חברותא על בבא בתרא· הרב יעקב שולביץ
פרק שמיני - יש נוחלין
פרק זה והפרק שאחריו, עוסקים בהלכות ירושה.
נידוני הירושה בפרקנו יתחלקו לשבעה חלקים:
א. לבאר את סוגי הקורבות, איזה מהן ראויות לירש ולהוריש, ואיזה רק לירש או להוריש, ואיזה שאינן ראויות לכלום, או רק לחלק מדיני הנחלות.
ב. לבאר סדר הקורבות, איזה מהן קודמת לחברתה.
ג. לבאר דיני בכור. באלו נכסים נוטל כדינו.
ד. לבאר באלו מקרים המוריש יכול להפקיע את דיני הירושה מהיורשים.
ה. לבאר כיצד יש להתיחס לצוואת המוריש.
ו. לבאר הדין במי שהשליט את יורשיו על נכסיו בחייו.
ז. מי שהניח בנים ובנות קטנים, באיזה מקרה יש יתרון בנכסיו לאלו על אלו.
דיני ירושה נלמדים מהפסוקים (במדבר כז ח), " ... איש כי ימות ובן אין לו, והעברתם את נחלתו לבתו: ואם אין לו בת, ונתתם את נחלתו לאחיו: ואם אין לו אחים, ונתתם את נחלתו לאחי אביו: ואם אין אחים לאביו, ונתתם את נחלתו לשארו הקרוב אליו ממשפחתו וירש אותה ... ".
ומכאן למדנו את סדר הנחלות: בן תחילה. ואם אין לו בנים, בנותיו יורשות. ובלא בנות, אבי המת יורש. ואם אין לו אב, אחי המת יורשים. ואם אין לו אחים, אחי אביו יורשים. כמו שיבואר בגמרא.
ובגדר דין ירושה, עיין בספר החינוך (מצוה ת), " ... אבל הודיענו, שזכות היורש קשור בנכסי מורישו. ובהסתלק כח המוריש מן הנכסים במותו מיד נופל עליהם זכות היורש, כענין השתלשלות היצירות שרצה היוצר בורך הוא זה אחר זה מבלי הפסק.
ורבותינו זכרונם לברכה יקראו לזכות החזק שיש ליורש בנכסי מורישו בלשון "משמוש", כלשון אמרם בהרבה מקומות, נחלה ממשמשת והולכת, כלומר, שזכות היורש במוריש כאילו הגופים דבוקים זה בזה, שכל היוצא מן האחד נופל על השני ... " עכ"ל.
משנתנו תמנה ארבעה סוגי קרובים, הנלמדים מפסוקים אלו, שדיניהם חלוקים לענין ירושה.
משנתנו מונה ארבעה סוגי קרובים, שדיניהם חלוקים לענין ירושה:
מתניתין:
יש קרובים הנוחלין [יורשים] את קרוביהם במותם, וגם מנחילין [מורישים] להם את נכסיהם.
ויש קרובים שנוחלין את קרוביהם, ואם ימותו הם, לא מנחילין לאותם קרובים.
ויש קרובים המנחילין לקרוביהם את נכסיהם במותם, ולא נוחלין את אותם קרובים כשימותו הם.
ויש, שלא נוחלין את קרוביהם, ולא מנחילין אותם.
מבארת המשנה: ואלו נוחלין ומנחילין: האב יורש את הבנים, אם מתו ולא השאירו אחריהם זרע (1).
וכן הבנים יורשים את האב (2) במותו (3).
והאחין מן האב (4), נוחלין ומנחילין (5) זה לזה, אם מת אחד מהם ולא השאיר אחריו בן, בת, או אב, אחיו מאביו יורשים אותו (6).
אלו נוחלין ולא מנחילין: האיש יורש את אמו (7), אבל אינו מוריש לה את נכסיו במותו, ומשפחת האב יורשת אותם.
וכן האיש יורש את אשתו במותה (8), ואינו מוריש לה את נכסיו במותו, אלא לבניו, ומשפחת אביו.
וכן בני אחיות, נוחלין את אחות אמם, אם מתה בלא בן, בת, אב, או אח. ולא מנחילין לה את נכסיהם.
אלו מנחילין ולא נוחלין: האשה מנחילה את נכסיה לבניה, ואינה נוחלתם.
וכן האשה מנחילה את נכסיה לבעלה, ואינה נוחלתו.
וכן אחי האם, מנחילין ולא נוחלין. כדלעיל.
והאחין מן האם אך לא מן האב, לא נוחלין ולא מנחילין (9). זה את זה. אלא משפחת אביהם יורשת אותם (10).
גמרא:
שנינו במשנה: "ואלו נוחלין ומנחילין, האב את הבנים והבנים את האב".
ומקשה הגמרא: מאי שנא דקתני "האב את הבנים ברישא", ליתני "הבנים את האב" ברישא?
ומשתי סיבות היה לו לשנות כך, חדא, דאתחולי בפורענותא לא מתחלינן.
כלומר, כשהאב יורש את בניו, נמצא, שמתו בניו בחייו. וקללה היא לו.
והיה לו לתנא דמתניתין לפתוח, "הבן נוחל את האב", שזו ברכה שימות האב ויקבר על ידי בניו.
דף קח:
ועוד, כדכתיב בפרשת ירושה, "איש כי ימות ובן אין לו", הרי שירושת הבן נזכרת בתחילה.
ומדוע שינה התנא וכתב את ירושת האב בתחילה?
ומתרצת הגמרא: תנא דמתניתין, איידי [כיון] דאתיא ליה דין ירושת האב את בנו מדרשא, ועמל עליו (11), חביבא ליה. ולכן כתבו בריש המשנה.
ומאי דרשא?
דתניא, נאמר בפרשת ירושה, "ואם אין לו אחים, ונתתם את נחלתו לשארו הקרוב אליו ממשפחתו וירש אותה".
ודרשינן, "שארו", זה האב (12).
מלמד, שהאב קודם בירושה לאחין (13). ולפי זה, סדר הנחלות הוא: בן, בת, אב, אח.
יכול יהא אב קודם בירושה אף לבן (14), ונסדר את הנחלות באופן הבא: אב, בן, בת, אח (15).
תלמוד לומר "הקרוב", ודרשינן, קרוב קרוב [הקרוב יותר למת] קודם בירושה (16).
והבן קרוב למת יותר מהאב, כיון שקם תחת אביו לענין יעוד, ושדה אחוזה, כמו שיבואר בהמשך.
ומה ראית לרבות את הבן, ולהקדימו לאב, ולהוציא את האח, לומר שהאב קודם לו?
מרבה אני את הבן, שכן קם תחת אביו (17) ליעדה, כגון אם קנה האב אמה העבריה, יכול ליעדה לבנו כשירצה, בכסף מקנתה, ואינו צריך קידושין נוספים על מנת לשאתה. כדכתיב, "ואם לבנו יעדנה" (18).
אך אחיו אינו יכול ליעדה, ואם ירצה לשאתה?, עליו לתת לה קידושין נוספים.
וכן לענין שדה אחוזה (19). הבן יכול לפדות את השדה כאביו.
אך האח נחשב כאחר לענין זה.
ומקשה הגמרא: אדרבה, מרבה אני את האח [היה לנו להקדים את ירושת האח לבן] שכן קם תחת אחיו ליבום, ואילו הבן, אינו יכול ליבם את אשת אביו?
ומתרצת הגמרא: כלום יש יבום אלא במקום שאין בן, הא במקום שיש בן אין יבום.
דהיינו, גם לענין יבום הבן עדיף על האח (20), שהרי פוטר את אמו מן היבום.
דף קט.
ומקשה הגמרא: טעמא דאיכא האי פירכא, ["כלום יש יבום אלא במקום שאין בן"] הא לאו הכי הוה אמינא אח עדיף, וקשה, מדוע נזקקנו לפירכא זו, תיפוק ליה (תחילת העמוד) דהכא תרתי [בן עדיף על האח בשני מקרים, ליעדה, ולשדה אחוזה] והכא חדא [והאח אינו עדיף עליו אלא לענין יבום]?
ומתרצת הגמרא, בשדה אחוזה גופה לא ידענו שהבן קם תחת אביו אלא מהאי טעמא הוא, דקא קיימא ליה לתנא, כלום יש יבום אלא במקום שאין בן. הא יש בן אין יבום.
כלומר, בתורה לא נאמר בפירוש שהבן קם תחת אביו אלא לענין יעוד. ואילולי הפירכא, "כלום יש יבום אלא במקום שאין בן", הוי בן כמו אח, שהבן קרוב לאביו לענין יעוד, והאח לענין יבום.
ורק לאחר שפרכנו "אין יבום אלא במקום שאין בן", אפשר ללמוד שהבן קם תחת אביו לשדה אחוזה, ולעבד עברי ולנחלה.
הגמרא חוזרת לדון בדברי התנא הנ"ל, "שארו זה האב, מלמד שהאב קודם לאחין".
ומקשה הגמרא: אימא, "שארו" זה האב, מלמד שהאב [אבי המת] קודם לבת. יכול יקדים לבן תלמוד לומר "הקרוב" קרוב קרוב קודם (21).
ומנלן שהבת קודמת לאבי המת בירושה?
ומתרצת הגמרא: כיון דלענין יבום, בן ובת כי הדדי נינהו, ושניהם מקימים שם לאביהם בשוה (22), לענין נחלה נמי, בן ובת כי הדדי נינהו. ושניהם קודמים לאבי המת (23).
ומקשה הגמרא: אימא "שארו" זה האב, מלמד שהאב קודם לאחי האב, יכול יקדים לאחין תלמוד לומר "הקרוב" קרוב קרוב קודם.
ולפי זה סדר הנחלות, בן, בת, אח, אב, אחי האב.
ומנלן שהאב קודם לאחי המת?
ומתרצת הגמרא: אחי האב לא צריכי קרא. ובודאי שהאב עצמו קודם להם.
כיון שאחי האב מכח מאן קא אתו [מכח מי באים לירש את בן אחיהם] ? מכח אביו! וכי יעלה על דעתך לומר שגם אם קאי אב [אבי המת קיים] קא ירתי אחי האב?!
ולכן דרשינן "שארו" להקדים את האב לאחי המת.
ומקשה הגמרא: והא קראי לאו הכי כתיבי, דכתיב "ואם אין אחים לאביו ונתתם את נחלתו לשארו" וגו', דהיינו, אחי האב קודמים ל"שאר"?
ומתרצת הגמרא: ודאי קראי שלא כסדרן כתיבי. והראיה, שהקדים את אחי האב לאב, אף על פי שהאב קודם לאחיו הבאים מכחו, כדלעיל.
ועל כרחך שלא דקדק הכתוב בסדרן, משום שסמך על דרשת "קרוב קרוב קודם". ומעצמך תסדר אותם לפי קורבתם. דהיינו, בן, בת, אבי המת, אחי המת, אחי האב.
עד כאן אופן אחד לדרשת דין ירושת האב.
והאי תנא המובא לקמן, מייתי לה לדין ירושת האב, מהכא:
דתניא: את זו דרש רבי ישמעאל ברבי יוסי, "איש כי ימות ובן אין לו והעברתם את נחלתו לביתו" וגו'.
ודרשו חכמים, ממה שנקט הכתוב לשון "והעברתם", ולא לשון "ונתתם", שיש אחר הראוי לירש את הבן, והוא האב. אלא שבמקום שיש בת אתה מעביר את הנחלה מן הראוי לירש, דהיינו, האב לביתו. ואולם אי אתה מעביר את הנחלה מן האב במקום אחין.
ומקשה הגמרא: אימא, במקום בת אתה מעביר נחלה מן האחין,
דף קט:
ואי אתה מעביר נחלה מן האב אפילו במקום בת (24)?
ומתרצת הגמרא: אם כן לא נכתוב רחמנא "והעברתם", אלא "ונתתם", כמו בשאר היורשים. וממילא שמעינן שהבת קודמת לאחים, מדכתיב לאחר מכן, "ואם אין לו בת ונתתם את נחלתו לאחיו" (25).
ומקשה הגמרא: למאן דנפקא ליה דין ירושת האב מ"והעברתם", האי "שארו", מאי עביד ליה?
ומתרצת הגמרא: מיבעי ליה לכדתניא, "שארו" זו אשתו (26) . מלמד שהבעל יורש את אשתו (27).
ומקשה הגמרא: למאן דנפקא ליה מ"שארו", האי "והעברתם" מאי עביד ליה?
ומתרצת הגמרא: מיבעי ליה לכדתניא, רבי אומר בכולן נאמר בהן "נתינה", וכאן נאמרה בהן "העברה", למדנו מכאן, שאין לך שמעביר נחלה משבט לשבט אלא בת. הואיל ובנה ובעלה הבאים אף משבטים אחרים יורשין אותה.
ומכאן שהבעל יורש את אשתו, והבן את אמו.
הגמרא חוזרת לדון בדרשה הנזכרת לעיל, "שארו זה האב".
ומקשה הגמרא: ממאי ד"שארו" זה האב, דכתיב "שאר אביך הוא", אימא "שארו" זו האם, דכתיב "שאר אמך היא", ונלמד מכאן, דבין אביו ובין אמו יורשים אותו (28)? אמר רבא, אמר קרא, "ממשפחתו וירש אותה", משפחת אב קרויה משפחה, משפחת אם אינה קרויה משפחה.
דכתיב, "למשפחותם לבית אבותם" (29).
ומקשה הגמרא: וכי משפחת אם אינה קרויה מ שפחה?!
והא כתיב בספר שופטים, בפרשת פסל מיכה (שופטים יז ג): "ויהי נער מבית לחם יהודה ממשפחת יהודה והוא לוי, והוא גר שם".
והוינן בה: הא גופא קשיא, אמרת "והוא לוי" אלמא מלוי אתי, ומאידך נאמר, "ממשפחת יהודה", אלמא מיהודה אתי?
אלא לאו, דאבוה מלוי ואימיה מיהודה, ובכל זאת קאמר "ממשפחת יהודה", אלמא משפחת אם קרויה משפחה?
אמר רבא בר רב חנן, לא! גברא דשמיה לוי. ואביו מיהודה.
ומקשה הגמרא: אי הכי, היינו דקאמר [דברים אלו שאמר] מיכה (שופטים יז יג) "עתה ידעתי כי ייטיב ה' לי כי היה לי הלוי לכהן", ואם לא היה לוי, במה שמח מיכה?
ומתרצת הגמרא: אין. בכל זאת שמח, דאיתרמי [הזדמן] ליה גברא דשמיה לוי (30).
ומקשה הגמרא: וכי לוי שמו? והלא יהונתן שמו! שנאמר, (שם יח ל) "ויהונתן בן גרשם בן מנשה הוא ובניו היו כהנים לשבט הדני".
אמר ליה, וליטעמיך, וכי בן מנשה הוא? והלא בן משה הוא! דכתיב (דה"י א כג טו), "בני משה, גרשם ואליעזר".
אלא, מתוך שעשה מעשה מנשה, תלאו הכתוב במנשה (31).
הכא נמי, לעולם משבט לוי היה, והא דקרי ליה "ממשפחת יהודה", לאו משום שאמו היתה משבט יהודה, אלא מתוך שעשה מעשה מנשה דאתי מיהודה, תלאו הכתוב ביהודה.
אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: מכאן שתולין את הקלקלה [כגון כאן, את הפרשה העוסקת בכהן עבודה זרה] במקולקל [מנשה].
רבי יוסי בר חנינא אמר, מהכא:
נאמר על אדוניה בן חגית, "וגם הוא טוב תואר מאד, ואותו ילדה אחרי אבשלום". משמע, שמאם אחת היו.
וקשה, הלא אדניה היה בן חגית, ואילו אבשלום היה בן מעכה?
אלא מתוך שעשה מעשה אבשלום, דמרד במלכות, תלאו הכתוב באבשלום. והינו, "תולין את הקלקלה במקולקל".
אמר רבי אלעזר: לעולם ידבק אדם בטובים (32) ! שהרי משה שנשא בת יתרו, יצא ממנו יהונתן. שהיה כהן לעבודה זרה אצל מיכה.
ואילו אהרן שנשא בת עמינדב, יצא ממנו פנחס.
ומקשה הגמרא: וכי פנחס לאו מיתרו אתי?!
והא כתיב, "ואלעזר בן אהרן לקח לו מבנות פוטיאל לו לאשה",
מאי לאו דאתי מיתרו הנקרא "פוטיאל" משום שפיטם עגלים לעבודה זרה? ומתרצת הגמרא: לא! דאתי מיוסף שנקרא אף הוא "פוטיאל", משום שפטפט [התריס, ונלחם] ביצרו.
ופרכינן: הלא שנינו בסנהדרין, שהיו שבטים מבזים אותו [את פנחס] ואומרים, "ראיתם בן פוטי זה בן שפיטם אבי אמו עגלים לע"ז יהרוג נשיא שבט מישראל", ומשמע, שהיה נכדו של יתרו?
דף קי.
אלא, היה צאצא של שניהם, ואי אבוה דאמיה מיוסף, אמה דאמיה מיתרו, אי אבוה דאמיה מיתרו, אמה דאמיה מיוסף (33). דיקא נמי דכתיב, "מבנות פוטיאל", תרתי. [שני "פיטויים", שפיטפט, ושפיטם] (34). שמע מינה כדברינו, שהיה צאצא של יתרו ויוסף.
אמר רבא, הנושא אשה צריך שיבדוק באחיה. כיון שרוב הבנים דומים לאחי האם.
שנאמר "ויקח אהרן את אלישבע בת עמינדב אחות נחשון".
והוינן בה, ממשמע שנאמר "בת עמינדב" איני יודע שאחות נחשון היא?!
מה תלמוד לומר אחות נחשון?
מכאן, שהנושא אשה צריך שיבדוק באחיה. וכיון שהיתה אחות נחשון, שהיה נשיא יהודה, לכך לקחה.
תנא, רוב בנים דומין לאחי האם (35).
הגמרא חוזרת לבאר את פרשת יהונתן בן גרשון שהיה כהן לעבודה זרה אצל מיכה:
נאמר שם, "ויסורו שם ויאמרו לו, מי הביאך הלום, ומה אתה עושה בזה, ומה לך פה?" וקשה, דלכאורה שאלוהו שלש שאלות זהות (36)?
ומבארת הגמרא: "מי הביאך הלום", אמרו לו, לאו ממשה קא אתית, דכתיב ביה, "אל תקרב הלום"?!
"מה אתה עושה בזה", לאו ממשה קא אתית דכתיב ביה "מה זה בידך"?!
"מה לך פה", לאו ממשה קא אתית דכתיב ביה "ואתה פה עמוד עמדי" תעשה כהן לעבודה זרה?! (37)
אמר להן: כך מקובלני מבית אבי אבא, לעולם ישכיר אדם עצמו לעבודה זרה, ואל יצטרך לבריות.
והוא [יהונתן בן גרשום] סבר, מותר להשכיר את עצמו לעבודה זרה ממש.
ולא היא! אלא עבודה זרה פירושה, עבודה שזרה לו. שאינה לפי כבודו. אך אין בה איסור.
כדאמר ליה רב לרב כהנא, נטוש נבילתא בשוקא ושקול אגרא, ולא תימא, גברא רבא אנא וזילא בי מילתא. [פשוט נבלה בשוק, וטול שכר להתפרנס בו. ואל תאמר, "אדם חשוב אני, ולא נאה לי לעסוק בעבודות בזויות אלו"] (38).
כיון שראה דוד (39) שממון חביב עליו ביותר, מינהו על האוצרות.
שנאמר, "ושבואל בן גרשם בן מנשה (40) נגיד על האוצרות".
וכי שבואל שמו? והלא יהונתן שמו?
אמר רבי יוחנן: ששב לאל בכל לבו (41).
שנינו במשנה: "והבנים את האב נוחלין ומנחילין".
משמע, שהבן קודם לבת בירושה (42).
מבארת הגמרא: מנלן שהבן קודם לבת בירושת אביו?
דכתיב, "איש כי ימות ובן אין לו, והעברתם את נחלתו לבתו" וגו'.
ומדייקת הגמרא מלשון הפסוק: טעמא, הטעם שאמר הכתוב שהבת יורשת, הוא משום דאין לו בן. הא יש לו בן, בן קודם לבת. (43)
אמר ליה רב פפא לאביי, אימא [אולי כונת הפסוק לומר], אי איכא בן, לירות [ירש] בן, איכא בת, תירות בת.
איכא בן ובת, לא האי לירות ולא האי לירות.
דף קי:
אמר לו אביי: ואלא, לדבריך, (תחילת העמוד) מאן לירות [מי הוא היורש כשיש בן ובת] ? אטו בר קשא דמתא לירות [וכי מושל העיר יירשנו]!? (44)
וביאר רב פפא את דבריו: הכי קא אמינא [כך היתה כוונתי לומר]: אם איכא בן ובת, לא האי לירות כוליה, ולא האי לירות כוליה, אלא כי הדדי לירתו [ירשו שניהם בשוה].
אמר ליה אביי: אם כדבריך, שאין הבן עדיף על הבת בירושה, מדוע נאמר, "ובן אין לו, והעברתם את נחלתו לבתו", וכי אצטריך קרא לאשמועינן היכא דלית ליה למוריש אלא חד ברא, ילד אחד, בן או בת, לירתינהו לכולהו נכסי, שהילד היחיד הזה [בן או בת] יורש את כל נכסיו!? ואם כן, לא היה צריך לכתוב כלל שאם אין לו בן תירשנו בתו, שהרי גם כשיש בן הבת שוה לו, והיה לו לכתוב לומר רק זאת בלבד "איש כי ימות, וזרע אין לו [כלל], ונתתם את נחלתו לאחיו".
אלא ודאי, כונת התורה שאמרה שאם אין לו בן תירש הבת, היא ללמדנו, שהבן קודם לבת. וכדאמרן.
ומקשה הגמרא: דלמא הא קא משמע לן [אולי האריך הכתוב בלשונו, כדי ללמדנו], דבת נמי בת ירושה היא, ולעולם תירש בשוה יחד עם הבן. (45)
ומתרצת הגמרא: ההוא, [כלומר, דין ירושת הבת] אינו צריך להאמר כאן, כי מ"וכל בת יורשת נחלה", נפקא.
והגמרא מביאה מקור נוסף לכך שהבן קודם לבת בנחלה:
רב אחא בר יעקב אמר מהכא: נאמר בפרשת בנות צלפחד (במדבר כז ד), "למה יגרע שם אבינו מתוך משפחתו, כי אין לו בן".
משמע, טעמא דאין לו בן, הא יש לו בן, בן קודם.
ומקשה הגמרא: דלמא בנות צלפחד הוא דקאמרן הכי, [אמרו כך מדעתן], ולאחר מכן ניתנה תורה, ונתחדשה הלכה לא כדבריהן, אלא ירשו בן ובת בשוה (46)?
אלא מחוורתא, כדשנין מעיקרא [מבואר, כמו ששנינו בתחילת דברינו], דילפינן מ"ובן אין לו".
ומקור נוסף לקדימת הבן לפני הבת:
רבינא אמר מהכא: נאמר בפרשת ירושה, "ונתתם את נחלתו לשארו הקרוב אליו".
ודרשינן, "הקרוב", בה"א הידיעה, מלמד הכתוב שכל מי שקרוב יותר, קודם לנחלה. ובן קרוב יותר מבת, כדלהלן.
ומאי קורבה דבן אל אביו מבת? שבן קם תחת אביו ליעדה, כגון אם קנה האב אמה העבריה, יכול ליעדה לבנו כשירצה בכסף מקנתה?, ואינו צריך קידושין נוספים על מנת לשאתה?. כדכתיב, "ואם לבנו יעדנה".
וכן לענין שדה אחוזה (47). הבן יכול לפדות את השדה כאביו.
ודחינן: דינים אלו אינם מראים על קורבה יתרה שיש לבן על הבת.
חדא, מה שקם תחת אביו ליעדה, ובת אינה קמה לענין יעוד, אין זה משום קורבה יתירה, אלא משום שבת לאו בת יעדה היא. שהרי אינה יכולה לישא בת אחרת.
ושדה אחוזה נמי, אינה מראה על קרבה יתרה של הבן, כי אפשר לומר שאף בת יכולה לפדות שדה אחוזה, שהרי שנינו לעיל [קח ב], שהמקור לכך שבן פודה שדה אחוזה ולא האח, מהאי פירכא גופה, הוא! דהא קיימא ליה לתנא "כלום יש יבום, אלא במקום שאין בן".