אור ברסלב
חברותא על בבא מציעא פרק עשירי - הבית והעליה

חברותא על בבא מציעא· הרב יעקב שולביץ

פרק עשירי - הבית והעליה

פרק תשיעי - המקבל שדה מחבירו

פתיחה לפי הקדמת המאירי

פרק זה דן ביחס שבין שני שכנים, הגרים בבנין אחד, בשתי קומות, זה מעל זה, כאשר הדייר המתגורר למטה נקרא בלשון חכמים "בעל הבית", והדייר הגר למעלה נקרא "בעל העליה", והדיון הוא בזכויות ובחובות שיש להם זה על זה.

כל זאת כהקדמה לפרק הראשון במסכת בבא בתרא, הסמוך לו, לאחריו, הדן בהלכות שכנים.

ונשנה פרק זה במסכת בבא מציעא, כיון שנתגלגל בו מענין שכר שכיר.

רוב הפרק נסוב על חמשה ענינים.

הראשון: מחלוקות הבאות מצד בית ועליה שנפלו, שניהם או אחד מהם, וכיוצא בזה.

השני: מחלוקות הבאות מצד שנפל דבר מה מתחומו של אדם לרשות הרבים, או לרשות שכנו, והמפולת מזיקה, על איזה צד חייב בהזיקו, ועל איזה צד פטור.

השלישי: דין פרעון שכר שכיר. האם יכול לפרעו המעביד במה שירצה, או דוקא בדמים, כמו שהתנה.

הרביעי: על איזה צד מותר להשתמש ברשות הרבים אף על פי שמגיע היזק מתשמישו לבני רשות הרבים.

החמישי: רשות המסופקת לשנים, אם של זה או של זה, וצמחו בה צמחים, מי מהם זוכה באותם הצמחים.

דף קטז:

מתניתין:

הבית, והעלייה שעל גבי הבית, שהיו של שנים, כגון אחים שחלקו ביניהם את ירושת בית אביהם, והיה הבית של אחד, והעליה של השני.

שנפלו, ונהרסו, ואין אנו יודעים לפי צורת הנפילה, אלו אבנים שייכות לבעל הבית, ואלו לבעל העליה,

שניהם חולקין בשוה, בעצים ובאבנים ובעפר (1).

ובמקרה שיש להביא ראיה מצורת הנפילה מה שייך לבעל הבית ומה שייך לבעל העליה, רואין אלו אבנים העשויות להשתבר, ולפי זה יחלקו את האבנים.

כגון אם נשבר הבית מיסודו, ולכן נפל כל הבית תחתיו, יש לנו לדעת שהתחתונות נשברו, ולכן נפל הבית. ואילו אם נפל הכותל כמו מקל, שהיה עומד זקוף, ונפל - אזי ודאי שהעליונות נשברו, כיון שנפלו ממקום גבוה, ונחבטו בקרקע, והתחתונות נשארו שלימות, כיון שנפלו ממקום נמוך.

ואם היה אחד מהן מכיר את מקצת אבניו, וחברו מודה לו במקצתן, או בכולן - נוטלן, ועולות לו מן החשבון. ובגמרא יבואר לפי איזה חשבון יחלקו את יתר האבנים.

גמרא:

שנינו במשנה: הבית והעליה של שנים שנפלו, שניהם חולקים בעצים ובאבנים ובעפר, ורואין אלו אבנים הראויות להשתבר.

ומדייקת הגמרא: מדקתני במשנה "רואין אלו אבנים הראויות להשתבר", מכלל זה אתה שומע, דאיכא למיקם עלייהו, אי בחבסא נפיל, אי בחבטא נפיל [משמע שמדובר במקרה שאפשר להווכח האם הבנין נשבר מיסודו, או שנפל כמקל זקוף, ונחבטו האבנים העליונות בקרקע].

וקשה: אי הכי, ברישא ששנינו בה "שניהם חולקים באבנים", אמאי חולקין בשוה את האבנים השלימות והשבורות!?

נחזי [נראה], אי בחבטא נפיל [אם נפל הבית כמקל, ונחבטו האבנים העליונות], ואז ודאי לנו כי עלייתא איתבור [העליה היא זו שנשברה], ויטול בעל הבית את השלימות, ובעל העליה את השבורות. ואי בחבסא נפיל [אם נחבט הבית מיסודו], ודאי תתייתא איתבור [התחתונה נשברה], ויטול בעל העליה את השלימות, ובעל הבית את השבורות.

מתרצת הגמרא: לא צריכא, רישא דמשנתנו, עוסקת במקרה דנפיל בליליא, ולא ראינו כיצד נפל. ולכן חולקים בשוה.

ומקשינן, אכתי, ליחזינהו בצפרא [נראה בבוקר כיצד נראית הערימה, ולפי זה נדע אם נפל הבית בחבטה או בחבסה]!? ומשנינן: הרישא עוסקת בכגון דפנינהו [שכבר פינו את האבנים ממקום הנפילה], וכעת אי אפשר לראות כיצד נפל הבית (2).

ומקשינן: ליחזי מאן פנינהו, ולישייליה, נראה מי פינה את האבנים, ונשאל אותו כיצד נפל הבית? (3)

ומשנינן: מדובר בכגון דפנינהו בני רשות הרבים, ואזלו [הלכו] לעלמא, ואין אנו יודעים מי פינה את המפולת. אך עדיין קשה, וליחזי ברשות דמאן יתבן, וליהוי אידך המוציא מחבירו עליו הראייה [נראה ברשות מי נמצאות האבנים, ויטול הוא את השלימות, כיון שהשני דינו הוא "המוציא מחבירו עליו הראיה"]? (4)

ומשנינן: לא צריכא, מדובר במקרה דייתבן בחצר דתרוייהו [שהאבנים נמצאות בחצר של שניהם].

אי נמי, ברשות הרבים, שאין אף אחד מהם מוחזק, ולכן חולקים בשוה.

ואיבעית אימא, [אם תרצה, אפשר לתרץ באופן אחר], גם אם נעמיד באופן שהיו בחצר של אחד מהם, עדיין עליהם לחלוק בשוה, כיון שאינו נחשב כמוחזק, דשותפין בכי האי גוונא, לא קפדי אהדדי [שותפים אינם מקפידים אם החפץ המשותף נמצא ברשות אחד מהם] (5).

שנינו במשנה: אם היה אחד מהן מכיר מקצת אבניו, נוטלן ועולות לו מן החשבון.

ודנה הגמרא: והלה, חברו, מה טוען?

והרי ממה נפשך, אי מדובר במקרה דקאמר "אין", שהודה לו, פשיטא שיכול השני ליטול.

ואי לא אמר "אין" (6) , למה נוטל!? הרי חבירו מכחישו.

אלא ודאי, המשנה עוסקת, במקרה דאמר ליה "איני יודע".

ואם כן, לימא תהוי משנתנו תיובתא לדברי רב נחמן המובאים להלן.

דאיתמר, התובע מחבירו, מנה לי בידך! והלה אומר, איני יודע.

רב הונא ורב יהודה אמרי: חייב! כיון ש"ברי ושמא - ברי עדיף".

רב נחמן ורבי יוחנן אמרי: פטור! כי העמד הממון בחזקתו. אלא שתיקנו חכמים שצריך הנתבע להשבע שבועה מדרבנן שאכן אינו יודע.

ולכאורה קשה ממשנתנו על דברי רב נחמן, כיון שבמשנה מבואר שאם אחד מהם אינו יודע, וחברו טוען "ברי" (7) - ברי עדיף! וזה שלא כדברי רב נחמן (8)?

ומשנינן: אפשר להעמיד את המשנה כדאמר רב נחמן במקום אחר -

כגון, שיש עסק שבועה ביניהן, שהשני התחייב בשבועה דאורייתא לחברו, וכמבואר להלן.

והכא נמי במשנתנו, מדובר, כגון שיש עסק שבועה ביניהן.

ומבארת הגמרא: היכי דמי עסק שבועה?

כדרבא. דאמר רבא: התובע מחבירו "מנה לי בידך!", והלה אומר "אין לך בידי אלא חמשים, והשאר איני יודע", הרי נתחייב לו שבועת מודה במקצת, אלא שאינו יכול להשבע, לפי שאינו חייב לו את השאר כיון שאינו יודע, ולכן, מתוך שאינו יכול לישבע, ישלם!

ואם כן, גם במשנה מדובר במקרה שהודה לו על מקצת האבנים, והשאר אינו יודע, ומתוך שאינו יכול להשבע (9) עליהן, הרי הוא משלם (10).

שנינו במשנה: אם היה אחד מהן מכיר מקצת אבניו, נוטלן, ועולות לו מן החשבון.

סבר רבא למימר, לפי חשבון שבורות. דהיינו, השני יטול כנגדן אבנים שבורות. כגון אם היו מאה מאה אבנים שבורות, ומאה שלימות, והכיר אחד מהן עשרים אבנים שלימות, יטול הוא שלשים שבורות, ושבעים שלימות [חמשים שלמות מדין יחלוקו, ועשרים שלמות שהוא מכיר], וחבירו יטול שבעים שבורות [חמשים שבורות מדין יחלוקו, ועוד עשרים שבורות כנגד עשרים השלמות שמכיר חברו], ושלשים שלימות (11).

אלמא, כיון דאמר חבירו איני יודע, כאמור לעיל, ריע טפי [טענתו גרועה ביותר, ולכן מפסיד ונוטל שבורות]. אמר ליה אביי, אדרבה, הא ריע טפי! הטוען ברי טענתו היא גרועה, מדהני ידע, טפי לא ידע, תו לית ליה, ואידך כולהו דהיאך נינהו [מכך שזיהה רק חלק מהאבנים, סימן שרק הן שלו, והשאר של חבירו]. ולכן עליו להפסיד בטענתו.

אלא אמר אביי, חבירו נוטל לפי חשבון שלימות. כלומר, כנגד כל אבן שלימה שיטול, יטול חבירו אף הוא אבן שלימה (12).

ומקשינן: אי הכי, מאי קמהני ליה [מה הרויח בכך שהכיר מקצת אבניו]?

ומשנינן: למלבנא רווחא. שיכול ליטול את הלבנים הרחבות יותר, אם הכיר בהן שהן שלו.

אי נמי, טינא דמעבדא. אם יש לבנים העשויות מחומר טוב יותר, והכיר בהן שהן שלו, נוטלן (13).

מתניתין:

הבית והעלייה שהיו שייכים לאדם אחד, והשכיר לחבירו את העליה (14), ונפחתה העלייה (15), נפל חלק מתקרת הבית, או אחד מקירות הבית, וניזוקה מכך העליה. ואין בעל הבית רוצה לתקן.

הרי בעל העלייה יורד, ודר למטה בבית, עד שיתקן לו את העלייה.

רבי יוסי אומר, אם נפחתה התיקרה של הבית, המשמשת כריצפה לעליה, התחתון נותן את התקרה, והעליון את המעזיבה, שהיא משטח טיט על גבי רצפת העליה, שהיא תקרת הבית שתחתיה.

ובגמרא יבואר טעמו, כיון שמעזיבה "אשוויי גומות הוא", כלומר, אפשר לדור אף בלא מעזיבה, אלא שכדי ליישר את הריצפה, שמים מעזיבה, ודבר זה מלאכת הדיוט הוא, ועל השוכר לעשותו.

גמרא:

שנינו במשנה: נפחתה העליה, הרי בעל העליה יורד ודר למטה.

מבארת הגמרא: "נפחתה" בכמה? וכי בכל נזק קטן ירד השוכר הגר בעליה למעלה, לדור למטה?

רב אמר: רק אם נפחתה ברובה, יורד למטה, אבל בפחות מכך, יתן לו בעל הבית שטח בביתו להשתמש בו כנגד מה שנפחת בעליה, ובשאר ישאר לגור בעליה.

ושמואל אמר, גם אם נפחתה רק בארבעה טפחים, יורד ודר למטה.

ומבארת הגמרא את מחלוקתם: רב אמר ברובה, אבל בארבעה לא. כיון שאדם יכול לדור חציו למטה וחציו למעלה. ועד שלא תפחת רוב העליה, אינו יכול לדרוש מבעל הבית לדור בביתו, אלא דר חציו למעלה, וכנגד מה שנפחת ידור למטה.

ושמואל אמר בארבעה, כיון שאין דרכו של אדם לדור חציו למטה וחציו למעלה, ולכן אם נפחתה בארבעה טפחים, שהוא שיעור חשוב, יורד ודר למטה.

על כל פנים מבואר במשנה, שאם העליה ניזוקה יש זכות לשוכר לרדת לגור בביתו של המשכיר.

ומקשה הגמרא: היכי דמי [איך מדובר]?

אי דאמר לשוכר "עלייה זו אני משכיר לך", מדוע חייב להעמיד לו את הבית במקומה? הרי העליה שהשכיר לו אזדא [הלכה לה], ויכול לומר לו "מזלך גרם, ואין לך עלי כלום!".

אלא דאמר ליה "עלייה סתם אני משכיר לך", אם כן, לוגר ליה אחריתי [ישכיר לו עליה אחרת שלו, אם יש לו (16)], ומדוע אנו כופין אותו לקולטו עמו בבית (17)?

אמר רבא, לא צריכא, משנתנו עוסקת במקרה דאמר ליה המשכיר לשוכר, "עלייה זו שאני משכיר לך, כי סלקא [בעודה קיימת] סליק בהדה [גור בה], וכי נחית [וכשתישבר], חות בהדה [רד וגור בבית] ".

ומקשינן: אי הכי, שהתחייב לו כך בפירוש, מאי למימרא? מדוע נזקקה המשנה להשמיענו דין זה?

אלא אמר רב אשי, משנתנו עוסקת במקרה דאמר ליה "עלייה זו שעל גבי בית זה אני משכיר לך", ובמקרה זה, אפילו שלא התחייב לו בפירוש לתת לו לגור בבית, מכל מקום יורד ודר בבית, דהא שעביד בית לעלייה.

דאם לא שיעבדו, מדוע אמר לו "שעל גבי בית זה"? והרי אנו רואים שהעליה נצבת על הבית? אלא ודאי כוונתו היתה לשעבד לו את הבית למקרה שתפול העליה.

וכי הא דאמר רבין בר רב אדא אמר רבי יצחק: מעשה באחד שאמר לחבירו, "דלית (18) [ענף גפן] שהודלה על גבי עץ אפרסק זה, אני מוכר לך (19) ".

ונעקר עץ האפרסק.

ובא מעשה לפני רבי חייא ואמר: חייב אתה להעמיד לו עץ אפרסק אחר כל זמן שהדלית קיימא.

והטעם, כיון שאמר לו "שעל גבי אפרסק", ודאי התכוין לשעבד לו את עץ האפרסק כל זמן שהדלית עומדת.

במשנה מבואר שהשוכר רשאי לרדת לגור בבית, במקרה שנפחתה העליה.

בעי [הסתפק] רבי אבא בר ממל:

דף קיז.

כשהוא דר [השוכר שירד לדור בבית], האם לבדו הוא דר כדמעיקרא [כמו שהיה דר בעליה], וכופה את בעל הבית לצאת מביתו,

או דלמא שניהם דרין בבית, כיון דאמר ליה בעל הבית: אדעתא לאפקינן, לא אגרי לך! [לא השכרתי לך על דעת שתוציאני מביתי].

עוד יש להסתפק, אם תמצא לומר ששניהם דרין בו, האם כשהוא [היינו השוכר שירד לבית] משתמש בבית, דרך פתחים משתמש, שנכנס לבית מהפתח הראשי, או דרך גגין משתמש, כלומר, שעליו להכנס לבית מבחוץ, דרך המדרגות החיצוניות של העליה, ומשם לרדת הביתה?

ויסוד הספק הוא: מי אמר [האם יש לבעל הבית זכות לומר] לשוכר: השתמש בבית כדמעיקרא [כמו שהשתמשת בו בתחילה] , מה מעיקרא היית עולה לביתך דרך גגין, כלומר, מהמדרגות החיצוניות, אף השתא נמי אין לך זכות להכנס לבית אלא דרך גגין (20).

או דלמא, מצי אמר ליה השוכר לבעל הבית, עלייה קבילי עלאי, עלייה וירידה לא קבילי עלאי [כשדרתי בעליה לא נזקקתי אלא לעלות כדי להכנס לביתי, וכעת עלי לעלות ולרדת].

עוד יש לדון, גם אם תמצא לומר דמצי אמר ליה השוכר לבעל הבית "עלייה וירידה לא קבילי עלאי".

עדיין יש להסתפק, במקרה שהיו שתי עליות זו על גב זו, מהו?

וצדדי הספק הם: אם שכר את העליה העליונה, ואיפחית [נפחתה] העליה העליונה, ודאי נחית ודר בתחתונה [ירד ויגור בעליה שתחתיה],

אך אם שכר את העליה התחתונה, ואיפחית תחתונה, יש להסתפק, מהו למיסלק לגמרי בעליונה [האם בעל הבית יכול לומר לו גור בעליה העליונה].

וצדדי הספק: מי אמרינן דאמר ליה בעל הבית לשוכר "שם עלייה קבילית עלך", כלומר, הסכמת לגור בעליה, ולכן אין הבדל אם עליך לעלות קומה אחת או שתים.

או דלמא, חד עלייה קביל עליה, אך שתי עליות לא קביל עליה. ולכן יכול השוכר לרדת לבית.

ומסקינן: תיקו. (21)

שנינו במשנה: רבי יוסי אומר התחתון נותן את התקרה והעליון נותן את המעזיבה.

ומבארת הגמרא: מאי תקרה?

רבי יוסי בר חנינא אמר: קינים וסנאין [מחצלת קנים שעושים לתקרה].

וסטיני [שם חכם, תלמידו של ריש לקיש (22)] אמר בשם רבי שמעון בן לקיש: לווחים [קורות מעץ ארז].

ולא פליגי, מר כי אתריה ומר כי אתריה. [כל אחד כפי מנהג מקומו].

דנה הגמרא: הנהו בי תרי, דהוו דיירי חד עילאי וחד תתאי, והיה הבית של זה והעליה של זה (23), ואיפחית מעזיבה [התקלקלה המעזיבה שעל תקרת הבית] , כי משי מיא עילאי, אזלי ומזקי לתתאי [וכשהעליון היה נוטל את ידיו, היו המים מזיקים את התחתון]. על מי מהם מוטל לתקן את המעזיבה? רבי חייא בר אבא אמר: העליון מתקן.

ורבי אלעי משום רבי חייא ברבי יוסי אמר: התחתון מתקן.

וסימן לזכור מי אמר כל דין, שנאמר "ויוסף הורד מצרימה". רבי יוסי, הוא שאמר שעל התחתון לתקן.

ודנה הגמרא במחלוקתם:

לימא, רבי חייא בר אבא, ורבי אלעי, בפלוגתא דרבי יוסי ורבנן דמשנתנו קמיפלגי.

למאן דאמר העליון מתקן, רבי חייא בר אבא, וכרבי יוסי דמשנתנו, קסבר, על המזיק להרחיק את עצמו מן הניזק. ולכן על השוכר מוטל לתקן את המעזיבה כדי שלא יזיקו מימיו את המשכיר.

ומאן דאמר תחתון מתקן, היינו רבי עילאי וכרבנן דמשנתנו, קסבר על הניזק להרחיק את עצמו מן המזיק. ולכן על המשכיר מוטל לתקן את המעזיבה.

ומקשינן: וכי תיסברא, שרבי יוסי ורבנן דמשנתנו לענין נזקין [האם על המזיק להרחיק את עצמו או על הניזק] פליגי?! וסבר רבי יוסי שעל המזיק להרחיק את עצמו, ולרבנן, על הניזק.

והא איפכא שמעינן להו! שלרבי יוסי על הניזק להרחיק עצמו, ולרבנן על המזיק.

דתנן במסכת בבא בתרא: מרחיקין את האילן מן הבור עשרים וחמש אמה. כיון ששרשי האילן מזיקין את כתלי הבור.

ובחרוב ובשקמה, ששרשיהם ארוכים יותר משאר אילנות, חמשים אמה.

בין מלמעלה, שהאילן נמוך מן הבור, ושרשיו מגיעין לקרקעית הבור, ובין מן הצד, ששניהם בקרקע שוה, ושרשיו מזיקין את כתלי הבור.

אם הבור קדם, קוצץ את האילן ונותן דמים לבעל האילן (24). ואם האילן קדם, לא יקוץ! ספק זה קדם ספק זה קדם, לא יקוץ.

רבי יוסי אומר: אף על פי שהבור קודמת לאילן, לא יקוץ! כיון שזה חופר בתוך שלו, וזה נוטע בתוך שלו. ועל הניזק להרחיק את עצמו שלא יוזק.

אלמא, רבי יוסי סבר, על הניזק להרחיק את עצמו. ורבנן סברי, על המזיק להרחיק את עצמו.

אלא, אי איכא למימר [אם אפשר לומר] , פליגי רבי חייא בר אבא ורבי עילאי, בפלוגתא דרבי יוסי ורבנן דהתם קמיפלגי. ורבי חייא סבר כרבנן, שעל המזיק להרחיק את עצמו, ולכן העליון מתקן. ורבי עילאי סבר כרבי יוסי, שעל הניזק להרחיק את עצמו, ולכן התחתון מתקן.

ורבי יוסי ורבנן דהכא [במשנתנו] במאי פליגי?

בחוזק תקרה קמיפלגי. אינם עוסקים כלל במקרה שהתחתון ניזוק מן העליון, אלא במקרה שהשוכר טוען שהתקרה רעועה, ותובע מן המשכיר לתקנה כדי שלא תיפול.

רבנן סברי, מעזיבה אחזוקי תקרה הוא, כלומר - תפקידה של המעזיבה הוא לחזק את התקרה, ואחזוקי תקרה, על התחתון בעי לאחזוקי. ולכן עליו מוטל לתקן.

ורבי יוסי סבר, מעזיבה אשוויי גומות הוא, כלומר, אין תפקידה לחזק את התקרה, שלענין זה די ביתדות, אלא תפקידה רק ליישר את הריצפה שמעליה, ואשוויי גומות, על העליון לאשוויי. שהרי מלאכת הדיוט היא.

על כל פנים נתבאר לעיל, שלדעת רבי יוסי שעל הניזק להרחיק את עצמו, הוא הדין אם נוטל את ידיו ומזיק לתחתון - על התחתון מוטל לתקן את המעזיבה.

ומקשינן: איני, והאמר רב אשי, כי הוינא בי רב כהנא הוה אמרינן [כשהיינו בבית מדרשו של רב כהנא היינו אומרים]: מודה רבי יוסי בגירי דיליה [כלומר במקרה שמזיק לחבירו בידים (25)], שעל המזיק להרחיק את עצמו. ואם כן, אסור לו ליטול את ידיו ולהזיק בידים לתחתון?

ומשנינן: מדובר בגוונא דפסקי מיא והדר נפלי. כלומר, שאין המים נופלים ישירות על התחתון, אלא לאחר זמן. ותו לא הוי "גירי דיליה", ולכן על הניזק להרחיק את עצמו.

מתניתין:

הבית והעלייה שהיו של שנים, כגון שחלקו כך בנחלת אביהם, זה נטל בית וזה נטל עליה (26), שנפלו ונהרסו. אמר בעל העלייה לבעל הבית לבנות את ביתו (27) כדי שיוכל לבנות מעליו את עלייתו, והוא אינו רוצה לבנות (28) . הרי בעל העלייה בונה את הבית לבדו, ודר בתוכה עד שיתן לו בעל הבית את יציאותיו, ואחר כך יבנה את עלייתו.

רבי יהודה אומר: אף זה [בעל העליה, שדר בבית] דר בתוך של חבירו, וצריך להעלות לו שכר. ובפשטות טעמו משום דסבר - זה נהנה וזה לא חסר חייב (29).

אלא, מה יעשה בעל העלייה?

בונה את הבית ואת העלייה, מקרה את העליונה, ויושב בבית עד שיתן לו את יציאותיו. ובמקרה זה אינו חייב לשלם לו שכר, כיון שאינו נהנה (30), שהרי עלייתו בנויה, ויכול לגור בה.

דף קיז:

גמרא:

אמר רבי יוחנן, בשלשה מקומות שנה לנו רבי יהודה, אסור לאדם שיהנה מממון חבירו אם לא קיבלו במתנה, עד שתהא אותה הנאה מדעתו ונוחה לו. אף על פי שמן הדין היה נראה שמותר לו ליהנות (31).

חדא, הא דתנן במשנתנו, אף זה דר בתוך של חבירו וצריך להעלות לו שכר, ואף על פי דזה נהנה וזה לא חסר, תקנו חכמים שלא יהנה ממנו שלא מדעתו.

אידך מה היא [המקום הנוסף היכן הוא]?

דתנן, הנותן צמר לצבע על מנת לצבוע לו באדום, וצבעו שחור. או על מנת לצבוע בשחור וצבעו אדום.

רבי מאיר אומר, נותן לו [הצבע לבעל הצמר] דמי צמרו, דמי צמר לבן כמו שמסרו לו, ולוקח לעצמו את הצמר הצבוע (32). כיון שקנאו בשינוי, ונתחייב מעות לבעלים (33).

רבי יהודה אומר: נותן את הצמר הצבוע לבעלים, ואם השבח שהשביח הצמר כתוצאה מצביעתו, יותר על ההוצאה שהוציא הצבע במלאכתו, נותן לו [הבעלים לצבע] את היציאה בלבד, ואם ההוצאה יתירה על השבח, נותן לו את השבח. כדין יורד לשדה חבירו שלא ברשות (34).

וסברת רבי יהודה היא, שאף על פי שבעלמא גזלן קונה בשינוי, כאן תקנו חכמים שלא יקנה, כיון שאין לו ליהנות מממון חבירו שלא מדעתו.

וזהו המקום השני שהשמיענו רבי יהודה דין זה.

ואידך, מאי היא [המקום השלישי היכן הוא]?

דתנן, מי שפרע מקצת חובו, והשליש את שטרו ביד שליש נאמן, כדי שלא ישוב הנושה לתבוע ממנו את כל חובו, ואמר לו: אם אין אני נותן לך את יתרת החוב מכאן ועד זמן פלוני, תן לו שטרו ויגבה בו את כל החוב.

מה יעשה השליש אם הגיע זמן ולא נתן?

רבי יוסי אומר - יתן! וסבר רבי יוסי "אסמכתא קניא", וכיון שהקנה הלוה את השטר למלוה אם לא יפרענו עד זמן פלוני, ולא פרעו, זכה בו, וחוזר וגובה את כל החוב הכתוב בו.

רבי יהודה אומר, לא יתן! ובהוא אמינא הבינה הגמרא, דסבר רבי יהודה - אף על גב שבעלמא "אסמכתא קניא", כאן כיון שאין זו מתנה בלב שלם תקנו חכמים שלא יהנה המלוה ממנו.

וזהו המקום השלישי שהשמיענו רבי יהודה שאסור ליהנות מממון חבירו שלא מרצונו.

ודחינן: אמאי [מדוע הבאתם ראיה ממשניות אלו שאסור לאדם שיהנה מממון חבירו]? הרי משלשת המשניות אין ראיה לדין זה!

ומבארת הגמרא שממשנתנו אין להביא ראיה: דלמא, עד כאן לא קאמר רבי יהודה הכא שצריך להעלות לו שכר, אלא משום דאיכא שחרוריתא [כיון שהבית ניזוק מעט מהמגורים], ותו לא הוי "זה נהנה וזה לא חסר", שהרי בעל הבית חסר מעט. ולכן חייב לשלם עבור המגורים.

אי נמי, מהמשנה השניה, שנתן לצבע לצבוע לו אדום וצבעו שחור, גם אין ראיה, דהתם טעמא משום דקא משנה [כלומר, שינה מרצון הבעלים] , והרי תנן "כל המשנה ידו על התחתונה", ולכן נוטל כדין יורד שלא ברשות.

וכן מהמשנה השלישית: מי שפרע מקצת חובו, נמי אין להביא ראיה, משום דהוי אסמכתא, ושמעינן ליה לרבי יהודה דאמר אסמכתא לא קני. ולכן אמר רבי יהודה "לא יתן".

אבל בעלמא, אפשר לומר שמותר ליהנות מממון חבירו שלא מדעתו, היכא שאינו חסר בכך.

הגמרא דנה: הבית והעליה של שנים שנהרסו, ובעל הבית או בעל העליה רוצים לבנות את ביתם מחדש בחומרים שונים מבראשונה, מה דינם?

אמר רב אחא בר אדא משמיה דעולא: תחתון [בעל הבית] הבא לשנות בגויל, כלומר, שהיה ביתו בנוי בתחילה באבני גזית מסותתות, שרוחבן חמשה טפחים, ורוצה כעת לבנותו בגויל, שהן אבנים שאינן מסותתות, שרוחבן ששה טפחים, שומעין לו. כיון שחומת גויל יותר חזקת מגזית.

אך אם היה בנוי בתחילה בגויל, ורוצה כעת לבנותו בגזית, אין שומעין לו (35).

וכן אם היה הבית בנוי בתחילה בלבינים, שרוחבן שלשה טפחים, ורוצה כעת לבנותו בכפיסין, ויהא רוחב הקיר ארבעה, שומעין לו.

אך אם היה בנוי בתחילה בכפיסין, ורוצה כעת לבנותו בלבנים, אין שומעין לו.

וכן אם היה מסוכך בשקמים, ורוצה לסכך בארזים, שומעין לו.

אך אם היה מסוכך בארזים, ובא לסכך בשקמים, אין שומעין לו (36). וכן אם רצה למעט בחלונות, שומעין לו. אך להרבות בחלונות, אין שומעין לו.

ואם רצה להגביה את הבית, אין שומעין לו. אך למעט בגובהו, שומעין לו.

כללו של דבר, כל מקום שבא לחזק את הבית שומעין לו. אך אם בא לבנותו באופן רעוע יותר מבעבר - אין שומעין לו! כיון שהשתעבד לבעל העליה לבנות את ביתו כבעבר.

וכן להיפך, עליון [בעל העליה] שבא לשנות בגזית, שומעין לו. בגויל, אין שומעין לו. בכפיסין, אין שומעין לו. בלבנים, שומעין לו. בארזים, אין שומעין לו. בשקמה, שומעין לו. לרבות בחלונות, שומעין לו. למעט בחלונות, אין שומעין לו. להגביה, אין שומעין לו. למעט, שומעין לו.

כללו של דבר, כל מקום שבא למעט כובד המשא מעל הבית התחתון, שומעין לו. אך אם מכביד על הבית, יכול בעל הבית לעכב בעדו.

עוד שקלינן וטרינן: אם אין לו לזה ולא לזה [שהיו שניהם ענים מכדי לבנות את הבית מחדש, ובעל הקרקע רוצה למכור את הקרקע] מאי? האם בעל העליה יכול לעכב בעדו, או לחלוק עמו בקרקעו (37)?

[לפי גירסת הרי"ף: תניא, אם אין לו לא לזה ולא לזה, אין לו לבעל עלייה בקרקע כלום!]

תוכן העניינים

חברותא על בבא מציעא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה