אור ברסלב
חברותא על ביצה פרק שלישי - אין צדין

חברותא על ביצה· הרב יעקב שולביץ

פרק שלישי - אין צדין

פרק שני - יום טוב

מתניתין:

אין צדין דגים מן הביברים בריכות המים שגדלים בהם הדגים ביום טוב, כיון שאפשר לצודם מערב יום טוב, וליתנם במים במקום שאפשר ליטלם בלא צידה.

וכמו כן אין נותנין לפניהם של הדגים מזונות ביום טוב, לפי שהם יכולים למצוא להם את מזונם בעצמם.

אבל צדין חיה ועוף מן הביברין, מקומות שהם מכונסים בהם והם נצודים ועומדים בהם.

וכן נותנין לפניהם מזונות, לפי שאינם מוצאים להם מזונות בימות החורף, או אפילו בימי הקיץ, במקומות בהם דורסים אנשים, ולא גדל בהם עשבים לאכילתם.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: לא כל הביברין שוין להיתר צידת חיה ועוף ביום טוב.

דף כד.

אלא זה הכלל: כל (תחילת העמוד) המחוסר צידה - אסור, ושאינו מחוסר צידה - מותר.

גמרא:

ורמינהו מהא דתנן: ביברין של חיה ושל עופות - אין צדין מהם ביום טוב, ואין נותנין לפניהם מזונות.

קשיא חיה אחיה. וקשיא עופות אעופות!

בשלמא חיה אחיה לא קשיא;

הא - רבי יהודה, הא - רבנן.

דתנן: רבי יהודה אומר: הצד צפור למגדל וצבי לבית - חייב.

ויש לנו לדייק: הצד צבי לבית הוא דמחייב, אבל הצד צבי לביברין - לא מיחייב!

וחכמים אומרים: הצד צפור למגדל, והצד צבי לגנה, ולחצר ולביברין.

אלא עופות אעופות - קשיא!

וכי תימא דהא נמי לא קשיא.

כי הא - בביבר מקורה, ואילו הא - בביבר שאינו מקורה.

עדיין תיקשי: והא בית, דכמו ביבר מקורה דמי, ובין לרבי יהודה ובין לרבנן הצד צפור למגדל - אין, הרי הוא חייב, אבל הצד ציפור לבית - לא מיחייב.

אמר רבה בר רב הונא: הכא - בצפור דרור עסקינן, שאינה מקבלת מרות.

דתנא דבי רבי ישמעאל: למה נקרא שמה "צפור דרור"? על שם שהיא דרה בבית כמו בשדה. השתא דאתית להכי, חיה אחיה נמי לא קשיא.

הא דמחייב - בביבר קטן, הא - בביבר גדול.

ומבארת הגמרא: היכי דמי ביבר קטן, והיכי דמי ביבר גדול?

אמר רב אשי: כל היכא דרהיט אבתרה שכאשר הוא רץ אחריו לתופסו ומטי לה ומגיע אליו בחד שחיא, כשהוא שוחה שחיה אחת אליה, הרי הוא ביבר קטן.

ואידך - הרי הוא ביבר גדול.

אי נמי: כל היכא דאיכא עוקצי עוקצי, פינות וזויות שהיא יכולה לברוח לשם, הרי הוא ביבר גדול.

ואידך - ביבר קטן.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: לא כל הביברין שוין!

אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כרבי שמעון בן גמליאל.

אמר ליה אביי לרב יוסף: הלכה - מכלל דפליגי!?

אמר ליה רב יוסף לאביי: ומאי נפקא לך מינה אם נחלקו בדבר, כאשר יודע אתה את ההלכה?

אמר ענה ליה אביי לרב יוסף במשל ידוע של שוטים: מעניין אותי לדעת אם נחלקו בדבר, גם אם יודע אני את ההלכה, כדי שלא יהיה לימודי בגדר מה שאומרים לתלמיד שוטה, שאינו יודע להבחין בין אמת לשיבוש: "גמרא גמור, למד את לימודך בלי שתצטרך להבחין בו בין אמת לטעות, וזמורתא תהא!" יועיל לך "לימודך" כדי לזמר אותו ולשיר בו.

שנינו במשנה: זה הכלל כל המחוסר צידה וכו'.

והוינן בה: היכי דמי "מחוסר צידה"?

אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל: כל שאומר "הבא מצודה, ונצודנו"

אמר ליה אביי: והא אווזין ותרנגולין, שאומרים "הבא מצודה ונצודנו",

ובכל זאת תניא: הצד אווזין ותרנגולין ויוני הרדיסאות - פטור!

אמר רבה בר רב הונא אמר שמואל: הללו באין לכלובן לערב.

והללו אין באין לכלובן לערב.

ופרכינן: והרי יוני שובך ויוני עלייה, דבאין לכלובן לערב, ובכל זאת תניא: הצד יוני שובך ויוני עלייה, וצפרים שקננו בטפיחין בבירות - חייב!?

אלא, יש לתרץ אחרת:

אמר רבה בר רב הונא אמר שמואל: הללו באין לכלובן לערב ומזונותן עליך.

והללו באין לכלובן לערב ואין מזונותן עליך.

רב מרי אמר תירוץ אחר: הני - עבידי לרבויי. והני לא עבידי - לרבויי..

ופרכינן: כולהו נמי - עבידי לרבויי!? ומשנינן: לכלובן קאמרינן דעבידי לרבויי.

מתניתין:

מצודות חיה ועוף ודגים שעשאן מערב יום טוב - לא יטול מהן את הניצודין בהן ביום טוב, אלא אם כן יודע שנצודו מערב יום טוב.

ומעשה בנכרי אחד שהביא דגים לרבן גמליאל, ואמר רבן גמליאל: מותרין הן, אלא שאין רצוני לקבל הימנו.

גמרא:

והוינן בה: וכי מביאה המשנה מעשה לסתור את ההלכה האמורה בה?

ומשנינן: חסורי מחסרא במשנתנו והכי קתני בה: ספק מוכן - אסור. ורבן גמליאל מתיר.

ומעשה נמי בנכרי אחד שהביא דגים לרבן גמליאל, ואמר: מותרין הן, אלא שאין רצוני לקבל הימנו.

אמר רב יהודה אמר שמואל: אין הלכה כרבן גמליאל.

ואיכא דמתני לה אהא דתניא: ספק מוכן, רבן גמליאל מתיר ורבי יהושע אוסר.

ועל כך אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כרבי יהושע.

דף כד:

ואיכא דמתני לה אהא דתניא: (תחילת העמוד) שוחטין מן החיות של הנגרין [סוג ביברים] ביום טוב, אבל לא מן הרשתות ומן המכמורות. רבי שמעון בן אלעזר אומר: בא ומצאן מקולקלין מערב יום טוב - בידוע שמערב יום טוב נצודו, ומותרין.

בא ומצאן מקולקלין ביום טוב - בידוע שביום טוב נצודו, ואסורין.

ותמהינן: הא גופה קשיא:

אמרת, בא ומצאן מקולקלין מערב יום טוב - בידוע שמערב יום טוב נצודו.

טעמא דבא ומצאן מקולקלין, הא ספיקא - אסורין.

אימא סיפא: בא ומצאן מקולקלין ביום טוב - בידוע שביום טוב נצודו.

טעמא דבא ומצאן מקולקלין, הא ספיקא - מערב יום טוב נצודו ומותרין!

הכי קאמר: בא ומצאן מקולקלין מערב יום טוב - בידוע שמערב יום טוב נצודו ומותרין.

הא ספיקא - נעשה כמי שנצודו ביום טוב, ואסורין.

אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כרבי שמעון בן אלעזר.

שנינו במשנה: מעשה בנכרי שהביא דגים, ואמר רבן גמליאל מותרין הם.

והוינן בה: מותרין - למאי, לאיזה ענין?

רב אמר: מותרין לקבל.

ולוי אמר: מותרין באכילה.

אמר רב: לעולם אל ימנע אדם עצמו מבית המדרש אפילו שעה אחת. דאנא ולוי הוינן קמיה דרבי כי אמרה להא שמעת א.

באורתא אמר: מותרין באכילה,

בצפרא אמר: מותרין לקבל.

אנא, דהואי בי מדרשא - הדרי בי.

לוי דלא הוה בי מדרשא - לא הדר ביה.

מיתיבי: נכרי שהביא דורון לישראל, אפילו דגים המפולמין שיש בהם לחות, ופירות בני יומן - מותרין.

בשלמא למאן דאמר מותרין לקבל - שפיר,

אלא למאן דאמר מותרין באכילה - פירות בני יומן מי שרו באכילה?

ולטעמיך, פירות בני יומן - מי שרו בטלטול?

אלא בכוורי בדגים כאלה דאדימי, שיש בהם אדמימות תחת לחייהם, והיא ראיה שלא נס ליחם, ופירי דכבישי בירקא עסקינן, שמוכח שהוכנו מערב יום טוב.

ואמאי קרי להו "בני יומן" - שהן כעין בני יומן.

אמר רב פפא: הלכתא: נכרי שהביא דורון לישראל ביום טוב, אם יש מאותו המין במחובר - אסור, משום מוקצה, ואפילו לרבי שמעון, שמוקצה במחובר מוקצה גמור הוא [וכתב רש"י שהואיל ולא ליקטם בעצמו מאתמול גילה בדעתן שמקצם לגמרי].

ולערב של כניסת ליל יום טוב השני, נמי אסורין עד ב"כדי שיעשו".

ואם אין מאותו המין במחובר תוך התחום - מותר.

דף כה.

אבל, אם הובא לו הדורון ממקום שהוא חוץ לתחום - אסור להשתמש בו, כדין כל דבר שנעשה עבור ישראל על ידי נכרי [בדבר שאסור לישראל לעשותו בשבת] שאסור לישראל להנות ממנו, מתקנת חכמים.

ודורון הבא על ידי נכרי מחוץ לתחום בשביל ישראל זה - מותר לישראל אחר להשמש בו, על אף שעשה זאת הגוי לצורך ישראל. היות ובאיסור תחומין, שאין זה איסור מלאכה אלא תקנת חכמים, לא החמירו בו חכמים לאסור להשתמש, אלא רק למי שעשה לו הנכרי, ולא אדם אחר.

אמר רבה בר רב הונא אמר רב: הסוכר אמת המים מערב יום טוב [ובתוכה דגים], כדי למנוע כניסת דגים לאמת המים ביום טוב, הרי בסכירת האמה כאילו הזמין את הדגים המצויים בה מערב יום טוב.

ולכן, כאשר למחר השכים ומצא בה דגים, שהיו בה מערב יום טוב, בשעה שסכר את אמת המים - מותרין הדגים מכח הזמנתו.

אמר רב חסדא: מדברי רבינו [רב] אלו נלמוד: ולד חיה [כשירה, כגון עופר קטן של צבי] שקננה, שמצאה לה מקום שישמש לה כמו "קן", שתוכל לגדל בה ולדה, בפרדס, שהוא מקום שולד חיה משתמר בו - אינה צריכה זמון, היות וקל לתפוס את הולד הגדל בפרדס, והרי הוא נחשב "מזומן", כמו הדגים שבאמת המים.

ויתבאר לקמן מהו הדימוי לזימון שבסכירת אמת המים.

אמר רב נחמן: נפל הכניס ראשו רב חסדא חברין חברנו - ברברבתא, במחלוקות גדולות, שיחלקו עליו על הדימוי וההשואה בין זימון ולד החיה שקננה בפרדס לזימון הדגים בסכירת אמת המים.

איכא דאמרי לא רב חסדא נפל במחלוקת, אלא רבה בר רב הונא:

אמר רבה בר רב הונא: מדברי רבינו רב נלמוד: ולדה של חיה שקננה בפרדס - אינה צריכה זמון.

ועל כך אמר רב נחמן: נפל רבה בר רב הונא חברין חברנו ברברבתא.

ועתה מבארת הגמרא מה היא המחלוקות הגדולות שלדברי רב נחמן "נפלו" בהן רב חסדא או רבה בר רב הונא.

א. הרי יש לחלק בין דינו של רב בסוכר אמת המים, ובין חיה שקיננה בפרדס:

הרי התם, בחיה שקיננה, לא קא עביד בעל הפרדס כל מעשה לזמן את הולד שבפרדס.

אבל הכא, בסוכר אמת המים, קא עביד מעשה של זימון, שמזמין את הדגים האלה בכך שמבודדם מהדגים שאינם מזומנים, על ידי חסימת האמה בפני כניסתם.

ב. עצם הדין של חיה שקיננה בפרדס קשה:

וכי לא בעיא ולד החיה שבפרדס זמון?

והתניא: חיה שקננה בפרדס - צריכה לזמן. דהיינו, צריך לזמן את ולדה מערב יום טוב אם רוצים לשוחטו ביום טוב.

והמזמן צפור דרור - צריך לקשור בכנפיה, שיהיה לו סימן שזאת היא הציפור המזומנת, כדי שלא תתחלף באמה הדומה לה, שלא זימנה.

והלכה זו של חיה שקיננה בפרדס - היא עדות שהעידו אותה מפי שמעיה ואבטליון.

ומסקינן: אכן מברייתא זו יש תיובתא לדברי המתירים ולד חיה שקיננה בפרדס ללא זימון.

ועתה מקשה הגמרא לכיוון ההפוך: ומי בעיא ולד חיה שקיננה בפרדס זמון!?

והתניא, אמר רבי שמעון בן אלעזר: מודים בית שמאי ובית הלל על יונים שהזמינן מערב יום טוב בתוך הקן, ומצא יונים ביום טוב לפני הקן - שאסורין.

במה דברים אמורים שהזימון מעכב, ביוני בר המשוטטים לתור אוכל בחוצות, ומוצאים להם מקום מחסה בשובך, ויוני עליה, שגם הם יוני בר המוצאים להם מקום מחסה בעליות הבתים, וצפרים צפרי בר שקננו בטפיחין בתוך פכים הניתנין בחומות שמסביב הבירה [בית גדול, ארמון].

אבל עופות הגדלים בבית, כמו אווזים ותרנגולים, ויוני הרדסיאות, יוני בית, וחיה שקננה בפרדס - מותרין, ואין צריכין זמון!

וצפור דרור - צריכה לקשר בכנפיה, כדי שלא תתחלף באמה הדומה לה.

והמקושרים והמנוענעין - בבורות ובבתים ובשיחין ובמערות - מותרין.

והנמצאים באילנות - אסורין, שמא יעלה ויתלוש. והמקושרין והמנוענעין בכל מקום - אסורין משום גזל!

אמר רב נחמן: לא קשיא.

הא בה, אינה צריכה זימון לפי שהיא משתמרת ודעתו עליה.

הא - באמה, צריכה זימון לפי שאינה משתמרת.

ופרכינן: וכי אמה רק בזמון סגי די לה?

והרי אמה - צידה מעליותא בעיא!

אלא אמר רב נחמן בר יצחק: אידי ואידי איירי בדידה.

הא - בגנה הסמוכה לעיר, שדעתו עליה,

הא - בגנה שאינה סמוכה לעיר, שאין דעתו עליה.

מתניתין:

בהמה מסוכנת - לא ישחוט, אלא אם כן יש שהות ביום לאכול ממנה כזית צלי.

רבי עקיבא אומר: אפילו אם יש שהות ביום לאכול ממנה כזית בשר חי מבית טביחתה, ממקום השחיטה, שממנו ניתן לחתוך בשר מיד, ללא צורך בהפשטת העור.

ואם שחטה בשדה - לא יביאנה במוט ובמוטה, דהיינו בנשיאה של שני אנשים, היות והנשיאה בצורה שכזו היא זלזול ביום טוב.

אבל מביא בידו אברים אברים.

גמרא:

אמר רמי בר אבא: מצינו שחייב הכתוב הפשט ונתוח בעולה - והוא הדין לקצבים.

מכאן למדה תורה דרך ארץ: שלא יאכל אדם בשר קודם הפשט ונתוח.

והוינן בה: מאי קא משמע לן רמי בר אבא?

אילימא לאפוקי מדרב הונא, דאמר רב הונא: בהמה בחייה - בחזקת איסור עומדת, ואם יש לך ספק בשחיטתה, הרי היא בחזקת איסור עד שיודע לך במה נשחטה. דהיינו, שנשחטה כראוי.

אבל משעה שנשחטה - בחזקת היתר היא עומדת, ואין לך לחשוש שנטרפה, עד שיודע לך במה נטרפה. ואם התעורר ספק, כגון נמצא נקב בריאה או בבני המעים, ויש לסתפק בו אם נעשה הנקב לפני שחיטה והיא טריפה, או לאחר שחיטה והיא כשירה, מעמידים אותה על חזקת כשרותה משעת שחיטה.

ובא רמי בר חמא לחלוק, ולומר שמספק נאסרנה עד שינתח אותה ויבדוק את איבריה הפנימיים אם אינם טריפה.

והאנן תנן מתניתין במשנתנו כדרב הונא! ואם כן, הלכה כמוהו!?

דתנן, רבי עקיבא אומר: אפילו כזית חי מבית טביחתה.

מאי לאו - תותך ממנה מבית טביחתה ממש, ללא הפשט וניתוח!

ודחינן: לא מבית טביחתה, אלא ממקום שהבהמה טובחת אכילתה. והיינו, מהקיבה, שהמאכל נחתך שם.

ופרכינן: והא תני רבי חייא: נוטל ממקום טביחתה ממש!

דף כה:

אלא, רמי בר אבא (תחילת העמוד) אורח ארעא דרך ארץ קא משמע לן, שלא יאכל מבית טביחתה ויראה כרעבתן שאינו יכול להמתין להפשט הבהמה. ולא הלכות טריפה השמיענו.

ומצינו שתנאים בברייתא לימדונו ארחות חיים שכאלו.

כדתניא: לא יאכל אדם שום ובצל מצד ראשו, עוד לפני שמסירים את עליו, אלא יאכלנו מצד עליו, לאחר שניטלו העלים.

ואם אכל - הרי זה רעבתן.

כיוצא בו, לא ישתה אדם כוסו בבת אחת

ואם שתה - הרי זה גרגרן.

תנו רבנן: השותה כוסו בבת אחת - הרי זה גרגרן.

ואם לוגם אותו בשנים לגימות - דרך ארץ.

בשלשה - מגסי הרוח.

ואמר רמי בר אבא: חצובא, שהוא צמח אשר שרשיו יורדים ישר לתוך האדמה שתחתיהם, מבלי לסטות לצדדים, ובו היו מסמנים את גבולות השטח השייך לכל אחד - מקטע רגליהון דרשיעיא. כאילו הוא קוטע את רגליהם של הרשעים שלא יוכלו לעמוד ליום הדין, כי הוא דוגמא שאפילו צמח עומד ישר, ואינו סוטה ממקומו לרכוש אחר.

נטיעה של ערלה, שהיא דוגמא שנתנה תורה להמתין ולהתאפק -

מקטע רגליהון דקצביא הממהרים למכור את הבהמה ששחטו לפני הפשט וניתוח, ולפעמים נמצאת הבהמה טריפה לאחר ההפשט.

ומקטע גם רגליהם דבועלי נדות, שאינם יכולים להמתין עד שתטבול לטהרתה.

תורמוסא, מין קטניות שיש לשלוק אותו שבע פעמים עד שיוצאת המרירות שבו - מקטע רגליהון דשנאיהון של ישראל [בלשון סגי נהור], שהם אינם חוזרים בהם אפילו אחרי שבע פעמים שה' מביא עליהם פורענות.

שנאמר [שופטים י] "ויוסיפו בני ישראל לעשות הרע בעיני ה', ויעבדו את הבעלים, ואת העשתרות, ואת אלהי ארם, ואת אלהי צידון ואת אלהי מואב, ואת אלהי בני עמון, ואת אלהי פלשתים. ויעזבו את ה', ולא עבדוהו.

ממשמע שנאמר "ויעזבו את ה'" - וכי איני יודע שלא עבדוהו?

ומה תלמוד לומר "ולא עבדוהו"?

אמר רבי אלעזר: אמר הקדוש ברוך הוא: אפילו כתורמוס הזה, ששולקין אותו שבע פעמים, ואוכלין אותו בקנוח סעודה כשהוא מתוק - לא עשאוני בני. שאחרי שהקנטוני שבע פעמים, כבישול התורמוס, עדיין לא נחשבתי בעיניהם לשוב אלי.

תנא משמיה דרבי מאיר: מפני מה נתנה תורה לישראל - מפני שהן עזין. והתורה שעוסקים בה מתישה את כוחם ומניעה את לבם.

תנא דבי רבי ישמעאל: מהו שאמר הכתוב [דברים לג] "מימינו אש דת למו"?

תוכן העניינים

חברותא על ביצה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה