חברותא על בבא מציעא· הרב יעקב שולביץ
פרק שלישי - המפקיד · דף לט.
ומפרשינן: "נטושים" היינו נכסים שננטשו על כרחן של הבעלים, שהרי נשבו, וכמו שמצינו לשון זה בשביעית, דכתיב: "והשביעית תשמטנה ונטשתה", והרי שביעית אפקעתא דמלכא היא, ובעל כרחו של בעל השדה.
רטושים היינו נכסים שננטשו מדעתן של הבעלים, וכדכתיב: "אם על בנים רוטשה" דהיינו נעזבה מדעת בעלה. (1) תנא בברייתא:
וכולם שירדו לנכסי קרוביהם שמין להם בשכר עבודתם כאריס.
שואלת הגמרא: אהייא על מי משלשת מיני היורדים שנשנו בברייתא, אומרת ברייתא זו ששמין להם כאריס?
אילימא איורד לנכסי שבויין [ששמעו בהם שמתו], וכוונת הברייתא לומר, שאם באו הבעלים ועדיין לא אכל את כל הפירות כפי שהיה אוכל עד עכשיו, מכל מקום שמין לו כאריס על הפירות האלו -
כך הרי אי אפשר לומר, כי: השתא כששמע שהבעלים באים וקידם ואכל, אמרו בברייתא ש"זריז ונשכר" הוה, ואינו צריך להחזיר כלום ממה שאכל -
אם כן מאי דאשבח מיבעיא, כלומר: פשיטא שעל כל פנים יתנו לו שכר טרחו אם לא אכל קודם שבאו הבעלים, ומה צריך להשמיענו זאת!? (2)
אלא תאמר שאיורד לנכסי רטושים הוא דאמר בברייתא זו ששמין לו כאריס -
אף כך אי אפשר לומר, כי: והא "מוציאין אותן מידו" של יורד זה קתני בברייתא.
אלא איורד לנכסי נטושים [שבויים שלא שמעו בהם שמתו] אמרו בברייתא זו ששמין לו כאריס על כל זמן עבודתו. (3)
תמהה הגמרא: למאן, לדעתו של מי מהתנאים - שנחלקו בדין יורד לנכסי נטושין - אומרת ברייתא זו ששמין להם כאריס!?
אילימא לרבנן, כך הרי אי אפשר לומר, דהא אמרי רבנן: מוציאין אותו מידו.
אי לדעת רבן שמעון בן גמליאל אומרת ברייתא זו שהיורד לנכסי נטושין שמין לו כאריס, הלוא תיקשי: הא אמר רבן שמעון בן גמליאל שמעתי: שהנטושים כשבויין, ובשבויין הרי שנינו ש"זריז ונשכר" הוא, ויש לומר: "מאי דאשבח מיבעיא"!?
ומשנינן: לעולם הברייתא היא לדעת רבן שמעון בן גמליאל, ודקשיא לך: והרי דינם כשבויין כמבואר בברייתא, לא קשיא:
כי מה שאמר רבן שמעון בן גמליאל שנטושין כשבויין, אינו לכל דבר, אלא יש דין שהנטושין כשבויין ויש דין שהנטושים לא כשבויין המה: כשבויין הם, לענין דאין מוציאין אותן מידו.
ולא כשבויין הן, לענין דאילו התם בשבויין זריז ונשכר, ואילו הכא בנטושין שיימינן ליה כאריס. (4)
ומקשינן: מאי שנא דין היורד לנכסי שבוי ששמין לו כאריס, מהא דתנן במסכת כתובות:
המוציא הוצאות על נכסי מלוג של אשתו [קרקע שמכניסה האשה לבעלה, שהקרן שלה והוא אוכל פירות], ומת או גירשה, והוא מחזיר את הקרקע לאשה: בין שהוציא הבעל הרבה הוצאות על הקרקע ואכל פירות קימעא, ובין שהוציא קימעא, ואכל פירות הרבה, מה שהוציא - עד שלא גירש את אשתו - הוציא, ומה שאכל - עד אז - אכל, ומחזיר לה את הקרקע כמות שהיא ואינו נוטל כלום.
ומאי שנא דין יורד לנכסי שבוי ששמין לו כאריס!? (5)
ומשנינן: הא - היורד לנכסי שבוי - לא דמיא, אלא להא דאמר רבי יעקב אמר רב חסדא:
המוציא הוצאות על נכסי אשתו קטנה - שהשיאוה אחיה ואמה וקידושיה דרבנן, ואמרו שיוצאת במיאון בעלמא - ומיאנה בו, כמוציא הוצאות על נכסי אחר, דמי, שאם הוציא ולא אכל כדי הוצאתו, (6) שמין לו כאריס.
אלמא הרי מוכח, כיון דבשעה שהוציא הוצאות לא סמכא דעתיה של הבעל שתהא הקרקע מוחזקת בידו, כי חושש שמא תמאן, לפיכך תקינו ליה רבנן שיטול על כל פנים כאריס, כי היכי דלא לפסדינהו, כדי שלא יפסיד את הקרקע שבידו, שיזרעם תמיד ולא יעבוד ולא יעדור כרמים.
הכא - ביורד לנכסי שבוי - נמי תקינו ליה רבנן שיטול כאריס, כי היכי דלא לפסדינהו. (7)
אמר מר: וכולן שמין להם כאריס:
ומפרשינן: "וכולן" לאיתויי מאי, מה בא לרבות לשון "וכולן" מלבד את היורד לנכסי שבוי?
לאיתויי, להביא את הא דאמר רב נחמן אמר שמואל [כלומר: את מה שאמר רב נחמן עצמו, בהקשר למימרתו בשם שמואל] בבורח מחמת מרדין [רצח]: דאמר רב נחמן אמר שמואל: שבוי שנשבה, מורידין קרוב לנכסיו.
אבל יצא לדעת אין מורידין קרוב לנכסיו, כי היות ודעתו מיושבת היתה עליו בשעת יציאה, ולא ציוה שיורידו לשדהו, שמע מינה לא ניחא ליה. (8)
רב נחמן דידיה אמר [תוספת של עצמו היא, ולא משמו של שמואל]: בורח שאין דעתו מיושבת עליו כיון שבהול הוא, הרי הוא כשבוי שמורידין קרוב לנכסיו!
ומפרשינן בורח מחמת מאי [מה הניעו לברוח]?
אילימא בורח מחמת כרגא [מס המלך], שאין לו ממה לפרוע את מס גולגולתו למלך, ובורח לפני בוא הזמן -
כך הרי אי אפשר לומר, כי היות ואין כאן בהלה הרי היינו "יצא לדעת" שכבר אמר רב נחמן משמו של שמואל, שאין מורידין קרוב לנכסיו, ולא היה צריך רב נחמן להוסיף את דין ה"בורח".
אלא בורח מחמת מרדין [רצח; (9) שהרג את הנפש וחושש שידינוהו למיתה], ובזה אמר רב נחמן שדינו כשבוי, וזו היא ששנינו בברייתא "וכולן" שמין להם כאריס", לרבות את הבורח מחמת מרדין.
אמר רב יהודה אמר שמואל:
שבוי שנשבה שמורידין קרוב לנכסיו, והניח קמה לקצור, או ענבים לבצור, או תמרים לגדור [גדירה בתמרים, כבצירה בענבים ומסיקה בזיתים], או שהניח זיתים למסוק:
בית דין יורדין תחילה לנכסיו של השבוי, ומעמידין אפוטרופוס מטעמם שאינו נוטל כלום בשכרו, (10) וקוצר ובוצר וגודר ומוסק.
ורק אחר כך מורידין קרוב לנכסיו להשביח את הקרקע וליטול כאריס.
ומקשינן: ולוקים אפוטרופא לעולם, למה מורידין כלל את הקרוב [הנוטל כמו אריס], ואין מעמידין אפוטרופוס [שאינו נוטל כלום] עד שיחזור השבוי!? (11)
ומשנינן: כי אפוטרופא לדיקנני לא מוקמינן [אפוטרופוס לאנשים שנתמלא זקנם], ומשום שבני אדם אינם נכונים לקבל תפקיד זה שיש בו טורח גדול לעבוד ולזרוע, (12) אלא כשהוא בשביל יתומים קטנים שהוא דבר מצוה. אמר רב הונא: א. אין מורידין קטן לנכסי שבוי, ואף שהוא ראוי ליורשו; אלא מורידים איש נכרי, ומפרש טעמא ואזיל. (13) ב. ולא מורידין קרוב הראוי לירש בנכסי קטן, לנכסי קטן שנשבה, (14) וכדמפרש טעמא ואזיל.
ג. ואף לא מורידין קרוב מחמת קרוב [קרובו של הקרוב לקטן, כגון אח מאם של אחי הקטן מאביו] - לנכסי קטן, וכדמפרש טעמא ואזיל.
ומפרשינן: אין מורידין קטן לנכסי שבוי, מאי טעמא? דילמא מפסיד להו [מתוך שקטן הוא שמא יפסיד את הנכסים].
ולא מורידין קרוב מחמת קרוב לנכסי קטן, מאי "קרוב מחמת קרוב"? באחי מאימא, אח מן האם של אחי הקטן מאביו.
ולא מורידין קרוב לנכסי קטן, מאי טעמא? כיון דהקטן לא מחי [אינו יודע למחות], אתי לאחזוקי ביה בקרקע ולומר שמחלק ירושתו מאביו הוא; (15) ומטעם זה אף קרוב מחמת קרוב אין מורידין, שמא יחזיק בה לצורך קרובו, לאמר: "מחלק ירושתו של קרובי הוא". (16)
אמר רבא: שמע מינה מדרב הונא, שאמר: אין מורידין קרוב לנכסי קטן, ומשמע: הא אדם נכרי מורידין, ואין חוששים שיטען ויאמר: "אביו של קטן מכרה לי", ויבקש להאמינו כדין המחזיק שלש שנים בקרקע שנאמן לומר "קניתיה": (17)
אין מחזיקין בנכסי קטן, כלומר: האוכל שלש שנים בפני קטן, אין חזקתו בפניו מועילה להאמינו בטענת קניתיה מאביו -