חברותא על בבא מציעא· הרב יעקב שולביץ
פרק שני - אלו מציאות
הקדמה
כתוב בתורה [שמות כג]: "כי תפגע שור איבך או חמרו תעה השב תשיבנו לו".
עוד נאמר [דברים כב]: "לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים והתעלמת מהם השב תשיבם לאחיך:
ואם לא קרוב אחיך אליך ולא ידעתו ואספתו אל תוך ביתך והיה עמך עד דרש אחיך אתו והשבתו לו:
וכן תעשה לחמרו וכן תעשה לשמלתו וכן תעשה לכל אבדת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה לא תוכל להתעלם".
הפרק שלפנינו דן בעיקר בענייני השבת אבידה.
ואלו הם עיקרי ענייני אבידה הנדונים בפרקנו:
א. אילו מציאות שייכות למוצאן, ואילו הן שחייב להכריז עליהן.
ב. דיני יאוש בעלים. איזהו יאוש מדעת, ואיזהו - שלא מדעת, ומה דינם.
ג. דיני סימנים. אילו הם הסימנים שמחזירים אבידה על פיהם.
ד. דין המוצא כל זמן ששומר את האבידה. האם דינו כשומר חינם, או כשומר שכר.
ה. דיני הטיפול באבידה עד שיבואו הבעלים לקחתה.
ו. דיני הטיפול בבעלי חיים שנמצאו.
אולם בחלקו השני של הפרק יתווספו נושאים חדשים, כגון דיני פריקה וטעינה, ושאר עניינים שיש בהם הפסד ממון ישראל, שציוותה התורה על האדם לסייע לחבירו במקרים אלו, כדי למנוע הפסד.
מתניתין:
אלו מציאות שלו (1) הן [של המוצאן], ואינו חייב להכריז שמצאן כדי שיוכל להשיבן לבעליהן, משום שנתייאשו בעליהן מהן, והפקר הם. ואלו מציאות חייב להכריז על מציאתן, כדי שיבואו בעליהן לקחתם?
אלו הן המציאות ששלו הן (2):
מצא פירות [בגמרא להלן יתבאר שהפירות שמשנתנו מדברת בהן - היינו תבואה (3)] מפוזרין על פני שטח מסויים [בגמרא יתבאר באיזה פיזור מדובר],
או שמצא מעות מפוזרות,
וכן אם מצא כריכות [עומרים קטנים של תבואה] ברשות הרבים, שמהלכין שם בני אדם רבים, ודורכים על הכריכות, ואף אם היה בהם סימן, הרי הוא נשחת על ידי הילוך הרבים (4).
ועגולי דבילה [תאנים יבשות כתושות ודבוקות זו בזו, ועשויות בתבנית עיגול], שאין בהם סימן, לפי שכולם עושין אותן באותה צורה,
וככרות של נחתום [שאופה ככרות רבים כדי למכרם], שאין בהם סימן, לפי שכל ככרות של נחתומים - שוין הן (5) [אבל ככרות של בעל הבית, שאופה אותן לעצמו, יש בהן סימן. משום שאין דרך בעל הבית ללוש עיסה מרובה, ואינו יכול למלא לבדו תנור שלם, ולכן מצטרפים כמה בעלי בתים יחד לאפיה. ומשום כך מסמן כל אחד את ככרו, כדי שיכירום. אבל נחתום אופה פת מרובה, וממלא לבדו תנור שלם],
ומחרוזות של דגים [דגים החרוזים על חוט], שאין בהם סימן, לפי שכולם קושרים אותם באותו אופן,
וחתיכות של בשר, באופן שאין סימן בגוף החתיכה, וגם צורת החיתוך וגודל החתיכה קבועים הם,
וגיזי צמר הלקוחין ממדינתן, הלקוחין כמות שהן גזוזות, שאינן מעובדות עדיין, כשאר גיזת כל המדינה (6) [לאפוקי גיזי צמר הבאין מבית האומן, לאחר שעובדו כבר, שיש בהן סימן],
ואניצי פשתן [חבילות של פשתן לא מעובד],
ולשונות של ארגמן, צמר סרוק ומשוך בצורת לשון, וצבוע בצבע ארגמן, ומצוי הוא, ואין בו סימן מיוחד,
אם מצא אחד מכל הדברים הללו, הרי אלו שלו, ואינו חייב להכריז עליהן. דברי רבי מאיר.
והטעם, כיון שבכל דברים אלו אין בהם סימן ניכר, ונתייאשו בעליהם מהם, והרי הם הפקר, וכל הקודם בהן - זכה בהן.
רבי יהודה מוסיף על דברי רבי מאיר, ואומר: כל דבר שיש בו שינוי - חייב להכריז עליו.
כיצד?
כגון שמצא עגול של דבילה, ובתוכו היתה נעוצה חתיכת חרס.
או שמצא ככר, ובתוכו היו מעות, אזי, על אף שבדרך כלל המוצא עגול או ככר אינו חייב להכריז, מכל מקום, במקרים אלו - חייב להכריז, משום שמסתבר שהחרס והמעות לא נפלו לשם מעצמם, אלא בעל העגול והככר הניחם שם, ואם כן יש לו בעגול ובככר סימן, ואינו מתייאש מהם.
רבי שמעון בן אלעזר אומר: כל כלי אנפוריא אין חייב להכריז. ובגמרא יתבאר מהו "אנפוריא", ומדוע אין חייב להכריז.
גמרא:
שנינו במשנתינו: מצא פירות מפוזרין.
והוינן בה: וכמה? כלומר, כמה פירות, ועל פני איזה שטח הם צריכים להיות מפוזרין, כדי שנאמר שודאי נתייאשו הבעלים מהפירות?
אמר רבי יצחק: מדובר בקב פירות, שנתפזרו בשטח של ארבע אמות על ארבע אמות (7) (8).
ותמהינן: היכי דמי?
אי מדובר שמצאם באופן שניכר בהם שאבדו בדרך נפילה, שנפלו מן האדם בלא ידיעתו, אם כן, אפילו אם מצא טובא [יותר] מקב, שנתפזרו בארבע אמות, נמי יהיו של המוצא, שהרי אין בהם סימן, ואם כן, ודאי נתייאשו מהם בעליהם, שהרי לא יוכלו להוכיח שהפירות שלהם! (9)
ואי מצאם בדרך הינוח, שניכר בפירות שהניחם שם אדם מדעתו, אם כן, אפילו אם היו הפירות בציר מהכי, פחות מקב, נמי לא יהיו שלו, שהרי הניחם בעליהם מדעתו, ובודאי ישוב לקחתם!
אמר רב עוקבא בר חמא: אכן אין מדובר במשנתנו בדרך נפילה, ואף לא בדרך הנחה ממש, שהניחם שם ובדעתו לשוב לקחתם. אלא, במכנשתא דבי דרי עסקינן (10). שנמצאו הפירות במקום אסיפת הגרנות, ובתקופה שאוספין את הגרנות, ודש בעל הגורן את תבואתו, ולקח את עיקר הפירות, ונשארו שם הפירות הללו שנמצאו עתה (11).
ולכן, קב פירות המפוזרים בשטח של ארבע אמות, דנפיש טרחייהו, שטירחא גדולה היא לקבצן, אנו אומרים שלא טרח איניש, ולא הדר אתי ושקיל להו [לא יטרח בעליהם לשוב עליהם לקחתם], אלא אפקורי מפקר להו (12), ולכן הרי אלו של מוצאן.
אבל בציר מהכי, אם היו הפירות מפוזרין בפחות מארבע אמות, שאין הטירחה לקבצן מרובה כל כך, טרח בעליהם והדר אתי ושקיל להו, ולא מפקר להו, ולכן צריך להכריז עליהן.
בעי רבי ירמיה: אם מצא אדם חצי קב פירות, מפוזרים בשטח של שתי אמות, מהו, מה הדין, האם צריך להכריז עליהם, או לא? (13)
וביאור הספק:
כשמצא קב בארבע אמות, טעמא מאי, מאיזה טעם אנו אומרים שנתייאש מהם בעליהם, האם עיקר הטעם הוא משום דנפיש טרחייהו, שטירחא מרובה היא לאספם, ואם כן, אם מצא חצי קב בשתי אמות, כיון דלא נפיש טרחייהו [שאין טרחתם מרובה], שהרי הם מפוזרים רק בשתי אמות - לא מפקר להו בעליהם.
או דלמא, שמא עיקר הטעם שכשמצא קב בד' אמות נתייאש מהם בעליהם, היינו משום דקב פירות לא חשיבי, אינם חשובים לו כדי שיחזור לקחתם, ואם כן, גם חצי קב בשתי אמות, כיון דלא חשיבי [אינם חשובים בעיניו] - מפקר להו.
עוד נסתפק רבי ירמיה: אם מצא קביים [שני קבין של פירות], מפוזרים בשטח של שמונה אמות, מהו?
האם נאמר שכשמצא קב בארבע אמות טעמא מאי, מהו הטעם שאנו אומרים שנתייאש מהם בעליהם - משום דנפיש טרחייהו, ואם כן, כל שכן כשנמצאו קביים מפוזרים בשמונה אמות, כיון דנפישא טרחייהו טפי - ודאי מפקר להו בעליהם.
או דלמא: שמא הטעם שנתייאש מהם בעליהם היינו משום דקב פירות לא חשיבי, ואם כן, כשמצא קביים בשמונה אמות, כיון דחשיבי - לא מפקר להו.
עוד נסתפק רבי ירמיה: אם מצא קב שומשמין [שדמיהם יקרים, ומצד שני, טורח איסופן רב מאד] מפוזרים בשטח של ארבע אמות - מהו?
האם נאמר שקב בארבע אמות טעמא מאי
- משום דלא חשיבי, ואם כן, כשמצא שומשמין, כיון דחשיבי, היות ויקרים הם - לא מפקר להו.
או דלמא: שמא הטעם הוא משום דנפיש טרחייהו, וכל שכן כשמצא שומשמין, כיון דנפיש טרחייהו טפי, שהרי הם דקים וקטנים, וקשה לאספם - מפקר להו.
עוד נסתפק רבי ירמיה: אם מצא קב תמרי בארבע אמות, או שמצא קב רמוני בארבע אמות - מהו? (14)
האם נאמר שכשמצא קב בארבע אמות, טעמא מאי, משום דלא חשיבי, ואם כן, כשמצא קב תמרי בארבע אמות, או שמצא קב רמוני בארבע אמות נמי, כיון דלא חשיבי - מפקר להו.
או דלמא: שמא הטעם הוא משום דנפישא טרחייהו, ואם כן, טעם זה שייך דווקא בתבואה, שקשה לאספה. אבל קב תמרי בארבע אמות, וקב רמוני בארבע אמות, כיון דלא נפיש טרחייהו, שהרי פירות גדולים הם, ואין טורח באסיפתן - לא מפקר להו.
מאי?
ומסקינן: תיקו (15).
הקדמה לסוגיית יאוש שלא מדעת.
בכל אבידה ישנם שלשה שלבים:
א. עצם אבדן החפץ.
ב. היוודעות הבעלים על אבידתם, ויאושם ממנה.
ג. נטילת החפץ על ידי המוצא.
אם סדר הדברים היה כפי שהזכרנו, הרי יאוש זה הוא "יאוש מדעת". שעוד לפני שניטלה המציאה על ידי המוצא, כבר ידעו הבעלים על אבידתם, ונתייאשו ממנה. ואם כן, האבידה הגיעה ליד המוצא לאחר יאוש הבעלים, וזכה בה מן ההפקר, ונמצאת בידו בהיתר מהזמן שהגביהה.
אולם, אם סדר הדברים היה אחרת, שקודם נטל המוצא את המציאה, ורק אחר כך נודע לבעלים על אבידתם - ונתייאשו, זהו "יאוש שלא מדעת".
והנדון הוא, מה הדין ביאוש כזה. האם נאמר שהואיל ובאה המציאה לידו קודם יאוש, לא באה לידו בהיתר, אף שלא נתכוין לגזלה, ולכן אינו זוכה בה.
או שמא, הואיל ומה שלא נתייאשו הבעלים היינו מחמת חוסר ידיעה, משום שלא הרגישו באבידתם, ואילו היו יודעים, ודאי היו מתייאשין, לכן אף שלא היה יאוש בפועל, מכל מקום נחשב מצב זה כיאוש, והרי באה המציאה ליד המוצא בהיתר.
דף כא:
איתמר: (תחילת העמוד) יאוש שלא מדעת, אבידה שאילו היה יודע בעליה שאבדה ממנו, ודאי היה מתייאש ממנה, אבל עתה, כשמצאה המוצא, עדיין לא ידעו הבעלים שאבדה מהם אבידה. וכשנודע לבעלים, כבר היתה המציאה ביד המוצא.
אביי אמר: לא הוי יאוש, ואין המוצא זוכה במציאה. ואם יבואו הבעלים ויוכיחו שהם בעלי האבידה, חייב ליתנה להם.
ורבא אמר: אף בכהאי גוונא - הוי יאוש, וזכה המוצא במה שבידו.
ועתה מבארת הגמרא את מחלוקתם של אביי ורבא:
בדבר שיש בו סימן - כולי עלמא לא פליגי, דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש. ואף על גב דשמעיניה דמיאש לסוף [למרות ששמענו את בעל האבידה שנתייאש לבסוף, כשנודע לו שאבדה ממנו] - לא הוי יאוש.
והטעם, משום דכי אתא האבידה לידיה של המוצא - באיסורא הוא דאתא לידיה, משום שדבר שאינו עשוי להתייאש הוא, דלכי ידע בעל האבידה דנפל מיניה - לא מיאש. משום שמימר אמר [שאומר המאבד בליבו]: הרי סימנא אית לי בגויה [יש לי סימן באבידה], יהבנא סימנא - ושקילנא ליה [אתן את הסימן, ואטלנה] (16).
[כתבו הראשונים, שאין הכוונה שנטלה באיסור ממש, שהרי לא נתכוין לגזלה, ואדרבה, מוטלת עליו חובה להגביהה, כיון שיש בה סימן! אלא הכוונה שנטלה בשעת איסור, דהיינו לפני יאוש, בשעה שעדיין היתה ברשות הבעלים, ודומה כאילו נטלה מידם. וכיון שלא זכה בה, הרי ידו כיד הבעלים, והרי הוא כנפקד, ואם כן, החפץ עדיין ברשות הבעלים, ובכהאי גוונא לא מועיל יאוש] (17).
ואילו בזוטו של ים, שיש מקומות בשפת הים, שדרך הים לחזור לאחוריו עשר או חמש עשרה פרסאות פעמיים ביום, ושוטף מה שמוצא שם - והולך (18), וכן בשלוליתו של נהר, שהנהר עולה על גדותיו, ושולל ושוטף מה שמוצא על שפתו,
במקרים אלו, אף על גב דאית ביה סימן באבידה - רחמנא שרייה [התורה התירתה], אף אם הגיעה ליד המוצא לפני יאוש, כדבעינן למימר לקמן [כפי שיתבאר בגמרא להלן] (19).
כי פליגי אביי ורבא - בדבר שאין בו סימן.
אביי אמר: יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש, דהא לא ידע הבעלים דנפל מיניה, ולמעשה לא נתייאש!
רבא אמר: בכהאי גוונא הוי יאוש. כיון דהרי לכי ידע הבעלים דנפל מיניה האבידה - ודאי מיאש, משום שמימר אמר בליבו: סימנא לית לי בגויה [אין לי בה סימן]! לכן הרי זה כאילו מהשתא הוא דמיאש, שהרי נפלה ממנו, ולכשיודע לו - שוב אין דעתו עליה (20) (21).
[סימן: פמג"ש ממקגט"י ככסע"ז].
תא שמע ממשנתנו, ששנינו שאם מצא פירות מפוזרין - הרי אלו שלו. והטעם, משום שאין בהן סימן, ולכן הבעלים מתייאש מהן.
והא בשעה שמצאן המוצא - לא ידע עדיין בעל הפירות דנפל מיניה, והרי זה יאוש שלא מדעת!? (22)
אלא, מוכח מכאן, שיאוש שלא מדעת - הוי יאוש! (23)
ודוחה הגמרא: הא אמר רב עוקבא בר חמא, שהכא במכנשתא דבי דרי עסקינן, וכפי שנתבאר לעיל, דאבידה מדעת היא (24). שלא נפלו ממנו, אלא מדעתו הניחם שם, והפקר הם (25).
תא שמע ממשנתנו, ששנינו שאם מצא מעות מפוזרות - הרי אלו שלו.
ואמאי? הא לא ידע דנפל מיניה!
ודוחה הגמרא: התם נמי, אין זה ייאוש שלא מדעת, וכדרבי יצחק, דאמר להלן לגבי ענין אחר: "אדם עשוי [רגיל] למשמש בכיסו בכל שעה ושעה" [כשאדם נושא בכיסו דברי ערך, כמו מעות, רגיל הוא למשמש בו כל שעה, לבדוק אם לא נפלו המעות]. והכא נמי, גם לענינינו, שייכת סברא זו, שאדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה ושעה, ולכן, ודאי ידע הבעלים שאבדו ממנו המעות קודם שמצאן המוצא, ואין זה ייאוש שלא מדעת.
תא שמע ממה ששנינו במשנתנו: עיגולי דבילה וככרות של נחתום - הרי אלו שלו.
ואמאי? והא לא ידע דנפל מיניה! ודוחה הגמרא: התם נמי, אגב דיקירי, כיון שעיגולי דבילה וככרות, דברים כבדים הם - מידע ידע בהו בעליהם שאבדו ממנו מיד כשנפלו, שהרי הוא חש שהוקל מעליו המשא. ואם כן, אין זה ייאוש שלא מדעת.
תא שמע ממה ששנינו במשנתנו: ולשונות של ארגמן - הרי אלו שלו.
ואמאי? הא לא ידע דנפל מיניה!
ודוחה הגמרא: התם נמי, אגב דחשיבי, כיון שלשונות של ארגמן חשובים הם, רגיל האדם הנושאן למשמושי ממשמש בהו כל שעה, כדי לוודא שלא נפלו, וכדאמר רבי יצחק לגבי מעות, שאדם עשוי למשמש בכיסו כל שעה.
תא שמע ממה ששנינו בברייתא: המוצא מעות בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, ובכל מקום שהרבים מצויין שם - הרי אלו שלו, מפני שהבעלים מתיאשין מהן (26). והא לא ידע הבעלים דנפל מיניה!
אמר רבי יצחק: אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה, ולכן ודאי ידע הבעלים שנפלו ממנו המעות עוד קודם שמצאן אדם זה (27).
כתוב בתורה: "ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך לקצר ולקט קצירך לא תלקט וגו' לעני ולגר תעזב אתם אני ה' אלקיכם". כאן נאמרה מצות הנחת לקט בעת הקצירה. והיינו, שאם נפלו בשעת הקצירה שיבולת אחת או שתים, צריך להניח אותן לעניים.
ואולם, אם ברור לנו שלא יבואו יותר עניים ליטול את הלקט, הרי הוא הפקר לכל, ומותר לכל אדם. וצריכים אנו לברר, מאיזה זמן מותר הלקט לכל.
תא שמע: מאימתי כל אדם, ולא רק העניים, מותרים בלקט - משילכו בה הנמושות (28).
ואמרינן: מאי נמושות?
ואמר רבי יוחנן: סבי דאזלי אתיגרא (29). זקנים עניים ההולכים על משענתם בנחת, ורואים כל שיבולת ושיבולת (30). ואחר שהם עברו בשדה, מתייאשים שאר העניים מלמצוא שם לקט.
ריש לקיש אמר: נמושות - היינו לקוטי בתר לקוטי (31). שלקטו כבר בשדה מספר פעמים (32), שאז מתייאשים שאר עניים.
ויש לתמוה, אמאי מותרים שאר בני אדם ליטול את הלקט? נהי דעניים דהכא מיאשי, אמנם העניים של מקום זה נתייאשו כבר, כיון שראו שהלכו בה הנמושות. אבל הרי איכא עניים בדוכתא אחריתא [במקום אחר], שאינם יודעים שכבר הלכו הנמושות בשדה, דאותם עניים לא מיאשי עדיין! (33)
אלא ודאי שייאוש שלא מדעת - הוי ייאוש, ולכן, כיון שבזמן שעניים של מקום אחר יידעו שהלכו הנמושות בשדה זו - יתייאשו ממנה, הרי זה נחשב כאילו נתייאשו כבר עתה, כשהלכו בה הנמושות, ולכן מותר הלקט לכל אדם.
ודוחה הגמרא: אמרי: אכן אפשר לומר שייאוש שלא מדעת - לא הוי ייאוש.
ומכל מקום מזמן שהלכו בה הנמושות - כל אדם מותרים בלקט, למרות שעניים של מקום אחר עדיין אינם יודעים על כך, כיון דאיכא עניים הכא, לכן הנך, העניים של מקום אחר - מעיקרא [מלכתחילה] איאושי מיאש מהלקט של שדה זו, ואמרי [ואומרים לעצמם]: הרי עניים דהתם, של מקום זה, מלקטי ליה לפנינו, ובודאי שלא יישאר עבורנו דבר, ואם כן, הרי זה ייאוש מדעת! תא שמע: אם מצא קציעות [תאנים שקוצצין אותן באיזמל, ומוהל שלהן זב, ושוטחין אותן בשדה להתייבש (34)] בדרך, ואפילו אם מצאן בצד שדה ששוטחין בה קציעות להתייבש, שנראה שמאותה שדה הן,
וכן אם הלך ליד תאנה הנטועה בשדה, הנוטה [שנופה נוטה] מהשדה לדרך, ומצא תאנים תחתיה, ואין יודעים אם התאנים נשרו מעץ זה, או שאבדו לאחד מעוברי הדרך,
הרי הן מותרות למוצא משום גזל (35), שאין בנטילתן משום גזל.
וטעם הדבר לכאורה, משום שאף שאין בעליהן יודעין עתה שאבדו, כיון שלכשייודע להם - יתייאשו, שהרי אין בהן סימן, הרי זה ייאוש כבר מעתה, וכדברי רבא.
וכיון שפירות הפקר הן, שמותר לכל אדם ליטלן, הרי הן פטורות מן המעשר, כדין כל הפקר (36).
ודין זה הוא דווקא בתאנים. אבל בזיתים ובחרובים, אם מצאם בדרך תחת עץ - אסור ליטלן.
ולכאורה, היינו כדברי אביי, שייאוש שלא מדעת - לא הוי ייאוש. אם כן, הרישא קשה לאביי, והסיפא - לרבא!
ואמרינן: בשלמא הרישא, מה ששנינו שקציעות מותרות משום גזל, לאביי שסובר שייאוש שלא מדעת לא הוי ייאוש - לא קשיא. משום שאפשר לומר שאגב דפירות אלו חשיבי [חשובין הן] - אדם ממשמש בהו כל שעה. ואם כן, מיד כשאבדו - נודע לו הדבר, ולא הוי ייאוש שלא מדעת.
וכן מה ששנינו שאם מצא תאנים תחת תאנה הנוטה לדרך הרי הן מותרות משום גזל נמי אין זה קשה לאביי, משום שמידע ידיע דנתרא. כלומר, יודעין הבעלים שדרך התאנה היא שנושרות ממנה תאנים, ומתייאשים מהם מעיקרא, כיון שהם חוששים שהמוצא יחשוב שנפלו מעוברי דרכים - ויטלן לעצמו, והרי זה יאוש מדעת.
אלא סיפא, לרבא שסובר שייאוש שלא מדעת הוי ייאוש - קשיא!
דקתני: בזיתים ובחרובים אסור! ומוכח, שאף שודאי שלכשייודע לו - יתייאש, מכל מקום, כיון שעתה אינו יודע, ואף לא נתייאש מעיקרא, משום שאין רגילות זיתים וחרובים לנשור, אסור בהם! אם כן, מוכח שיאוש שלא מדעת - לא הוי יאוש, וקשיא לרבא! אמר רבי אבהו: שאני דין זית, הואיל וחזותו [צורתו] מוכיח עליו מאיזה עץ נפל. ולכן, אף על גב דנתרין זיתי [אף שנפלו הזיתים מהעץ], אין בעליהם מתייאש מהן, משום שמידע ידיע [ידוע] שדוכתא דאיניש - איניש הוא [מקומו של האדם - הוא האדם]. כלומר, כולם מכירים ויודעים מאין נשרו הזיתים, ומיהו בעל האילן. ותמהינן: אי הכי, אפילו רישא, גבי תאנה הנוטה לדרך, נמי לא יתייאש בעל התאנים, שהרי ידוע שהם שלו! ולמה שנינו שמותרות משום גזל?
אמר רב פפא: תאנה - עם נפילתה מהעץ, מיד היא נמאסת, מתלכלכת ומתקלקלת, ואינה חשובה עוד לבעליה (37). ולכן, כיון שיודע בעל התאנה שדרך התאנים לנשור מהעץ, הרי הוא מתייאש מהן מתחילה (38).
מה שאין כן זיתים, שאינם ניזוקין על ידי הנפילה (39).
תא שמע: הגנב שנטל מזה [שגנב מאדם אחד] - ונתן את גניבתו לזה [לאדם אחר],
וכן גזלן, אדם שגוזל בכח, לאור היום, שנטל מזה - ונתן לזה,
דף כב.
וכן נהר הירדן [והוא הדין בשאר נהרות, אלא שהתנא ששנה ברייתא זו - ליד הירדן היה יושב], שעלה על גדותיו, ועל ידי כך נטל מזה דבר מה - ונתן את הדבר לזה, שהביאו הנהר לאדם אחר -
בכל שלשת המקרים האלו, הדין הוא שמה שנטל - נטל, ומה שנתן - נתן. כלומר, הרי אותו חפץ שייך לאדם שקיבלו לבסוף, שחזקה על הבעלים שנתייאשו.
ועתה, בשלמא כשנטלו ממנו גזלן וירדן, מובן שהחפץ של המקבל, משום דקא חזי להו [שרואה אותם] בעל החפץ בעת שהם נוטלין אותו ממנו - ומיאש, והרי זה יאוש מדעת.
אלא כשנטל ממנו גנב, מי קא חזי ליה [וכי בעל החפץ רואה את הגנב] - דמיאש משום כך? והרי הגניבה נעשית בסתר, באין רואים!
אלא, מוכח מכאן, שכיון שכשייודע לו לבסוף - יתייאש, הרי זה נחשב ייאוש כבר מעתה, וכדברי רבא! (40)
תרגמה רב פפא: מה ששנינו בברייתא "גנב", מדובר בלסטים מזוין, דהיינו גנב שנטל ממנו בחוזקה. ואם כן, מעיקרא נתייאש מהדבר.
ותמהינן: אי הכי, גנב השנוי בברייתא - היינו גזלן! שהרי גם גזלן נוטל בחזקה! ולמה נשנה גזלן פעמיים בברייתא?! ומבארת הגמרא: התנא שנה תרי גווני גזלן [שני אופנים של גזלן]:
א. גזלן סתם, שאינו פוחד ונחבא מבני אדם, אלא גוזל בהדיא ובגלוי.
ב. לסטים מזויין, שלכתחילה נחבא הוא מבני אדם, ורק לכשנזקק לכך, נוטל בחזקה על ידי כלי זין שבידו.
תא שמע: אם שטף נהר את קוריו [קורות עץ], או את עציו, ואבניו [או את אבניו] של אדם, ונתנו בתוך שדה חבירו, הרי אלו שלו [של חבירו].
והטעם, מפני שיש קול לדבר זה, ששטף הנהר את קוריו של אדם, ויודעים הבעלים על כך, ונתיאשו הבעלים קודם שבאה המציאה ליד המוצא (41).
משמע, טעמא - משום דאנו יודעים שנתיאשו הבעלים. הא סתמא, אבידה אחרת, שאין הבעלים יודעים עליה - לא הוי ייאוש, ואינה של מוצאה, וקשה על שיטת רבא שסובר שיאוש שלא מדעת - הוי יאוש! ודוחה הגמרא: הכא במאי עסקינן - כשיכול הבעלים להציל את קוריו עציו ואבניו (42).
ואם כן, נדייק מהברייתא כך: דווקא בכהאי גוונא, שיודעים הבעלים על אבידתם, ולא ניסו להצילה - הרי אלו שלו. הא סתמא, במקרה דומה לזה, שיכולים הבעלים להציל, כגון אבידה שיש בה סימן, אלא שאינם יודעים באבידתם - חייב להחזיר! וכפי שאמרנו לעיל, שבכהאי גוונא מודה רבא לאביי שאין כאן יאוש, שהרי הבעלים יכולים להחזיר לעצמם את אבידתם.
ומקשינן: אי הכי, אימא מה ששנינו בסיפא של הברייתא:
אם היו הבעלים מרדפין אחריהם [אחרי הקורות, העצים והאבנים] - חייב המוצא להחזיר להם את אבידתם, משום שמרדיפתם מוכח שלא נתייאשו.
ואי מדובר ביכולין הבעלים להציל, והיינו, שאף שמדובר באבידה שאין בה סימן, מכל מקום לא ימהרו בני אדם לזכות בקורות, אלא יניחום כדי שבעליהם יבואו לקחתם, אם כן, מאי אריא שחייב להחזיר דווקא כשהבעלים מרדפין אחרי אבידתם? אפילו אם אין מרדפין - נמי לא נתייאשו הבעלים, וחייב להחזיר, שהרי הבעלים סומכים על כך שיוכלו להציל יום אחר! (43)
ומבארת הגמרא: הכא במאי עסקינן - באופן כזה שיכולין הבעלים להציל רק על ידי הדחק. ואם לא ימהרו להציל עתה - לא יוכלו עוד להציל.
ולכן, אם הבעלים מרדפין, הרי זה מוכיח שלא אייאוש [שלא נתייאשו עדיין].
אבל אם אין מרדפין - ודאי אייאושי מיאש. שהרי ידעו שאבדה מהם האבידה, ולא טרחו להצילה. אם כן, ודאי הפקירוה, והרי היא מותרת לכל מוצאה.
תא שמע: כיצד אמרו שהתורם שלא מדעת הבעלים - תרומתו תרומה?
הרי שירד אדם לתוך שדה חבירו, וליקט פירות, ותרם מהן תרומה על פירותיו של בעל הבית (44) שלא ברשות הבעלים, אם הבעלים חושש משום גזל, שמקפיד על כך שתרם שלא ברשותו, והרי זה בעיניו כגזל - אין תרומתו של היורד תרומה.
ואם לאו, שאינו מקפיד על כך - תרומתו תרומה.
ומנין הוא [התורם] יודע אם חושש הבעלים משום גזל, ואם לאו?
הרי שבא בעל הבית, ומצאו בשדהו בשעה שתרם, ואמר לו: כלך אצל יפות! כלומר, היה לך לילך אל פירות יפין יותר, לתת מהן לכהן!
אזי כך הוא הדין:
אם אכן נמצאו בשדה פירות יפות מהן - תרומתו תרומה. שהרי מוכח מדברי בעל הבית שהוא מרוצה ממעשהו של חבירו, ואדרבה, רצונו היה לתת אפילו פירות יפים יותר.
ואם לאו, שלא נמצאו פירות יפות מהן, אם כן, ודאי מה שאמר לו: "כלך אצל יפות"
- בכעס אמר לו. כלומר: טוב שלא גזלת ממני פירות יפין יותר! ולכן אין תרומתו תרומה.
ואם ליקטו הבעלים עוד פירות - והוסיפו עליהן, בין כך - ובין כך, בין אם נמצאו יפות מהן, ובין אם לאו - תרומתו תרומה, שהרי במעשה זה הוכיחו שנתרצו בהפרשת התרומה.
ועתה, לשיטת אביי, כי נמצאו יפות מהן - תרומתו תרומה, אמאי? הרי בעידנא דתרם [בזמן שתרם התורם] - הא לא הוה ידע בעל הפירות מכך, ואם כן, לא היתה דעת בעלים בשעת ההפרשה! (45) אלא, על כרחך שאנו אומרים, שכיון שבשעה שנודע לו - נוח לו בכך, הרי זה כאילו היה נוח לו גם בשעת התרומה. והוא הדין לעניין ייאוש, שכיון שבשעה שנודע לו מהאבידה - התייאש ממנה, הרי זה כאילו התייאש מתחילה, וכדברי רבא! תרגמה רבא אליבא דאביי [פירש רבא את הברייתא באופן שלא תקשה לאביי]: אין מדובר בתורם שלא מדעת ממש, אלא דשויה [שעשה] הבעלים את התורם שליח לתרום עבורו, ולכן אין צריך גילוי דעת הבעלים על עצם ההפרשה, אלא רק על צורתה, וכפי שיתבאר להלן (46).
ואמרינן: הכי נמי מסתברא (47) [כך אכן מסתבר], שמדובר שעשאו בעל הפירות שליח.
דאי סלקא דעתך שמדובר דלא שוויה שליח, מי הויא בכהאי גוונא תרומתו תרומה?
והא כתיב בענין הרמת תרומה: "כן תרימו גם אתם תרומת ה' וגו'". ומזה שלא אמרה תורה "כן תרימו אתם", אלא "גם אתם" אמר רחמנא, מהמילה "גם" היתירה, למדים - לרבות את שלוחכם, שאף השליח יכול לתרום.
וכיון שהוקש השליח לתורם, מוסיפים ודורשים: מה אתם עצמכם - תורמים לדעתכם [בידיעתכם וברצונכם], אף שלוחכם - צריך לתרום דווקא לדעתכם! (48)
אלא, הכא במאי עסקינן - כגון דשויה בעל הפירות שליח, ואמר ליה: זיל [לך] תרום! ולא אמר ליה: תרום מהני [מפירות אלו], אלא אמר לו סתם שיתרום.
וסתמיה דבעל הבית כי תרום - מבינונית הוא תרום [ובדרך כלל, תורם בעל הבית מפירות בינוניים]. ואזל איהו, והלך השליח - ותרם על דעת עצמו מפירות היפות. והואיל וכן, שסתם בעל הבית תורם מבינונית, והשליח תרם מיפות, יש לנו לברר אם בכהאי גוונא קיים את שליחות בעל הבית, או שסטה מדרך שליחותו בכך שתרם מהיפות.
ולאחר מכן בא בעל הבית, ומצאו שתרם מפירות היפות, ואמר ליה: כלך אצל יפות!