אור ברסלב
חברותא על בבא מציעא פרק רביעי - הזהב

חברותא על בבא מציעא· הרב יעקב שולביץ

פרק רביעי - הזהב

פרק שלישי - המפקיד

דף מד.

המשנה הראשונה בפרק זה, עוסקת בדין מכירת מטלטלין, ומלמדת כלל, שרק משיכת המטלטלין [כמו כלי או פירות] על ידי הקונה, היא זו שפועלת את הקנין, ולא נתינת המעות לידי המוכר עבור החפץ הנקנה.

ולכן, כל עוד לא משך אליו הקונה את החפץ הנקנה, הרי גם אם כבר שילם הקונה את דמי החפץ, עדיין יש אפשרות [למוכר, או לקונה, או לשניהם, כפי שיבואר], להתחרט מהמקח, ולבטלו, אם ירצה. (1)

כמו כן, מלמדת המשנה כי אם מחליפים שני אנשים ביניהם שני סוגים של מטבעות, סוג אחד שימושי והסוג השני שימושי פחות, (2) נחשב המטבע הפחות שימושי כסחורה [הנקראת בדברי חכמים "פירי", פירות, והנקראים גם "מטלטלים"], והנותן אותו נחשב למוכר הסחורה, ואילו סוג המטבע השימושי נחשב לכסף ["מעות"], ומי שנותן אותו הוא הנחשב לקונה הסחורה, וכפי שתבאר המשנה. (3)

ולפיכך, אם נתן אדם לחבירו סוג של מטבע פחות שימושי, הנחשב כ"פירי", והלה התחייב לו לשלם לו בתמורה מטבע שימושי, הרי חל הקנין כאשר משך אליו הלה את המטבע הפחות שימושי, וחל כאן קנין על ידי משיכת המוכר אליו את ה"סחורה", והוא חייב עתה לשלם את המעות עבור הסחורה שקנה.

אך מאידך, אם תחילה נתן בעל המעות השימושיות את מעותיו לבעל המעות הפחות שימושיות, הרי משיכת המטבעות השימושיות, הנחשבות כ"מעות", אינה גומרת את הקנין לקנות את המעות הפחות שימושיות, כי הן נחשבות לסחורה, ואפשר עדיין להתחרט ולבטל אותו.

החזון איש בהקדמתו לפרק הזהב, מגדיר את ה"מטבע", כדבר המשמש לשני אמצעים:

האחד, אמצעי לקביעת מחיר.

השני, אמצעי תשלום.

דבר המהווה אמצעי תשלום אך לא מהווה אמצעי לקביעת מחיר, או דבר המהווה אמצעי לקביעת מחיר אך לא מהווה אמצעי תשלום, אינו נחשב למטבע, אלא ל"פירי".

המוכר דבר לחברו, חייב הקונה ליתן לו את תשלומי החפץ במטבעות, אבל אינו יכול המוכר לקבוע חיוב תשלום בסחורה אחרת, אלא אם כן עשה זאת בקנין חליפין, ואז אין הסחורה האחרת נחשבת כתשלום עבור המקח, אלא נקנית לו בקנין חליפין!

כל ה"מטלטלין" נקראים בסוגיית הגמרא "פירות". (4) מטבע של זהב, שהוא פחות שימושי, נחשב כ "פירי", ["מטלטלין"] ביחס למטבע של כסף שהוא שימושי יותר.

ומאידך, מטבע כסף נחשב כ"מעות" ביחס למטבע של זהב, היות ומטבע כסף "עובר לסוחר" יותר מאשר מטבע זהב.

מתניתין:

לפיכך, משיכת מטבע הזהב על ידי המתחייב לשלם עבורו מטבעות כסף, הרי היא "קונה" [מחייבת את הקונה אותה, לשלם תמורתה] את מטבע הכסף שהתחייב לשלם עבור הזהב, (5) שהרי משיכת הפירות פועלת את הקנין, והלוקח מתחייב לתת את דמי המקח - שהם דינרי הכסף. (6)

אבל מטבע הכסף אינו קונה [אינה מחייבת] את מוכר מטבע הזהב ליתנו לקונה, כי נתינת "מעות" גרידא אינה קונה את החפץ. (7) וכן, (8) מטבע של כסף, הוא "עובר לסוחר" יותר מאשר מטבע של נחשת, על כן, מטבע נחשת נחשב "פירי" ביחס למטבע כסף, שהוא כ"מעות" לעומת מטבע הנחשת.

לפיכך, משיכת מטבע הנחשת קונה את מטבע הכסף, ואילו הכסף אינו קונה את הנחשת. (9)

מעות הרעות, שנפסלו לשימוש, (10) קונות את המעות היפות, שהן ראויות לשימוש, היות ו"מעות הרעות" הן כמטלטלין ביחס ל"מעות היפות".

ומעות היפות אינן קונות את המעות הרעות, ואם רצה, יכול הוא לחזור בו מן המקח, ככל נתינת "מעות" שאינה קונה את המטלטלין.

"אסימון" הוא חתיכת מתכת בגודל של מטבע, שעדיין לא הטביעו עליה את הצורה והציור הרגילים באותו מטבע. (11)

"אסימון" הוא כמטלטלין וקונה במשיכתו את המטבע, והמטבע אינו קונה את האסימון, ויכול הוא לחזור בו מן המקח עד שימשוך את האסימון.

כל המטלטלין קונין במשיכתן את המטבע, מטבע אינו קונה את המטלטלין ויכול הוא לחזור בו עד שימשוך את המטלטלין. (12)

כל המטלטלים קונין זה את זה, (13) וכיון שמשך אחד מהם, קנה חבירו את שלו.

כיצד קונים מטלטלין - "פירות" את המעות, ומעות אינם קונות את הפירות?

משך הלוקח הימנו, מן המוכר, את הפירות, ולא נתן לו מעות קנה ואינו יכול לחזור בו, היות ומשיכת הפירות קונה.

נתן הלוקח לו, למוכר, את המעות, ולא משך הימנו את הפירות יכול הלוקח וכן המוכר לחזור בו מן המקח.

ואף על פי שיכול הוא לחזור בו, אבל, מכל מקום, אמרו: (14) מי שפרע [הקדוש ברוך הוא שנפרע] מאנשי דור המבול, והעניש אותם על מעשיהם, ומי שפרע מדור הפלגה, (15) הוא עתיד להפרע ממי שאינו עומד בדבורו, ולהעניש אותו. (16)

רבי שמעון אומר: חולק אני על תנא קמא הסובר שבין הלוקח ובין המוכר יכולים לחזור בהם אחרי נתינת המעות, כל זמן שלא משך הלוקח את הפירות.

אלא, כל שהכסף בידו, המוכר, שקיבל את הכסף לידו, (17) ידו על העליונה, ורק הוא יכול לחזור בו, אם ירצה לקבל על עצמו קללת חכמים, שיפרע ממנו מי שפרע מדור המבול ומדור הפלגה.

אבל הלוקח, שאין הכסף בידו ולא הפירות, אינו יכול לחזור בו, ואם ירצה המוכר לקיים את המקח, על הלוקח לקבל את הפירות בעל כרחו, ואינו יכול לבטל את המקח.

גמרא:

מתני ליה רבי לרבי שמעון בריה, רבי שנה לרבי שמעון בנו את משנתנו בנוסח הזה: הזהב קונה את הכסף, כמו ששנינו במשנתנו, שמטבע זהב נחשב "פירי" ביחס למטבע כסף.

תמה רבי שמעון, ואמר ליה, לאביו: רבי [מורי], הרי שנית לנו ולימדת אותנו בילדותיך [בצעירותך]: הכסף קונה את הזהב, היות ומטבע כסף אינו חשוב כל כך, ונחשב כ"פירי" ביחס למטבע זהב, ולכן מתחייב הלוקח את הכסף לשלם תמורתו במטבע זהב.

וכי תחזור בך ותשנה לנו בזקנותיך שהזהב קונה את הכסף!?

אך רבי לא חזר בו ממה שלימד עתה את בנו, כי אכן רבי שינה את דעתו בזקנותו, וסבר שזהב קונה את הכסף. (18)

ומפרשת הגמרא: בילדותיה מאי סבר רבי, ובזקנותיה מאי סבר רבי? מה היתה סברתו של רבי מתחילה, ומדוע הוא שינה את דעתו?

ומפרשינן: בילדותיה סבר רבי: כאשר מעריכים מטבע מול מטבע, כדי להחשיב אחד כ"פירות" ואחד כ"מעות", המטבע החשוב הוא "מעות", והפחות חשוב - "פירות". (19)

על כן, דהבא, מטבע של זהב, דחשיב, הוי "טבעא", ומטבע דכספא, דלא חשיב כל כך, הוי "פירא" [פרי] ביחס למטבע הזהב. וקני ליה פירא, משיכת מטבע הכסף לטבעא, את חובת התשלום במטבע הזהב.

אבל בזקנותיה סבר רבי: המטבע ה"חריף" לצאת בהוצאה, ו"עובר לסוחר", הוא נחשב "מעות" ביחס למטבע שהוא פחות חריף לצאת שנחשב כ"פרי". (20)

דף מד:

לפיכך, כספא (תחילת העמוד) דחריף, יוצא בהוצאה, הוי טבעא; (1) ואילו דהבא, דלא חריף לצאת, הוי פירא ביחס למטבע של כסף, (2) וקני ליה פירא לטבעא.

לפיכך, הזהב קונה את הכסף, כשם שמטלטלין ופירות מחייבים את תשלום המטבעות, ואין הכסף קונה את הזהב, כשם שמעות אינם קונות את המטלטלין.

אמר רב אשי: כמו ששנה רבי בילדותיה מסתברא, ובודאי כך קיבל רבי מרבו (3) רבי מאיר.

"סתם משנה", כלומר משנה שלא נזכר בה מי שנה אותה, כדעת רבי מאיר היא נשנית. (4) לפיכך, אפשר להוכיח מדברי "סתם משנה" מה דעתו של רבי מאיר באותו ענין.

מדקתני במשנתנו [שהיא "סתם משנה", כדעת רבי מאיר]: הנחשת קונה את הזהב, ומכאן (5) יש להוכיח שרבי מאיר סובר: כסף הוא "פירא" ביחס לזהב, כילדותו של רבי.

שהרי מה חידוש יש במה ששנינו נחשת קונה את הכסף, אחרי ששנינו זהב קונה את הכסף!?

ואמנם אי אמרת בשלמא, הכסף קונה את הזהב, היות וכספא לגבי [ביחס] דהבא, פירא הוי.

היינו, אתי שפיר, דקא תני במשנה, בבא נוספת - הנחשת קונה את הכסף, וחידוש יש בדבר, דאף על פי דכסף לגבי דהבא, פירא הויא, מכל מקום, כסף לגבי נחשת, טבעא הוי. (6)

אלא אי אמרת: הכסף אינו קונה את הזהב, היות וכספא לגבי דהבא, טבעא הוי.

אם כן, הבבא הנוספת: הנחשת קונה את הכסף, משנה שאינה צריכה היא.

כי השתא אם לענין כסף לגבי דהבא דחשיב מיניה, אמרת: טבעא הוי [אם כסף ביחס לזהב, נחשב מטבע, היות וזהב חשוב יותר מן הכסף] למרות שכסף חריף ויוצא בהוצאה יותר מן הזהב.

כסף לגבי נחשת, דאיהו [כסף] חשיב מן הנחשת וגם איהו חריף לצאת בהוצאה יותר מן הנחשת, (7) מבעיא, וכי אטו צריך לומר שכסף נחשב "מטבע" ביחס לנחשת!?

וממה ששנה רבי מאיר לרבי בבא זו של נחשת וכסף, יש ללמוד שרבי מאיר לימד אותו שכסף קונה את הזהב, ועל כן היה צריך לחזור ולשנות לו שנחשת קונה את הכסף, למרות שזהב אינו קונה את הכסף.

ודחינן: אין מכאן ראיה, כי לעולם יש לומר שרבי מאיר לימד את רבי כפי שהוא שנה בזקנותו; הזהב קונה את הכסף, ואף על פי כן, איצטריך לשנות לו שנחשת קונה את הכסף.

כי סלקא דעתך אמינא היות והני פריטי של נחשת, באתרא דסגיי, שהם הולכים ויוצאים בהוצאה, אינהו חריפי ועוברים לסוחר טפי מכספא, (8) אם כן אימא: נחשת טבעא הוי ביחס לכסף.

קא משמע לן, כיון דאיכא דוכתא [מקום] דלא סגי ביה כלל, (9) פירא הוי [היות ויש מקום שבו מטבע של נחשת כלל אינו יוצא בהוצאה, על כן "פרי" הוא נחשב, ולא מטבע]. (10) (11)

ואף (12) רבי חייא סבר כדעת רבי בילדותו שמטבע של דהבא טבעא הוי ולא פירא, כפי שיש להוכיח מהמעשה שמביאה הגמרא:

דרב אוזיף [לוה] דינרי זהב מברתיה [בתו] דרבי חייא, לסוף אייקור דינרי זהב, ביחס לדינרי כסף. (13) אתא [בא] רב לקמיה דרבי חייא לשאול אותו אם יכול הוא לשלם לה את אותו סכום של דינרי זהב שהוא לוה ממנה.

כי אמנם הוא משלם לה את אותו סכום של דינרי זהב, אך היות וביחס לדינרי כסף, עלה ערכם של דינרי הזהב, אם כן הרי זה כאילו הוא מחזיר לה יותר ממה שקיבל ממנה מתחילה, ושמא אסור דבר זה משום ריבית?

אמר ליה רבי חייא: זיל שלים לה טבין ותקילין [מטבעות טובות שלא נחסר ממשקלם]. כלומר, צריך אתה לשלם לה את מלא הסכום שלוית ממנה, ואין לך לחשוש משום ריבית.

עתה מוכיחה הגמרא שרבי חייא סובר שזהב נחשב מטבע ולא פירי:

כאשר משתנה ערכו של חפץ כלפי מטבע, נחשב הדבר שהחפץ עלה בשויו, או ירד, ביחס למטבע, ואין אומרים: המטבע עלה או ירד בשויו ביחס לחפץ, כי המטבע עומד במקומו ואילו ערכו של החפץ יכול להשתנות.

אי אמרת בשלמא דהבא טבעא הוי [אם תאמר שדינר זהב, נחשב "מטבע" ולא "פירא"] שפיר, מובן פסקו של רבי חייא, כי רב לוה והחזיר את אותו סכום שהוא לוה.

א. כשם שאסור מן התורה לשלם ריבית על הלואת ממון, כך אמרו חכמים הלוה סאה פירות על מנת לשלם לו פרות, והתייקרו הפירות, אסור לו לשלם את אותה כמות של פירות, ועליו לשלם רק כפי ערכם הממוני של הפירות בשעת ההלואה.

ב. ולא עוד, אלא שאסרו חכמים ללות סאה פירות על מנת לשלם סאה פירות, שמא יתייקרו הפירות, ויבא לידי ריבית.

ג. איסור ריבית זה של "סאה בסאה" אינו אלא איסור דרבנן, ואם יש ברשותו של הלוה מאותו מין של פירות, בשעת ההלואה, אין כאן איסור, היות ונחשב הדבר כאילו הפירות שברשות הלוה נקנים ומשתעבדים למלוה, ואף אם יתייקרו הפירות, הרי הם התייקרו ברשותו של המלוה, ואין כאן ריבית. (14)

אלא אי אמרת: מטבע של זהב "פירא" הוי, הוה ליה, נמצא שרב הוא כלוה סאה של פירות, על מנת לשלם את חובו בסאה אחרת של פירות. (15)

והיות שדינרי הזהב התייקרו, הרי אסור לרב לשלם את אותו סכום של דינרי זהב, ועליו לשלם לפי ערכם בשעת ההלואה.

וממה שפסק רבי חייא לרב שעליו לשלם לבתו את מלא סכום דינרי הזהב שהוא לוה, יש להוכיח שרבי חייא סובר: מטבע "טיבעא" הוי ולא "פירא", ואין כאן איסור ריבית, כי אין ערכו של מטבע משתנה. (16)

ודחינן: מכאן אין להוכיח, כי יתכן שאכן רבי חייא סובר שמטבע זהב נחשב "פירא", ואף על פי כן, יכול רב לשלם בדינרי זהב שהוקרו, היות ורב דינרי זהב הוו ליה בשעת ההלואה.

וכיון דהוו ליה דינרי זהב, נעשה כאומר לה: הלויני דינרים לזמן מועט, עד שיבא בני, או עד שאמצא את המפתח כדי להוציא את הדינרים שלי. (17)

והרי לא אסרו חכמים ללות ולשלם סאה בסאה כאשר היו לו פירות ברשותו בשעת ההלואה. (18)

א. האשה מתקדשת לבעלה בפרוטה ובשוה פרוטה (19)

ב. המוכר חפץ לחבירו במחיר גבוה מערכו של החפץ [וכן הלוקח חפץ במחיר נמוך מערכו] הרי זו אונאה; אם היה שעור האונאה "שתות" - שישית ממחיר החפץ, (20) עליו להחזיר את האונאה; אם הונה אותו ביתר מ"שתות" - הרי המקח בטל.

ג. נאמר בתורה [במדבר יח טו - טז]: "אך פדה תפדה את בכור האדם. ופדויו מבן חודש תפדה, בערכך כסף חמשת שקלים בשקל הקודש, עשרים גרה הוא". "שקל" של תורה, שוה ל"סלע" שהיה נוהג בזמן חז"ל, והיות שיש בסלע ארבע דינרים, נמצאו חמשת שקלים עשרים דינרי כסף. (21) אמר רבא: האי תנא דלקמן סבר: דהבא טבעא הוי.

דתניא בברייתא:

א. "פרוטה" שאמרו חכמים, שיעורה הוא: אחד משמונה באיסר האיטלקי, ["איסר האיטלקי" שוה שמונה "פרוטות"]. (22)

ולמאי נפקא מינה לנו, לדעת את ערכה של הפרוטה?

לקדושי אשה, שאם נתן לה חפץ או מטבע שהוא שוה אחד משמונה ב"איסר האיטלקי", הרי זו מקודשת, כדין מקדש אשה ב"פרוטה".

ב. "איסר האיטלקי" הוא אחד מעשרים וארבעה ב"דינר" של כסף ["דינר" של כסף שוה עשרים וארבעה "איסרים"].

למאי נפקא מינה?

למקח וממכר, שאם מכר לו דינר ביותר מעשרים וארבעה איסרים, הרי נתאנה הלוקח, ואם הוסיף "שתות" במחיר הדינר, חייב להחזיר את אונאתו. (23)

ג. "דינר" של כסף הוא אחד מעשרים וחמשה ב"דינר" של זהב ["דינר" של זהב שוה עשרים וחמשה דינרי כסף]. (24) למאי נפקא מינה? (25)

לפדיון הבן, שאם אבי הבן נתן לכהן דינר זהב לפדיון בנו, מחזיר לו הכהן חמשה דינרי כסף, שהם חמישית מערכו של דינר הזהב, שהרי אבי הבן צריך לתת לו חמשה שקלים של תורה, שערכם עשרים דינרים - ארבע חמישיות של דינר זהב בזמן חז"ל.

ומבבא זו, של ערך דינרי כסף לעומת דינר זהב, שנפקא מינה לענין פדיון הבן, מוכיח רבא, שתנא זה סובר: מטבע זהב נחשב "טבעא" ביחס למטבע של כסף. (26) כי, אי אמרת בשלמא, מטבע של זהב "טבעא" הוי, ביחס למטבע של כסף, ומטבע של כסף נחשב "פירא", ביחס למטבע של זהב.

אם כן, מובנים דברי הברייתא שמשער התנא את שיעור חיוב פדיון הבן במידי דקיץ, במטבע שערכו קצוב.

שהרי אם משתנה היחס שבין דינר זהב לדינרי כסף, אנו אומרים שערך ה"מטבע"

- דינר הזהב, עמד במקומו, וערך ה"פירא"

- דינרי הכסף, עלה או ירד.

אם כן, בין כאשר ימכר דינר זהב בעשרים דינרי כסף, בין כאשר הוא ימכר בשלשים דינרי כסף, שיעור פדיון הבן הוא ארבע חמישיות של דינר זהב. (27)

אם נתן אבי הבן לכהן דינר זהב ששוה עשרים דינרים, עליו להחזיר לו ארבעה דינרים, ואם שוה דינר הזהב שלשים דינרים, עליו להחזיר לו ששה דינרי כסף. (28)

אלא אי אמרת מטבע של זהב "פירא" הוי, ביחס למטבע של כסף, ומטבע של כסף נחשב "טיבעא" ביחס למטבע של זהב.

אם כן, כאשר משתנה היחס שבין דינר זהב לדינרי כסף, אנו אומרים שערך דינר הזהב השתנה, וערך דינרי הכסף עמד במקומו.

נמצא שבכל אופן, על אבי הבן לתת לכהן ערך של עשרים דינרי כסף, ואם יתן לו מטבע של זהב, עליו לשער את ערכו, בהתאם לדינרי הכסף.

אם כן תיקשי: וכי אטו משער התנא במידי דאוקיר וזיל [בדבר שמחירו משתנה, פעמים הוא מתייקר, ופעמים הוא זול]!?

והרי זימנין, לפעמים, דאם אבי הבן נתן לכהן דינר זהב, מהדר ליה כהנא, על הכהן להחזיר לו חלק ממה שקיבל ממנו. [כל עוד שדינר זהב שוה יותר מעשרים דינרי כסף.]

וזימנין, דמוסיף ליה איהו, אבי הבן, לכהנא, אם דינר זהב שוה פחות מעשרים דינרי כסף, על אבי הבן להוסיף על דינר הזהב, ולהשלים את מה שנתן לכהן, לשיעור חמשת שקלים של תורה, שהם עשרים דינרי כסף בזמן חז"ל. (29)

והרי דרך התנא לשער בדבר שמחירו קצוב, ויהיה אפשר לקבוע לפי ערכו, את שיעור מצות פדיון הבן, ולא מסתבר לומר שהתנא שיער, בדבר שאינו קצוב. (30)

אלא, ודאי, שמע מינה: התנא של הברייתא סובר: מטבע של זהב "טבעא" הוי, ביחס למטבע של כסף, ולא "פירא".

ומסקינן: אכן, שמע מינה. תנן התם במסכת מעשר שני [פרק ב משנה ז]:

א. בפרשת מעשר שני נאמר [דברים יד כב - כג]: "עשר תעשר את כל תבואת זרעך" וגו', "ואכלת לפני ה' אלהיך, במקום אשר יבחר לשכן שמו שם מעשר דגנך תירושך ויצהרך" וגו'. ומכאן שמעשר שני נאכל בירושלים.

ועוד נאמר [שם כד - כה]: "וכי ירבה ממך הדרך, כי לא תוכל שאתו" וגו', "ונתתה בכסף, וצרת הכסף בידך והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלהיך בו. ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך ... ואכלת שם לפני ה' אלהיך, ושמחת אתה וביתך". כלומר, אם קשה לו לשאת את פירות המעשר שני לירושלים, נתנה לו התורה רשות לפדות את הפירות בכסף, לקחת את הכסף לירושלים, ושם לקנות בכסף מאכל ומשקה, ולאכלם בקדושה בירושלים.

ב. "סלע" הוא מטבע של כסף, שערכו ארבעה דינרי כסף.

בית שמאי אומרים: לא יעשה, יחליף, אדם, סלעין של כסף שיש בהם קדושת מעשר שני, בדינרי זהב, כדי להקל עליו את משא הדרך. (31) ובית הלל מתירין, להחליף את מטבעות הכסף במטבעות זהב, ומפרש ואזיל טעמם של בית שמאי ובית הלל:

רבי יוחנן וריש לקיש נחלקו במה חלקו בית שמאי ובית הלל:

חד משניהם אמר: מחלוקת בית שמאי ובית הלל בסלעים של כסף, שרוצה הוא לחללם על דינרים של זהב.

דבית שמאי סברי: כספא "טבעא" הוא ביחס לדהבא, ודהבא "פירא" הוא, וטבעא אפירא [על פרי] לא מחללינן.

שהרי הכתוב אומר: "וצרת הכסף" שבו פדית את המעשר, "והלכת אל המקום אשר יבחר ה'", ושם - "ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך", אבל מחוץ לאותו מקום, אין מחללים את הכסף על פירות. (32)

והיות ומטבע של זהב נחשב פרי ביחס למטבע של כסף, על כן, המחלל סלעים של כסף על דינרי זהב, הרי הוא כמחלל כסף על פירות, ואסור לעשות כן מחוץ לירושלים.

ובית הלל סברי: כספא "פירא" הוא ביחס לדהבא, ודהבא טבעא הוא, ופירא אטבעא [על מטבע] מחללינן. (33) (34)

אבל פירות הראשונים, שהפרישן למעשר שני, על דינרין של זהב, לדברי הכל מחללינן, כי אפילו בית שמאי הסוברים: זהב "פרי" הוא ביחס למטבע של כסף, מודים הם שביחס לפרי ממש, גם מטבע של זהב, דינו כמטבע.

מאי טעמא, מנין יש להוכיח דבר זה?

מידי דהוה אכסף לבית הלל, דין מטבע זהב, לדעת בית שמאי, אנו למדים מדין מטבע כסף, לדעת בית הלל, כדמפרש ואזיל: הרי כסף לדעת בית הלל, אף על גב דכספא לגבי דהבא, פירא הוי, שהרי מחללים סלעים של כסף על דינרי זהב.

ומכל מקום, לגבי פירא, פירות ממש, טבעא הוי, ומחללים פירות מעשר שני על סלעים של כסף, שהרי שנינו: לא יעשה אדם סלעים דינרים, משמע שמתחילה נתחללו הפירות על סלעים, ומודים בית הלל שנתקדשו הסלעים בקדושת מעשר.

אם כן, זהב נמי לדעת בית שמאי, יש לומר: אף על גב דדהבא לגבי כספא, פירא הוי, ועל כן אין מחללים סלעים של כסף על דינרי זהב.

מכל מקום, לגבי פירא, טבעא הוי, ומחללים פירות מעשר שני על דינרים של זהב.

וחד משניהם [רבי יוחנן או ריש לקיש] אמר: לא רק בסלעים על דינרים נחלקו בית שמאי ובית הלל, אלא אף בפירות על דינרין מחלוקת.

בית שמאי סוברים: דינרים "פירא" הם, ואין מחללים פירות על דינרי זהב, שהרי אין מחללים פירות על פירות. (35)

ובית הלל סוברים: דינרי זהב "טבעא" הם, ומחללים פירות על דינרי זהב, שהרי מחללים פירות על מטבע.

שואלת הגמרא: ולמאן דאמר, אף בפירות על דינרין, מחלוקת בית שמאי ובית הלל.

מה טעם הזכירה המשנה את מחלוקתם לענין חילול סלעים על דינרי זהב, ולא את מחלוקתם לענין חילול פירות על סלעים!?

אדמיפלגי, עד שהזכיר התנא את מחלוקת בית שמאי ובית הלל, באדם שבא לחלל סלעין של כסף על דינרין של זהב.

לפליג, תוזכר במשנה מחלוקתם בפירות על דינרין, שבית שמאי אומרים: אין מחללין, ואנו נאמר מעצמינו: כל שכן סלעים על דינרים אין מחללין, כי אם זהב ביחס לפירות ממש נחשב כפרי, כל שכן זהב ביחס לכסף.

ומדוע הזכיר התנא דווקא את מחלוקתם לענין חילול סלעים על דינרים!?

ומשנינן: אי איפלוג במתניתין בפירות על דינרין ולא בסלעים על דינרים, אכן היינו יודעים את דעתם של בית שמאי, בין לענין פירות על דינרים, בין לענין סלעים על דינרים.

אבל בדעת בית הלל, היה מקום לטעות, כי הוה אמינא: הני מילי, לא נחלקו בית הלל על בית שמאי, אלא בפירות על דינרין.

אבל בסלעים על דינרין, מודו להן בית הלל לבית שמאי, דדהבא לגבי כספא, פירא הוי, ולא מחללינן סלעים על דינרין.

קא משמע לן התנא במשנתנו, שבית הלל סוברים: זהב "טבעא" הוא, אפילו ביחס לכסף, וכל שכן ביחס לפירות עצמן. (36)

אומרת הגמרא: תסתיים, לכאורה יש להוכיח מן המימרא הבאה של רבי יוחנן, דרבי יוחנן הוא דאמר: לדעת בית שמאי אין מחללין פירות מעשר שני על דינרי זהב.

דף מה.

דאמר רבי יוחנן: (תחילת העמוד) אסור לאדם ללוות מחבירו דינר בדינר, שמא יוקירו הדינרים, ויבא לידי ריבית, כשישלם דינרים יקרים, עבור דינרים זולים שהוא קיבל בהלואה.

רבי יוחנן דיבר בדינרי זהב, ולשיטת בית שמאי האומרים: דינר זהב "פירא" הוא ביחס למטבע של כסף, כדמפרש ואזיל, ומכאן מוכיחה הגמרא להלן שרבי יוחנן הוא הסובר: אין מחללים פירות על דינרי זהב.

ומפרשינן: דינר שאמר רבי יוחנן, דמאי הויא, דינר של כסף או דינר של זהב?

אילימא, אם תאמר: כך אמר רבי יוחנן: אסור ללוות דינר של כסף בדינר של כסף.

זה אי אפשר לומר, שהרי כסף לגבי נפשיה [ביחס לעצמו] מי איכא למאן דאמר לאו טבעא הוי, אלא "פירא", הרי אפילו לבית הלל הסוברים כסף ביחס לזהב נחשב "פירא", מכל מקום ביחס לעצמו - כאשר לוה כסף על מנת לשלם במטבעות של כסף, פשיטא שנחשבים הם כ"מטבע", זה כלפי זה, ולא פירא. (1)

אם כן לא יתכן לאסור ללוות דינרי כסף בדינרי כסף, כי אפילו אם יתייקרו דינרי הכסף ביחס לדינרי זהב, בכל זאת יהיה מותר לו לשלם בדינרי כסף היות והוא משלם את אותו סכום של דינרי כסף שהוא לוה.

אלא פשיטא, דינר שאמר רבי יוחנן, דינר של זהב הוא. וכך אמר רבי יוחנן: אסור ללוות דינר של זהב בדינר של זהב. (2)

ולמאן, לדעת מי דיבר רבי יוחנן?

אי, אם תאמר, לשיטת בית הלל אסר רבי יוחנן ללוות דינרי זהב בדינרי זהב.

זה אי אפשר לומר, דהא אמרי בית הלל: זהב טבעא הוי ביחס לכסף, כל שכן זהב "לגבי נפשיה".

אם כן, בודאי אין איסור ללוות דינרי זהב בדינרי זהב, שהרי אפילו אם יתייקרו דינרי זהב ביחס לדינרי כסף, יוכל לשלם לו את אותו סכום של דינרי זהב.

כי אין היוקר והזול תלויים בזהב, אלא בכסף, שהוא ה"פירא", ואם "יתייקר" הזהב, ייחשב הדבר שהכסף נעשה זול ביחס לזהב, אבל הזהב במקומו עומד.

אלא לאו, דברי רבי יוחנן שאסר ללוות דינרי זהב בדינרי זהב נאמרו לדעת בית שמאי, האומרים: זהב "פירא" הוא. (3)

ולא רק ביחס לכסף נחשב זהב כ"פירא", אלא אפילו ביחס לפירות, וכן ביחס לעצמו.

ושמע מינה: רבי יוחנן הוא דאמר: אין מחללינן פירות על דינרי זהב, לדעת בית שמאי, היות ובית שמאי סוברים, לדעת רבי יוחנן, שזהב "פירא" הוא, אפילו לגבי פירות ממש. (4)

ודחינן: לא תלמד מכאן שרבי יוחנן סובר בדעת בית שמאי, שאין מחללין פירות מעשר שני על דינרי זהב.

כי לעולם אימא לך, [באמת אפשר לומר]: רבי יוחנן הוא דאמר מחללינן, כי ביחס לפירות זהב הוא "טבעא". (5)

ומה שאסר רבי יוחנן ללוות דינר בדינר, אינו משום דהוי "פירא", אלא דשאני הלואה משום חומר איסור ריבית.

כיון דלענין מקח וממכר שויוהו רבנן כי פירא, כדתנן הזהב קונה את הכסף, דאמרינן איהו ניהו, הזהב, דאוקיר וזיל ביחס למטבע של כסף.

אם כן, לגבי הלואה נמי החמירו חכמים ואמרו: "פירא" הוי, ואסור ללוות דינר זהב בדינר זהב, שמא יוקירו מטבעות של זהב, ויבא לידי איסור ריבית. (6)

מוסיפה הגמרא: אכן, הכי נמי מסתברא שרבי יוחנן הוא שאמר: לא נחלקו בית שמאי ובית הלל אלא בחילול סלעין של כסף על דינרין של זהב, אבל פירות על דינרין דברי הכל מחללין.

דהא כי אתא רבין מארץ ישראל לבבל, אמר בשם רבי יוחנן: אף על פי שאמרו חכמים אסור ללוות דינר בדינר, אבל מחללין פירות מעשר שני עליו, על הדינר, כי משום חומר איסור ריבית אסור ללוות דינר בדינר, היות וסוף סוף יש לו שם "פרי" ביחס למטבע אחר, אבל ביחס לפירות ממש, מטבע הוא, ומותר לחלל את הפירות על הדינר.

ומסקינן: אכן, שמע מינה רבי יוחנן הוא דאמר: לא נחלקו בית שמאי ובית הלל אלא בסלעין על דינרין, אבל פירות על דינרין דברי הכל מחללין.

וריש לקיש הוא דאמר: אף בפירות על דינרין מחלוקת.

תא שמע, כדברי רבי יוחנן, ממה ששנינו במשנה במעשר שני [פרק ב משנה ח]:

א. דינר כסף שוה קצ"ב פרוטות נחשת.

ב. "סלע" כסף שוה ארבעה "דינרים" שהם שני "שקלים".

הפורט סלע ממעות מעשר שני, מי שיש לו הרבה מעות [פרוטות] נחשת של מעשר שני, ורוצה הוא להחליפן בסלע כסף, כדי להקל על משאו בדרכו לירושלים.

בית שמאי אומרים: רשאי הוא להחליף בכל הסלע מעות. (7)

תוכן העניינים

חברותא על בבא מציעא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה