אור ברסלב
חברותא על בבא מציעא פרק שלישי - המפקיד

חברותא על בבא מציעא· הרב יעקב שולביץ

פרק שלישי - המפקיד

פרק שני - אלו מציאות

פרק "המפקיד" עוסק בדיני השומרים, וארבעה שומרים הם: שומר חנם, שומר שכר [נוטל שכר עבור שמירתו], שוכר ושואל.

דין השומרים והשואל מפורש בתורה בפרשת משפטים [פרק כב]:

פרשת שומר חנם: "כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור, וגונב מבית האיש [כלומר: יאמר השומר שנגנב מביתו, ועל כן הוא פטור מלשלם, שאין השומר חייב בגניבה, אלא כשהיא באה על ידי פשיעה], אם ימצא הגנב ישלם שנים". הרי למדנו, שאין שומר חינם חייב בגניבה, וכן אינו חייב על אבידה, אלא אם כן באו אלו על ידי פשיעה.

"אם לא ימצא הגנב, ונקרב בעל הבית אל האלהים אם לא שלח ידו במלאכת רעהו [כלומר: וכבר נשבע השומר שלא שלח ידו בפקדון של רעהו]. על כל דבר פשע ... ".

הרי למדנו, שאין השומר נפטר מידי תשלומים לבעלים, אלא כשנשבע תחילה שלא שלח ידו בפקדון, שכן אם שלח ידו בפקדון, כי אז חייב הוא לשלם, אפילו אם נאנס הפקדון בידו.

ואמרו חכמים [לעיל ו א]: שלש שבועות משביעין אותו: שבועה שלא פשעתי בו, שבועה שלא שלחתי בו יד, שבועה שאין הפקדון ברשותי.

פרשת שומר שכר: "כי יתן איש אל רעהו חמור או שור או שה וכל בהמה לשמור [תמורת שכר], ומת [כדרכו] או נשבר [הפקדון באונס] או נשבה [על ידי לסטים מזויין], [ו] אין רואה [שיעיד בדבר, אלא הוא טוען כך] ".

"שבועת ה' תהיה בין שניהם, אם לא שלח ידו במלאכת רעהו, ולקח בעליו [את השבועה] ולא ישלם [השומר, שכל אלו אונס הם, ושומר שכר פטור על האונס] ".

"ואם גנב יגנב מעמו [מעם השומר], ישלם לבעליו". [וכן חייב הוא על האבידה].

"אם טרף יטרף [הבהמה שהפקדה אצלו], יביאהו עד [יביא עדים שנטרפה באונס; ואת] הטרפה לא ישלם [שאין שומר שכר חייב באונסין] ".

פרשת שואל: "וכי ישאל [בחינם, ולא בשכר] איש מעם רעהו ונשבר או מת [אף שאונס הם], בעליו אין עמו [אם בעליו לא היו עם השואל במלאכת השואל בשעת תחילת השאילה], שלם ישלם [שהשואל חייב אף על האונסין, ופטור כשהיו בעליו עמו במלאכתו]. "אם בעליו עמו לא ישלם [השואל, וכן כל השומרים פטורים כשבעליהם עמם במלאכתם].

השוכר לא פירשה התורה את דינו: אלא אמרה: "אם שכיר הוא בא בשכרו", ונחלקו תנאים [לקמן צג א] בדינו: רבי מאיר אומר: שוכר כשומר חינם; ורבי יהודה אומר: שוכר כשומר שכר.

כללם של דברים:

א. שומר חינם חייב בפשיעה בלבד; שומר שכר חייב אף בגניבה ואבידה; שואל חייב בכולם, ואפילו באונסין; ודין השוכר במחלוקת תנאים הוא.

ב. אף שחייבה התורה את השואל בכל האונסים, פטרה אותו התורה כשבעליו עמו במלאכתו, וכן כל השומרים, [מלבד שומר חינם בפשיעה, שנחלקו בו אמוראים לקמן צה א].

ג. פטור נוסף בשואל למדו חכמים מן הסברא, והוא: אם מתה הבהמה מחמת מלאכה, אין השואל חייב, ומשום שאומר השואל למשאיל: "וכי לא לכך שאילתיה"!?

ד. אין השומרים פטורים אפילו באונס, אלא כשנשבעו שלש שבועות, כפי שנתבאר.

מתניתין:

המפקיד אצל חבירו בחינם בהמה או כלים, ונגנבו או שאבדו, (1) שהוא אינו חייב באחריותם, שאין שומר חינם חייב אלא בפשיעה - אם שילם הנפקד ולא רצה לישבע שנגנבה שלא בפשיעתו, ואף שהיה יכול לעשות כן, שהרי אמרו: שומר חינם נשבע ויוצא:

אם נמצא הגנב הרי הוא משלם תשלומי כפל, ואם נמצא שאף טבח ומכר הגנב, הרי זה משלם תשלומי ארבעה וחמשה. (2)

ולמי משלם הגנב: למי שהפקדון אצלו, כלומר: לשומר, כי המפקיד מקנה לו את הכפל, וכפי שיתבאר בגמרא, באיזה אופן חל קנין זה.

אבל אם נשבע הנפקד שהוא פטור מאחריות הפקדון, ולא רצה לשלם -

אם נמצא הגנב הרי זה משלם תשלומי כפל, ואם אף טבח ומכר הגנב, הרי זה משלם תשלומי ארבעה וחמשה, ולמי משלם: לבעל הפקדון שאת שלו גנב טבח ומכר. (3)

גמרא:

שנינו במשנה: המפקיד אצל חבירו בהמה או כלים:

ומקשינן: למה ליה לתנא למתני: המפקיד אצל חבירו בהמה, ולמה ליה למתני גם כלים, והרי די אם היה שונה התנא את אחד מהם!?

ומשנינן: הן בהמה והן כלים צריכי להיות שנויים במשנתנו!

דאי תנא רק בהמה [אילו היה שונה התנא בהמה בלבד]:

הוה אמינא [הייתי אומר]: כשהפקיד אצלו בהמה, הוא [רק אז] דמקני ליה כפילא [מקנה המפקיד לנפקד את הכפל], ומשום דנפיש טירחה של בהמה [רב טרחתה של שמירת בהמה] לעיולה ולאפוקה [להכניסה ולהוציאה]; ומשום שטרח בה הנפקד הרבה, לכן מקנה הוא לו את תשלומי הגנב.

אבל כשהפקיד אצלו כלים דלא נפיש טירחייהו [אין טרחת הנפקד רבה בשמירת כלים] -

אימא, הייתי אומר שלא מקני ליה המפקיד את הכפילא, ואף ששילם; לכך הוצרך התנא לשנות כלים.

ואי תנא רק כלים [אילו שונה היה התנא כלים בלבד]:

הוה אמינא: כלים הוא דקמקני ליה המפקיד לנפקד כפילא, משום דלא נפיש כפלייהו [אין כפל הכלים מרובה], כלומר: הרי אין הגנב משלם אלא כפל ולא ארבעה או חמשה כבהמה -

אבל בהמה, שיש בה יותר מתשלומי כפל, דהרי כי טבח ומכר הגנב משלם תשלומי ארבעה וחמשה, אימא: לא מקני ליה אפילו כפילא, וכל שכן את תשלומי הארבעה וחמשה. (4)

לפיכך צריכא הן בהמה והן כלים!

מתקיף לה רמי בר חמא על דין משנתנו: (5)

והא אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, ואיך מקנה המפקיד את תשלומי הגנב לנפקד קודם שנתחייב בהם הגנב!? (6) ואפילו לרבי מאיר, דאמר: אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, הרי הני מילי כגון פירות דקל (7) דעבידי דאתו [אמורים הם לבוא] - (8)

אבל הכא בכפל של גניבה, שיש כמה ספיקות בדבר, אם אכן יגיע לידי תשלומי כפל, הרי אפילו רבי מאיר מודה שאינו יכול להקנותו עד שלא בא לעולם; והספיקות הם:

דף לד.

א. מי יימר דמגנבא [מנין שתיגנב הבהמה כלל]. (1)

ב. ואפילו אם תימצי לומר דמגנבא, מי יימר דמשתכח גנב [מנין שיימצא הגנב].

ג. ואפילו אי משתכח גנב, מי יימר דמשלם [אפילו אם יימצא הגנב, שמא לא יהא חייב לשלם], כי דלמא: מודי ומפטר [שמא יודה קודם שיבואו העדים, וייפטר], שהמודה בקנס פטור, ואפילו באו עדים אחר הודאתו. (2)

אמר תירץ רבא: נעשה כאומר לו (3) המפקיד לנפקד בשעת מסירת הפקדון: לכשתגנב, ותרצה ותשלמני, הרי פרתי קנויה לך מעכשיו, וקנה אותה הנפקד במשיכת הפרה! (4)

מתקיף לה רבי זירא:

אי הכי - כדבריך, שהוא מקנה לו את הפרה מעכשיו אם ישלמנה - אפילו את גיזותיה וולדותיה שהיו לה משעת פקדון ואילך, (5) נמי יקנה הנפקד אם נגנבה הבהמה לבסוף, שהרי הקנה לו המפקיד את הבהמה משעה שבאה לידו, ואלמה [ולמה] תניא בברייתא: חוץ מגיזותיה וולדותיה!?

אלא (6) אמר רבי זירא: נעשה כאומר לו: חוץ מגיזותיה וולדותיה.

ומאי פסקא, מנין לך לפסוק ולומר, שכל מפקיד רוצה להקנות את הבהמה כדי שיזכה בתשלומי הגניבה, ואינו רוצה להקנות אף את גיזותיה וולדותיה!? (7)

ומשנינן: סתמא דמילתא [כך הוא סתמו של דבר]: שבחא דאתא מעלמא, עביד איניש דמקני [שבח הבא למפקיד שלא מגוף הבהמה, עשוי אדם להקנות] כדי שיהא בטוח בתשלומי הגניבה.

אבל שבחה דמגופא של בהמה כגיזות וולדות, לא עביד איניש דמקני [אין אדם עשוי להקנותו]. איכא דאמרי: כך אמר רבא: נעשה כאומר לו המפקיד לנפקד: לכשתגנב ותרצה ותשלמני, סמוך לגניבתה תהא קנויה לך, ולא משעת פקדון כדעת הלישנא קמא. (8) ומפרשת הגמרא: מאי בינייהו [מה הנפקא מינה בין שתי הלשונות]? איכא בינייהו:

א. קושיא דרבי זירא, שהקשה: "אי הכי אפילו גיזותיה וולדותיה נמי, אלמה תניא חוץ מגיזותיה וולדותיה", שהיא אינה קשה אלא ללישנא קמא, אבל ללישנא בתרא, משעה שקונה הוא את הפרה הרי הוא קונה אף את גיזותיה וולדותיה, ומה ששנינו: "חוץ מגיזותיה וולדותיה" היינו קודם הגניבה, שעדיין לא נקנתה לו הפרה לכלום. (9)

ב. אי נמי איכא בינייהו: כגון דקיימא הבהמה באגם [שאינו מקום קנין לנפקד] בשעת גניבה, שלפי לישנא בתרא אין הנפקד יכול לזכות בה. (10)

שנינו במשנה: שילם ולא רצה לישבע, שהרי אמרו שומר חנם נשבע ויוצא, נמצא הגנב משלם תשלומי כפל, טבח ומכר משלם תשלומי ארבעה וחמשה, למי משלם למי שהפקדון אצלו:

אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן:

זו ששנינו במשנתנו, שאם "שילם ולא רצה לישבע" זוכה הוא בתשלומי הגנב, לא "שילם" שילם ממש קודם שנמצאה הגניבה, אלא כיון שאמר: הריני משלם, אף על פי שעדיין לא שילם כשנמצא הגנב, הרי הגנב משלם את תשלומיו לנפקד.

ומקשינן מהא דתנן במשנתנו:

שילם ולא רצה לישבע ... נמצא הגנב משלם ... למי משלם למי שהפקדון אצלו", ומשמע: שילם קודם שנמצא הגנב, אין אכן זוכה הוא בתשלומי הגנב, אבל אם לא שילם קודם שנמצא הגנב, לא זוכה הוא בתשלומי הגנב, ותיקשי לרבי יוחנן!? (11)

ומשנינן: והרי אדרבה אימא סיפא דמשנתנו: "נשבע ולא רצה לשלם, נמצא הגנב משלם ... למי משלם לבעל הפקדון", ומשמע: טעמא דלא רצה הנפקד לשלם, אז אינו זוכה בתשלומי הגנב, הא רצה הנפקד לשלם, אף על פי שעדיין לא שילם, זכה הנפקד בתשלומי הגנב, וכדברי רבי יוחנן -

אלא בהכרח דמהא - מלשון משנתנו - ליכא למשמע מינה, אין להוכיח לא לכאן ולא לכאן.

תניא כוותיה דרבי יוחנן:

השוכר פרה מחבירו, ונגנבה והוא חייב עליה (12) ואמר הלה [השוכר]: אכן נגנבה הבהמה, והריני משלם ואיני נשבע לשקר שנאנסה, ואחר כך נמצא הגנב, הרי הגנב משלם תשלומי כפל לשוכר.

הרי למדנו, כי אף שנמצא הגנב קודם ששילם, אלא שאמר: "הריני משלם", זכה בתשלומי הכפל.

אמר רב פפא:

שומר חנם - החייב על פשיעה בלבד - כיון שהודה ואמר: "פשעתי" מקנה ליה המפקיד לנפקד כפילא, דהרי אי בעי פטר נפשיה בטענת ושבועת גניבה [שהרי היה יכול ליפטר בטענה ושבועה שנגנבה], ולא עשה כן. (13)

שומר שכר - החייב אף על גניבה ואבידה ופטור על אונס - כיון שהודה ואמר: "נגנבה", מקנה ליה המפקיד כפילא, דהרי אי בעי פטר נפשיה בטענת ושבועת שבורה ומתה, שהם אונס ופטור עליהם.

אבל שואל שאמר: "הריני משלם" (14) לא מקני ליה המשאיל כפילא, כי במאי הוה ליה למפטר נפשיה [כי במה היה יכול לפטור את עצמו]!? הלוא רק בטענת "מתה מחמת מלאכה", ומתה מחמת מלאכה דבר שלא שכיח הוא, ואין נוח לו לטעון טענה כזו. (15)

איכא דאמרי: אמר רב פפא:

שואל נמי, כיון שאמר: "הריני משלם" מקני ליה המשאיל כפילא, דהרי אי בעי שואל פטר נפשיה בטענת "מתה מחמת מלאכה", ואף שאינו שכיח.

אמר ליה רב זביד לרב פפא: הכי אמר אביי: שואל אינו זוכה בתשלומי הגנב, עד שישלם, אבל באמירת "הריני משלם" לבד, אינו מקנה לו את הכפל!

ומפרשינן: מאי טעמא: הואיל ושואל כל הנאה - של הדבר השאול - שלו הוא, לכן בדיבורא בעלמא לא מקני ליה המשאיל כפילא, שהרי מתוך שכל הנאה שלו צריך היה להניח דעתו של משאיל שהשאילה לו בחנם, ולא עשה לו שום טובה במה שאמר "הריני משלם". (16)

תניא כוותיה דרב זביד ודלא כרב פפא:

השואל פרה מחבירו, ונגנבה, וקידם השואל ושילם, ואחר כך נמצא הגנב, משלם תשלומי כפל לשואל, הרי שאין השואל זוכה בתשלומי הגנב אלא כששילם קודם שנמצא הגנב, ולא די באמירת "הריני משלם".

ומוסיפה הגמרא: ללישנא קמא דרב פפא - שאמר: שואל שאמר "הריני משלם" לא מקני ליה כפילא, במאי הוה ליה למיפטר נפשיה, במתה מחמת מלאכה, מתה מחמת מלאכה לא שכיח - ודאי לא הויא תיובתא מברייתא זו, אף שלכאורה מבואר בברייתא, שאף שואל זוכה בתשלומי הגנב, מכל מקום לא הויא תיובתא, כי:

רב פפא לא אמר אלא, שאם אמר "הריני משלם" לא מקני ליה כפילא, אבל אם קידם ושילם, מודה רב פפא שהוא זוכה בכפל, ולא קשה מן הברייתא. (17)

אבל ללישנא בתרא דרב פפא - שאמר: שואל נמי, כיון שאמר "הריני משלם" מקני ליה כפילא - לימא תיהוי תיובתיה מברייתא זו!? שהרי בברייתא זו שנינו: "קידם השואל ושילם", ומשמע שבדיבורא בעלמא לא מקני ליה כפילא!?

אמר לך רב פפא:

מי אלימא הברייתא ממתניתין, דקתני במשנתנו "שילם", ואוקימנא ב"אמר", [וכי הברייתא "חזקה" יותר מן המשנה, שבה אנו נדחקים לפרש את לשון "שילם" דהיינו שאמר "הריני משלם"]!?

הכא נמי בברייתא, אף על גב ששנינו: "קידם השואל ושילם", נפרשנה באמר בלבד ועדיין לא שילם, ולכן אין הוא זוכה בכפל.

ומקשינן עלה: מי דמי [וכי דומה לשון הברייתא ללשון משנתנו]!?

התם במשנתנו לא קתני: "קידם ושילם" אלא "שילם" לבד, אבל הכא - בברייתא - הרי קתני "קידם"!

ומשנינן: אמר לך רב פפא: מאי "קידם"? קידם ואמר!

ותמהינן עלה: הא מדקתני בברייתא הראשונה שנזכרה לעיל גבי שוכר: "ואמר הלה הריני משלם", ואילו גבי שואל קתני בברייתא זו "וקידם השואל ושילם", הרי שמע מינה - משינוי הלשונות - דגבי שואל דוקא קידם ושילם קתני, אבל אם אמר בלבד, לא זוכה בכפל!?

אמר לך רב פפא: מידי גבי הדדי תניא [וכי אטו שתי ברייתות אלו נשנו בבית המדרש כאחת]!? עד שאתה בא להוכיח משינוי הלשון ש"קידם ושילם" הוא בדוקא.

שיילינהו לתנאי דבי רבי חייא ודבי רבי אושעיא, [שאלו לתנאים שבישיבת רבי חייא וישיבת רבי אושעיא] שהם היו מסדרי הברייתות: האם נשנו שתי ברייתות אלו כאחד? ואמרי: גבי הדדי תניין [כאחד נשנו]!

ואכן תיקשי מן הברייתא ללישנא בתרא דרב פפא.

מקדימה הגמרא לספיקותיה הבאות בדין משנתנו, שדין זה פשיטא הוא, שאם אמר בתחילה "איני משלם", וחזר בו הנפקד (18) ואמר: "הריני משלם", הרי זה זוכה בתשלומי הגנב, דהא קאמר: "הריני משלם", ואף שמתחילה לא רצה לשלם!

אלא - מה שיש להסתפק הוא:

דף לד:

א. אם אמר תחילה: "הריני משלם" (תחילת העמוד) וחזר בו ואמר: "איני משלם", מאי יהיה דינו בזכיית תשלומי הגנב?

וצדדי הספק הם:

מי אמרינן: מהדר קא הדר ביה [אכן כוונתו לחזור בו מהסכמתו], ואם כן אינו זוכה. (1)

או דלמא: עדיין במילתיה קאי [בדיבורו הוא עומד], ומה שאומר עכשיו: "איני משלם", דחויי הוא דקא מדחי ליה למפקיד, כי רוצה הוא לדחות את זמן תשלומיו, ואם כן לא פקעה זכותו בתשלומי הגנב.

ב. עוד מסתפקת הגמרא: אמר האב הנפקד: "הריני משלם", ומת קודם שהספיק לשלם, ואמרו בניו: אין אנו משלמין, מאי יהיה דינן בזכיית תשלומי הגנב?

וצדדי הספק הם: מי אמרינן: מהדר קא הדרי בהו [חזרו בהם בניו ואין בדעתם לשלם], ואם כן לא זכו בתשלומי הגנב.

או דלמא: במילתא דאבוהון קיימי [עומדים הם בדיבור אביהם, ובדעתם לקיימה], ודחויי הוא דקא מדחו ליה זמנית.

ג. עוד מסתפקת הגמרא: אם שלמו בנים של הנפקד שמת אחר שנגנבה, (2) מאי?

וצדדי הספק הם:

מי מצי אמר להו המפקיד: כי אקנאי כפילא, לאבוכון דעבד לי נייח נפשאי [פעמים רבות עשה לי קורת רוח], (3) אבל לדידכו [לכם הבנים] שלא עשיתם לי קורת רוח לא.

או דלמא: לא שנא. (4)

ד. עוד מסתפקת הגמרא: שילם הנפקד לבנים של המפקיד, שמת קודם שנגנבה: (5) מאי?

וצדדי הספק הם: מי מצו אמרי ליה בני המפקיד: כי אקני לך אבונא כפילא, כלומר: אבינו אכן היה מקנה לך את הכפל, לו היית משלם לו, משום דעבדת ליה נייח נפשיה [מפני שפעמים רבות עשית לו קורת רוח], אבל אנן לדידן, לא.

או דלמא: לא שנא.

ה. עוד מסתפקת הגמרא: שלמו בנים של הנפקד לבנים של המפקיד מאי?

וצדדי הספק הם: משום שבאופן זה, הרי בעל הפקדון לא קיבל קורת רוח מן המשלם או מאביו, והמשלם לא עשה קורת רוח לא לבעל הפקדון ולא לאביו, ויש לומר שבאופן זה אינו מקנה לו את הכפל.

או דילמא: לא שנא.

ו. עוד מסתפקת הגמרא: שילם הנפקד מחצה מערך הפקדון, וכך אמר מתחילה שלא ישלם אלא חצי, מאי הדין, האם זכה בחצי מתשלומי הגניבה?

ז. עוד מסתפקת הגמרא: אם תמצי לומר שחצי מתשלומי גניבת פרה אחת אינו זוכה, אם שאל שתי פרות, ושילם אחת מהן בלבד, מאי שיזכה בתשלומיה של פרה אחת? וצדדי הספק הם:

האם נאמר: כיון דשילם עבור פרה אחת יקנה את תשלומיה.

או דילמא: כיון ששתי הפרות פקדון אחד הם, הרי זה כמי ששילם מחצה, שאינו זוכה בכלום.

ח. עוד מסתפקת הגמרא: שאל מן השותפין, ושילם לאחד מהן את חלקו בלבד, (6) מאי?

וצדדי הספק הם:

האם נאמר, היות ושותף זה קיבל את כל המגיע לו, מקנה הוא את תשלומי הגניבה.

או שמא, כיון שמכלל הפקדון לא שילם אלא את חציה הרי זה כמי ששילם את חצי הפקדון שאינו זוכה בכלום

ט. עוד מסתפקת הגמרא: שותפין ששאלו, ושילם אחד מהן [מן השואלים] את חלקו, מאי?

וצדדי הספק הם: האם נאמר: היות והוא מצידו שילם את כל המוטל עליו, מן הדין שיזכה הוא בחצי תשלומי הגניבה.

או שמא: סוף סוף לא שולם אלא מחצית הפקדון.

י. עוד מסתפקת הגמרא: שאל מן האשה את פרת נכסי מלוג שלה, ושילם את הפרה לבעלה, מאי הוא דין הנפקד לזכות בכפל שהוא של האשה?

וצדדי הספק הם:

האם נאמר: היות והקרן אינו של בעלה, אם כן אין זה תשלום טוב לקנות על ידו את הכפל.

או שמא: כיון שאפוטרופוס הוא על נכסי אשתו, שהוא אוכל הפירות, הרי הוא כבעלים על הפרה, ותשלומין הן. (7)

יא. עוד מסתפקת הגמרא: אשה ששאלה פרה לצורך קרקע נכסי מלוג שלה, ושילם בעלה, מאי?

אמר רב הונא:

משביעין אותו את המשלם את תמורת

הבהמה ולא רצה לישבע: שבועה שאינה ברשותו! (8)

ומפרשינן: מאי טעמא, כי חיישינן שמא ברשותו של הנפקד היא, ומשלם הוא כי עיניו נתן בה בבהמה שהפקדה אצלו. (9) מיתיבי לרב הונא ממשנה בשבועות:

א. המלוה את חבירו על המשכון, ואבד המשכון אפילו באונס של המלוה, הפסיד המלוה את חובו שכנגד המשכון.

ב. ואם היה ערך המשכון יותר מן החוב, הרי הוא עליו כדין שומר שכר החייב באחריות גניבה ואבידה של המשכון, ופטור מן האונס.

ג. התובע את חבירו ממון, והודה לו במקצת הטענה, הרי זה נשבע שבועת התורה, אבל הכופר בכל פטור מן השבועה.

ד. הסלע הוא ארבעה דינרים, והשקל מחצית הסלע.

ה. דין תורה הוא, שהמתחייב שבועה לחבירו, יכול המשביע לגלגל עליו שבועות שלא נתחייב בהם מן הדין.

המלוה את חבירו על המשכון, ואבד המשכון:

המשנה מתחלקת לשני חלקים שהם ארבעה, רישא העוסקת בתביעת המלוה מן הלוה, וסיפא העוסקת בתביעת הלוה מן המלוה, ובכל אחד מהם, הרישא עוסקת ב"כופר הכל", והסיפא עוסקת ב"מודה במקצת".

רישא דרישא:

ואמר לו המלוה ללוה: "סלע הלויתיך עליו, ואילו המשכון - שכנגדו אין צריך אתה לשלם היות והוא אבד - שקל בלבד היה שוה, ונמצא שעדיין חייב אתה לי שקל אחד מיתרת ההלואה" ! והלה - הלוה - כופר הכל ואומר: "לא כי! אלא סלע הלויתני עליו, והמשכון אף הוא סלע היה שוה, ואיני חייב לך כלום": (10)

הרי הלוה פטור משבועה, כי כופר בכל התביעה הוא, וכופר הכל פטור משבועה.

סיפא דרישא:

ואם אמר לו המלוה ללוה: "סלע הלויתיך עליו, ואילו המשכון שקל היה שוה, וחייב אתה לי שקל" ! והלה - הלוה - מודה במקצת הטענה, ואומר: "לא כי! אלא סלע הלויתני עליו, והמשכון שלשה דינרים היה שוה, וחייב אני לך דינר, אך לא שקל כאשר אתה תובע":

חייב הלוה להשבע, שהרי מודה במקצת הטענה הוא, וכל המודה במקצת הטענה חייב שבועה.

רישא דסיפא:

ואם אמר לו הלוה למלוה: "סלע הלויתני עליו, ואילו המשכון שנים סלעים היה שוה, והרי שומר שכר אתה, וחייב אתה לי את הסלע היתירה בערך המשכון על ההלואה" ! והלה - המלוה - כופר הכל ואומר: "לא כי! אלא סלע הלויתיך עליו, ואף המשכון כנגדו סלע בלבד היה שוה, ואיני חייב לך כלום, שהרי התקזזה אחריותי כנגד חובך".

הרי המלוה פטור משבועה, כי כופר בכל התביעה הוא, וכופר הכל פטור משבועה.

סיפא דסיפא:

ואם אמר לו הלוה למלוה: "סלע הלויתני עליו, ואילו המשכון שנים סלעים היה שוה, וחייב אתה לי את הסלע הנותר מערך המשכון" ! והלה - המלוה - מודה במקצת הטענה ואומר: "לא כי! אלא סלע הלויתיך עליו, והמשכון חמשה דינרים בלבד היה שוה, ואיני חייב לך אלא דינר בלבד".

חייב המלוה לישבע.

ואף שחיוב השבועה בעיקרו אינו מוטל על המלוה, בכל זאת: מי נשבע? מי שהפקדון (11) אצלו, דהיינו המלוה, שאם לא כן, יש לחוש: שמא ישבע זה הלוה ויוציא הלה המלוה את הפקדון, ויווכחו הכל שאין ערך המשכון כפי שנשבע הלוה, וייפסל הלוה לעדות ולשבועה כדין הנשבע לשקר; (12) ומפרש לה הגמרא ואזיל.

ומפרשת הגמרא תחילה את הבבא האחרונה של הברייתא, ואחר כך מקשה הגמרא מבבא זו על רב הונא:

אהייא, על איזה בבא אומרת הברייתא שמשום חשש זה נשבע המלוה, ולא הלוה שעליו מוטלת השבועה?

אילימא אסיפא [סיפא דסיפא], דהיינו מה ששנינו: "סלע הלויתני עליו, שנים היה שוה, והלה אומר, לא כי, אלא סלע הלויתיך עליו, חמשה דינרים היה שוה, חייב"; כך הרי אי אפשר לומר, כי:

והרי תיפוק ליה דאף בלא טעם זה שבועה מעיקר הדין גבי מלוה היא, דהא הוא דקא מודי מקצת הטענה, [הוא זה שהודה מקצת הטענה, ועליו מוטלת השבועה], ואם כן אי אפשר לפרש שהטילו חכמים את השבועה על המלוה, שהרי הוא זה שחייב להשבע מעיקר הדין.

אלא אמר פירש שמואל: בבא אחרונה של הברייתה עולה ארישא של הברייתא העוסקת בתביעת המלוה מן הלוה.

ומפרשינן: מאי ארישא [על איזה בבא של הרישא, עולה בבא אחרונה זו]?

אסיפא דרישא, והיא זו ששנינו: "סלע הלויתיך עליו, שקל היה שוה, והלה אומר: לא כי, אלא סלע הלויתני עליו, שלשה דינרין היה שוה, חייב" -

דשבועה מעיקר הדין גבי לוה הוא, שהוא הרי הודה במקצת הטענה, ומכל מקום אמור רבנן: לשתבע מלוה ולא לוה, כי שמא ישבע זה הלוה, ויוציא הלה המלוה את הפקדון הוא המשכון שברשותו, ויפסלנו ללוה לעדות ולשבועה, כאשר יוכיח שהלוה שיקר בשבועתו.

ומכאן מקשה הגמרא על רב הונא:

ואם

דף לה.

איתא לדרב הונא, האומר, שאף מי שמשלם עבור הפקדון ואינו פוטר את עצמו, צריך לישבע שבועה שאינו ברשותו (1) - אם כן למה הפכו חכמים את השבועה על המלוה, והרי כיון דבהכרח משתבע מלוה שאינה (2) [המשכון] ברשותו, היכי מצי מפיק לה [איך יוציאנה]!?

אמר תירץ רבא, אמר רב יוסף: הברייתא עוסקת בכגון שיש עדים שנשרפה, (3) ואין צריך המלוה לישבע שאינו ברשותו.

ותמהינן עלה: אי הכי - שודאי נשרפה - מה יש לחוש אם יישבע הלוה שהשבועה מוטלת עליו, והרי מהיכא מייתי לה [מנין יביאנה] המלוה כדי להכחיש את הלוה!? (4)

אלא אמר רב יוסף לתרץ: הברייתא עוסקת בכגון שיש עדים שנגנבה.

תוכן העניינים

חברותא על בבא מציעא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה