אור ברסלב
חברותא על בבא בתרא פרק שישי - המוכר פירות

חברותא על בבא בתרא· הרב יעקב שולביץ

פרק שישי - המוכר פירות

פרק חמישי - המוכר את הספינה

דף צב.

מתניתין:

המוכר פירות העומדים לזריעה או לאכילה, לחברו, וסתמו ולא פירשו המוכר או הקונה בדבריהם אם נעשה הקנין לצורך זריעה או לצורך אכילה, וזרען הלוקח, ולא צמחו, מפני שהזרעים היו מקולקלים, (1) ואפילו מכר לו זרע פשתן, ורוב זרעוני הפשתן הנמכרים בעולם מיועדים לזריעה, מכל מקום, אינו חייב המוכר באחריותן אם לא צמחו, ואין כאן מקח טעות, והמוכר אינו צריך להחזיר לקונה את כספו. כי היות ויש אנשים הקונים את זרע הפשתן לצורך אכילה, יכול המוכר לטעון ללוקח: אני מכרתי לך אותם לאכילה, והרי הם ראויים לכך! ובדיני ממונות אין הולכים אחר הרוב.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: אם מכר לו בסתם זרעוני גנה, כגון זרעוני כרוב, שאינן נאכלין כלל, וזרען הלוקח ולא צמחו, אזי המוכר חייב באחריותן, כי זה ודאי מקח טעות הוא, שהרי זרעונים אלו נועדו לזריעה, וכיון שהם לא צמחו, הרי זה כמי שקנה יין ונמצא חומץ, (2) שהוא מקח טעות, ולכן חייב המוכר להחזיר לו את כספו.

גמרא:

איתמר: המוכר שור לחברו, ונמצא השור שהוא נגחן, שאינו ראוי לחרוש בו.

רב אמר: אם טוען הקונה שקנאו לצורך חרישה, הרי זה מקח טעות.

ושמואל אמר: יכול המוכר לומר לו ללוקח: לשחיטה מכרתיו לך, ואין כאן מקח טעות.

ודנה הגמרא, מדוע נחלקו בדבר רב ושמואל:

וליחזי, נבדוק ונווכח מי הוא הקונה, אי גברא דזבין לנכסתא, אם הוא אדם שרגיל לקנות שוורים לשחיטה, כגון שהוא קצב, ואינו עובד אדמה הצריך את השור לחרוש עמו, הרי ודאי קנה את הבהמה לנכסתא, לשחיטה, וכאן גם רב מודה שאין כאן מקח טעות.

ואי לרדיא, אם הוא אדם שרגיל לקנות שוורים לחרישה, כגון שהוא עובד אדמה ולא קצב, אם כן בודאי שהוא קנה את השור לרדיא, לחרישה, וגם שמואל מודה שאם המוכר נתן לו שור נגחן הרי זה מקח טעות, שהרי זה כאילו אמר לו הקונה בפירוש שימכור לו שור הראוי לחרישה!? (3)

ומעמידה הגמרא: רב ושמואל נחלקו בגברא דזבין להכי ולהכי, שהקונה הוא גם טבח וגם עובד אדמה. ואין ידוע לאיזו מטרה הוא קנה את השור הזה.

אך עדיין יש לדון: וליחזי דמי היכי נינהו!? נבדוק כמה כסף הוא שילם עבור השור, כי שור הראוי לחרישה שוה יותר משור שאינו ראוי לחרישה אלא רק לשחיטה. ולכן, אם נמצא שהוא שילם מחיר יקר של שור הראוי לחרישה, סימן הוא שקנה את השור לחרישה, ומקח טעות הוא. (4) ואם הוא שילם מחיר זול של שור שאינו ראוי אלא לשחיטה, סימן שהוא קנה אותו לשחיטה, ואין כאן מקח טעות. ולמה נחלקו רב ושמואל? (5)

ומשנינן: לא צריכא, מחלוקתם היא באופן דאייקר בישרא, וקם בדמי רדיא. שהתייקר מחירם של השוורים העומדים לשחיטה, והגיע עד לגובה המחיר של שוורים לחרישה. ולכן אין כאן הוכחה מהמחיר לגבי המטרה של הקונה.

ומקשינן: אי הכי, שמחלוקתם היא באופן שהמחיר של שור לשחיטה שוה למחיר של שור לחרישה, למאי נפקא מינה במחלוקתם של רב ושמואל!? והרי הקונה לא הפסיד כלום כתוצאה מכך שהשור אינו ראוי לחרישה, ומה איכפת לו שהמקח יתקיים!? (6)

ומתרצינן: נפקא מינה לטירחא. שאמנם הקונה אינו מפסיד כסף בקניה הזאת, אך הוא אינו רוצה לטרוח בשחיטת השור ובמכירת הבשר. ולכן הוא תובע לבטל את המקח, להחזיר למוכר את שורו, ולקבל בחזרה את כספו. ונחלקו רב ושמואל אם אכן המקח בטל או לא.

אך עדיין יש לדון: היכי דמי, באיזה אופן נחלקו רב ושמואל?

דף צב:

אי דליכא לאישתלומי מיניה, (7) שבידי המוכר כבר לא נמצא הכסף שקיבל מהקונה [וגם אין לו כסף אחר לשלם לקונה], יקשה, מדוע אמר רב שהוא מקח טעות והקונה מחזיר את השור למוכר, והמוכר מחזיר לו את כספו? הרי כיון שלמוכר אין כסף לשלם לו, ליעכב תורא בזוזיה! יקח הקונה את השור עצמו במקום הכסף שהמוכר חייב לו, שהרי השור שוה בדיוק את המחיר שהוא שילם עבורו?

דהא אמרי אינשי: מן מרי רשותיך, מבעל חובך שאתה נושה בו, אל תחכה עד שיהיו בידו מעות לפרוע לך חובו, אלא אפילו פארי, סובין, אפרע, קבל ממנו את הסובין בשיווי החוב, כתשלום. ואם כן, גם כאן, אפילו אם תאמר שמקח טעות הוא, הרי המוכר אינו אלא בעל חוב לקונה, ולמה לא יוכל להשתמש הקונה לקחת לעצמו את השור שלו כאמצעי תשלום.

ומתרצינן: לא צריכא, כאן מדובר, באופן דאיכא לאישתלומי מיניה, שיש למוכר כסף לשלם לקונה, שאז הוא אינו יכול לתת לו את השור במקום הכסף שהוא חייב לו.

ובזה נחלקו רב ושמואל:

רב אמר: הרי זה מקח טעות, כי לדעת רב, אפילו לגבי ממון, בתר רובא אזלינן, הולכים לפי הרוב, והרי רובא לרדיא זבני. רוב האנשים קונים את השוורים לחרישה. ולכן, כאשר נמצא שהשור הוא נגחן, הרי זה מקח טעות. והלוקח מחזיר את השור, והמוכר מחוייב להחזיר לו את הכסף. (8)

ושמואל, אמר לך: כי אזלינן בתר רובא, אימתי אנו הולכים לפי הרוב, רק באיסורא, אבל בממונא, לא. שהרוב אינו קובע בדיני ממונות. ומאחר שיש מיעוט אנשים הקונים שוורים לשחיטה, הרי זה כאילו ספק השקול. ובכל ספק בדיני ממונות, המוציא מחברו, עליו הראיה. (9) הלכך, אין הקונה יכול להוציא מהמוכר את כספו, אלא המקח קיים, והשור נשאר בידי הקונה, והכסף נשאר ביד המוכר. (10)

(סימן: אשה, ועבד, שור, שורין, ופירות) [אלו הם סימני הקיצור לענינים שמהם דנה הגמרא להוכיח כאחד מהצדדים במחלוקת רב ושמואל]. מיתיבי קושיה לרב, הסובר שהולכים בממון אחר הרוב, ממה ששנינו במסכת כתובות [טו ב]: דתנן: האשה שהתאלמנה או שנתגרשה, ובאה לתבוע את כתובתה מבעלה או מיורשיו, ושטר הכתובה אבד לה, ואין יודעים כמה היה כתוב בה. והיא אומרת: בתולה נישאתי, והרי כתובתי מאתיים זוז, והוא אומר: לא כי, לא כך הוא, אלא אלמנה נשאתיך, וכתובתך היא רק מאה זוז. [וכמו כן אם נתאלמנה, היורשים אומרים: אבינו נשא אותך אלמנה ולא בתולה].

אם יש עדים שיצאה האשה מבית אביה בשעת הנישואין בהינומא, בצעיף על ראשה, כשהוא משורבב על עיניה, וראשה פרוע, שער ראשה מוטל על כתיפה, כדרך שהיו נוהגים להוציא את הבתולות מבית אביהן לבית החתונה, הרי תשלום כתובתה הוא מאתיים זוז, כדין כתובת אשה הנישאת בתולה.

ומוכיחה הגמרא: טעמא דאיכא עדים, רק אז היא נוטלת מאתיים בכתובתה, הא אם ליכא עדים, לא. אין היא נאמנת, אלא נוטלת רק מאה זוז, כמי שנישאת אלמנה.

ואמאי? לימא הלך אחר רוב הנשים, ורוב נשים שבעולם בתולות נישאות, וגם בלי עדים תטול מאתיים בכתובתה מכח

הרוב? (11)

ומוכח מכאן שאין הולכים בממון אחר הרוב, אלא משאירים את הממון ביד המוחזק כל עוד שאין הוכחה ברורה להוציא ממנו. וקשיא לרב!

ומתרצינן: אמר רבינא: שם, בכתובה, הדין הוא שונה, משום דאיכא למימר, יש לנו לומר כך: אכן רוב נשים בתולות נישאות, ורק מיעוט מהנשים נישאות אלמנות. אך מאידך, וכל הנישאת בתולה, יש לה קול. הרבה אנשים זוכרים אם היא יצאה בהינומא או לא. וזו, הואיל ואין לה קול שיצאה בהינומא, איתרע לה רובא. בטל בכך הרוב של "רוב נשים, בתולות נישאות", ולכן היא אינה נאמנת לומר שנישאה בתולה.

ומקשינן: אי, אם כדבריך, שכל הנישאות בתולות יש להן קול, אם כן, כי איכא עדים שיצאה בהינומא מאי הוי!? והרי אפילו מעידים עדים שאשה זו יצאה בהינומא, הרי כיון שלא יצא עליה קול שיצאה בהינומא, לא נאמין להם, שהרי מדלית לה קול, כיון שאין לאשה זו קול שיצאה בהינומא, בהכרח שהעדים הללו, סהדי שקרי נינהו, עדי שקר הם, כי אילו אכן היא היתה בתולה, היו הרבה זוכרים שיצאה בהינומא, שהרי אמרת כל אשה הנישאת בתולה, יש לה קול!? (12)

ומשנינן: אלא, לא כך אמר רבינא, שכל הנישאת בתולה יש לה קול. אלא רק רוב הנישאות בתולות, יש להן קול. וזו, הואיל ואין לה קול, איתרע לה רובא, שהרוב של "הנישאות בתולות יש להן קול" סותר ומחליש את הרוב של "רוב נשים, בתולות נישאות", והרי הדבר שקול, אם היא נישאה בתולה או אלמנה, והמוציא מחבירו עליו הראיה. אבל אם יבואו עדים, נאמינם שהיתה בתולה, כיון שיש מיעוט של בתולות שאין להן קול, ומן הסתם זו היא מן המיעוט.

תא שמע ראיה נגד שמואל, מהא דתניא [קידושין יא]: המוכר עבד לחברו, ונמצא שהעבד הוא גנב או קוביוסטוס, גונב נפשות, (13) הגיעו לקונה. כלומר, הרי הוא שלו, ואין המקח בטל בשל כך, מפני שסתם עבדים, גנבים הם, והקונה עבד, יודע שמן הסתם הוא גנב.

אבל אם נמצא העבד שהוא לסטים מזויין, ודבר זה אינו שכיח בעבדים, והקונה לא קנהו על דעת כן, (14) או שהיה העבד הזה "מוכתב למלכות", שחטא למלכות עד שציוה המלך להרוג אותו כל מוצאו, אומר לו הקונה למוכר: הרי שלך לפניך. שזה, מקח טעות הוא.

דף צג.

ומוכיחה הגמרא: רישא, שנמצא העבד שהוא גנב או קוביוסטוס, (תחילת העמוד) מאי טעמא? מדוע אין המקח בטל? והרי אין לך מום גדול מזה שהוא גנב או קוביוסטוס!?

לאו, האם לא, משום דרובא, הכי איתנהו. שרוב העבדים הם כך, ועל דעת כן קנה אותו!

ומוכח שגם בממון הולכים אחר הרוב, וקשיא לשמואל, כי לדבריו, שאין הולכים בממון אחר הרוב, הרי זה כאילו שהקונה לא ידע שהעבד הוא גנב, ואם כן מדוע לא הוי מקח טעות!? (15) ומשנינן: לא רוב העבדים הם גנבים או קוביוסטוסים, אלא כולהו הכי איתנהו. כולם הם כך, וגם שמואל מודה שאין כאן מקח טעות, שהרי זה הקונה יודע מכך, והרי זה כאילו אמר לו המוכר בפירוש שהעבד הוא גנב או קוביוסטוס.

תא שמע ראיה לדברי שמואל מהא דתנן בבבא קמא [מו א]: שור תם שנגח את הפרה שהיתה מעוברת, ונמצא עוברה מת מוטל בצדה, ואינו ידוע אם עד שלא נגחה, עוד לפני שנגח אותה השור, ילדה [הפילה אותו הפרה], ואין בעל השור חייב לשלם על הולד.

או אם משנגחה, רק לאחר הנגיחה ילדה, שמחמת הנגיחה הפילה אותו הפרה. ובעל השור חייב לשלם גם על מות הולד. (16) הרי בעל השור משלם חצי נזק לפרה, עבור הפרה כיון שבודאי הזיק אותה, כדין תם שמשלם רק חצי נזק. וכן משלם הוא רביע נזק לולד, שהואיל והדבר הוא בספק אם הוא חייב לשלם עבור הולד חצי נזק כדין שור תם, או שמא הוא פטור מכלום, הרי זה ממון המוטל בספק, וחולקין. (17) ומשלם בעל השור עבור הולד רק רבע מהנזק, דהיינו חצי הממון המוטל בספק.

ומוכיחה הגמרא: ואמאי הוא משלם רק רביע נזק לולד? לימא, הלך אחר רוב פרות שבעולם, ורוב פרות מתעברות ויולדות ולד בר קיימא, ואינן מפילות. והא, גם פרה זו, היא מן הרוב, והיתה עתידה ללדת ולד בר קיימא. ומה שהפילה, ודאי מחמת נגיחה הפילה. ואם כן, על בעל השור לשלם את כל חצי הנזק גם עבור הולד, שהרי אין כאן ספק כלל שהשור שלו גרם להפלת הולד!? (18)

אלא ודאי, אין הולכים בממון אחר הרוב. אלא הדבר נשאר בספק שקול, ולכן הם חולקין ביניהם את הממון המסופק. וקשיא לרב, הסובר שגם בממון הולכים אחר הרוב.

ומשנינן: לעולם הולכים בממון אחר הרוב, והתם, משום דמספקא לן, שגם אם נלך אחר הרוב ונחליט שאכן הפרה הפילה את ולדה מחמת נגיחת השור, עדיין יש לנו ספק אם לחייב את בעל השור על כך:

דאיכא למימר, מצד אחד, מקמה אתא, יתכן שהשור בא כנגד הפרה, ומביעתותא, בגלל הפחד מהשור הבא לקראתה לנוגחה הפילה, עוד לפני הנגיחה. ואם כן, בעל השור פטור, שהרי אפילו אדם המבעית את חברו וגרם לו נזק פטור מלשלם, כי זה רק "גרמא", וגרמא בנזקין פטור בדיני אדם וחייב רק בדיני שמים. וכל שכן בהמתו של אדם שהבעיתה בהמה אחרת, שבעל הבהמה פטור. (19) ואיכא למימר מהצד השני, מאחורה אתא, יתכן שהשור בא מאחורי הפרה, והיא לא ראתה אותו קודם הנגיחה שתיבהל ממנו, ומינגח נגחה, והפילה. ורק מחמת הנגיחה הפילה, ובעל השור חייב לשלם על הולד.

ולכן, הוי ממון המוטל בספק. וכל ממון המוטל בספק, חולקין.

ודנה עתה הגמרא: לימא כתנאי!? האם נאמר שרב ושמואל נחלקו במחלוקת של תנאים.

דתניא: שור שהיה רועה בשדה יחד עם עוד שוורים השייכים לאנשים אחרים, ונמצא שור הרוג בצדו על ידי נגיחה או נשיכה, ואין ידוע מי הרג אותו, אף על פי שזה מנוגח, וזה מועד ליגח, שהשור הנמצא ליד השור ההרוג הוא שור המועד, או זה מנושך וזה מועד לישוך, בכל זאת אין אומרים "בידוע שזה נגחו וזה נשכו", ונחייב את בעליו על הנזק. אלא הדבר בספק, שמא שור אחר הרגו, כי אין הולכים בממון אחר אומדנא. (20) רבי אחא אומר: אם היה גמל האוחר בין הגמלים, העוסק בתשמיש רביעה [שדרך תשמישו אחור כנגד אחור] ודרך בהמות בשעת תשמיש להשתגע ולהכות בהמות שסביבם, (21) ונמצא גמל הרוג בצדו, בידוע שזה הרגו. והיינו, רבי אחא חולק על תנא קמא, וסובר שהולכים אחר החזקה, שמן הסתם הגמל האוחר הוא שהרגו. וכל שכן בשור המועד, שכבר נגח שלש פעמים, שחזקה עליו שהוא זה שהרג את השור שלצדו.

סברוה, סברו בני הישיבה, דרובא וחזקה, כי הדדי נינהו. שדין אחד להם, שאם הולכים בממון אחר החזקה, הולכים גם אחר הרוב.

ואם כן, לימא, רב דאמר כרבי אחא, שהולכים בממון אחר החזקה, והוא הדין שהולכים אחר הרוב.

ושמואל דאמר כתנא קמא, שאין הולכים בממון אחר החזקה, וגם לא אחר הרוב.

ודחינן: אמר לך רב: אנא דאמרי, אפילו לתנא קמא. כי עד כאן לא קאמר תנא קמא התם, אלא דלא אזלינן בתר חזקה, אבל בתר רובא כן אזלינן, כי רוב עדיף מחזקה. והתנא קמא יודה שהולכים אחר הרוב בדיני ממונות, למרות שלא הולכים בו אחר החזקה. (22)

ושמואל אמר לך: אנא דאמרי, אפילו לרבי אחא. כי עד כאן לא אמר רבי אחא התם, אלא דאזלינן בתר חזקה, משום דהוא גופיה מוחזק, הגמל עצמו מוחזק להרוג בשעת תשמיש, ולכן אנו תולים שמן הסתם הוא זה שהרגו. אבל בתר רובא, שהוא דבר שאינו בגוף השור, אלא שמכח רוב השוורים שבעולם אנו רוצים לדון גם עליו, לא אזלינן. (23)

תא שמע ראיה לשמואל, מהא דתנן במשנתנו: המוכר פירות לחברו, וזרען ולא צמחו, ואפילו זרע פשתן. אינו חייב באחריותן.

מאי לאו, האם אין משנה באה לומר, שאפילו זרע פשתן, דרובא לזריעה זבני, שרוב הפשתן הנקנה בעולם מיועד לזריעה, ואפילו הכי, לא אזלינן בתר רובא לבטל את המקח משום שהפשתן לא היה ראוי לזריעה.

וקשיא לרב!? (24)

ומשנינן: תנאי היא, מצינו שנחלקו בזה תנאים, אם הולכים בממון אחר הרוב, ורב יסבור כאותו תנא הסובר שהולכים בממון אחר הרוב.

דתניא: המוכר פירות לחברו וזרען ולא צמחו. אם היו אותם הפירות זרעוני גינה שאין נאכלין כלל, חייב באחריותן.

ואם היו זרע פשתן, שראוי גם לאכילה, נאמרו בזה שלש דעות:

א. אינו חייב באחריותן, דברי תנא קמא.

דף צג:

ב. רבי יוסי אומר: (תחילת העמוד) נותן לו דמי זרע. המוכר חייב להחזיר לקונה את הכסף ששילם עבור זרע הפשתן. משום שהולכים אחר הרוב, ורוב הפשתן שבעולם נקנה לזריעה, והרי זה מקח טעות.

ג. אמרו לו חכמים לרבי יוסי: אמנם רוב הפשתן בעולם נקנה לזריעה, אך הרבה אנשים לוקחין אותו לדברים אחרים, למאכל ולרפואה. וכנגד אדם אחד שקונה עשרה סאים לזריעה, יש מאה אנשים שקונים סאה אחת [ביחד] למאכל ולרפואה. (25) והולכים אחר רוב האנשים ולא אחר רוב הפשתן. הלכך לא הוי מקח טעות בכך שלא היה ראוי לזריעה.

ועתה דנה הגמרא, ומבארת מי הם התנאים החולקים:

מאן תנאי? מי הם התנאים שאמרנו זה עתה שהם חולקים במחלוקת של רב ושמואל, האם הולכים בממון אחר הרוב? (26)

אילימא רבי יוסי והחכמים ש"אמרו לו", שרבי יוסי הולך אחר הרוב, וחכמים ש"אמרו לו" אינם הולכים אחר הרוב. אין זה נכון.

כי הרי תרוייהו, בתר רובא אזלי. שניהם סוברים שהולכים אחר הרוב, אלא שהם חולקים אחר איזה רוב הולכים: מר, חכמים ש"אמרו לו", אזיל בתר רובא דאינשי, הם סוברים שהולכים אחר רוב האנשים שקונים זרע פשתן, והם קונים אותו לאכילה. ולכן הם פוטרים את המוכר מלשלם לקונה עבור הפשתן שאינו ראוי לזריעה.

ומר, רבי יוסי, אזיל בתר רובא דזריעה. הוא הולך אחר רוב הפשתן שמיועד לזריעה ולא לאכילה. ולכן הוא סובר שהמקח טעות.

אלא, בהכרח, אלו הם התנאים החולקים ביניהם:

אי או תנא קמא ורבי יוסי.

אי או תנא קמא ו"אמרו לו".

דהיינו, תנא קמא ודאי סובר שאין הולכים בכלל בממון אחר הרוב. [ואי אפשר לומר שלכן הוא פוטר את המוכר מלשלם משום שהולכים אחר רוב האנשים ולא אחר רוב הזריעה, שאם כן היינו "אמרו לו"].

ואילו רבי יוסי ו"אמרו לו", שניהם סוברים שהולכים בממון אחר הרוב, אלא שהם חולקים ביניהם מהו הרוב שהולכים אחריו. (27)

תנו רבנן: המוכר לחברו זרעוני גינה שאינן נאכלין כלל, וזרען ולא צמחו, מהו נותן לו? מה משלם המוכר לקונה?

דמי זרע. הוא מחזיר לו רק את הכסף שהוא שילם עבור הזרעונים, ולא הוצאה. הוא אינו חייב לשלם לו עבור מה שהשקיע בחרישה ובשכר הפועלים. משום שזה רק גרמא בעלמא, שגרם לו הפסד, וגרמא בנזקין פטור.

ויש אומרים: משלם לו אף הוצאה. גם על מה שהפסיד בהוצאות החרישה ושכר הפועלים. (28)

והוינן בה: מאן יש אומרים? מי הוא התנא הסובר שצריך לשלם לו גם את ההוצאה? (29)

אמר רב חסדא: רבן שמעון בן גמליאל היא.

ודנה הגמרא: הי רבן שמעון בן גמליאל? איזה רבן שמעון גמליאל, כלומר היכן מצינו שרבן שמעון בן גמליאל סובר כן.

אילימא, אם תאמר שהוא רבן שמעון בן גמליאל דמתניתין.

דתנן: המוכר פירות לחברו וזרען ולא צמחו, ואפילו זרע פשתן, אינו חייב באחריותן.

ואימא סיפא, שכתוב בסיפא של המשנה: רבן שמעון בן גמליאל אומר: זרעוני גינה שאינן נאכלין חייב באחריותן.

ולכאורה תקשי, הרי תנא קמא נמי הכי קאמר, גם הוא סובר כן, שהרי הוא אומר זרע פשתן הוא דאינו חייב באחריותן, משום שיש מיעוט ממנו שנקנה לצורך אכילה, ומשמע, הא זרעוני גינה, שאינן נאכלין כלל, חייב באחריותן. ובמה נחלקו התנא קמא ורבן שמעון בן גמליאל?

אלא לאו, האם לא, בהכרח, הוצאה איכא בינייהו. המחלוקת ביניהם היא, האם המוכר צריך לשלם גם את ההוצאה, או לא.

מר תנא קמא סבר, כי רק דמי זרע הוא משלם.

ומר, רבן שמעון בן גמליאל, סבר, אף הוצאה. (30)

הרי לנו שרבן שמעון בן גמליאל הוא התנא שסובר שמשלם גם עבור ההוצאה.

ודוחה הגמרא: ממאי, מנין לך שאכן כך היא דעתו של רבן שמעון בן גמליאל!?

דלמא איפכא, שמא התנא קמא הוא הסובר שחייב גם בהוצאה, ורבן שמעון בן גמליאל מחייב רק בדמי זרע. ואם כן, יתכן לומר שבברייתא דלעיל, התנא קמא הוא רבן שמעון בן גמליאל, והיש אומרים הם התנא קמא.

ומשנינן: הא, לא קשיא. משום שכל תנא בתרא, לטפויי מילתא קאתי, הוא בא להוסיף על דברי קודמו. ואם כן, רבן שמעון בן גמליאל בא להוסיף על דברי התנא קמא שגם על ההוצאה חייב לשלם.

ועדיין מקשינן: ודלמא אין כאן מחלוקת כלל בין תנא קמא ורבן שמעון בן גמליאל, אלא כולה, כל המשנה, רבן שמעון בן גמליאל היא, ולא מדובר כלל בענין התשלום עבור ההוצאה. וחסורי מחסרא, והכי קתני:

המוכר פירות לחברו, וזרען, ולא צמחו אפילו זרע פשתן, אינו חייב באחריותן, דברי רבן שמעון בן גמליאל. שרבן שמעון בן גמליאל אומר: זרעוני גינה שאינן נאכלין, חייב באחריותן. ומשמע כי דוקא זרעוני גינה שאינן נאכלין כלל. הא זרע פשתן, שראוי לאכילה, אינו חייב באחריותן. (31)

ועדיין איננו יודעים היכן אמר רבן שמעון בן גמליאל שהמוכר זרעוני גינה חייב לשלם גם את ההוצאה.

ומשנינן: אלא הא רבן שמעון בן גמליאל.

דתניא: המוליך חטין לטחנת הקמח לטחון. והדרך היא ללתות [להשרות] את החטים במים לפני הטחינה, ולכותשן במכתשת כדי להסיר את הקליפה החיצונה כדי שתהא סולת נקיה. והטוחן לא לתתן את החטים, ועשאן סובין שהקמח יצא גס וגרוע, או מורסן, קמח גס אך פחות גרוע מסובין.

או שנתן קמח לנחתום כדי שיאפה לו פת, ואפאו פת ניפולין, שמתפורר ונופל.

או שנתן בהמה לטבח לשוחט, וניבלה -

בכל אלו חייב לשלם לו מפני שהוא כנושא שכר [עיין בהערה (32)].

רבן שמעון בן גמליאל אומר: מלבד התשלום על הנזק שנגרם לו, נותן לו גם דמי בושתו, שנתבייש בפני אורחיו על שהזמינם ואין לו מה להאכילם, ודמי בושת אורחיו, שהלכו כלעומת שבאו.

ואם כן, כל שכן שרבן שמעון בן גמליאל מחייב לשלם עבור ההוצאה שהלה הפסיד ממון בגללו.

וזהו אם כן, רבן שמעון בן גמליאל שמחייב על ההוצאה.

וכן היה רבן שמעון בן גמליאל אומר: מנהג גדול היה בירושלים: המוסר סעודה לחבירו שיכין לו את הסעודה לצורך אורחיו, וקלקלה, נותן לו דמי בושתו ודמי בושת אורחיו. (33)

עוד מנהג גדול היה בירושלים: מפה היתה פרוסה על גבי הפתח. כל זמן שמפה פרוסה, אורחין נכנסין. שזה סימן שבעל הבית חפץ שיכנסו אורחים. (34) נסתלקה המפה, אין האורחין נכנסין, שזה סימן שבעל הבית אינו רוצה שיכנסו עתה אורחים. ותקנה טובה היא להכנסת אורחים שידעו היכן הם יכולים לאכול. (35)

מתניתין:

המוכר פירות [תבואה] לחבירו, הרי זה הקונה מקבל עליו רובע הקב טנופת [פסולת] לכל סאה של תבואה שקנה. לפי שסתם תבואה יש בה פסולת ביחס של אחד לעשרים וארבע [הסאה היא ששה קבין].

וכן המוכר תאנים לחבירו, מקבל עליו עשר תאנים מתולעות, לכל מאה תאנים, דהיינו עשירית, שהדרך להיות בהם כן.

וכן המוכר מרתף של יין לחבירו, מקבל עליו עשר קוססות, עשר חביות של יין מקולקל, למאה חביות.

וכן המוכר קנקנים כדים בשרון, (36) מקבל עליו עשר פיטסות, כדים רעועים, למאה. (37)

גמרא:

תאני בר קטינא: מה שנאמר במשנה שהקונה מקבל עליו רובע טנופת, אין הכוונה לרובע של עפרורית, שעל תערובת של עפרורית אין האנשים מוחלים, אלא רובע קטנית לסאה, שאם היה תערובת של קטניות בתבואה, הרי הקונה מקבל עליו עד רובע הקב לסאה תבואה.

ומקשינן: וכי עפרורית לא מקבל עליו הקונה?

והאמר רבה בר חייא קטוספאה משמיה דרבה: הבורר צרור מגרנו של חבירו, שהוציא לו צרור [עפרורית] מתוך החטים שלו, וגרם לו נזק בכך, שהיה יכול למכור את החטים ביחד עם הצרור המעורב בהם, (38) (תחילת העמוד) נותן לו דמי חטין, צריך לשלם לו כאילו הצרור היה חטים. (39)

הרי שגם עפרורית מותר למכור עם החטה!

דף צד.

ומשנינן: קטנית, אפשר שיהא מעורב אפילו רובע. אבל עפרורית, אפשר רק פחות מרובע. ואפילו במשהו פחות מרובע, ובלבד שלא יהא רובע שלם. והמשנה שאומרת אפילו רובע, בהכרח שמדברת בקטנית ולא בעפרורית. ואילו רבה שמדבר בעפרורית, היינו כשהיה מעורב פחות מרובע.

ועדיין מקשינן: וכי עפרורית, רובע, לא מקבל עליו הקונה?

והא תניא: המוכר פירות לחבירו, הרי אם היו חטין, מקבל עליו רובע קטנית לסאה.

ואם היו שעורים, מקבל עליו רובע נישובת [קש הנזרה ברוח הנושבת] לסאה.

ואם היו עדשים, מקבל עליו רובע עפרורית לסאה.

מאי לאו, הוא הדין לחטים ולשעורין שמקבל עליו רובע עפרורית. ומה שנקט לה רק לגבי עדשים, הוא משום שהדרך להיות שם עפרורית, כשם שקטנית מצויה בחטים, ונישובת בשעורים.

וקשיא לרב קטינא, שאומר בחטים אינו מקבל עליו רובע עפרורית.

ומשנינן: לא, אלא דוקא בעדשים הוא מקבל עליו רובע עפרורית, כי שאני עדשים, דמיעקר עקרי להו. שעוקרים אותם עם השרש מהאדמה ולא קוצרים אותם, ולכן מצוי בהם הרבה עפרורית. (40)

ומקשינן: אלא טעמא דעדשים דמיעקר עקרי להו, אם כדבריך, שרק עדשים מצוי בהם עפרורית בגלל שעוקרים אותם, אבל חטי ושערי, לא מצוי בהם עפרורית. אם כן, תפשוט מיניה, תוכיח מהברייתא ראיה למה שתירצת לעיל שבחטי ושערי, דעפרורית לא מקבל. שבחטים ושעורים אין הקונה מקבל עליו רובע עפרורית כי אם פחות מרובע. שאם לא כן, היה לו לתנא להשמיענו בחטים ושעורים, וכל שכן בעדשים.

ודחינן: אין ראיה מהברייתא. אלא לעולם, אף בחטי ושערי מקבל עליו רובע עפרורית. ומכל מקום, עדשים איצטריכא ליה לתנא להשמיענו, דסלקא דעתך אמינא, שהייתי סבור לומר, שעדשים, כיון דמיעקר עקרי להו, אם כן אפילו יותר מרובע עפרורית נמי לקבל עליו הקונה.

קא משמע לן שאפילו בעדשים רק רובע הוא מקבל ולא יותר.

אמר רב הונא: אם בא הקונה לנפות את התבואה מן הפסולת, שנראה לו שיש בה הרבה פסולת, והוא רוצה להיווכח אם אין שם יותר מרובע הקב לסאה, מנפה את כולן. אם מצא שם יותר מרובע, חייב המוכר לשלם לו או לתת לו פירות אחרים כנגד כל הפסולת, (41) ואינו יכול לומר לו שאת הרובע כבר קבלת, ואשלם לך רק את העודף.

אמרי לה: דינא. יש אומרים שכך הוא מעיקר הדין.

ואמרי לה: קנסא. יש אומרים שהוא רק קנס על המוכר ולא מעיקר הדין.

ומבארת הגמרא: אמרי לה דינא, כי הם סוברים שמאן דיהיב זוזי, אפירי שפירי יהיב. הקונה תבואה, בעצם אינו מוחל כלל על הפסולת המעורבת בה, אלא שבגלל הטורח לנפות את התבואה מן הפסולת המעטה המעורבת בה, הוא מוחל עליה. ודוקא רובע לא טרח איניש, בשביל רובע קב פסולת לא משתלם לו לטרוח ולנפות, כיון שיצא שכרו בהפסד טרחתו. אבל כאשר נראה לו שיש יותר מרובע, טרח איניש, הוא טורח לנפותה. (42) וכיון דטרח, טרח בכוליה. מאחר שהתחיל לטרוח בניפוי הפסולת, אין לו קושי לגמור את הניפוי של כל הפסולת. וממילא הוא אינו מוחל אף על רובע הקב של פסולת. ולכן המוכר חייב לשלם לו הכל מעיקר הדין.

ואמרי לה קנסא, כיון שהם סוברים, שמעיקר הדין הקונה מוחל אפילו על יותר מרובע פסולת, כי הוא יודע שכך הוא הדרך בתבואה להימצא בה פסולת. אלא שעד רובע לסאה, שכיח שימצא פסולת. ואילו יותר מכך לא שכיח. ואנו חושדים שאיהו הוא דעריב, שהמוכר בעצמו עירב את כל הפסולת. וכיון דעריב, קנסוהו רבנן בכוליה, שישלם את כל הפסולת. (43)

[סימן: כל תרי שטרי דראבין בר רב נחמן אונאה וקבלנותא] [סימני הברייתות שמהם דנה הגמרא להוכיח במחלוקת שתי הלשונות אם הוא דינא או קנסא].

מיתיבי: תנן במסכת כלאים [ב א]: כל סאה של זרעים שיש בה, שמעורב בה רובע הקב ממין אחר של זרעים, ימעט מהמין האחר עד שיפחת מרובע, ואז יוכל לזורעם יחד. (44) שזה השיעור בכלאי זרעים, שאם מין אחד הוא פחות מאחד חלקי עשרים וארבע מהמין השני [כמו היחס של רובע הקב לסאה] הוא בטל לגביו, ומותר לזורעם יחד.

סברוה, סברו בני הישיבה, דרובע דכלאים האוסר את הסאה, הוא השיעור מן התורה, משום שאז הוא חשוב ולא מתבטל כמו דין היתר מרובע דהכא, לגבי מקח וממכר, שביתר מרובע פסולת לסאה הוא חשוב, ואין הקונה מקבלו עליו. (45)

וקא תני: ימעט. די בכך שיפחות מרובע, ואין קונסים אותו להוציא את כולו.

ואם כן, קשה, מדוע לגבי מכירה, שהוא דין קל יותר [שהרי בדיני ממונות יכולים בית דין להפקיר ממון של אדם זה לחבירו] אנו קונסים את המוכר שישלם לו על הכל?

ודוחה הגמרא: לא. אלא רובע דכלאים, דינו כי רובע דהכא, שהוא בטל.

ומיד שואלת הגמרא: אי הכי, אמאי ימעט?

ומתרצת: משום חומרא דכלאים אמרו חכמים שימעט מרובע, ולא מעיקר הדין. לכן די שימעט מהרובע, שהרי מצד הדין לא היה צריך בכלל למעט. אבל אם היה שם יותר מרובע, שהוא אסור מעיקר הדין, היה צריך באמת להוציא את הכל. (46)

דף צד:

והוינן בה: אי הכי, שרק משום חומרא הוא צריך למעט, (תחילת העמוד) אימא סיפא של המשנה בכלאים: רבי יוסי אומר: יבור, יברור מתוך התערובת את כל הרובע של המין האחר.

אי אמרת בשלמא שרובע בכלאים כיותר מרובע טנופת במקח וממכר דמי, ומצד הדין הוא צריך למעט, אם כן, אפשר לומר שבהא קא מיפלגי התנא קמא ורבי יוסי -

תנא קמא סבר, לא קנסינן התירא אטו איסורא, שאין קונסין אותו למעט גם את הרובע שהוא התירא בגלל היותר מרובע שהוא איסורא.

ורבי יוסי סבר, קנסינן התירא אטו איסורא, שקונסים אותו למעט גם את הרובע למרות שהוא התירא.

אלא אי אמרת רובע בכלאים כרובע טנופת דמי, ואין צריך מן הדין למעטו, אם כן, אמאי אמר רבי יוסי שיבור? כיון שאינו אלא חומרא, למה צריך להוסיף עוד חומרא, שימעט את הכל?

ומשנינן: התם, היינו טעמא דרבי יוסי, משום דמיחזי כי מקיים בכלאים. מאחר שהוא כבר התחיל למעט מהמין האחר, הרי אם הוא ישאיר ממנו קצת ויזרע אותו ביחד עם המין השני, זה נראה כאילו הוא בכוונה רוצה לזרוע כלאים. (47)

תא שמע מהא דתנן בבבא מציעא [לז א]: שנים שהפקידו אצל אדם אחד, זה הפקיד בידו מנה, וזה הפקיד בידו מאתים. וכשבאו ליטול את פקדונם:

זה אומר: המאתים זוז שלי הם, שאני הפקדתים. וזה אומר: המאתים זוז שלי הם, שאני הפקדתים.

הרי הנפקד נותן לזה מנה ולזה מנה, והשאר יהא מונח עד שיבא אליהו, ויאמר מי הוא בעל המאתים זוז.

הרי שאין קונסים את הרמאי שביניהם שיפסיד גם את המנה. ומדוע כאן קונסים את המוכר שישלם גם את הרובע?

ומתרצינן: הכי השתא!? מהו הדמיון!? והרי אין הדברים דומים כלל, כי התם, ודאי יש מנה למר ומנה למר אצל הנפקד, ובאותה מנה לא שיקר הרמאי, ולמה נקנסנו עליה. אבל הכא, בתערובת הפסולת בתבואה, מי יימר דלאו כוליה ערובי עריב. שהרי רגלים לדבר שהוא עירב בידים פסולת, שהרי יש יותר מרובע, ואם כן, שמא הוא עירב את כל הפסולת, ומן הדין לקונסו על הכל. (48)

תא שמע מסיפא של המשנה בבבא מציעא: אמר רבי יוסי: אם כן, שאתה נותן לכל אחד מנה, מה הפסיד הרמאי? והרי נטל את כל מה שהפקיד, ולא יודה לעולם על האמת.

אלא, הכל יהא מונח עד שיבא אליהו. כי אז יפסיד הרמאי את המנה שיש לו, וסופו שיודה.

הרי מכאן ראיה לדעת היש אומרים, שקונסים גם את הרובע כמו שקונסים כאן את הרמאי על המנה.

ודחינן: הכי השתא!? התם, ודאי איכא רמאי. אחד מהם הוא ודאי רמאי וראוי לקונסו. הכא, מי יימר דערובי עריב!? שמא המוכר לא עירב כלל פסולת, ולכן, מספק, לא נקנסנו.

תא שמע מהא דתניא במסכת בבא מציעא [עב ב]: שטר שיש בו רבית, שכתוב בו פלוני לוה מפלוני מנה במאתיים, קונסין אותו את המלוה, ואינו גובה לא את הקרן ולא את הרבית, דברי רבי מאיר. (49)

הרי שקונסים גם את ההיתר בגלל האיסור, וראיה לשיטת הסוברים שקונסים את המוכר שישלם גם את הרובע.

ודחינן: הכי השתא!? התם, משעת כתיבה הוא דעבד ליה שומא. כבר מעת כתיבת השטר שם המלוה על הלוה נשך, ועבר בכך על איסור של "לא תשימון עליו נשך", הלכך יש לקונסו. אבל הכא, מי יימר דערובי עריב. ועל הספק אין לקנוס את המוכר.

תא שמע מסיפא של אותה ברייתא: וחכמים אומרים: גובה את הקרן ואינו גובה את הרבית.

הרי להיפך, שאין קונסים התירא אטו איסורא. ואם כן, קשיא למאן דאמר שקונסים את המוכר שישלם גם את הרובע? (50) ומשנינן: הכי השתא!? התם, ודאי קרנא, דהתירא הוא. על הקרן לא עבר המלוה שום איסור, ולכן אין ראוי לקונסו שיפסיד גם את הקרן. אבל הכא, מי יימר דכוליה לא ערובי עריב!? שמא הוא פשע בכל הפסולת שעירבו בידים, לכן ראוי לקונסו על הכל.

תוכן העניינים

חברותא על בבא בתרא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה