אור ברסלב
חברותא על בבא בתרא פרק שביעי - בית כור

חברותא על בבא בתרא· הרב יעקב שולביץ

פרק שביעי - בית כור

פרק שישי - המוכר פירות

פתיחה: כתב המאירי: כונת הפרק להשלים עניני הדינין הנאמרים בדיני המכירות, שכבר התבאר רוב ענינם בשלשת הפרקים הקודמים. רצה לומר, הבית, והספינה, והפירות.

ועל צד השלמת אלו הענינים, יחלקו עניני הפרק לשלשה חלקים.

הראשון: במוכר שיעור קרקע לחברו, ולא שימכור קרקע זה בפרט, אלא שימכור לו בסתם בית כור עפר, או שיעור אחר (1). ויש שם מקומות שאין ראויים לזריעה, או שהם נראים כמקומות חלוקים בפני עצמם, אע"פ שראויין לזריעה. על איזה צד יש לו לקבלם, ועל איזה צד אין לו לקבלם.

השני: בשהתנה לו שיעור ידוע בסתם, ומדד לו, ונמצא חסר מעט, או יתר מעט, על איזה צד צריכים להחזיר זה לזה ועל איזה צד אין מחזירין זה לזה כלום. וכשמחזירין, אם מחזירין קרקע או מעות.

השלישי: במי שמכר חצי שדה פלוני ולא ציין לו באיזה צד, כיצד הם חולקין.

זהו שרש הפרק דרך כלל, אלא שיבאו בה דברים על ידי גלגול כמשפט סוגית התלמוד כמו שקדם. עכ"ל.

מתניתין:

האומר לחבירו, "כשיעור בית כור עפר אני מוכר לך" (2).

כלומר, מכר לו שדה בשטח בית כור, כפי ששיערו חכמים, דהיינו, 7500 אמות מרובעות, שהם 86.273 על 86.273 אמה. (לפי חשבון בית סאתיים בחצר המשכן: שטח חצר המשכן, 50 על 100 אמה, והכיל סאתיים, אם כן, בית כור שהוא שלשים סאה, שטחו, 50 על 1500 אמה) (3).

אם היו שם נקעים [בקעים או חריצין בקרקע] עמוקים עשרה טפחים, או סלעים גבוהין עשרה טפחים (4), אינן נמדדין עמה (5).

אלא נותן לו בית כור שלם מקרקע חלק (6).

כיון שאמר לו "בית כור עפר", משמע, עפר הראוי לזריעה (7).

אך אם אמר לו "בית כור" סתם, יכול לתת לו גם שדה סלעים. דשמא לבנות בית, או לשטוח בה פירות מכרה לו. ויד הלוקח על התחתונה.

אך אם היו הנקעים או הסלעים פחות מכאן [פחות מעשרה טפחים], נמדדין עמה. כיון שאין לך שדה שאין בה מעט סלעים, ונקעים, והם בטלים בה (8).

ואם אמר לו, "כבית כור עפר", דמשמע, כמות שהוא, בין סלעים ובין עפר,

אפילו אם היו שם נקעים עמוקים יותר מעשרה טפחים, או סלעים גבוהין יותר מעשרה טפחים, הרי אלו נמדדין עמה (9).

גמרא:

במשנה מבואר, אם היו בשדה נקעים הגבוהים או עמוקים יותר מעשרה טפחים, אינם בטלים לשדה.

הגמרא דנה, האם בכל מקרה אינם בטלים. או דוקא כשאינם ראויים לזריעה כלל.

תנן התם [שנינו בענין זה במסכת ערכין (כה א)]:

נאמר בתורה (ויקרא כז טז), "ואם משדה אחזתו יקדיש איש לה' והיה ערכך לפי זרעו זרע חמר שערים בחמשים שקל כסף".

כלומר, ערך הפדיון לשדה הראויה לעשות חומר שעורים (דהיינו בית כור) הוא חמשים שקל כסף.

ומקרא זה נאמר בזמן שהיובל נוהג, והקדיש את שדהו בתחילת היובל (10).

אבל אם הקדיש בזמן שאין היובל נוהג, פודה את השדה לפי שויה.

מבארת המשנה, כיצד מחשבים "בית כור" לענין פדיון הקדשות, "המקדיש שדהו בשעת היובל [דהיינו בשעה שהיובל נוהג], נותן לו לכל בית זרע חומר שעורים (בית כור), חמשים שקל כסף. כנ"ל.

דף קג.

אך היו שם נקעים עמוקים עשרה טפחים או סלעים גבוהין עשרה טפחים (תחילת העמוד) אין נמדדין עמה. כלומר, אינם נפדים לפי החשבון הנ"ל [חמשים שקל כסף לכל בית כור], אלא נחשבים כשדה בפני עצמה (11).

פחות מכאן נמדדין עמה, כיון שאינם חשובים בפני עצמם, ובטלים לשאר השדה (12) ".

והוינן בה: אמאי אין נמדדין לפי החשבון האמור בפרשה?

לקדשו באנפי נפשייהו, כלומר, יתקדשו בפני עצמם, ויפדו אף הם לפי החשבון האמור בפרשה (13)?!

וכי תימא [ואם תאמר], כיון דלא הוי בית כור לא קדשי. דהיינו, אינם נחשבים כדי להפדות לפי החשבון הנ"ל, אלא נפדים בשווין.

והא אין לומר כך! שהרי תניא בתורת כהנים: נאמר בתורה (ויקרא כז יט) גבי המקדיש שדה אחוזה, "ואם גאל יגאל את השדה המקדיש אתו".

ודרשינן, "שדה" מה תלמוד לומר? הרי כבר נאמר לעיל, "ואם משדה אחוזתו יקדיש", והיה לכתוב לומר, "ואם גאל יגאל אותה המקדיש אותו"?

אלא לפי שנאמר בתחילת הפרשה (שם טז) "זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף", היינו אומרים, אין לי אלא שהקדיש בענין הזה, כלומר רק אם הקדיש בית כור שלם, אזי פודהו לפי החשבון האמור.

מנין לרבות את המקדיש לתך, [חמשה עשר סאים, דהיינו מחצית הכור] וחצי לתך, סאה, תרקב, [שלשה קבין, דהיינו מחצית הסאה] וחצי תרקב, שאף הם נפדים לפי החשבון האמור בפרשה?

תלמוד לומר, "שדה", ודרשינן, מכל מקום. כלומר, כל שדה שהיא נפדית לפי החשבון האמור.

ומבואר בברייתא, שגם שדה קטנה נמדדת לפי החשבון האמור.

והדרא קושיין, מדוע לא ימדדו את הנקעים בפני עצמם, לפי החשבון האמור בפרשה?

ומתרצת הגמרא: אמר רב עוקבא בר חמא, הכא בנקעים מלאים מים עסקינן. דלאו בני זריעה נינהו. ואינם נקראים "בית זרע", ולכן אינם נמדדים כשדה אחוזה, אלא נפדים בשווים.

וכן דיקא נמי לשון המשנה הנ"ל, דקתני "נקעים גבוהים עשרה, או סלעים", ומשמע, נקעים דומיא דסלעים.

שמע מינה, מה סלעים אינם בני זריעה, אף נקעים, מדובר באופן שאינם בני זריעה.

ומקשה הגמרא, אי הכי, אפילו פחות מכאן [נקעים פחותים מעשרה טפחים] נמי יחשבו בפני עצמם, ויפדו בשווים (14)?

ומתרצת הגמרא, הנהו נגאני [בקעים] דארעא מיקרו, שדרי [גבשושיות] דארעא מיקרו. כלומר, אין להם שם בפני עצמם, אלא הרי הם כחלק מהקרקע. ומכיון שכל השדה נקרא "בית זרע", אף הם נחשבים כ"בית זרע", ונפדים עמו.

חוזרת הגמרא לדון בדברי משנתנו:

הכא מאי? כלומר, האם במשנתנו גם כן מדובר בנקעים המלאים מים, ואינם ראויים לזריעה, דומיא דסלעים?

אמר רב פפא: במשנה מדובר בכל הנקעים, אף על פי שאין מלאים מים.

מאי טעמא? כלומר, מה אכפת ללוקח לקבל נקעים שאינם מלאים מים, הרי אף הם ראויים לזריעה?

מבארת הגמרא, אין אדם רוצה שיתן מעותיו במקום אחד, ויראו לו כשנים ושלשה מקומות (15). ולכן, גם אם אינם מלאים מים, מכל מקום, אין כאן שדה אחת, אלא כמה שדות, ואין הלוקח חפץ לקנות כמה שדות אלא שדה אחת בלבד (16).

מתקיף לה [הקשה על דבריו] רבינא, והא נקעים דומיא דסלעים קתני! ומדוע לא נדייק כדלעיל, מה סלעים דלאו בני זריעה נינהו, אף הני נמי דלאו בני זריעה נינהו (17)?

ומתרצת הגמרא, כי קתני דומיא דסלעים, אפחות מכאן. כלומר, המשנה באה לחדש, שנקעים פחות מעשרה טפחים מצטרפים לשדה, אפילו כשאינם ראויים לזריעה.

אך יותר מעשרה, אפילו אם ראויים לזריעה אינם מצטרפים. כיון דהוי כשני מקומות.

שנינו במשנה, "סלעים גבוהים עשרה אינן נמדדים עמה, פחות מכאן נמדדין עמה":

אמר רבי יצחק: טרשים [סלעים, וכן נקעים המלאים מים ואינם ראויים לזריעה (18)] שאמרו במשנה "פחות מכאן נמדדין עמה (19) ", היינו דוקא אם בכל השדה לא יצטרפו מהם אלא בית ארבעת קבין.

אך אם השדה מלאה בסלעים קטנים, יותר מארבעה קבין לבית כור, אין נמדדים עמה. דכולי האי לא מחיל איניש.

אמר רב עוקבא בר חמא, והוא שמובלעין בחמשת קבין (20).

כלומר, אותם ארבעה קבין יהיו בשטח המכיל לפחות חמשה קבין, או יותר.

אך אם יהיו מכונסים במקום אחד, אינם נמדדים עמה, ונחשבים כמקום בפני עצמו.

ודוקא כשיש בהן ארבעה קבין. אך פחות מכך, אף אם היו מכונסים במקום אחד נמדדים עמה (21).

אך רב חייא בר אבא אמר בשם רבי יוחנן: והוא שמובלעין ברובה של שדה.

כלומר, גם אם היו מפוזרים ביותר מחמשה קבין, הרי הם כרצופים, עד שיהיו מפוזרים ברוב השדה.

כגון, בשדה המכילה שלשים סאה, רובה הוא 16 סאה, אם כן, על חמשת הקבים להיות מפוזרים בתוך 16 סאה. דהיינו, רבע הקב לסאה.

בעי רב חייא בר אבא, רובן במעוטה, ומעוטן ברובה, מהו?

כגון, אם רובן של חמשת הקבים (כגון תשעה רבעי קב) היו מפוזרים במיעוטה של רוב השדה, דהיינו בשבעה סאין, ומיעוט חמשת הקבין (שבעה רבעי קב) היו מפוזרים ברובה של רוב השדה, דהיינו בתשעה סאין, יוצא, שבחלק מן השדה היחס הוא יותר מרבע הקב לסאה. האם בכהאי גוונא, ימדדו עמה?

תיקו.

דף קג:

בעי רבי ירמיה, אם היו מובלעים ברוב השדה, אך באופן המקשה על הזריעה, כגון שהיו מסודרים (תחילת העמוד) כשיר [צמיד], דהיינו בעיגול, מהו? האם במקרה זה ימדדו עמה?

אם תימצי לומר, שנמדדים עמה, מה הדין כשהיו מסודרים כשורה, [לכל אורך השדה, ואינו יכול לזרוע כנגדה כי אם בדוחק] מהו?

אם תמצי לומר, שנמדדים עמה, מה הדין אם היו מסודרים כאיצטדינין [קרני שור האיצטדין, דהיינו, שורה מעוקלת, המקשה יותר על הזריעה], מהו?

אם תמצי לומר שנמדדים עמה, מה הדין כשהיו מסודרים כדרך עקלתון, המקשה יותר על הזריעה, מהו?

תיקו. (22) תנא, אם היה סלע יחידי, דהיינו, אם עמד סמוך השדה סלע בודד, והמוכר רוצה להתחיל למדוד את השדה משם, אפילו כל שהוא אין נמדד עמה (23).

וכמו כן, אם היה הסלע בתוך השדה, אלא שעמד סמוך למצר, אפילו כל שהוא, אין נמדד עמה.

בעי [הסתפק] רב פפא: אם היה הסלע סמוך למיצר, אלא מופסק עפר כל שהוא, פחות משלשה טפחים (24) בינתים, מהו? האם נחשב כ"סלע הסמוך למיצר", או כסלע שבתוך השדה?

וסליק בתיקו.

בעי רב אשי: אם תמצא לומר, שהפסק העפר בינתים נחשב כהפסק, מה דין אם היה הפסק עפר מלמטה, [פחות משלשה טפחים] ואותו צונמא [סלע] נמצא למעלה סמוך למיצר, או להיפך, עפר מלמעלה וצונמא מלמטה, מהו? האם אזלינן אחר העפר, או אחר הסלע?

וסליק בתיקו.

מתניתין:

האומר לחבירו, "בית כור עפר אני מוכר לך, מדה בחבל", כלומר, הריני מוכר לך שדה שיש בה בית כור מדויק, כמו שמודדים במידת החבל.

אם פיחת כל שהוא, שלא היה בשדה זו בית כור מדוייק, אלא מעט פחות, ינכה לו מן הדמים כשיעור הפחת (25). ואם הותיר כל שהוא, יחזיר (26).

ואם אמר "בית כור עפר אני מוכר לך הן חסר הן יתר",

אפילו פיחת רובע הקב לסאה [סאה = ששה קבין, א"כ רובע הקב הוא 1: 24 מסאה, ובבית כור, המכיל שלשים סאה, 7. 5 קבין], או הותיר רובע הקב לסאה, הגיעו.

אך אם פיחת או הוסיף יותר מכאן, יעשה חשבון.

דהיינו, יחשב את כל מה שיתר על כור, (כולל את רובעי הקב), ויחזיר.

ובמקרה שהותיר (27) מה הוא [הלוקח] מחזיר לו?

מעות. כלומר, אינו יכול להחזיר לו את הקרקע, אלא חייב לקנותה מאת המוכר.

ואם רצה המוכר, מחזיר לו קרקע.

ולמה אמרו "מחזיר לו מעות"?

כדי לייפות כחו של מוכר, שלא יחזיר לו קרקע מועטת שאינה ראויה לכלום. לכן כפו על הלוקח לקנותה (28).

ורק אם שייר [כלומר, אם המוכר הוסיף ללוקח על בית כור] בשדה בית תשעה קבין, והוא מקום חשוב לשדה בפני עצמו (29), ובגינה בית חצי קב, וכדברי רבי עקיבא בית רובע (30), מחזיר לו את הקרקע (31).

ובמקום שאמרו "יעשה חשבון", או "יחזיר קרקע", לא את הרובע בלבד [כלומר, לא רק את מה שהותיר על רובע הקב לסאה] הוא מחזיר אלא את כל המותר (32).

גמרא:

במשנה מבואר, שאם אמר "בית כור ... מידה בחבל", ודאי כוונתו לבית כור מדויק.

וכן, אם אמר "בית כור ... הן חסר הן יתר", ודאי כונתו לשטח הקרוב לבית כור.

מסתפקת הגמרא: איבעיא להו, אם אמר "בית כור אני מוכר לך" סתמא, ולא אמר "מידה בחבל", או "הן חסר הן יתר". מאי?

ופשטינן: תא שמע, [בא ושמע מה ששנינו בענין זה במשנה]: "האומר לחבירו בית כור עפר אני מוכר לך מדה בחבל,

דף קד.

פחות כל שהוא ינכה, יתר כל שהוא יחזיר".

ומדוייק, דוקא אם אמר לו "מידה בחבל" חייב להחזיר, הא אם אמר לו סתמא, כהן חסר הן יתר דמי.

ודחינן: אימא סיפא, "ואם אמר לו הן חסר הן יתר, אפילו פיחת רובע לסאה או הותיר רובע לסאה הגיעו", ומדויק להפך, דוקא אם אמר לו "הן חסר הן יתר" הגיעו, הא סתמא כמדה בחבל דמי.

אלא ודאי, מהא ליכא למשמע מינה (33).

עוד הוכיחה הגמרא: תא שמע, שנינו בברייתא: האומר לחבירו "בית כור עפר אני מוכר לך", או "כבית כור עפר אני מוכר לך", או "הן חסר הן יתר אני מוכר לך", אפילו פיחת רובע לסאה או הותיר רובע לסאה הגיעו. עד כאן הברייתא.

מדייקת הגמרא: אלמא, סתמא נמי כ"הן חסר הן יתר דמי".

דהרי נאמרו בברייתא שלשה מקרים, "בית כור", "כבית כור", "הן חסר הן יתר", ובשלשתם הדין, "הגיעו".

ודחינן: התם, אין כונת הברייתא לשלשה מקרים נפרדים, אלא פרושי קא מפרש. איזהו בית כור שהיא כבית כור [כלומר, באיזה מקרה אינו צריך לתת לו בית כור מדוייק, אלא רק "כבית כור"], כגון דאמר ליה "הן חסר הן יתר (34) ".

אך אם אמר לו "בית כור סתמא", אפשר לומר דחייב לתת לו "בית כור" מדויק.

ומקשה הגמרא: מתקיף לה רב אשי, אם כן, [אם כדבריך, שכונת הברייתא לפרש "איזהו בית כור שהוא כבית כור", וכו'], "אני מוכר לך" "אני מוכר לך" למה לי?

כלומר, מדוע שנינו בברייתא "בית כור עפר אני מוכר לך", "כבית כור עפר אני מוכר לך", ומשמע, שכל מימרא היא מכירה בפני עצמה.

אלא לאו שמע מינה, אם אמר "בית כור" סתמא, נמי דינו כאילו אמר, "הן חסר הן יתר" דמי (35).

ומסקינן, אכן כך שמע מינה.

שנינו במשנה: "מהו מחזיר לו? מעות. ואם רצה מחזיר לו קרקע. ולמה אמרו מחזיר לו מעות? ליפות כחו של מוכר שאם שייר בשדה בית תשעה קבין ... מחזיר לו את הקרקע". וכו':

ומקשה הגמרא: וכי רק ליפות כחו של מוכר אמרינן, וליפות כחו של לוקח לא אמרינן?!

והרי תניא בברייתא, "פיחת שבעת קבין ומחצה לכור, או הותיר שבעת קבין ומחצה לכור, [שהם רובע הקב לסאה, כמו שנתבאר במשנה], הגיעו.

ואם הותיר יותר מכאן, כופין את המוכר למכור, את המותר אם הלוקח חפץ לקנותו (36), ואת הלוקח ליקח אם המוכר חפץ למכור (37) ".

ומבואר, דכשם שעשינו תקנה למוכר כך עשינו תקנה ללוקח, ואילו במשנה משמע, שתקנו רק ליפות כחו של המוכר?

ומתרצת הגמרא: אכן, באמת מיפים את כחו של המוכר ולא את כחו של הלוקח. ולעולם אין כופין את המוכר למכור בעל כרחו.

ומאי דאמרינן התם בברייתא, "כופין את המוכר למכור", אין הכונה שימכור בעל כרחו, אלא, מדובר במקרה שהמוכר רוצה למכור, וכגון דהוה יקירא מעיקרא, וזל השתא [שהיתה הקרקע יקרה בשעת המכירה הראשונה, והוזלה כעת, כשבאו לדון על המותר], והמוכר רוצה למכור את המותר כשעת היוקר.

ובמקרה זה כופין אותו למכור כשעת הזול, דאמרינן ליה, "אי ארעא יהבת לי הב לי כזולא דהשתא" [אם תרצה לתת ללוקח קרקע, תנה לו כפי המחיר העכשוי]. או טול קרקעך ולך (38).

וכמו כן, אם המוכר מסכים למכור את הקרקע במחיר הזול, כופין את הלוקח לקנותה ממנו.

ומקשה הגמרא: הרי תניא, "כשהוא נותן לו, [כשהמוכר מוכר ללוקח את המותר], נותן לו כשער שלקח ממנו", ולא כזולא דהשתא?

ומתרצת הגמרא, התם, כגון דהוה זולא מעיקרא ויקרא לה השתא [שהיתה הקרקע זולה בשעת המכירה הראשונה, והתיקרה כעת, כשבאו לדון על המותר].

ובמקרה זה, אם בא המוכר לכפות את הלוקח לקנות את המותר, יכול הלוקח לטעון, "איני רוצה לקנותה ביוקר, ואף בתחילה שקניתי ממך, לא קניתי אלא מפני המחיר הזול".

ובכל מקרה שיש ללוקח טענה מעליתא, אין כופין אותו לקנות.

אבל, אם המוכר יסכים למכור לו את הקרקע כפי המחיר הזול, כופין את הלוקח לקנותה ממנו. שהרי כעת אין לו שום טענה.:

שנינו במשנה: "ליפות כחו של מוכר, שאם שייר בשדה בית ט' קבין ... מחזיר לו את הקרקע" וכו'.

אמר רב הונא: ט' קבין שאמרו בהם "אם שייר בשדה בית תשעה קבין, מחזיר לו את הקרקע", אין הדין רק כשמכר לו בית כור, ואפילו בבקעה גדולה הרבה יותר מבית כור, אם הותיר תשעה קבין, מחזיר לו את הקרקע (39).

ורב נחמן אמר: נותן שבעת קבין ומחצה [רובע הקב לכל סאה], לכל כור וכור,

דף קד:

ואי איכא מילתא יתירא דהוי לתשעת קבין [ואם יש מותר כל שהוא על הרבעים, ויש בכולם תשעה קבין] - אזי הדרי [מחזיר לו את הקרקע] ולא אמרינן "יעשה חשבון" ויחזיר לו מעות. (40).

איתיביה [הקשה] רבא על רב נחמן, הרי שנינו במשנה, "שאם שייר בשדה בית תשעת קבין", ולא אמרינן, "שאם שייר בבית כור תשעה קבין", לאו דזבין ליה כוריים?!

האם לא מדובר גם במקרה שמכר לו שני כורים, הרי במשנה משמע דבכל גווני, אם שייר תשעה קבין, נותן לו קרקע?

ומתרצת הגמרא: לא! הסיפא עוסקת במקרה שנזכר ברישא, דזבין ליה כור. אך במקרה שמכר לו יותר מכור, נותן לו רובע הקב לסאה, ורק אם המותר על כולם עולה על רובע לסאה, ומגיע לתשעה קבין, מחזיר לו את הקרקע.

עוד הקשה רבא, מהא דשנינן, "ובגנה בית חצי קב",

וקשה, לאו [האם לא מדובר גם במקרה] דזבין ליה סאתים?! ואפילו הכי, אם יש בגינה שיעור חצי קב מחזיר לו את הקרקע?

ומתרצת הגמרא, לא! מדובר דזבין ליה סאה. ואזי אמרינן, שאם המותר מגיע לרובע, הרי מחל לו. יותר מרובע, יעשה חשבון, וישלם לו דמים. אך אם המותר חצי קב, יחזיר לו קרקע, ולא מעות.

עוד הקשה רבא, מהא דשנינו, "וכדברי רבי עקיבא בית רובע". מאי לאו דזבין ליה סאה?! האם לא מדובר גם כשמכר לו גינה בשטח סאה, ובכל זאת אם הותיר רובע הקב נותן לו קרקע, אף על גב דבעלמא אמרינן, שאם הותיר רובע לסאה הגיעו?

ומתרצת הגמרא, לא! מדובר במקרה דזבין ליה חצי סאה.

ואזי אמרינן, שאם המותר מגיע לשמינית הקב [כשיעור רובע לסאה], הרי מחל לו. יותר משמינית, יעשה חשבון, וישלם לו דמים. אך אם המותר רובע הקב, יחזיר לו קרקע, ולא מעות.

חוזרת הגמרא לדון בדברי המשנה:

בעי רב אשי: אם מכר לו שדה, ונעשית גנה (41) ביד הלוקח, קודם שהחזיר לו מעות או קרקע (42), או להיפך, מכר לו גנה, ונעשית שדה, מאי? האם מחזיר לו קרקע בשיעור חצי קב כגינה, או בשיעור ט' קבין כשדה?

וסליק בתיקו.

דין נוסף משמיעה לנו הגמרא: תנא, אם היה קרקע המותר סמוך לשדהו של המוכר, אפילו כל שהוא (43) מחזיר לו קרקע, ואינו יכול לכפות את הלוקח לקנותו.

בעי רב אשי, אם היה ביניהם בור, מהו שתפסיק?

אם תימצי לומר אינו מפסיק, אמת המים שרחבה טפי, מהו שתפסיק?

אם תאמר אינה מפסיקה, דרך הרבים (44) מהו שתפסיק?

אם תאמר אינה מפסיקה, ריכבא דדיקלא [שורת דקלים] מהו שתפסיק?

וסליק בתיקו. שנינו במשנה: "ולא את הרובע בלבד מחזיר לו אלא כל המותר":

ומקשה הגמרא: כלפי לייא (45)? כלומר, הרי היה על התנא לומר להיפך, שאינו מחזיר רק את המותר, אלא אף את הרובעים?

ואכן תאני רבין בר רב נחמן [רבין תיקן את לשון המשנה, ושנה], לא את המותר בלבד, מחזיר לו אלא את כל הרבעין כולן.

מתניתין:

במשנה הקודמת התבאר, שאם אמר, "בית כור עפר אני מוכר לך, מידה בחבל", אם פיחת כל שהוא, או הוסיף כל שהוא, מנכה או מחזיר.

אך אם אמר, הן חסר הן יתר" אפילו פיחת או הותיר רובע הקב לסאה, הגיעו.

משנתנו דנה במקרה שאמר את שני הלשונות הסותרים גם יחד. כיצד נפרש את דיבורו.

האומר לחבירו, "מדה בחבל אני מוכר לך, הן חסר הן יתר".

בטל הלשון האחרון שאמר, "הן חסר הן יתר", שמשמעו, מידה שאינה מדויקת, את הלשון "מדה בחבל". שמשמעותו, מידה מדויקת. ודינו כאילו אמר רק "הן חסר הן יתר".

וכן אם אמר להיפך, "הן חסר הן יתר מדה בח בל".

דף קה.

בטל הלשון האחרון שאמר, "מדה בחבל", שמשמעו, מידה מדויקת, את הלשון הראשון, "הן חסר הן יתר", שמשמעו, מידה שאינה מדויקת. ודינו כאילו אמר רק "מידה בחבל".

אלו דברי בן ננס. הסובר, "תפוס לשון אחרון".

כלומר, כל האומר שני לשונות הסותרים זה את זה, אזלינן אחר הלשון האחרון. משום דחזר בו תוך כדי דיבור מהלשון הראשון.

אך חכמים נחלקו עליו. כמו שיתבאר בגמרא.

תוכן העניינים

חברותא על בבא בתרא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה