חברותא על בבא בתרא· הרב יעקב שולביץ
פרק תשיעי - מי שמת
הקדמה
מדין תורה, אדם שמת, והניח בנים ובנות, הרי הבנים יורשים את כל הנכסים, ואין לבנות חלק בנכסי אביהם. אבל, אחד מתנאי הכתובה שמתחייב אדם לאשתו בעת נישואיה, הוא, שהאב מתחייב לדאוג לצרכי בנותיו עד שיבגרו [י"ב שנה וששה חדשים], או עד זמן נשואיהן.
התחייבות זו כוללת מזונות, מלבושין ושאר צרכי נשואין.
לכן, כאשר הבנים יורשים את נכסי אביהם, הם צריכים לזון את הבנות, כפי שהתחייב האב, לפי שנכסי האב משועבדים לצורך מזונות הבנות.
במה דברים אמורים, כאשר האב השאיר נכסים מרובים, שיש בהם מספיק כדי לזון הן את הבנים, והן את הבנות. אבל אם השאיר אחריו רק נכסים מועטים, שאין מספיק בנכסים אלו כדי לזון את הבנים ואת הבנות [עד שהבנות יבגרו, או לפי מאן דאמר אחד בגמרא, אין מספיק בנכסים בכדי לזון את שניהם י"ב חדש], במקרה זה תקנו חכמים שהבנות יזונו מנכסי האב, ואילו הבנים ישאלו על הפתחים.
בתקנה זו כלולים שני דברים: א. הבנות נזונות מהנכסים, ולא הבנים. ב. הנכסים יהיו בחזקת הבנות ולא הבנים, כדי שהבנים לא ישתמשו בנכסים לעצמם.
ואכן הרא"ש מוסיף, שאם בי"ד רואים, אפילו בנכסין מרובים, שהבנים מכלים את ממון הירושה, שלא כפי דרך העולם, הרי הם מוציאים את הממון מחזקת הבנים.
מתניתין:
מי שמת, והשאיר אחריו נכסים, והניח בנים, היורשים את נכסי האב, ובנות, שיש להם שעבוד על הנכסים עבור מזונותיהן עד שיבגרו או עד שינשאו, הרי בזמן שהנכסים מרובים, שיש בהם מספיק עבור מזון הבנים והבנות [ונחלקו בגמרא בהגדרת נכסים מרובים, האם יש בנכסים די הצורך במזונות עד בגרות הבנות, או שיש מזונות לשניהם במשך י"ב חודש] (1) -
הבנים ירשו, והנכסים בחזקתם, והבנות יזונו על ידי הבנים.
אבל, אם הוריש לבניו רק נכסים מועטים, שאין מספיק בנכסים עבור (2) מזונות לבנים ולבנות -
הבנות יזונו, (3) הן מקבלות את הנכסים בשביל מזונותיהן, והנכסים יהיו כעת בחזקתן. ותקנו זאת חכמים, כדי שהבנים לא יוכלו להפקיע מהם את הנכסים.
והבנים ישאלו על הפתחים. מאחר שהפקיעו מהם את הנכסים והעבירו אותם לחזקת הבנות.
אדמון אומר: וכי בשביל שאני זכר הפסדתי!?
דהיינו, אדמון חולק על רבנן, וסובר שהיות ולזכר יש עדיפות על הבת, שהרי מן התורה הוא היורש את נכסי האב, ולא הבת, הרי לא מסתבר להעדיף את הבנות על הבנים.
אמר רבן גמליאל: (4) רואה אני את דברי אדמון!
דברי אדמון נראים לי יותר, ולכן אני סבור שהלכה כמותו.
גמרא:
שנינו במשנה שיש הבדל בין נכסים מרובים למועטים.
ודנה הגמרא: וכמה מרובים, איזה כמות של נכסים צריך כדי להחשיבם למרובים?
אמר רב יהודה אמר רב: כדי שיזונו מהן מהנכסים, אלו הבנים, ואלו הבנות שנים עשר חדש. (5) והוסיף רב יהודה, ואמר: כי אמריתא קמיה דשמואל, כאשר באתי לפני שמואל ללמוד ממנו תורה אחר פטירת רב, ואמרתי לו מה שאמר רב לגבי נכסים מרובים, אמר לי, השיב לי שמואל: זו דברי רבן גמליאל בר רבי, הסובר שצריך נכסים למזונות של י"ב חדש. אבל חכמים אומרים, חולקים וסוברים, כדי שיזונו אלו הבנים ואלו הבנות עד שיבגרו. עד שיגיעו הבנות לבגרות. כיון שעד הזמן הזה האב התחייב לזונן בתנאי כתובה.
איתמר נמי, יש ראיה שאף רבי יוחנן סובר שהשעור הוא עד בגרות הבנות:
כי אתא רבין, כאשר בא רבין מבבל לארץ ישראל, אמר בשם רבי יוחנן, ואמרי לה, ויש שאמרו שאמר זאת רבין בשם רבה בר בר חנה, אמר רבי יוחנן: כל שיזונו, אם יש בנכסים כדי שיזונו אלו ואלו עד שיבגרו, הרי הן נכסים מרובים. פחות מכאן, אם אין בנכסים לזון את הבנים והבנות עד הזמן הזה, הרי אלו נכסים מועטין, והנכסים בחזקת הבנות.
ומדברי המשנה אפשר לדייק, שאם אין בנכסים שיעור של מרובים הכל הולך לבנות.
ועל כך תמהה הגמרא: ואי ליכא לאלו ואלו עד שיבגרו,
דף קמ.
שקלי להו הבנות לוקחות הבנות לכולהו, את כל הנכסים!? והרי ודאי לא מסתבר! שהרי לא מגיע להם יותר מי"ב חדש או יותר מזמן בגרותן, וכאן יוצא שיקבלו מזונות מעבר לזמנים האלו.
אלא, אמר רבא, אכן אין כוונת המשנה שהבנות יקבלו את הכל.
אלא, מוציאין להן עבור מזונות, לבנות עד שיבגרו. והשאר, מה שנשאר עודף בנכסים, הוא לבנים. ישאר לבנים מדין ירושה.
ואומרת הגמרא: פשיטא, מסתבר לומר בפשטות, כי אם היו נכסים מרובין, ונתמעטו, אם בשעת מיתת האב היו הנכסים מרובים, אבל לאחר מכן התייקרו המזונות, או שהתקלקלו הנכסים, וכעת אין בשוויים כדי לזון את הבנים והבנות, כבר זכו בהן יורשים. כיון שהזמן הקובע הוא זמן מיתת האב, ואז הם היו מרובין, ולכן הם זוכים בנכסים, ויזונו הבנים והבנות ביחד (6).
אבל מועטין ונתרבו, אם בשעת מיתת האב היו הנכסים מועטים ונתרבו, שהוזלו המזונות או שהתייקרו הנכסים, (7) מאי? מי יזכה בשבח הנכסים? האם ברשות יורשין קיימי, שהנכסים הם עדיין ברשות היתומים, ואף על פי שחכמים תקנו שהנכסים יהיו בחזקת הבנות, אבל לא הפקיעו לגמרי את זכויות הבנים, ונחשב הדבר שעדיין יש להם שייכות בנכסים. הלכך, ברשות יורשין שבוח, השבח שייך להם כיון שהנכסים שלהם השביחו.
או דלמא או שמא סלוקי מסלקי יורשין מהכא, התקנה היתה שהבנות תהיינה מוחזקות לגמרי בנכסים, ולבנים לא תהא שום זיקה אליהם, ונמצא שנכסי הבנות השביחו, ולבנים אין חלק בזה.
תא שמע מביאה הגמרא ראיה לפשוט את הספק, מהא דאמר רב אסי אמר רבי יוחנן: יתומים שקדמו ומכרו בנכסים מועטין, יורשים שהזדרזו למכור, לפני שהבנות העמידו את הבנים בדין כדי לתבוע לעצמם את הנכסים המועטים, מה שמכרו מכרו. המכירה קיימת אף על פי שהנכסים מועטין. אבל כל זמן שלא היה העמדה בדין, יש לבנים זכות בנכסים.
ומוכח מכאן שיש להם קשר לנכסים, ולכן השבח מגיע ליורשין. אבל לאחר העמדה בדין, יתכן לומר, כיון שאינם יכולים למכור, אם כן מעתה הנכסים לגמרי בחזקת הבנות והשבח יהיה לבנות. (8)
יתיב ישב רבי ירמיה קמיה לפני דרבי אבהו, וקא בעי מיניה, ושאל אותו: אלמנתו, מהו שתמעט? מי שמת, והניח בנים ובנות, וגם אלמנה שמקבלת מזונות מנכסי בעלה [שהתחייב לה בתנאי כתובה, כל זמן שהיא אלמנה ולא נשאת לאחר], ויש נכסים בשביל הבנות והאלמנה, מי אמרינן, האם נאמר, כיון דאית לה מזוני, שמגיע לה ליזון בתנאי כתובה, ממעטא, מכניסים בחשבון הנכסים גם את חיוב מזונות האלמנה, הרי אם על ידי זה יחשבו הנכסים למועטים [שלא יספיק לכולם], יפרישו נכסים למזון הבנות והאלמנה, והשאר לבנים.
או דלמא, שמא נאמר, כיון דאילו מנסבא, (9) אם תנשא האלמנה לאדם אחר, לית לה, היא לא תקבל מזונות, השתא נמי לית לה! גם עכשיו לא תקבל חלק בנכסים כמו בנכסים מועטין. כיון שיש אפשרות שלא תצטרך לקבל מזונות אם תנשא, ונמצא שהנכסים הם מרובים, שהרי לבנים ולבנות יש מספיק, ולכן כולם יזונו בשוה, הבנים, הבנות והאלמנה, כדין נכסים מרובין.
אם תמצא לומר, אם ננקוט בבעיה הזו כמו הצד השני, כיון דאילו מנסבא, שהרי אם תנשא לאחר
לית לה אין לה מזונות השתא נמי לית לה, גם עכשיו אין לה זכות מיוחדת בנכסים ולא מייחדים לה נכסים - עדיין יש להסתפק:
בת אשתו, מי שקיבל בשעת נשואין לזון את בת אשתו מאדם אחר ויוצא שאף היא צריכה לקבל מזונות מנכסי האב ויש נכסים בשביל הבנות ובת אשתו, מהו שתמעט בנכסים, האם החוב לזון את בת אשתו נכנס בכלל החובות של היורשים, ויעשה את הנכסים למועטים?
מי אמרינן, האם נאמר כיון דכי מנסבא, גם אם היא תנשא לאחר, אית לה, היא ממשיכה לקבל מזונות, כפי שהתחייב האב לאשתו, אם כן, זה חוב רגיל, ולכן ממעטא, זה ימעט את הנכסים.
או דלמא, או שמא נאמר, כיון דאילו מתה אם בת אשתו תמות לית לה, יפקע החוב של המזונות, ולכן לא ממעטא, היא לא ממעטת כיון שזה חוב שלא ברור שיבוא לידי גביה. אלא, יזונו כולם, ואם בסוף היא לא תמות ולא יהיה מספיק בנכסים, יהיה הדין כמו במרובים ונתמעטו.
ואם תמצא לומר, אם ננקוט כמו הצד השני, כיון דאילו מתה לית לה אין לה חוב מזונות, ולא ממעטא, היא לא עושה את הנכסים למועטים, עדייו יש להסתפק:
בעל חוב, אם אין בנכסים אלא בשביל הבנות והבעל חוב, מהו שימעט בנכסים? האם החוב הזה הוא כמו החוב של הבנות, שעושה את הנכסים למועטין, או לא?
מי אמרינן, האם נאמר, כיון דכי מיית גם אם הבעל חוב ימות, נמי אית ליה, צריך לשלם ליורשיו, ולכן בעל חוב ממעט את הנכסים, כיון שזה חוב שייגבה בכל מקרה, והבנים ישאלו על הפתחים.
או דלמא, שמא נאמר לצד השני, כיון דמיחסרא גוביינא, הבעל חוב צריך עדיין לגבות את חובו, והחוב איננו גבוי, לכן לא מתחשבים בו, ולא ממעט, לא עושה את הנכסים למועטים, ויזונו כולם יחד, עד שיטרוף הבעל חוב, ואחר כך הבנות בלבד יזונו מהנותר בנכסים.
ואיכא דבעי לה לאידך גיסא, יש מי שהסתפק באותן שאלות דלעיל, רק בסדר אחר:
בעל חוב, מהו שימעט בנכסים? האם הוא ממעט, כיון שגם אם הוא ימות עדיין החוב הוא בר גביה.
ואם תרצה לומר שאכן הוא ממעט, יש להסתפק עדיין:
דף קמ:
בת אשתו, מהו שתמעט בנכסים? בבת אשתו החוב הוא פחות חזק מבעל חוב, שהרי אם תמות נפקע החיוב.
ואם בכל זאת נאמר שהיא ממעטת, כיון שגם אם תנשא היא מקבלת מזונות, עדיין יש להסתפק:
אלמנתו, מהו שתמעט בנכסים?
באלמנתו, החוב הוא פחות חזק מבת אשתו, שהרי אם תנשא אלמנתו לאחר יפקע החיוב, ולכן מסתפקת בה הגמרא.
עד כאן דברי המסתפק "לאידך גיסא".
ועתה מביאה הגמרא, שהסתפק רבי ירמיה בספק נוסף:
אלמנתו ובת - אי זה מהן קודמת? כשיש נכסים לזון רק אחת מהן, מי קודמת? האם דעתו של אדם קרובה לבתו, ולכן היא תקבל את הנכסים, או שהוא דואג יותר לאלמנתו, והיא עדיפה מהבת.
אמר ליה רבי אבהו: פשוט מיהת חדא, אפשר לפשוט, לפחות, את הבעיה האחרונה:
דאמר רבי אבא אמר רב אסי: עשו אלמנה אצל הבת, חכמים תקנו כשיש אלמנה ובת, ויש נכסים לזון רק אחת מהן, כבת אצל האחין בנכסים מועטין.
מה בת אצל אחין, הבת ניזונת, והאחין ישאלו על הפתחים, כמו במקום שיש בת ואחין, ויש נכסים מועטים, תקנו חכמים שהבת מקבלת, כיון שבת עדיפה מהאחין. אף אלמנה אצל הבת, כשיש אלמנה ובת, אלמנה ניזונת, והבת תשאל על הפתחים.
ונפשטה הבעיא דלעיל, שאלמנה עדיפה על הבת (10).
שנינו במשנה: אדמון אומר, בשביל שאני זכר הפסדתי!?
מדברי אדמון מוכח, שיש מעלה בזכר, שבגללה היה צריך להעדיף אותו, ולכן הגמרא שואלת:
מאי קאמר!? לאיזו מעלה התכוין אדמון?
אמר אביי, הכי קאמר, זאת היתה כוונתו לומר: בשביל שאני זכר, וראוי אני לעסוק בתורה, הפסדתי!? כי לזכר יש מצוות תלמוד תורה ולא לנקבה, ולכן צריך להעדיף בנים על בנות לענין מזונות.
אמר ליה רבא: אלא מעתה, מאן דעסיק בתורה הוא דירית, דלא עסיק בתורה לא ירית!?
מדבריך יוצא, שמי שעוסק בתורה ראוי לירש יותר ממי שאינו עוסק בתורה, וכשיש שני בנים יירש רק זה שעוסק בתורה!?
אלא, אמר רבא, הכי קאמר, זאת כוונתו של אדמון: בשביל שאני זכר, וראוי אני לירש בנכסים מרובים, כי זכר יורש בנכסים מרובים ונקבה אינה יורשת כלל, ואם כן, לזכר יש יותר זכות בנכסים מאשר לבנות, וכי לכן הפסדתי בנכסים מועטים!? אלא, צריך להעדיף את הבנים, ובודאי לא את הבנות. ולכן הוא חולק על תקנת נכסים מועטים, ונזונים כולם ביחד.
מתניתין:
מי שמת והניח בנים ובנות, וטומטום, שהוא ספק זכר ספק נקבה, ולכן ידו על התחתונה, בזמן שהנכסים מרובים, שידם של הבנים על העליונה, שהרי אז הם היורשים את כל הנכסים, והבנות מקבלות רק מזונות, הרי הזכרים דוחין אותו את הטומטום אצל נקבות, אצל הבנות, שיקבל רק מזונות כמותן, ולא חלק בירושה.
אבל כשהאב השאיר נכסים מועטין, שאז הבנות מקבלות את הנכסים עבור מזונותיהן, והבנים שואלים על הפתחים [כמבואר במשנה הקודמת], וידן של הנקבות על העליונה, לכן הנקבות דוחות אותו את הטומטום אצל זכרים, אל הבנים, ולא יקבל כלום.
האומר אם תלד אשתי זכר, יטול מנה. מי שמקנה חלק מנכסיו לעובר הנמצא במעי אשתו, ועושה זאת על ידי קנין, או באמירה בעלמא, ומדובר שאחרי הדבור הוא מת, ועתה יש מצוה לקיים דברי המת. (11)
ילדה זכר, יטול מנה. הרי דבריו קיימים, ואם יתברר בסוף שהעובר הוא זכר, הוא יקבל מאה זוז. ואין כאן חסרון שאי אפשר להקנות לעובר, כפי שיבואר להלן (12).
וכן אם אמר: אם נקבה, אם אשתי תלד נקבה, תיטול מאתים, הוא מקנה לה עכשיו מאתים זוז, הרי אם אכן ילדה נקבה, נוטלת מאתים, כפי שהקנה לה.
ובשני המקרים האלו, אם ילדה מה שלא פירש, כגון שאמר זכר וילדה נקבה, לא מקבלת כלום, כיון שדעתו רק על זכר. וכן להיפך. וזה החדוש במשנה.
אבל, אם אמר, אם זכר מנה, אם נקבה מאתים, כאן גילה בדעתו שרוצה להקנות לעובר בכל ענין, בין אם יהיה זכר בין אם יהיה נקבה. ולכן, אם ילדה זכר ונקבה [דהיינו, זכר או נקבה], זכר נוטל מנה, נקבה, נוטלת מאתים. אבל אם ילדה תאומים, הם לא מקבלים כלום, כיון שאין דעתו על תאומים.
ילדה טומטום, שלא ידוע אם הוא זכר או נקבה, אינו נוטל כלום.
[וזה לכאורה נסתר מתחילת המשנה, שמבואר בה שטומטום נוטל מספק כמה שפחות, ואם כן, גם כאן צריך לקבל לפחות מאה כמו זכר. ויבואר להלן בגמרא].
אבל, אם אמר: כל מה שתלד אשתי, יטול! כאן הוא לא מפרט מה תלד, אלא מתכוין להקנות למי שיוולד, לכן הרי זה יטול, גם אם ילדה טומטום.
ועכשיו המשנה חוזרת לדין הראשון, שטומטום ידו על התחתונה לגבי ירושה ומזונות.
אם אין יורש אלא הוא, שאין בנים ובנות אלא רק טומטום, הרי הוא יורש את הכל, כיון שסוף סוף הוא בנו, אפילו שלא ידוע איזה מין הוא (13).
גמרא:
שנינו ברישא של המשנה, אם יש בנים, בנות וטומטום, דוחין אותו אצל נקבות.
ותמהה הגמרא: וכי שקיל כבת, האם הדין הוא שהבנים לא נותנים לו כבן, אלא מקבל כבת, מספק.
הא קתני סיפא, הרי שנינו בסיפא, שאם אמר, זכר יקבל מנה ונקבה מאתים, ילדה טומטום, אינו נוטל! ומוכח מכאן שטומטום אינו ספק זכר ספק נקיבה, אלא הוא בריה חדשה, ולכן אין לו לא דין של בן ולא של בת. ואם כן קשה, מדוע ברישא הוא מקבל.
אמר אביי: דוחין אותו, ואין לו. כוונת המשנה לומר, שהבנים דוחין אותו לבנות, אבל גם הבנות ידחוהו חזרה לבנים, ולא יקבל כלום
ורבא אמר, כוונת הרישא היא לומר, דוחין אותו ויש לו. וכפי שהבין המקשן. וסיפא אתאן, הסיפא הולכת לשיטת רבן שמעון בן גמליאל, שסובר טומטום הוא בריה בפני עצמה, ולא ספק זכר ספק נקבה, ולכן טומטום לא מקבל בכלל.
דתניא, ילדה טומטום ואנדרוגינוס, בהמה שהיתה מעוברת, ומקדיש את העובר, שאם תלד זכר יהיה עולה, ואם תלד נקבה תהיה שלמים, וילדה טומטום או אנדרוגינוס [שיש לו סימני זכר וסימני נקבה].
רבי שמעון בן גמליאל אומר: אין קדושה חלה עליהן! הולד לא קדוש בכלל, כיון שהוא לא זכר ולא נקבה אלא בריה בפני עצמה.
והסיפא סוברת כמותו.
ומקשה הגמרא על אביי, שמעמיד את הטומטום במשנה שלא מקבל כלום.
מיתיבי, מברייתא, ששנינו בה: יש אופן שטומטום יורש כבן, ויש אופן שהוא ניזון כבת.
בשלמא לרבא, הסובר שלדברי המשנה טומטום יש לו כבת, שפיר ניתן להעמיד את מה שאמרה הברייתא תחילה "טומטום יורש כבן", שמדובר בה בנכסים מועטין, ששם יד הבנות על העליונה, שמקבלות מזונות והבנים אינם מקבלים, והיינו, שדינו כבנים לירושה, בכך שבנכסים מועטים הוא אינו יורש, כשם שהבנים אינם יורשים שם. ומה שאמרה הברייתא לאחר מכן, וניזון כבת, שהטומטום מקבל מזונות כבת, ניתן להעמיד בנכסים מרובין, שאז יד הבנים על העליונה, ולכן הוא רק מקבל מזונות, כבת.
דף קמא.
אלא לאביי, הסובר שטומטום לא מקבל כלום, מאי "ניזון כבת", שאמרה הברייתא!?
ומתרצת הגמרא שלכאורה אף לרבא קשה:
ולטעמיך, לטעמו של המקשה, ששואל רק לאביי, הרי גם לרבא קשה מתחילת הברייתא, מאי "יורש כבן"? הרי בנכסים מועטין הבנים לא יורשים בכלל, כיון שרק הבנות מקבלות מזונות.
אלא, בהכרח, צריך לפרש "ראוי לירש", לא שיורש בפועל אלא יש לו זכות ירושה במקרה שהוא היורש היחידי, אבל עכשיו, שיש לו אחים, ואין לו, הוא לא מקבל כלום. אם כן, הכי נמי, דברי הברייתא שטומטום ניזון כבת, הכוונה היא שהוא ראוי ליזון, היה ראוי לקבל מזונות, אבל ואין לו, לא יקבל אותם, כיון שאחיו יורשים את כל הנכסים.
שנינו במשנה: האומר אם ילדה אשתי זכר. שהאב מקנה לבן מנה ולבת מאתים
למימרא, האם זה אומר דבת עדיפא ליה מבן! שאדם מעדיף בת על בן, ולכן לבת נותן יותר.
והא אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בר יוחאי שבן עדיף מבת, שהרי כל שאינו מניח בן ליורשו, מי שמת ולא הניח בנים שירשוהו אלא בנות, הקב"ה מלא עליו עברה. סימן הוא שהקב"ה כועס עליו, (14) ולכן לא זיכהו בבנים זכרים. שנאמר "והעברתם את נחלתו לבתו". מי שאין לו בן, מעבירים את הנחלה לבתו, ומזה שהתורה משתמשת בלשון "העברה", ואין "העברה" אלא עברה, לשון כעס, שנאמר "יום עברה היום ההוא", לעתיד לבוא יהיה יום כעס וחמה על עוברי רצונו של הקב"ה. ואם כן, מוכח שבן עדיף מבת.
מתרצת הגמרא: לענין ירושה, בן עדיף ליה, מי שצריך להוריש, ודאי שבן עדיף מבת, כיון שהנחלה נשארת באותו שבט. אבל בת מעבירה נחלה לשבט אחר, אם תנשא לבן שבט אחר.
אבל לענין הרווחה, בתו עדיפא ליה. כשאדם רוצה לתת מתנה לילדיו כדי שיהיה להם מזונות ברווח, הוא מעדיף לתת לבתו, כיון שלא יכולה לחזר אחר מזונות.
שמואל אמר לתרץ את שאלת הגמרא: הכא, במבכרת עסקינן, במי שאשתו יולדת את הבת הבכורה, ויש עדיפות לבת הנולדת ראשונה, וכדרב חסדא.
דאמר רב חסדא: בת תחילה, מי שנולדה לו בת, ראשונה, זה סימן יפה לבנים. זה דבר מועיל לבנים שיוולדו אחר כך. והסיבה לכך היא:
איכא דאמרי, יש אומרים, דלא שלטא ביה שלא תשלוט בבנים עינא בישא, עין הרע, כי היות ויש לו בתחילה בת, כבר לא משגיחים אחר כך על בניו, ואין משליטים בהם עין הרע. ומוסיף עוד רב חסדא -
אמר רב חסדא: ולדידי, אצלי בנתן עדיפא לי מבני. הבנות שלי עדיפות לי מבני. כיון שרב חסדא לא זכה שבניו יחיו.
ואיבעית אימא, תירוץ נוסף מדוע במשנה בת עדיפה על בן: הא מני, המשנה בשיטת רבי יהודה היא.
שואלת הגמרא: הי רבי יהודה? לאיזה רבי יהודה מתכוונים?
אלימא, אם נאמר רבי יהודה ד"בכל", רבי יהודה שדורש את המילה "בכל".
דתניא, שנינו בברייתא על הפסוק "וה' ברך את אברהם בכל", לאיזה ריבוי ברכה התורה מתכוונת במילה "בכל"?
רבי מאיר אומר: שלא היתה לו בת. הברכה היא בכך שלא היתה לו בת, כיון שלא היה לו למי להשיאה, שאשה ברשות בעלה היא, ותעבוד עבודה זרה כמותו (15).
רבי יהודה אומר: שהיתה לו בת, ו"בכל" שמה. הברכה היא שהיתה לאברהם גם בת, שקראו לה בכל.
ומוכח, שלרבי יהודה יש מעלה לבת, שהרי בה ה' ברך את אברהם. ולכן משנתנו סוברת כמותו.
שואלת הגמרא: אימור דשמעת ליה לרבי יהודה, אמנם מוכח מרבי יהודה שברתא נמי לא חסריה רחמנא, שאפילו בת הקב"ה נתן לאברהם, ואם כן, יש בה מעלה. אבל דעדיפא מבן, מי שמעת ליה!? לא מוכח מדבריו שהיא עדיפה על בן. ואם כן, זה לא מיישב את המשנה הנוקטת שבת עדיפה על בן.
אלא, הא רבי יהודה -
דתניא, מצוה לזון את הבנות. האב אינו חייב לזון את בנותיו, אבל מקיים בזה מצוה, וקל וחומר לבנים, שמקיים מצוה אם זן אותם, כיון דעסקי בתורה, שלומדים תורה, דברי רבי מאיר.
רבי יהודה אומר: מצוה לזון את הבנים, וקל וחומר לבנות שיש מצוה לזון אותן, דלא ליתזלן, שלא יתבזו בבקשת מזונות.
ומוכח מדבריו, שלענין מזונות בנות עדיפות על בנים, וכך סוברת משנתנו (16).
ועתה לאחר שהמשנה מיושבת, דנה הגמרא:
אלא הא דתניא, ילדה זכר או נקבה, הזכר נוטל ששה דינרין של זהב, שהם מאה וחמשים זוז. והנקבה, אם תלד נקבה, נוטלת שני דינרים של זהב שהם חמשים זוז.
במאי? באיזה אופן מדובר כאן, לפי שעתה הברייתא שנתה מהמשנה, ומשמע שמדובר באופן אחר.
אמר רבי אשי: אמריתא לשמעתא, אמרתי את תרוצי קמיה לפני רבי כהנא, שמדובר בברייתא במסרס, שרוצה להקנות לבניו אם יוולדו תאומים, אבל מקפיד על סדר מסוים, דאמר, שהוא מתנה כך: זכר תחילה, אם זכר יוולד הראשון, יקבל מאתים זוז. נקבה אחריו, אם אחר הזכר תוולד הנקבה, ולא כלום, לא תקבל כלום.
אבל נקבה תחילה, אם אשתי תלד קודם נקבה, תקבל מנה מאה זוז. זכר אחריה, הזכר שיוולד אחריה יקבל מנה כמו הנקבה.
ולא ידעינן הי מינייהו נפק ברישא, ועתה אנו לא יודעים מי נולד ראשון, ויש ספק כמה כל אחד יקבל.
ועל כל אומרת הברייתא: זכר, שקיל מנה. הזכר מקבל מנה ממה נפשך, כי בכל מקרה, מנה ודאי מגיע לו, אפילו על הצד שנולד אחרון. אבל אידך מנה, המנה השני, הוה ממון המוטל בספק מי נולד ראשון, שאם הבן נולד ראשון מגיע לו המנה, ואם הבת נולדה ראשונה, המנה מגיע לה, ולכן חולקים, מחלקים ביניהם את המנה.
ויוצא, שהזכר מקבל ביחד מאה וחמשים, והנקבה מקבלת רק חמשים. וזו כוונת הברייתא, שהזכר נוטל ששה דינרים, והנקבה שני דינרין.
ועתה דנה הגמרא בדין אחר בברייתא:
והא דתניא דין נוסף בברייתא, ילדה זכר ונקבה, אין לו אלא מנה. משמע שהיה ראוי שיטול יותר ממנה, והחדוש הוא שמקבל רק מנה, היכי משכחת לה? באיזה אופן זה מדובר?
אמר רבינא: במבשרני, הוא לא מקנה לזכר או לנקבה, אלא מקנה לאדם המבשר על לידתם.
דף קמא:
דתניא, המבשרני, מי שיבשר לי במה נפטר רחמה של אשתי, מה ילדה אשתי, אם זכר, יטול מנה, אם יבשר לי על לידת זכר, יקבל ממני מנה!
ילדה זכר - נוטל מנה, כפי שהתנה. אבל על בשורת נקבה לא יקבל כלום, כיון שמשמע מתנאו שאינו רוצה בנקבה.
ואם התנה, אם נקבה יטול מנה, שאם יבשר לו על נקבה יקבל מנה,
ילדה נקבה, נוטל מנה, כפי שהתנה. אבל על בשורת זכר לא יקבל כלום כיון שלא התנה על זכר.
ילדה זכר ונקבה, אם ילדה תאומים, אין לו אלא מנה יקבל רק מנה.
שואלת הגמרא: והא זכר ונקבה לא אמר!? הוא לא הזכיר בתנאו תאומים, ומדוע שיקבל? אולי הוא לא רוצה בהם.
מתרצת הגמרא: דאמר נמי, אם זכר ונקבה, נמי יטול מנה. מדובר שהתנה גם על תאומים, רק שהברייתא קיצרה בדבריה ולא הזכירה זאת. וזה החדוש, שעל תאומים יקבל מנה בלבד, ולא נאמר הרי על כל אחד בנפרד הוא נותן מנה, ואם כן, בתאומים צריך לקבל מאתיים. לכן הברייתא מדגישה אלא מנה.
שואלת הגמרא: אלא, למעוטי מאי!? אם הוא נותן על כל בשורה מנה, אם כן, מדוע צריך לפרט שיאמר מי שיבשר על לידת אשתי יקבל מנה.
מתרצת הגמרא: למעוטי נפל. כוונתו למעט נפל שהוא לא בר קיימא, ועל כזאת בשורה אינו נותן כלום.
ההוא בעל, דאמר לה לדביתהו, שאמר לאשתו המעוברת: נכסי להאי דמעברת, הריני מקנה את נכסי לעובר שלך.
אמר רב הונא: הוי מזכה לעובר, הרי זה מזכה לעובר, והמזכה לעובר לא קנה. אי אפשר להקנות לעובר כיון שהוא נחשב כדבר שלא בא לעולם, ולכן לא קונה.
שואלת הגמרא על רב הונא:
איתיביה רב נחמן לרב הונא מהמשנה דלעיל: האומר אם ילדה אשתי זכר יטול מנה, ילדה זכר נוטל מנה. ומוכח מהמשנה שאף על פי שמקנה לעובר, בכל זאת מועילה ההקנאה.
אמר ליה, רב הונא השיב לו: משנתנו, איני יודע מי שנאה! המשנה הולכת כתנא מסויים, שאכן הוא סובר שאפשר להקנות לעובר, ולא סוברים כמותו. ואני איני יודע מי התנא שסובר כך.
שואלת הגמרא: מדוע הוא לא יודע מי הוא!?
ולימא ליה, רבי מאיר היא, דאמר, אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, שיכול אדם להקנות לחבירו פירות דקל, אף על פי שעדיין לא באו הפירות לעולם. ומניחה הגמרא, כי כמו שאפשר להקנות דבר שלא בא לעולם, הוא הדין שאפשר להקנות לדבר שלא בא לעולם.
דוחה הגמרא: יש הבדל ביניהם!
אימור דשמעת ליה לרבי מאיר כל מה ששמענו מרבי מאיר, הוא שאדם מקנה לדבר שישנו בעולם, שמקנה פירות שלא נמצאים בעולם למי שנמצא בעולם (17).
אבל להקנות לדבר שלא בא לעולם, מי שמעת ליה!? זאת לא שמענו, ולכן רב הונא אינו יודע כמי סוברת משנתנו.
והגמרא ממשיכה לחפש מי הוא התנא, ושואלת:
ולימא, נאמר שמשנתנו, לשיטת רבי יוסי היא, דאמר עובר קני, שעובר יכול לזכות בממון.
דתנן, עובר פוסל.
בת ישראל שנישאה לכהן, ומת, והניח את אשתו מעוברת, אין העבדים אוכלים בתרומה כדין עבדי כהן, גם אם יש בנים אחרים שהם כהנים וגם הם הבעלים, כיון שגם לעובר יש חלק בעבדים. וכל זמן שלא נולד, הוא נחשב כזר ולא ככהן, ולכן הוא פוסל את העבדים לאכול בתרומה, מצד חלקו בעבדים.
ואינו מאכיל, דברי רבי יוסי.
אין בכוחו של עובר כהן להאכיל בתרומה את אמו הישראלית, שאוכלת בתרומה בגלל בנה הכהן, גם אחרי שבעלה מת. כי עובר אינו יכול להאכיל את אמו בתרומה, כיון שבהיותו עובר במעי אמו, הוא נחשב זר ולא כהן.
ומהדין הראשון, שעובר פוסל, מוכח שיש לו חלק בעבדים. וכמו שיש לו זכיה על ידי ירושה, כך גם אפשר להקנות לו.
דוחה הגמרא: שאני ירושה הבאה מאליה, אמנם יכול העובר לזכות בעבדים, אבל זה דוקא בירושה, שעוברת בלי מעשה קנין. אבל להקנות לעובר, אי אפשר. וההסבר הוא, שחסר בגמירות דעת להקנות לעובר שעדיין לא בעולם, אבל בירושה, שלא צריך להקנות, אף עובר יכול לזכות. (18) כיון שכל החסרון הוא מצד המקנה ולא מצד הקונה.
וממשיכה הגמרא לדון:
ולימא ליה, שרב הונא יאמר שהמשנה בשיטת רבי יוחנן בן ברוקה, היא. דאמר אפשר להקנות לעובר, לא שנא ירושה לא שנא מתנה. לא רק בלשון ירושה, אלא אף בלשון מתנה