמא יתגלגל החפץ מידו לרשות הרבים הסמוכה, ויבוא להחזירו למבוי, שהוא רשות היחיד], כי מתוך שאין המבוי מקורה אין מכירין בו שהוא רשות היחיד, ונמצא שעבר על מלאכת "הוצאה".

ותיקשי לך: והא הני נשי, דשקלן חצבייהו, ואזלן ויתבן אפומא דמבואה [הרי הנשים לוקחות כדיהן ויושבות בראש המבוי], ולא אמרינן להו ולא מידי [אין אנו מעירין להן על כך]?!

אלא, על כרחך הטעם שאין אנו מוכיחים אותן, הוא משום:

הנח להם לישראל לעשות דבר שהורגלו בו מתוך אי ידיעה, ויש להניח שלא יחזרו בהן מפני תוכחתנו.

כי מוטב שיהיו שוגגין, ויעברו על האיסור מתוך חוסר ידיעה, ואל יהיו מחמת תוכחתנו מזידין! שהרי אף אם נוכיחם, הן לא יחזרו בהן, ונמצא שקלקלנו אותן ולא תיקננו.

וכיון שכן, הכא, בטיפוח וריקוד, נמי, לפיכך אין אנו מוכיחים, כי הנח להם לישראל, מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין.

ומסייגת הגמרא כלל זה:

והני מילי שאנו נמנעים מלהוכיח - באיסור דרבנן.

אבל בדאורייתא, אם רואים אנו שעוברים על איסור דאורייתא - לא! אין אנו נמנעים מלהוכיחם, ואפילו כשיש להניח שלא יחזרו בהם על ידי תוכחתנו.

אך מסיקה הגמרא אחרת:

ולא היא! אלא, לא שנא בדאורייתא, ולא שנא בדרבנן, כל שיש להניח שלא יחזרו בהן - לא אמרינן להו ולא מידי. (6)

והראיה, שאפילו באיסור דאורייתא אין מוכיחים כל שידוע שלא יחזרו בהן:

דהא תוספת יום הכפורים, שחייבים להוסיף ולהתענות קודם שנכנס יום הכפורים, שחיוב דאורייתא הוא, מדרשת הכתוב "ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש בערב".

ואילו בפועל, אין עושות הנשים כן, (7) אלא הן אכלי ושתו עד שחשיכה.

ומכל מקום, לא אמרינן להו ולא מידי, ומשום שהנח להם לישראל, מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין. (8)

ומכאן אתה למד, שאף בדאורייתא אומרים כן. (9)

שנינו במשנה: ומתחילין בערמת התבן:

אמר רב כהנא: זאת אומרת, מדין זה של המשנה, שמותר להסיק בערמת תבן היות ומן הסתם אוצרין אותו לבהמה, והינו מוכן לשימוש ביום טוב, יש לנו ללמוד, כי לדעת משנתנו: מתחילין להשתמש באוצר [בדברים האצורים לזמן ארוך] תחלה ביום טוב, ואין חוששין משום איסור מוקצה.

ואם כן מני מתניתין: על כרחך רבי שמעון היא, דלית ליה איסור מוקצה בדבר הראוי אלא שמקצה אותו אדם מדעתו.

ומעתה תיקשי: אימא סיפא דמשנתנו: אבל לא משתמשים להסקה בעצים שבתוך המוקצה, לפי שהם אסורין משום "מוקצה".

ודין זה של הסיפא, על כרחך אתאן הוא רק לפי רבי יהודה, דאית ליה מוקצה בדבר הראוי, אלא שמקצה אותו האדם מדעתו.

ותיקשי רישא לסיפא?!

ומשנינן: לעולם משנתנו רבי שמעון היא. אלא, שמכל מקום מודה הוא בדין האמור בסיפא שלא משתמשים בעצים שבמוקצה.

כי הכא בסיפא, ששנינו בה שאין משתמשים בעצים שבמוקצה - בארזי ואשוחי [עצי ארז זכרים ועצי ארז נקבה] עסקינן, שאין אדם מסיק אותן היות והם עומדים לבנין, דעצים הללו, מוקצה מחמת חסרון כיס הם, הואיל ודמיהם יקרים.

ואפילו רבי שמעון שאינו מודה בשאר מוקצה שמקצה האדם מדעתו, לפי שאינו מקצהו הקצאה החלטית, אלא בדעתו שיתכן ויוכל להשתמש בו, מודה הוא במוקצה מחמת חסרון כיס, שאסור היות והאדם מקצהו באופן מוחלט.

איכא דמתני לה לדברי רב כהנא אסיפא דמשנתנו, ששנינו בה: אבל לא בעצים שבמוקצה:

ועל כך אמר רב כהנא: זאת אומרת: אין מתחילין באוצר תחלה! ומדייקת הגמרא: על כרחך, מני משנתנו - רבי יהודה היא, דאית ליה מוקצה

ועתה תיקשי: אימא רישא דמשנתנו: מתחילין בערימת התבן. ודין זה בהכרח אתאן רק לפי רבי שמעון, דלית ליה מוקצה

ותיקשי רישא לסיפא?!

ומשנינן: לעולם משנתנו רבי יהודה היא. אלא, שמכל מקום, מותר להתחיל בערמת התבן, ולא תלמד מכאן שמתחילין אף באוצר.

כי התם ברישא דמשנתנו ששנינו בה "ומתחילין בערמת התבן", מיירי בתבנא סריא [תבן רקוב ומסריח] שאין ראוי למאכל בהמה, וסתמו עומד הוא להסקה, ולכן אין בו משום מוקצה.

ותמהינן: כיצד אתה אומר שמשנתנו בתבנא סריא ואינו מוקצה?

והרי הא חזי לטינא [ראוי הוא לעשית טיט, ללבון ממנו לבנים], ואם כן מוקצה הוא?!

ומשנינן: רישא דמשנתנו מיירי בתבנא סריא דאית ביה קוצים [יש בו קוצים] ואינו יכול לגבלו בידיו וברגליו לטיט, ולפיכך אינו מוקצה.

דף ל:

מתניתין:

אין נוטלין עצים מן הסוכה ביום טוב, היות ובכך הוא סותר חלק מהסוכה, ואסור לסתור בנין ביום טוב.

אלא, נוטלים עצים רק מן העצים הנמצאים סמוך לה, ובגמרא יתבאר מה הם העצים הללו.

המדובר במשנתנו הוא ביום טוב של חג הפסח או שבועות, שאז האיסור הוא רק מצד סתירת הסוכה, ולכן מותר לקחת עצים מן הסמוך לה.

אבל בחג הסוכות, אסורים עצי הסוכה כולם בשימוש של הנאה, חוץ מן השימוש הדרוש לקיום מצות סוכה.

גמרא:

הגמרא הניחה עתה, שכל המשנה עוסקת בקנים של עצים המונחים על גבי הסוכה כסכך. וקני העצים "מן הסמוך לה", הם הקנים שמניחים מעל לסכך הסוכה, כדי לעבות בהם את הסכך.

והוינן בה: מאי שנא, במה שונים העצים שהם "מן הסוכה" דלא, שלא נוטלים אותם, הלא הוא משום דקא סתר אהלא, שיש בנטילתם מלאכת סתירת אהל, שהיא תולדה של מלאכת סתירת בנין.

ואם כן, תיקשי, מדוע נוטלים עצים מן הסמוך לה? והרי גם בנוטלו עצים מן הסמוך לה, שהם העצים המונחים על הסכך כדי לעבותו, נמי קא סתר אהלא, לפי שאותם עצים בטלים הם לסכך, והרי הם כמותו, ויש בנטילתם משום סתירת אהל!

ומשנינן: אמר רב יהודה אמר שמואל: אין משנתנו עוסקת בעצים שעל גבי הסכך, שהם אכן בטלים אליו, והם כמוהו. אלא מאי "סמוך לה" - סמוך לדפנות.

והמדובר הוא בקני עצים שזוקפים אותם סמוך לדפנות הסוכה. ויש הבדל ניכר ביניהם לדפנות הסוכה.

כי הקנים שבדפנות הסוכה נארגים להיות דופן אחת באמצעות חוטים, ואילו הקנים הזקופים סביב הדפנות, אינם נארגים עמהם. ולכן, אין בנטילתם משום סתירת דפנות הסוכה.

מה שאין כן בקני הסכך, שאינם נארגים יחד לסכך, לכן העצים שלמעלה והעצים שלמטה שוים הם, וכולם נחשבים לסכך הסוכה, ואסור ליטול כל אחד מהם, בין מהקנים העליונים ובין מהקנים התחתונים.

רב מנשיא אמר: אפילו תימא שכל המשנה מדברת אך ורק בקנים שאין הם זקופים "סמוך לדפנות", אלא נמצאים כולם מעל הסכך, גם אפשר ליישב את המשנה:

כי תניא ההיא, זה ששנינו במשנה שנוטל עצים "מן הסמוך", המדובר הוא באסורייתא, בקנים שאסורים יחד, שנקשרו בחבילה, ולא התירו את קשרי החבילה כשהניחום על הגג. וזה מורה, שהם הונחו שם רק באורח ארעי ולא התבטלו לסכך של הסוכה, ולכן מותר ליטלם.

תני רבי חייא בר יוסף ברייתא קמיה דרבי יוחנן: אין נוטלין עצים מן הסוכה, אלא מן הסמוך לה.

ורבי שמעון מתיר ליטול אפילו מן הסכך עצמו.

ושוין כולן, בדין "סוכת החג" בחג הסוכות, שאסורה הסוכה כולה בשימוש חוץ מאשר שימוש של מצוה. ואיסור זה אפילו בחול המועד, משום קדושת הסוכה שחלה עליה.

ואם התנה עליה לפני יום טוב [תנאי שיתבאר לקמן] - הכל לפי תנאו!

והוינן בה: וכי רבי שמעון מתיר ליטול אפילו מן הסכך!? והרי זה לא יתכן, כי - והא סתר אהלא!

ומשנינן: אמר רב נחמן בר יצחק: הכא - בסוכה נופלת ביום טוב עסקינן, שלאחר התמוטטותה אין בה איסור משום סתירת אהל, והמחלוקת היא בענין מוקצה.

ורבי שמעון שמתיר ליטול את כל העצים ביום טוב הוא לטעמיה, דלית ליה מוקצה מדעתו של האדם בדבר הראוי לשימוש, ולכן גם עצים אלו הראויים ביום טוב לשימוש [כמו הסקה], מותר ליטלם כדי להשתמש בהם.

ומביאה הגמרא את הברייתא שמבואר בה שיטת רבי שמעון ד"לית ליה מוקצה". [עיין בהקדמה!].

דתניא מותר השמן שבנר ושבקערה, השמן שנשאר מהשמן שהודלק לכבוד שבת - אסור לטלטלו ולאוכלו בשבת, היות והוא הוקצה בבין השמשות לנר שבת. ומיגו דאיתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכולי יומא.

כי כאשר מקצה האדם את השמן בכניסת השבת, הרי הוא מקצה אותו מדעתו ואינו מצפה שיכבה הנר וישאר הו שמן. וכיון שבדעתו להקצותו, הרי הוא אסור גם אם לבסוף כבה הנר לפני תום השמן, ונשאר שמן.

ורבי שמעון מתיר את השמן, כי לא הקצה אותו האדם הקצאה מוחלטת, שהרי מצפה הוא שיכבה הנר וישאר שמן. ולכן הוא לא הקצה אותו מעבר לזמן של הדלקת הנר.

[אבל, אם יטוף שמן בזמן שהנר דולק מודה רבי שמעון שאותו שמן הוא מוקצה, עד שיכבה הנר, כי כיון שהקצה את השמן הזה למצות הדלקת הנר, חלה הקצאתו למצוה, ואז מודה רבי שמעון שהקצאה כזו אוסרת אותו אפילו בטלטול, למשך זמן ההקצאה].

ומכאן מוכח, שרבי שמעון לית ליה מוקצה בדבר הראוי לשימוש אלא שהאדם מקצה אותו הקצאה שאינה מוחלטת. והוא הדין לעצי סוכה, שלדעת רבי שמעון אינם מוקצים לאחר שנפלו.

ותמהה הגמרא: מי דמי, וכי דומים הם עצי סוכה למותר השמן!?

הרי התם, בשמן שנשאר לאחר שכבה הנר, אדם "יושב ומצפה", שיודע הוא שיתכן ויכבה הנר, והוא מצפה שאכן זה יקרה, ואינו מקצהו הקצאה מוחלטת.

אבל הכא, סוכה שנפלה, האם אדם יושב ומצפה אימתי תפול סוכתו!?

והרי כיון שאין עתידה הסוכה ליפול ביום טוב, הוא מקצה את עציה הקצאה מוחלטת, והקצאה שכזאת מודה בה רבי שמעון [כמו שהתבאר לעיל בשמן הנוטף מהנר בשעת הדלקתו, וכן בשמן שנשאר בעששית גדולה שאינה עתידה להכבות בשבת].

ומשנינן: אמר רב נחמן בר יצחק: הכא, בדברי רבי שמעון בסוכה - בסוכה רעועה עסקינן, שיש לאדם לצפות שיתכן ותיפול בחג. ולכן אינו מקצה אותה הקצאה מוחלטת, היות דמאתמול, מערב יום טוב, דעתיה עלויה [עליה] שיתכן ותיפול, ויוכל להשתמש בעציה.

ועתה מבארת הגמרא את האמור בברייתא: ושוין כולם, ולא נחלקו בדבר, בסוכת החג בחג הסוכות - שהיא אסורה.

ואם התנה עליה שאינו מקצה אותה - הכל לפי תנאו!

והוינן בה: ומי מהני בה תנאי כדי שיוכל להשתמש בה!?

והאמר רב ששת משום רבי עקיבא: מנין לעצי סוכה שאסורין בהנאה כל שבעה הימים של חג הסוכות? - שנאמר [ויקרא כג לד] "חג הסוכות שבעת ימים לה'". מלמד הכתוב שהסוכה צריך שתהיה מיוחדת לה' כל שבעת הימים כהקדש.

ואם כן, כיצד יכול אדם להתנות עליה שיוכל להשתמש בה, והרי אין הדבר תלוי בהקצאתו או אי הקצאתו.

ועוד תניא: רבי יהודה בן בתירא אומר: מנין שכשם שחל שם שמים על קרבן החגיגה, שהוא קדוש לה', ואסור להנות ממנו, כך חל שם שמים על הסוכה? - תלמוד לומר "חג הסוכות שבעת ימים - לה'".

לימד הכתוב "חג הסוכות לה'", שהסוכה הרי היא כקרבן החגיגה, ששניהם קדושים לה', ואין לעשות בהם שימוש של חולין.

מה "חג", כמו שקרבן החגיגה, הוא לה' - אף סוכה קדושה היא לה', במשך כל שבעת הימים האמורים באותו הפסוק.

וכיון שמוכח כי קדושת הסוכה היא מן התורה, ואינה שייכת להקצאת האדם - איך יתכן להתנות עליה!?

ומשנינן: אמר רב מנשיא בריה דרבא: סיפא של הברייתא, האומרת שהכל לפי תנאו, אינה מדברת בסוכת החג. אלא אתאן, היא באה ללמד לסוכה דעלמא, שלא בחג הסוכות, שיכול להתנות מערב יום טוב שאינו מקצה אותה, ותועיל התנאתו למקרה שתיפול הסוכה ביום טוב, שאז אינה אסורה מצד מלאכת סתירה.

אבל סוכה [בחג הסוכות] דמצוה - לא מהני בה תנאה להתיר את איסורה מן התורה.

והוינן בה: וכי בסוכה דמצוה לא שייך להתנות עליה?

והתניא: אם סככה לסוכת מצוה כהלכתה, ועיטרה ליפותה בקרמים [בגדים צבעוניים] ובסדינין לבנים של פשתן המצויירין.

וכן אם תלה בה אגוזים, שקדים, אפרסקים ורמונים, ופרכילי ענפים עם אשכולות ענבים, או בקבוקי זכוכית שבהם יינות, שמנים, וסלתות לנוי.

וכן עטרות, כתרים העשויים משבלים -

בכל אלו אסור להסתפק מהן עד מוצאי יום טוב אחרון של חג [שמיני עצרת], לפי שהם בטלים ביחס לסוכה, ונחשבים כחלק ממנה.

במשך שבעת ימי חג הסוכות הם אסורים מחמת שהם מוקצים למצותן, ובשמיני עצרת הם אסורים מחמת מוקצה של יום טוב, לפי שהיו מוקצים משימוש בבין השמשות של כניסת שמיני עצרת.

וממשיכה הברייתא, ואומרת: ואם התנה עליהם שאינו מקצה אותם למשך כל החג, אלא ישתמש בהם, לכשירצה, בחג - הכל לפי תנאו!

ומוכח שאפשר להתנות גם על הסוכה עצמה!

ומשנינן: אביי ורבא, דאמרי תרווייהו, שניהם אמרו לתרץ: התנאי שמועיל בסוכה יכול להועיל רק לנוי הסוכה, ולא לסכך ולדפנות, והברייתא מדברת בכגון שהוא אומר לפני כניסת החג: איני בודל מהם, מנויי הסוכה - כל בין השמשות!

כי קדושת הסוכה נובעת מכח הקצאת האדם. שכאשר הוא מקצה אותה למצות סוכה אז חל עליה שם שמים מכח הקצאתו שהקצה אותה למצות סוכה.

אך אם אינו מקצה אותה למצות סוכה, אלא רק מקיים בה מצות ישיבת סוכה, מבלי שיסכים להקצותה למצותה - לא יחול עליה שם שמים!

במה דברים אמורים שיכול לומר "איני בודל מהם", בנויי הסוכה בלבד, שיש משמעות לדבריו, שהרי יכול הוא ליטול את הנויים בבין השמשות ולהשתמש בהן אז. ולכן, גם כשאינו נוטלם, הוא יכול לומר שאינו בודל מהם.

וכיון שלא הוקצו נויי הסוכה בתחילת החג, נמצא שלא חל שם שמים על נויי סוכה הזו, גם לכשישבו בה ויקיימו בה מצות סוכה!

כי, כאמור, תלויה חלות הקדושה בהקצאת הסוכה למצוה על ידי האדם.

אך אם יאמר ביחס לדפנות הסוכה והסכך לפני כניסת החג "איני בודל מהם כל בין השמשות", אין לדבריו כל משמעות. שהרי אינו יכול אז ליטלם, משום איסור סתירת אהל.

וכיון שאין משמעות מעשית למה שאומר "איני בודל מהם", הרי הוקצו הדפנות והסכך למצות סוכה. שהרי הוא כן ייחד אותם למצות סוכה, אלא שרצה להתנות שאין הוא בודל מהם, שאם ירצה יוכל ליטלם, למרות שעשה אותם למצות סוכה. ואין כל משמעות להתנאתו כאשר אינו יכול לעשות דבר לממש אותו.

וכיון שחלה הקדושה בבין השמשות, היא חלה לכל שבעת הימים, כי אי אפשר לחלק את חלות הקדושה לאחר שהיא חלה.

אלא שעדיין יש להקשות: ומאי שנא, במה השתנו עצי הסוכה מהא דאיתמר בהקצאת האתרוג, שלא אומרים בו כיון שהתקצה למצותו בבין השמשות של כניסת חג הסוכות הוא התקצה לכל שבעת הימים, אלא מועיל בו התנאי שיהיה מוקצה למצותו ליום אחד בלבד.

שכך שנינו:

מי שהפריש שבעה אתרוגים לשבעת הימים של חג הסוכות, כל אתרוג ליום אחד.

אמר רב: כל אחת ואחת מהאתרוגים יוצא בה ידי חובת אתרוג באותו היום שייחד לה, ויכול לאוכלה לאלתר, מיד אחר קיום המצוה, לפי שאין הקצאת האתרוג חלה אלא לזמן קיום המצוה, ולא לזמן שאחריו.

ואילו רב אסי אמר: כל אחת מהאתרוגים יוצא בה ביום שנקבע לה, אך ואוכלה רק למחר, לפי שהוקצה האתרוג למשך אותו היום כולו.

ולדברי הכל, אין האתרוג מוקצה לכל שבעת הימים, אלא מועיל תנאו שיהיה מוקצה לכל היותר ליום אחד.

ואם כן, מדוע בסוכה אי אפשר להתנות שלא תחול הקדושה רק ליום אחד בלבד!?

ומשנינן: התם, במצות אתרוג, דמפסקו לילות מימים, שבלילה אין מצות נטילת אתרוג, לכן כל חד וחד יומא - מצוה באפי נפשיה הוא.

ואי אפשר לומר שהוקצה האתרוג למשך כל החג.

הכא, במצות סוכה, דלא מפסקו לילות מימים, שהרי מצות סוכה נוהגת גם ביום וגם בלילה, ולכן כולהו שבעת יומי - כחדא יומא אריכתא דמי. וכיון שהוקצתה הסוכה בבין השמשות של היום הראשון היא הוקצתה לכל החג, ואי אפשר להתנות עליה.

דף לא.

מתניתין:

מביאין עצים תלושים ביום טוב מן השדה [שבתוך התחום] מן המכונס, שכנסו את העצים מערב יום טוב כדי להשתמש בהם, שהרי גילה דעתו שהוא סומך עליהם, ואינם מוקצה.

אבל מן העצים המפוזרים בשדות לא יביא, היות ש"מוקצה" הם לפי שלא היתה דעתו עליהם מערב יום טוב, ואינם "מן המוכן".

ומן הקרפף, שהוא מקום מחוץ לעיר המוקף בגדר, ומאחסנים בו כל מיני דברים, וגם עצים - רשאי להביא ממנו עצים אפילו מן המפוזר שבו. שהואיל והמקום מוקף ומשתמר, אפילו מן המפוזרין שבו לא הקצה דעתו מהם.

איזהו קרפף שאמרנו, שמותר להביא עצים מתוכו אפילו מן המפוזר?

כל שהוא סמוך לעיר ממש בלבד, (1) דברי רבי יהודה.

רבי יוסי אומר: כל שנכנסין לו בפותחת [במפתח] ומשתמר על ידי זה, ואפילו היה הקרפף רחוק מן העיר, ובלבד שיהי הקרפף בתוך תחום שבת.

גמרא:

אמר רב יהודה אמר שמואל: אין מביאין עצים אלא מן המכונסין שבקרפף.

ותמהה הגמרא עליו ממשנתנו:

תוכן העניינים

חברותא על ביצה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה