אור ברסלב
חברותא על בבא בתרא פרק שלישי - חזקת הבתים › דף מב.

חברותא על בבא בתרא· הרב יעקב שולביץ

פרק שלישי - חזקת הבתים · דף מב.

דף מא:

ומשנינן: לעולם מכירה בעדים אין לה קול, אלא שמכל מקום סובר רב שאין לחוש לפסידא דלקוחות, משום דהתם - גבי מוכר שדהו בעדים - לקוחות (תחילת העמוד) אינהו אפסידו אנפשייהו [הלקוחות הפסידו בעצמם], כלומר, אילו היו הלקוחות חוקרים בדבר היו הם יודעים שהמוכר בעל חוב הוא, והיות ולא ביררו - הפסידו; אבל גבי שלשה לקוחות, לא עלתה על דעתו של המערער לבדוק שמא מכירה יש כאן, כי אדרבה סבר ודאי חוששים הם מחזקת שלש שנים של אדם אחד.

שבה הגמרא ומקשה על דברי רב שאמר: המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים:

ומי אמר רב הכי [היתכן שאמר רב כן]!?

והתנן: המלוה את חבירו בשטר שיש לו קול, הרי זה גובה מנכסים משועבדים, (1) אבל המלוה את חבירו על ידי עדים גובה מנכסים בני חורין בלבד, ומשום שאין קול להלואה זו, ואין יודעים הלקוחות להיזהר.

ואם כן הרי הוא הדין חוב של אחריות, שאם לא נעשה על ידי מכירה בשטר, שאינה גובה אלא מנכסים בני חורין; ותיקשי לרב!?

וכי תימא, שמא תאמר ליישב: אכן מן המשנה מוכח דלא כרב, אך מכל מקום רב תנא הוא [רב כח של תנא יש לו] ופליג על המשנה!?

והא רב עצמו ושמואל דאמרי תרוייהו ככתוב במשנה, מלוה על פה - היינו מלוה בעדים בלי שטר - אינו גובה לא מן היורשים ולא מן הלקוחות, ומשום שמלוה בעדים אין לה קול וחיישינן לפסידא דלקוחות. (2)

ומשנינן: וכי מלוה אזביני קא רמית [ממלוה למקח אתה מקשה]!? והרי חילוק יש ביניהם לענין פסידא דלקוחות:

שהרי מלוה כי קא יזיף הלוה בצנעא יזיף, כי היכי דלא ליתזלו נכסיה עליה, [הלווה אינו לוה אלא בצנעא שלא ידעו שהוא נזקק למעות וילחצו עליו בהורדת מחיר קרקעותיו], ולכן יש חשש לפסידת הלקוחות.

אבל זביני [מכר], הרי אדרבה מאן דזבין ארעא, בפרהסיא זבין, כי היכי דליפוק ליה קלא, [אך המוכר, אדרבה משתדל הוא להודיע על מכירתו בפרסום, כדי שיבואו קונים לקנותו], ולכן אנו אומרים שהלקוחות הפסידו על עצמם, כי אילו היו חוקרים בדבר היה נודע להם.

תנו רבנן:

אכלה האב - לשדה שהיא בחזקת בעליה - שנה אחת בפני המערער ולא מיחה, והבן של המחזיק הראשון אכלה עוד שתים שנים נוספות; או שאכלה האב שתים שנים, והבן שנה אחת, או שאכלה האב שנה אחת, והבן שנה אחת, והלוקח מן הבן בשטר אכלה שנה נוספת, הרי זו חזקה. (3)

ומקשינן: למימרא דלוקח מיורש (4) ואפילו בשטר אית ליה קלא [האמנם כן הוא הדבר שהקונה בשטר יש לו קול, ולכך אין יכול המערער לטעון, חשבתי שחוששים אתם להחזיק שלש שנים באחד, משום שיראים אתם להחזיק]!?

ורמינהי מהא דתניא:

אכלה המחזיק בפני האב של המערער שנה אחת, וטוען המחזיק שקנה את השדה מאביו של המערער, ואכל עוד בפני הבן שתים שנים; או שאכלה בפני האב שתים שנים, ובפני הבן שנה אחת; או שאכלה בפני האב שנה אחת, ובפני הבן שנה, ובפני הלוקח מן המערער שנה, הרי זו חזקה.

ואי סלקא דעתך: לוקח אית ליה קלא [הלוקח שדה יש קול למכירה שמכרו לו], הרי נמצא שכשמכר המערער את השדה לאחר שנתיים ללוקח אחר, ומכר בשטר, אין לך מחאה גדולה מזו שהרי מודיע הוא שאין הקרקע של המחזיק בה. (5)

אלא ודאי שאין למכירה קול, ו"מחאה" זו אינה מגיעה לידי המערער, ולכן אין זו מחאה; ותיקשי למה דמשמע מן הברייתא הראשונה, שיש קול למכירה בשטר!?

אמר תירץ רב פפא:

כי תניא ההיא ברייתא שמוכח לכאורה ממנה שמכירה בשטר אין לה קול, במוכר את כל שדותיו ללוקח סתם, ואינו מפרט מה הן קרקעותיו, ולעולם יש לשטר קול, אך אין זה חשוב מחאה, כי המחזיק אינו יודע שהמערער טוען איזו טענה על השדה המסויימת שהוא מחזיק.

המשנה הבאה עוסקת בשתי סוגי חזקות:

האחד, חזקת שלש שנים, שהיא בקרקעות ועבדים.

השני, חזקת מטלטלין, שאינה צריכה שלש שנים, אלא כל מה שתחת יד אדם הרי הוא בחזקת שהיא שלו. (1)

תוכן העניינים

חברותא על בבא בתרא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה