חברותא על בבא בתרא· הרב יעקב שולביץ
פרק שלישי - חזקת הבתים · דף לא.
אבל אם לא אכלה אלא שית שנין בלבד, הרי נמצא שקודם אכילת שני חזקה מכרה הבעלים לאחר, שהרי תאריך השטר הוא לפני ארבע שנים, ואין לך מחאה גדולה מזו שמחה בעל הקרקע במחזיק, במה שמכרה לאחר, ואם כן בטלה חזקתו. (1)
מעשה בשנים שנחלקו על שדה:
זה אומר של אבותי וירשתי את הקרקע מהם, ואף אכלתיה שני חזקה -
וזה אומר של אבותי היא וירשתי אותה מהם.
האי אייתי סהדי דאבהתיה היא; והאי אייתי סהדי דאכלה שני חזקה, האחד הביא עדים על כך שהקרקע היתה פעם של אבותיו; ואילו השני - הטוען שהקרקע של אבותיו ואכלה שני חזקה - לא מצא עדים שיעידו כטענתו, אך הביא עדים שהעידו כי הוא אכל שני חזקה.
ובפשוטו היה לנו להעמיד את הקרקע בחזקת זה שהביא עדים ששל אבותיו היתה, שהרי זה שכנגדו אינו טוען שקנה את הקרקע מאבותיו או ממנו, שתועיל לו חזקה לטענתו, ואילו טענתו כנגד העדים הרי אינה כלום; (2) ומכל מקום אמר רבה שיש להאמינו בטענתו ששל אבותיו היתה נגד העדים, ומשום ד"מה לו לשקר", כלומר, יש להאמינו ב"מיגו"!?
שהרי אי בעי אמר ליה לזה שכנגדו: מינך זבנתה, [אילו היה רוצה היה טוען: "קניתיה ממך"], ונאמן אני בכך שהרי אכלתיה שני חזקה; ומתוך שיכול לטעון טענה שתעמידנו בקרקע, יכול הוא לטעון כנגד העדים ולומר ששל אבותיו היא.
אמר ליה אביי לרבה: "מה לי לשקר" במקום עדים שמכחישים אותו - לא אמרינן. (3)
הדר אמר ליה, חזר וטען המחזיק למערער "אין דאבהתך היא וזבינתה מינייהו, והאי דאמרי לך: דאבהתי, כוונתי היתה לומר: דסמיך לי עלה כדאבהתי" -
כלומר, אכן של אבותיך היתה הקרקע וכאשר העידו העדים, אלא שאני קניתיה מהם, ויש להאמינני בטענה זו משום שהחזקתי שני חזקה; שמא תאמר: והרי מתחילה טענתי שמשל אבותי באה לי על ידי ירושה, ולא כפי שאני טוען עתה, אין הדבר כן, שכוונתי היתה לומר: שמוחזק ובטוח אני בשדה זו כאילו ירשתיה מאבותי
-
ויש להסתפק: אם "טוען אדם וחוזר וטוען לתקן דבריו הראשונים כשמכחישם קצת", או אין "טוען אדם וחוזר וטוען"? (4)
עולא אמר: טוען אדם וחוזר וטוען.
נהרדעי אמרי: אינו טוען וחוזר וטוען. (5)
ומודי עולא - הסובר "טוען וחוזר וטוען"
- שאינו יכול לחזור ולטעון באחד משני האופנים הבאים:
א. היכא דאמר ליה בתחילה "של אבותי ולא של אבותיך", דאינו טוען וחוזר וטוען לומר "של אבותיך היא, וקניתיה מהם", ומשום שהוא עוקר לגמרי את דבריו הראשונים.
ב. וכן היכא דהוה קאי בי דינא ולא טען, ואתא מאבראי וטען, [בשעת הדיון בבית הדין לא חזר וטען, אלא עמד בטענתו הראשונה, ויצא לחוץ, ושוב חזר לבית הדין ושינה את טענתו], שאינו חוזר וטוען כשמכחיש קצת את דבריו הראשונים!
ומבארת הגמרא: מאי טעמא אינו חוזר וטוען כשיצא חוץ לבית הדין?
משום דטענתיה אגמריה, [לימדוהו טענות חדשות אוהביו וקרוביו שמחוץ לבית הדין]!
ומאידך מודו נהרדעי שיכול לשנות את טענתו באחד משני האופנים הבאים: א. היכא דחזר ואמר ליה "של אבותי שלקחוה מאבותיך", דחוזר וטוען, כיון שאין כאן הכחשה כלל של דבריו הראשונים אלא שמוסיף עליהם; ובטענה זו עצמה יש להאמינו שהרי יש לו חזקת שלש שנים. (6)
ב. והיכא דאישתעי מילי אבראי לבית דין ולא טען, ואתא לבי דינא וטען, אם בשעה שנתווכחו ביניהם חוץ לבית הדין, טען כטענתו הראשונה, ומשנכנסו לבית הדין שינה את טעמו וטען כטענתו השניה - דחוזר וטוען. (7)
ומבארת הגמרא: מאי טעמא יכול לשנות את טענתו שטען חוץ לבית הדין?
משום דעביד איניש דלא מגלי טענתיה אלא לבי דינא, [עשוי אדם שלא לגלות את טענותיו האמיתיות אלא לבית הדין]. (8)
אמר אמימר: אנא נהרדעא אנא, [אני מאנשי נהרדעא אני], ומכל מקום סבירא לי שלא כשיטתם, אלא דטוען וחוזר וטוען וכשיטת עולא.
ומסיקה הגמרא: והלכתא למעשה: טוען וחוזר וטוען וכשיטת עולא, ומשום שאינו עוקר לגמרי את דבריו הראשונים.
שנים שנחלקו על שדה:
זה אומר של אבותי ואכלתיה שני חזקה, וזה אומר של אבותי! האי אייתי סהדי דאבהתיה ואכלה שני חזקה וכאשר טען, והאי לא אייתי סהדי אלא דאכלה שני חזקה באותן השנים שטען חבירו שהוא אכל שני חזקה, ואילו על טענתו ששל אבותיו היא, לא הביא עדים.
אמר רב נחמן: יש להעמיד את השדה בחזקת זה שהביא עדים כדבריו ששל אבותיו היא; ואף שעדים אלו מוכחשים וספק שקרנים הם, שהרי הוסיפו ואמרו שאכל שני חזקה, ובפרט זה נסתרו דבריהם על ידי עדים אחרים; ומשום -
דאוקי אכילה לבהדי אכילה, ואוקי ארעא בחזקת אבהתא; כלומר: אכן בפרט של החזקה יש כאן עדות מוכחשת שאין להאמינה, מכל מקום הרי אין אנו צריכים לפרט זה שבעדותם, שדי לו במה שהם אומרים ששל אבותיו היא. (9) אמר ליה רבא: איך אתה סומך על עדים אלו, והא עדות מוכחשת היא, כלומר: הרי אחת מכתות העדים העידה עדות שקר, ונפסלה לכל עדיות שבעולם, (10) והיות ואין אתה יודע מי היא, יש לך לפסול מספק את שתיהן!? אמר ליה רב נחמן לרבא: נהי דאיתכחש באכילתה,