אור ברסלב
חברותא על בבא מציעא פרק תשיעי - המקבל שדה מחבירו

חברותא על בבא מציעא· הרב יעקב שולביץ

פרק תשיעי - המקבל שדה מחבירו

פרק שמיני - השואל את הפרה

השוכר פועל כדי שיטרח ויזרע ויקצור בשדהו, על מנת שיקבל את שכרו מהיבול שתוציא השדה לפי אחוזים, אם תוציא הרבה יקבל הרבה ואם מעט יקבל מעט, נעשה הפועל כשותף של בעל הבית ביבול השדה, והוא הנקרא אריס.

בפרק זה מדובר באריס המביא את הזרעים משלו, ומשום כך נעשה האריס כבעל השדה, שנוטל את כל היבול, והוא משלם ממנו לבעל הבית למחצה לשליש ורביע מן היבול, כפי שקבעו ביניהם. נמצא שבעל הבית הוא הנוטל לפי אחוזים, ואילו הפועל נוטל את כל השאר.

אך אם סיכמו ביניהם שיקבל הפועל את שכרו בסכום קצוב מראש, נעשה הפועל שכיר של בעל הבית, ואז אין לו חלק בגוף השדה.

וכן אם רצה הפועל לקבל את שכרו בסכום קצוב של פירות, הוא נקרא חוכר, ודינו שווה בכל דבר לשוכר (1).

בגמרא מבואר, שמלבד שתי המשניות הראשונות, אין דינים שבהם שווים חוכר ושוכר לקבלן אריס (2), והמשנה העוסקת בחוכר אינה עוסקת באריס, וכן להיפך.

ויש פועל שמקבל עליו לעבוד בשדה לעולם, וליטול שכרו כאריס לפי אחוזים, והוא נקרא שתלא.

מתניתין:

המקבל שדה מחבירו לעבוד בה, לזורעה ולקצור את פירותיה, בין אם קיבלה באריסות, על מנת לקבל שכר לפי כמות היבול, ובין אם קיבלה בשכירות, על מנת לקבל סכום קצוב בדמים, או בחכירות, על מנת לקבל סכום קבוע בפירות,

מקום שנהגו הפועלים לקצור את השיבולים בעזרת מגל, ועל ידי כך נשארים שורשי התבואה בקרקע, יקצור במגל!

מקום שנהגו לעקור את השיבולים ביד עם השרשים, יעקור!

מקום שנהגו לחרוש אחריו, לאחר הקצירה או העקירה כדי שימותו שרשי העשבים הרעים, יחרוש אחריו!

הכל כמנהג המדינה. כשם שחולקין בעל הבית והאריס (3) למחצה לשליש ולרביע בתבואה, כך חולקין בתבן (4) הגדל עם התבואה ונקצר עם השיבולים, ובקש הנשאר בארץ לאחר הקצירה.

כשם שחולקין בעל הבית והאריס ביין,

דף קג:

בענבים, כך הם חולקין (תחילת העמוד) בזמורות הענפים שנקצצו מהגפן,

ואף בקנים, שעליהם סומכים את הגפנים, חולקים, אף על פי שאינם חלק מהשבח של הקרקע, ובגמרא מפרש שהטעם לכך הוא מפני ששניהם מספקין את הקנים.

גמרא:

תנא, שנינו בברייתא: פועל שקיבל על עצמו לטפל בשדה, עליו לקוצרה כמנהג המדינה, הרי,

א. מקום שנהגו לקצור את התבואה במגל, אינו רשאי לעקור את התבואה ביד עם שורשיה.

ב. מקום שנהגו לעקור ביד ולא במגל, אינו רשאי לקצור במגל.

ושניהם, בעל הבית והמקבל, מעכבין זה על זה שלא לשנות מהמנהג.

ועתה מבארת הגמרא את האמור בברייתא:

מה שאמרה הברייתא תחילה, מקום שנהגו לקצור במגל, אינו רשאי לעקור ביד -

מדובר כאשר האי, בעל הבית, אמר, בעינא דתתבן לי ארעאי, (5) רצוני שישאר הקש באדמה, כדי שיזבלנה לשנה הבאה, ולשם כך תקצרנה במגל, ואילו המקבל רוצה לשנות מהמנהג, ולעקור את התבואה על שורשיה, במקרה כזה יכול בעל הבית לעכב עליו שיקצור כפי המנהג, ושלא יעקור.

וכן לצד השני, אם בעל הבית רוצה לשנות מהמנהג שנהגו לקצור במגל, ואומר למקבל עקור ביד, והאי, המקבל אמר, לא מצינא! קשה לי לעקור, כיון שהעקירה קשה היא מהקצירה, במקרה זה יכול המקבל לקצור במגל כפי המנהג, ואינו חייב לעקור כבקשת בעל הבית.

ומה שאמרה הברייתא, מקום שנהגו לעקור ביד, המקבל אינו רשאי לקצור -

מדובר בכגון שהאי, בעל הבית, רוצה לעקור ביד כפי המנהג, ואמר, בעינא דתינקר ארעאי, תהיה נקיה משורשים שאינה צריכה שישארו בה, ויזבלוה. והמקבל רוצה לשנות מהמנהג ולקצור, אינו רשאי לשנות, ועליו לעקור (6).

וכן לצד השני, אם בעל השדה רוצה לשנות מהמנהג ואומר למקבל לקצור, והאי המקבל אמר בעינא תיבנא, אני צריך תבן לתת לבהמותי ולשם כך עלי לעקור (7) את התבואה עם השרשים, יכול המקבל לעכב על בעל הבית ולעקור כפי המנהג.

ומקשינן: כיון ששנינו בתחילת הברייתא, מקום שיש בו מנהג, אינו רשאי אחד מהם לשנות, אם כן, זה שהוסיפה ואמרה הברייתא "ושניהם מעכבין זה על זה למה לי"? הא מרישא שמעינן לה!?

ומתרצינן: סיפא, "מה טעם", קאמר.

מה טעם אמרינן מקום שנהגו לקצור אינו רשאי לעקור, ובמקום שנהגו לעקור אינו רשאי לקצור? משום שלשניהם יש טענות, שמחמתן מעכבין זה על זה. (8) שנינו במשנה: מקום שנהגו לחרוש אחריו יחרוש.

ותמהינן: כיון ששנינו "הכל כמנהג המדינה", אם כן פשיטא הוא, שבמקום אשר נהגו לחרוש אחרי הקצירה, אינו רשאי לשנות מהמנהג!?

ומתרצינן: לא צריכא, כאן מדובר, באתרא דלא מנכשי, במקום שלא נוהגים לנכש את העשבים הרעים מתוך שדה התבואה, ואזל איהו, ונכיש.

מהו דתימא, מצי אמר ליה, המקבל לבעל השדה, האי דנכישנא את התבואה, אדעתא דלא כריבנא לה, שלא אצטרך לחרוש, כי הניכוש הוא במקום החרישה, שאף הוא מנקה את הקרקע מעשבים רעים. (9)

קא משמע לן, דאם המקבל רוצה לנכש במקום לחרוש, איבעי ליה למקבל לפרושי ליה שבדעתו לנכש במקום לחרוש. (10)

שנינו במשנה: הכל כמנהג המדינה.

ומבארת הגמרא: הא דקתני הכל כמנהג המדינה, לאתויי מאי? לאתויי הא -

דתנו רבנן: אריס שקיבל עליו לעבוד בשדה תבואה, וגדלו באותה שדה גם אילנות, שאין צורך לטפל בהם, הרי מקום שנהגו להשכיר לאריס גם את האילנות שבשדה, שתהיה לו זכות אכילה בחלק מפירותיהם, על גבי, אגב אריסות תבואת הקרקע, וחולק האריס בפירותיהם כפי שחולק בתבואה של השדה, הדין הוא שסתם בעלי שדות משכירין גם את האילנות לאריס, כמנהג המקום, אפילו אם לא אמרו כן להדיא. ואילו מקום שאין נהגו להשכיר את האילנות, הרי אם נתנו לו את הקרקע בסתמא, אין משכירין.

ומקשינן: זה שאמרת מקום שנהגו להשכיר אילנות, משכירין, ונוטל המקבל חלק בשבחם, הרי דבר זה פשיטא הוא, שהרי כך הוא מנהג המקום.

ומשנינן: לא צריכא, צריך להשמיענו דבר זה, במקום דכולי עלמא יהבי, נותנים לאריס קרקע על מנת שיטול בעל הבית בשבח התבואה מהשדה תילתא, שליש, והאריס נוטל לעצמו שני שליש. ואילו כאן, אזל איהו, בעל הבית, ויהביה, ונתנו לאריס בריבעא, על מנת שיטול בעל הבית לעצמו רק רבע מהתבואה של השדה, והאריס יטול שלושה רבעים, ונמצא שהוסיף בעל הבית לאריס יותר מהנהוג.

הילכך, מהו דתימא, דאמר ליה, בעל הבית לאריס: האי דבצרי לך, מה שהורדתי מחלקי והוספתי לך, זה היה אדעתא דלא יהיבנא לך באילנות כלל.

קא משמע לן שאם רוצה בעל הבית שלא לתת לאריס חלק באילנות, ולהוסיף לו תמורת זה בקרקע, דאיבעי ליה לבעל השדה לפרושי ליה:

שנינו בברייתא: מקום שנהגו שלא להשכיר אין משכירין:

והוינן בה: פשיטא שהולכים אחר המנהג!?

ומבארת הגמרא: לא צריכא, דכולי אריסים דעלמא מקבלים את השדה לעבודה על מנת שיטול בעל הבית בריבעא, ואזל איהו, האריס, וקיבלה על דעת שיטול בעל השדה בתילתא, נמצא שהוסיף האריס לבעל הבית יותר מהמנהג.

מהו דתימא, מצי אמר ליה האריס לבעל השדה: האי דטפאי, זה שהוספתי לך על המגיע לך, היה אדעתא דיהבת לי חלק באי לנות,

קא משמע לן, דאם רוצה האריס ליטול באילנות ובעבור זה להוסיף על שכר הבעלים, איבעי ליה לאריס לפרושי ליה:

שנינו במשנה: כשם שחולקין האריס ובעל השדה בתבואה, כך חולקין בתבן ובקש:

אמר רב יוסף: אף על פי ששנינו צריך בעל הבית לחלוק עם האריס גם בתבן, הכל תלוי במנהג, ובבבל נהיגו דלא יהיבי תיבנא לאריסא!

למאי נפקא מינה?, דאי איכא איניש דיהיב תבן לאריס במקום שלא נהגו ליתן, אין זה אלא שבעל עין יפה הוא, ולא גמרינן מיניה, אין ללמוד ממנו שיש לנהוג כן.

ועתה מבארת הגמרא אלו עבודות בשדה מוטלות על הבעלים ואלו על האריס.

אמר רב יוסף: בוכרא, את עשיית הגבול, כעין חומה, סביב לשדה, הנקרא בוכרא [וכך היה מנהגם בבנין החומה, היו עושים חריץ מסביב לשדה, ומן העפר שהוציאו מהחריץ היו מקימים תלולית עפר מסביב, על גבול השדה].

וטפתא, וכן את עשיית הטפתא על הבוכרא, לאחר שנידוש עפר הבוכרא, היו מוסיפים עליו עוד עפר [הנקרא טפתא, כמו "טפי", שהוא לשון ריבוי],

וארכבתא, וכן את נתינת העפר בפעם שלישית, הנקראת ארכבתא, שרוכב העפר השלישי מעל כולם.

וכן את עשיית קני דחיזרא, שהם קנים שנועצים אותם בקרקע, ועליהם תולים קוצים או נסרים בתור מחיצה לשדה.

כל אלו הם על חשבון הוצאותיו דבעל הבית הם.

ואילו את החיזרא גופיה [הקוצים והנסרים], חובתו דאריסא הוא להתקינה.

כללא דמילתא, כל דבר שעיקרו בלמא, שהוא עיקר הסייג והשמירה על השדה, הרי זה מחובתו דבעל הבית להתקינו.

אבל דבר העשוי רק לשם נטירותא יתירתא, לתוספת שמירה כדי שלא יצטרך לשמור את השדה כלל, (11) מחובתו דאריסא הוא להתקינו.

ואמר רב יוסף: מרא, קרדום שחופרים בו, וזבילא, כלים שנושאין בהם עפר, ודוולא, דלי להשקות השדה, וזרנוקא, נוד שדולים בו מים, במקום שדרכם לדלות מים בנודות, מחובתו דבעל הבית לקנותם לצורך עבודת השדה.

ואילו אריסא, עביד בי יאורי, עליו להתקין תעלות מהנהר, כדי להשקות (12) את השדה.

שנינו במשנה: כשם שחולקין ביין כך חולקין בזמורות ובקנים:

והוינן בה: קנים, מאי עבידתייהו!? איזה צורך יש בהם?

אמרי דבי רבי ינאי, משנתנו מדברת בקנים המוחלקין, שניטלה קליפתן, שבהן מעמידין וסומכין את הגפנים.

שנינו במשנה: ושניהם מספקין את הקנים:

ומקשינן: כיוון ששנינו שניהם חולקים בקנים הסומכים את הגפנים, אף על פי שאינם חלק מהשבח הגדל בשדה, הרי בהכרח שהטעם לכך הוא משום ששניהם הביאו את הקנים, וכל אחד נוטל את הקנים שלו בסיום העבודה.

ואם כן, זה שחזר ואמר התנא "ושניהם מספקין את הקנים", למה לי?

ומתרצינן: התנא במשנתנו אינו אומר כאן הלכה נוספת, אלא בלשון "מה טעם", קאמר זאת: מה טעם שניהם חולקין בקנים?, משום דמלכתחילה שניהם מספקין את הקנים. (13)

מתניתין:

המקבל שדה מחבירו בחכירות, והיא בית השלחין, שנובע בשדה מעין של מים, ויש מעלה מיוחדת בשדה שכזאת, כיון שהיא שדה יבשה, שאינה מסתפקת במי גשמים אלא צריך גם להשקותה, ולכן, הימצאותו של המעין בתוכה מאפשרת את ההשקאה ללא טירחה מרובה. (14)

או שקיבל על עצמו לעבוד ב"שדה לבן" שהיא בית האילן, שדה תבואה שיש בה אילנות, והיא עדיפה בעיניו מכל שדה אחרת, משום שיוכל לאכול גם חלק מפירות האילן, הגדלים בה, ללא טירחה, בנוסף על תשלום עבודתו בשדה.

ולאחר שהתחיל לעבוד בה, יבש המעין של שדה בית השלחין, ונקצץ האילן של שדה בית האילן.

כיוון שלא פירש המקבל במפורש שקיבל את חכירת השדה בגלל המעין או בגלל האילן שבתוכה, אינו מנכה לו, המקבל אינו מפחית מן חכורו, ממה שנתחייב להעלות בסיום העבודה לבעל השדה, אלא ישלם כפי שהסכימו בתחילה.

אבל אם אמר לו המקבל (15) בפירוש: חכור [החכר] לי שדה בית השלחין זו, או שדה בית האילן זה, שגילה דעתו שבעבור המעין או האילן שבשדה הוא לוקח את השדה הזאת דוקא כדי לעבוד בה,

ולאחר זמן יבש המעין, ונקצץ האילן, מנכה לו המקבל מן חכורו (16) שנתחייב להעלות לבעל השדה,

משום שהתנה המקבל את קבלת השדה בכך שיהיה בה מעין או אילן. וכיון שלא קיבל את מה שהתנה, אינו חייב להעלות לבעל הבית את כל הסכום שנתחייב לו, אלא מנכה לו כשיעור תוספת העבודה שנוספה לו מהתייבשות המעין, או את הפסד הפירות מקציצת האילן.

גמרא:

שנינו במשנה: יבש המעין אינו מנכה לו מן חכורו.

והוינן בה: היכי דמי? במה המדובר?

אילימא דיבש נהרא רבה, שיבש הנהר המרכזי, שכל בעלי השדות משקים ממנו, אמאי אמרינן שהחוכר אינו מנכה לו לבעל הבית מן חכורו? נימא ליה החוכר לבעל השדה: מה שיבש הנהר, מכת מדינה היא! שהרי לכל בעלי השדות יבש, ולקמן שנינו: שדה שנתקלקלה, אם מחמת מכת מדינה, מנכה החוכר מן חכורו! (17)

אמר תירץ רב פפא: מדובר כאן, דיבש נהרא זוטא המוליך את המים מהנהר הגדול לשדה, דאמר ליה בעל השדה לחוכר, מזלך גרם לכך שיבש הנהר. והראיה לכך, שרק בחלק שלך התייבש הנהר. הילכך אינך יכול לנכות מדמי החכירות, ולכשתרצה להשקות את השדה, (תחילת העמוד) איבעי לך לאתויי, להביא את המים, בדוולא, בדלי.

דף קד.

אמר רב פפא: הני תרתי מתניתא קמייתא, שתי המשניות ששנינו בריש פירקין, האחת, מקום שנהגו לעקור יעקור, לקצור יקצור, והכל כמנהג המדינה (18),

והשנית, משנתנו, ששנינו בה, המקבל שדה בית השלחין, יבש המעין ונקצץ האילן, אינו מנכה לו מן חכורו,

משכחת לה, ניתן למצוא את האפשרות להעמידן, בין במקבל שדה בחכרנותא, שמקבל הפועל על עצמו להעלות סכום קצוב מן התבואה לבעל השדה בתום תקופת החכירות (19), ובין במקבל שדה בקבלנותא, באריסות, שנותן מחצה או שליש מן התבואה לבעל השדה.

אבל המקרים המבוארים במשניות הבאות, מכאן ואילך, אי אפשר להעמיד את המקרים בכל האופנים, בין בחכירה ובין בקבלנות, אלא רק באחד מהם. כי המקרים דאיתא, שנמצאים באותן משניות, שיתכנו בקבלנותא, לא יתכנו אלא באריס וליתא, הם לא יתכנו בחכרנותא. ומאידך, המשניות דאיתא בחכרנותא, מדברות אך ורק בחוכר, וליתא בקבלנותא:

שנינו במשנה: אם אמר לו המקבל, חכור לי שדה בית השלחין זה, יבש המעין או נקצץ האילן מנכה לו מן חכורו.

ומקשינן: ואמאי מנכה החוכר ממה שהתחייב להעלות לבעל הבית? לימא ליה המחכיר: לא התחייבתי לתת שדה שיש בה מעין או אילן, אלא שמא [מקום אשר שמו הוא בית השלחין] בעלמא, אמרי לך. שכך הוא נקרא, על שם מעין שהיה בו (20), אבל לא התחייבתי שיהיה בו מעין.

ואם כן, אם התייבש המעין או נקצץ האילן, אין לחוכר זכות לנכות מחיובו לבעלים, כי השדה עדיין קרויה שדה בית השלחין ושדה האילן.

מי האם לא תניא: מוכר שדה האומר לחבירו: קרקע בשיעור גודל של בית כור עפר אני מוכר לך! הרי הדין הוא, שאף על פי שאין בו אלא לתך, חצי כור, הגיעו! השדה קנויה ללוקח, ולא אמרינן שהיה זה מקח טעות, משום שלא מכר לו אלא שדה אשר שמא [הנקראת בשם] בית כור עפר, למרות שאין בה בית כור.

ומוסיפה הגמרא: והוא, דמתקרי, שאכן קוראים לה בית כור, כי אם אינה נקראת בית כור, בודאי הוי מקח טעות.

וכן אם אמר לחבירו: כרמא [כרם] אני מוכר לך, ונתן לו שדה אחרת במקומה, הדין הוא שאף על פי שאין בו עצי גפנים, הגיעו ללוקח ואינו מקח טעות.

וטעמו של דבר, לפי שלא מכר לו אלא שמא, מקום הנקרא כרם, למרות שאין בה גפנים.

ומוסיפה הגמרא: והוא דמתקרי כרמא, אבל אם שם המקום אינו כרם, אלא שדה סתם, הוי מקח טעות.

וכן מוכר שדה, האומר: פרדס שדה רימונים אני מוכר לך, ונתן לו שדה סתם, הדין הוא, שאף על פי שאין בו רמונים, הגיעו ללוקח,

ולא הוי מקח טעות, לפי שלא מכר לו אלא שמא, מקום המכונה פרדס.

והוא דמתקרי פרדסא, אבל בלאו הכי הרי זה מקח טעות.

אלמא, מוכח מברייתא זו, אמר ליה, שיכול המוכר לומר ללוקח, שמא בעלמא אמרי לך.

ואם כן, מקשה הגמרא: הכא נמי, במחכיר, נימא ליה בעל השדה לחוכר: אף על פי שהתחייבתי לתת לך שדה בית השלחין, איני חייב להעמיד לך שדה עם מעין, כי שמא בעלמא אמרי לך, ולכן אינך יכול לנכות מדמי החכירות כאשר אין המעין נובע בה.

אמר שמואל: לא קשיא.

הא דמשמע שיכול בעל השדה לומר ללוקח שמא בעלמא אמרי לך, מדובר בזמן דאמר ליה מחכיר לחוכר: הריני מוכר לך שדה בית השלחין זו. שאז יכול המחכיר לפרש דבריו ולומר, לא היה בכוונתי אלא לשדה אשר שמה הוא כך.

ואף על פי שהחוכר הבין מדברין שכוונתו לשדה שיש בתוכה מעין נובע או אילן, אין המחכיר חייב לתת שדה לפי הבנת החוכר אלא הולכים אחר כוונת המחכיר.

אבל הא דקתני במשנתנו, שיכול החוכר לנכות לבעל הבית מחכורו, ואין לבעל השדה זכות לומר לו שמא בעלמא אמרי לך, מדובר בכגון דאמר ליה חוכר למחכיר: שדה בית השלחין זו אני רוצה לחכור ממך.

לפי שבוודאי כוונת החוכר היא לשדה שיש בה מעין, ואין המחכיר יכול לפרש את דברי החוכר ולומר: כוונתך לשדה הקרויה שדה בית השלחין. ולכן על המחכיר לתת לו שדה שיש בה מעין, ואם יתייבש המעין, ינכה לו מחכורו.

ומסביר שמואל את דבריו:

אם אמר ליה מחכיר לחוכר, כך וכך אני מוכר לך, יכול הוא אחר כך לומר, שמא בעלמא אמרי לך.

אך אם אמר ליה חוכר למחכיר שדה פלונית אני רוצה, אין יכול לומר לו שמא בעלמא אמרי לך. לפי שיש ללוקח קפידא, בכך שיתקיים תנאו לקבל שדה כפי שאמר.

רבינא אמר: אידי ואידי, הן הברייתא שהביאה הגמרא, שיכול המוכר לומר שמא בעלמא אמרי לך, והן משנתנו, שמבואר בה שאין המחכיר יכול לומר כן, ומשום כך אם יבש המעין מנכה החוכר משכרו של המחכיר, בשתיהן מדובר בכגון דאמר ליה מחכיר לחוכר (21),

וכשם שמוכר בית כור יכול לומר שמא בעלמא אמרי לך, והמקח חל גם אם אין בו אלא חצי כור, כך גם מחכיר האומר לחוכר, שדה בית השלחין אני מוכר לך, יכול הוא לתת לו שדה ללא מעין, ולומר לו שמא בעלמא אמרי לך,

והא דקתני במשנתנו שהחוכר מנכה למחכיר משכרו, ואין המחכיר יכול לומר לו שמא בעלמא אמרי לך, משום שמתוך דברי המחכיר משמע שהיה בכוונתו לתת שדה בית השלחין ממש,

כי מדקאמר "שדה זה", מכלל, משמע, דהמחכיר והחוכר קאי בגוה [נמצאים בתוכה] בשעת הסכם החכירות, עסקינן.

ואם כן, מדוע הוסיף המחכיר לומר "בית השלחין", והרי ניכר לכל שהיא שדה עם מעין, ולמה ליה למימר בפירוש שדה בית השלחין. (22)

ובהכרח, נתכוין המחכיר לקיים את דברו, דהכי קאמר ליה לחוכר: שדה זו אני מחכיר לך כדקיימא השתא - כמות שהיא עכשיו היא תהיה לך, כשהיא עם מעין.

ולכך אם יבש המעין, אין המחכיר יכול לומר שמא בעלמא אמרי לך, אלא החוכר מנכה לו מחכירותו.

מתניתין:

המקבל שדה מחבירו לעובדה ולטפל בה, ולחלוק ביבול כאריס, (23) למחצה לשליש ולרביע, והובירה - לא חרש בה המקבל, ולא זרעה, ונעשית שדה בור.

שמין אותה, כמה היתה ראויה לעשות אילו היה מעבדה האריס כראוי, ונותן לו האריס מחצה או שליש או רביע מהשומא.

לפי שכך כותב לו האריס לבעל השדה בשטר האריסות, בשעה שמקבל עליו את האריסות: אם אוביר, אניחנה שדה בור, ולא אעביד, לא אעבדנה כראוי, אשלם במיטבא, כפי מה שהיתה ראויה לעשות במיטבה:

גמרא:

ומביאה הגמרא את דבריהם של כמה תנאים, בשאלה כיצד יש לנהוג כאשר אדם מחייב עצמו בשטר, בדבר שאינו מחוייב בו מתקנת חכמים: רבי מאיר היה דורש את לשון ההדיוט, דהיינו, שהיו האנשים רגילים להוסיף בשטרותיהם דברי התחייבויות שלא כתקנת חכמים, ושאינם חייבים בהם על פי דין. והיה רבי מאיר מתחשב בהם, ופוסק את הדין לפיהם כאילו היו תנאי בית דין.

דתניא בתוספתא [כתובות פרק ד, כמו שמבואר במשנתנו], רבי מאיר אומר: המקבל שדה מחבירו לעבוד בה, והובירה, שלא עבד בה ונעשית שדה בור, שמין אותה כמה היא ראויה לעשות, ונותן לו, לפי שכך כותב לו הפועל בשעה שקיבל עליו לעבוד בשדה: אם אוביר ולא אעביד אשלם במיט בא.

ומבואר בדברי רבי מאיר, כי למרות שמעיקר הדין אינו חייב לשלם, שהרי אין האריס מחוייב לתת לבעל השדה אלא רק חלק מהפירות ממה שעבד וגידל, בכל זאת, כאן, כיון שהתחייב לו בשטר שישלם אם יוביר, חייב לשלם. (24) וגם רבי יהודה היה דורש את לשון ההדיוט, כמו שהיו כותבים בשטר הכתובה, ודן אותו כאילו היה תנאי בית דין.

דתניא, רבי יהודה אומר:

א. אדם שהוא עשיר, ואשתו עניה, הרי אם ילדה אשתו, מביא הבעל קרבן עשיר על אשתו, ואינו יכול לומר מאחר שהיא עניה, אביא עבורה קרבן עני, כפי שהיא היתה מביאה אילו באה היא עצמה להקריבו, לפי שקרבנותיה מוטלים עליו להביאם, והוא עשיר.

ב. וכן כל קרבן וקרבן שהיא חייבת מן הדין, כגון קרבן זבה, חטאת ואשם [אבל לא נדרים ונדבות], חייב הבעל להביא למקדש עבורה, ואינו יכול להטיל את הבאת הקרבן על אשתו.

ואפילו אם חל עליה חיוב הקרבן קודם נישואיה אליו, עליו להביא את קרבנה, לפי שכך כותב לה, כך נהגו שכותב הבעל לאשה בכתובה: כל אחריות דאית ליך, עלי, מן קדמת דנא. כל החובות המוטלים עליך, מלפני הנישואין, יהיו מוטלין עלי, (25) ובכלל זה גם חובות קרבנותיה מלפני הנישואין.

ומוכח שדרש רבי יהודה את הלשון הכתוב בכתובה, וחייב את הבעל בקרבנות שהתחייבה בהם קודם נישואיה, למרות שמעיקר הדין, אין על הבעל חיוב להביא עבורה את הקרבנות שהתחייבה בהם קודם נישואיה.

הלל הזקן היה דורש לשון הדיוט:

דתניא, אנשי אלכסנדריא היו מקדשין את נשותיהם, ובשעת כניסתן לחופה היו באין אנשים אחרים, וחוטפים אותם מהן, ונושאין אותן לנשים,

וכשילדו אותן נשים שנחטפו, ובקשו חכמים לעשות את בניהם ממזרים, משום שנולדו מאשת איש, שהרי אמם נתקדשה לאדם אחר לפני שנחטפה על ידי אביהם.

אמר להן הלל הזקן, לאותם הנולדים, שחששו שמא הם ממזרים: הביאו לי כתובת אמכם, שמא על ידה אוכל להתירכם מדין ממזרות.

הביאו לו כתובת אמן, ומצא שהיה כתוב בהן: לכשתכנסי לחופה, הוי לי לאינתו.

כלומר שרק בשעת החופה יחולו הקידושין, (26) ולא קודם לכן. וכיון שעל מנת כן נתקדשו, הרי כל עוד לא נכנסו לחופה הרי הן פנויות, ולא עשו את בניהם ממזרים.

ומוכח שדרש הלל את לשון הכתובה כדי להתיר ממזרים.

רבי יהושע בן קרחה היה דורש לשון הדיוט:

דתניא, רבי יהושע בן קרחה אומר: המלוה את חבירו מעות, ורוצה המלוה לקחת משכון על החוב, לא ימשכננו על ידי שליח בית דין, במשכון השוה יותר מחובו,

כיון שכך כותב לו הלוה למלוה בשטר [כאשר היה משיב המלוה את המשכון ללווה, לפרק לזמן מרובה, היו נוהגים לכתוב שטר על המשכון, וכך היה כותב הלווה למלוה] בשטר המשכון: תשלומתא דאית לך עלי, התשלום שיהיה עלי לשלם לך, יהיה כל קבל דיכי, (27) באותו שווי של המשכון שמשכנתי לך, והמונח עתה בידי.

ולכן, אם המשכון יהיה שוה יותר מהחוב, נמצא שיהיה על הלוה לשלם יותר מסכום ההלואה.

ומשמע שההתחייבות של הלווה בשטר המשכון, מחייבת אותו לשלם יותר מדמי ההלוואה, למרות שמעיקר הדין עליו לשלם רק את חובו, ומוכח שדרש רבי יהושע בן קרחה לשון הדיוט.

ותמהינן: טעמא דכתב ליה הלווה הכי בשטר, שמתחייב לשלם כשווי המשכון, לפיכך עליו לשלם את ערך המשכון המלא, אפילו אם שוויו עולה על ערך ההלוואה,

ומשמע, הא אי לא כתב ליה הלווה הכי, אינו חייב לשלם אלא כשיעור חובו, ואפילו אם נתן לו משכון השוה יותר מחובו והחזיר לו המלוה את המשכון, אינו חייב לשלם כשווי המשכון, משום שהמלווה לא קניא את המשכון, והרי הוא שייך ללווה, ולא מוטל עליו לשלם אלא את חובו.

והא אמר רבי יוחנן: המלווה מעות את חבירו, ומשכנו המלוה ללוה, ולאחר זמן השיב לו המלוה את המשכון, ומת הלוה,

הדין הוא, שאף על פי שנכסי היתומים המיטלטלים אינם משתעבדים לבעל חוב, בכל זאת, כאן, יכול המלווה לשומטו, לגבות את המשכון כנגד חובו, מעל גבי בניו.

כי בשעה שנתן לו הלווה את המשכון בפעם הראשונה, קנה המלווה את המשכון, ונעשה כממונו כיון שהוא עומד לגוביינא, ולפיכך גם כשהשיב המלווה את המשכון ללוה, אין היתומים של הלווה יכולים להימנע מלהחזיר את המשכון או את תמורתו.

ומשמע, שאפילו אם הלווה לא התחייב במפורש בשטר לשלם את ערך המשכון, נעשה המלווה כבעליו של המשכון, ויכול לגבות את ערך המשכון, למרות שהחוב היה פחות משווי המשכון.

ומתרצינן: אכן המלוה קונה את המשכון לענין שיוכל לגבות כנגד שוויו, אף ללא התחייבותו של הלווה בשטר,

ומכל מקום יש תועלת למלווה בכך שהלווה מתחייב בפירוש, בשטר, שישלם כשווי המשכון,

דף קד:

דאהני כתיבה לגירעון. שאם יפחת המשכון מערכו [הנקוב בשטר] בזמן שיהיה בשימוש אצל הלווה, הרי כשיבא המלוה לגבות את חובו, ויתן לו הלוה את אותו המשכון כתשלום עבור החוב, יוכל המלוה לגבות מהלוה את ערך הפחת של המשכון. (28)

רבי יוסי היה דורש לשון הדיוט:

דתניא, רבי יוסי אומר: במקום שנהגו לעשות את הכתובה כמלוה, שמתחשבים בסכום המופיע בכתובה כאילו היה זה סכום הכתוב בשטר חוב רגיל, וגובה האשה מהבעל את מלוא הסכום שכותב לה הבעל בכתובתה כאילו היה זה שטר מלוה רגיל [והיינו, שכותב הבעל שיחזיר לה את סכום נדונייתה שהכניסה לו, באם יגרשנה, או שתגבה אותה מיורשיו באם ימות בחייה], וגובה האשה ממנו את כל מלוא הסכום הכתוב בכתובה, בשעת גירושין או מיתה, כדרך שבעל חוב נפרע מלוה, ולא אומרים שכתב לה סכום כה גבוה בכתובתה רק כדי לכבדה.

לכן, הדין הוא, שבאותו מקום, גם הבעל, הבא לגבות בשעת נישואין מחמיו את סכום הנדוניה שהבטיח ללתת לבתו, גובה מחמיו, את מלוא הסכום שנתחייב לתת בנדונייתה, כאילו היה זה מלוה, ואין אביה יכול לומר, זה שהתחייבתי לתת לה הרבה בכתובתה, לא היה זה אלא כדי לכבדה (29).

אך מקום שנהגו לכפול, להכפיל בשומא את מה שמכנסת לו בנדוניתה, לשם כבוד האשה, הרי כשמגרשה, אינה נפרעת אלא חצי הסכום המופיע בכתובה, וגם הבעל גובה מחמיו בשעת הנישואין רק מחצה מהסכום שבכתובה.

אנשי נהרבלאי [שם מקום] נהגו לגבות לאחר הגירושין מהבעל רק תילתא, שליש ממה שהתחייב לאשתו בכתובה, לפי שמלכתחילה נהגו לכתוב בכתובה, שהביאה נכסים, בסכום שהוא פי שלושה ממה שהביאה בפועל.

מרימר, מגבי נמי מאבי האשה, בשעת נישואין, את כל השבחא, את הסכום הכפול שכתבו לנדוניא בכתובה, למרות שבאותו מקום נהגו לכתוב כפול ממה שהביאה.

אמר ליה רבינא למרימר, והתניא מקום שנהגו לכפול, גובה מחצה, ומדוע אתה מגבה מאבי האשה את כל השבח!?

ומתרצינן: לא קשיא. הא, זה שגבה מרימר את כל הכתוב בכתובה, מדובר באופן דקני מיניה, שעשה החתן קנין עם חמיו על כל מה שהתחייב בכתובה. (30) והא דשנינו מקום שנהגו לכפול גובה מחצה, מדובר בדלא קני מיניה.

רבינא משבח, היה מרבה בכבודה של בתו בכתיבת סכום נדונייתה, וכתיב לברתיה, התחייב לה לפני נישואיה, לתת לה יותר מהנהוג,

אמרו ליה רבנן לרבינא: נקני מיניה דמר, הבה נעשה קנין ממך על כך שהתחייבת סכום זה!

תוכן העניינים

חברותא על בבא מציעא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה