חברותא על בבא בתרא· הרב יעקב שולביץ
פרק עשירי - גט פשוט · דף קעה:
הוציא עליו המלווה שטר עם כתב ידו של הלווה, בלא חתימת עדים, שהוא חייב לו מעות, גובה המלוה מנכסים בני חורין (9).
שאינו גובה מנכסים משועבדים, אלא רק באופן שההלוואה כתובה בשטר החתום בעדים, שעל ידי השטר והעדים יחד מתפרסם הדבר, ומשום כך משתעבדים הנכסים לפרעון החוב, כי הלקוחות שקונים את הקרקעות של הלווה אחרי שההלוואה התפרסמה, הם הפסידו לעצמם שלא חקרו בדבר ולא דאגו שישאר קרקע ביד הלווה עבור פרעון החוב, מה שאין כן שטר שאין בו עדים שאינו מתפרסם, ודינו כמלוה על פה (10).
ערב היוצא לאחר חיתום שטרות, שתחת חתימת העדים בשטר ההלואה, כתב הערב: אני פלוני בן פלוני ערב ללווה.
באופן זה גובה המלוה מנכסים בני חורין של הערב, שהואיל ולא חתמו העדים על הערבות, דין הערבות כמלוה על פה.
מעשה ובא לפני רבי ישמעאל ערב שכתב ערבותו אחרי חתימת העדים, ואמר רבי ישמעאל: גובה המלוה מנכסים בני חורין של הערב, כמו ששנינו לעיל.
אמר לו בן ננס לרבי ישמעאל: אינו גובה לא מנכסים משועבדים ולא מנכסים בני חורין, שלדעת בן ננס כל מי שנעשה ערב אחרי שההלואה ניתנה כבר, אין דינו כערב, כי המלוה לא הלוה ללוה על סמך אמונתו והבטחתו של הערב.
אמר לו רבי ישמעאל לבן ננס: למה אינו נחשב ערב ואינו גובה מערב זה אפילו מנכסים בני חורין?
אמר לו בן ננס לרבי ישמעאל: דוגמא לדבר, הרי אדם החונק את אחד בשוק, ותובעו בתוקף שישלם לו את חובו (11), ומצאו חבירו ואמר לו לתוקף "הנח לו ואני אתן לך", והניחו התוקף, אם יבוא התוקף לתבוע את החוב מן החבר שהבטיח לתת - פטור החבר מלתת לו.
ומדוע פטור? לפי שלא על אמונתו בו הלוהו, כלומר, לא משום שסמך על זה הילווה לחבירו מתחילה, ולא בכך היה החוב תלוי, ולכן אינו יכול לתבוע ממנו לאחר מכן.
וכך גם הדין בערב החותם לאחר שכבר נחתם שטר ההלוואה - שפטור כיון שכבר הילווה המלווה ללווה גם בלא הערב.
אלא איזה הוא ערב שהוא חייב לשלם?
אם אמר הערב למלוה לפני ההלואה: "הלוהו ואני נותן לך" הרי זה ערב שהוא חייב לשלם, שכן על סמך אמונתו הלוהו, שמפני שהאמין לערב וסמך על אחריותו הילווה ללווה.
אבל רבי ישמעאל חולק על בן ננס אף בחונק, כי לדעתו, אפילו מי שנעשה ערב לאחר ההלוואה, ערב הוא, ומשתעבד למלוה. אלא שאם נעשה ערב לאחר ההלואה אינו משתעבד אלא אם כן התחייב על ידי קנין, ואילו בשעת ההלואה משתעבד הערב אפילו בלא קנין.
ואמר רבי ישמעאל: הרוצה שיחכים - לקנות חכמה ודעת ולחדד שכלו, יעסוק בדיני ממונות, שאין לך מקצוע - פינה בתורה יותר מהן, מדיני ממונות בריבוי הלכות וסברות, והן כמעיין הנובע של הבחנות שכליות ושיקול דעת (12), והרוצה שיעסוק בדיני ממונות - ישמש את שמעון בן ננס וילמד אצלו.
גמרא:
אמר עולא: דבר תורה - מן התורה, אחד מלוה בשטר ואחד מלוה על פה - גובה מנכסים משועבדים. מאי טעמא?
כיון שלדעת עולא: שעבודא דין שעבוד נכסי הלווה למלווה, שאף אם ימכרם או יתנם, יכול המלוה לגבות מהם את חובו - הוא דין דאורייתא, שנאמר [דברים כד יא]: "והאיש אשר אתה נשה בו יוציא אליך את העבוט החוצה" (13).
ואלא מה טעם אמרו חכמים: מלוה על פה אינו גובה אלא מנכסין בני חורין?
משום פסידא דלקוחות, כי במלוה על פה אין פרסום להלוואה, ושמא לא ידעו הלקוחות ויקנו מן הלווה נכסים, ויפסידו כשיגבם המלווה בחובו.
ומקשינן: אי הכי, מלוה בשטר נמי היה להם לחכמים לתקן שהמלוה לא יגבה מנכסי הלווה כדי שלא יפסידו הלקוחות.
ומתרצינן: התם במלוה בשטר ועדים חתומים על השטר, יש פרסום להלוואה, ואם קנו הלקוחות מהלווה ולא השאירו בידו נכסים לפרעון ההלוואה, אינהו נינהו דאפסידו אנפשייהו, הם אלו שהפסידו לעצמם.
ורבה אמר: דבר תורה - מן התורה, אחד מלוה בשטר ואחד מלוה על פה - אינו גובה אלא מנכסים בני חורין.
מאי טעמא?
שעבודא דין שעבוד נכסי הלווה למלווה, לאו דאורייתא - אינו מן התורה (14), והפסוק "יוציא אליך העבוט" מדבר במשכנו בזמן הפרעון, ולא בזמן ההלוואה (15).
ומה טעם אמרו חכמים: גבי מלוה בשטר שהמלוה גובה מנכסים משועבדים של הלוה?
כדי שלא תנעול דלת בפני לוין, שאם לא יוכלו המלווים להבטיח את פרעון חובם, לא ירצו להלוות, ולכן שעבדו להם חכמים את נכסי הלוה, שאף אם ימכרם או יתנם יוכל המלוה לגבות אותם בחובו.
ומקשינן: אי הכי, מלוה על פה נמי היו צריכים חכמים לשעבד את נכסי הלווה למלווה, כדי שלא תנעול דלת בפני לווין.
ומתרצינן: התם במלוה על פה לית ליה קלא - אין לו פרסום, ואם ישעבדו חכמים את נכסי הלוה למלוה, יפסידו הלקוחות שלא ידעו להזהר מלקנות את נכסי הלווה. מה שאין כן במלוה בשטר שיש פרסום להלוואה, ואם קנו הלקוחות מהלווה ולא השאירו בידו נכסים לפרעון ההלוואה, הם הפסידו לעצמם.
ומקשינן: ומי אמר רבה הכי שדין שעבוד נכסי הלווה למלוה אינו דין דאורייתא? והא לעיל [קכד ב] הובא, ששלחו הלכה מארץ ישראל שהבכור מקבל פי שנים מן ההלוואה שירשו מאביהם, ועל זה אמר רבה לבאר, שרק אם גבו קרקע עבור החוב של ההלוואה - יש לו לבכור בזה פי שנים. אבל אם גבו מן הלווה מעות עבור החוב - אין לו לבכור בזה פי שנים.
והטעם שבגבו קרקע מקבל ממנו הבכור פי שנים, משום שהבכור אינו יורש חלק בכורה מממון שראוי האב לקבל לאחר מיתתו, אלא רק מממון שהיה ברשות האב בשעת מיתתו, והקרקע שגבו מהלווה עבור החוב, כבר מתחילת ההלואה כשהאב עוד היה חי נשתעבדו לתשלום ההלוואה, והרי הם ברשות אביו.
משמע שמדין תורה חל שעבוד חוב על הקרקעות של הלווה.
וכי תימא: איפוך יש להפוך את השמועות, ולייחס את הדין דרבה לעולא ודעולא לרבה, שלדעת רבה שעבוד נכסים היא מן התורה, ולדעת עולא היא אינה מן התורה. ובכך מתיישבים דברי רבה עם מה שאמר לעיל שמדין תורה משועבדים נכסי הלווה למלוה.
אי אפשר לפרש כן כי והא אמר עולא: דבר תורה - מן התורה בעל חוב דיניה דינו שמשלם בזבורית בקרקע הכי גרועה, שנאמר [דברים כד יא]: "והאיש אשר אתה נשה בו יוציא אליך את העבוט החוצה" ומן הסתם הלווה מוציא את הגרוע שבחפציו, ומכאן למדו אף לקרקעות, שדי לו בזיבורית, (16) משמעשדעתעולא היא ששעבוד נכסים מן התורה (17) ואין זה דעת רבה.
אלא רבה סובר ששעבוד נכסי הלווה אינה מן התורה, ומה שאמר לעיל, רק טעמא דבני מערבא קאמר, הוא רק בא לבאר את הטעם של בני ארץ ישראל שאמרו שהבכור יורש פי שנים בהלואת אביו, וביאר את דבריהם לשיטתם שאם גבו קרקע בחוב, מקבל הבכור פי שנים, כיון שהקרקע היה משועבד לאביהם בחייו, אבל אם גבו מעות אף לשיטתם אינו מקבל פי שנים, כיון שהמעות לא היו ברשות האב בשעת מיתתו, והבכור אינו יורש חלק בכורה מממון שראוי האב לקבל לאחר מיתתו, אלא רק מממון שהיה ברשות האב בשעת מיתתו.
אבל וליה לא סבירא ליה, הוא עצמו לא סובר כן, שלדעתו, מן התורה קרקעות הלווה אינן משועבדות למלוה, ומשום כך לדעתו הבכור אינו נוטל פי שנים בהלואת אביו בין אם גבו קרקע עבור החוב ובין אם גבו מעות.
רב ושמואל דאמרי תרוייהו: מלוה על פה - אינו גובה לא מן היורשין ולא מן הלקוחות אלא רק מנכסים בני חורין, שאינם ביד יורש או ביד לוקח.
מאי טעמא?
כי לדעתם שעבודא - דין שעבוד נכסי הלווה למלווה, לאו דאורייתא - אינו מן התורה.
ורק במלוה בשטר שיש פרסום להלואה, שעבדו חכמים את נכסי הלווה, וגובה המלוה מנכסים משועבדים, כדי שלא תינעל דלת בפני לווין (18).
רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש דאמרי תרוייהו: מלוה על פה - גובה המלוה את חובו בין מן היורשין ובין מן הלקוחות שקנו מן הלווה לאחר שלווה (19).
מאי טעמא?
כי לדעתם שעבודא דאורייתא, ומן התורה בשעת ההלוואה נשתעבדו נכסי הלווה למלוה אף כשלווה בלא שטר ובלא פרסום.
ומקשינן לרב ושמואל: מיתיבי ממה ששנינו: החופר בור ברשות הרבים ונפל עליו על חופר הבור שור והרגו - פטור בעל השור, ולא עוד, אלא שאם מת השור - יורשי בעל הבור שמת חייבים לשלם דמי שור לבעליו.
כי החופר בור ברשות הרבים עשה מעשה אסור, והוא חייב באחריות נזקים שנגרמו על ידו לבהמות שנפלו לבור. ולכן אם נפל שם שור, בעל השור פטור משום שאין זו אשמתו, ובעל הבור חייב בתשלום עבור נזקי השור.
וחוב זה שחייב בעל הבור לשלם את דמי השור לבעליו, אינו חוב הכתוב בשטר, אלא הוא כמילוה על פה, ובכל זאת יורשיו צריכים לשלם את החוב, משמע שמילוה על פה גובה מן היורשים. וקשה על רב ושמואל הסוברים שאינו גובה חוב שבעל פה מן היורשים ומן הלקוחות.
אמר רבי אלעא אמר רב: מה ששנינו שיורשי בעל הבור צריכים לשלם דמי שור לבעליו, מדובר בשעמד בעל הבור בדין ונתחייב בבית דין, ופסק של בית דין יש לו תוקף כשטר חוב גם אם לא נכתב בשטר, ובאופן זה מודים רב ושמואל שמשתעבדים נכסי החייב, וגובה אף מיורשי החייב ומלקוח ותיו.
ומקשינן: כיצד אפשר להעמיד את הברייתא המחייבת את יורשי בעל הבור לשלם את חובו של בעל הבור, שמדובר בנתחייב בעל הבור בבית דין, והא הרגו קתני, בברייתא מדובר שבעל הבור מת מהשור שנפל עליו, ושוב אי אפשר להעמידו לדין.
אמר רב אדא בר אהבה: מה ששנינו שהשור הרגו, אין הכוונה שמת מיד, אלא שעשאו השור טרפה, שהשור פצעו באופן שמת מחמתם לאחר זמן, ועמד בדין קודם שיצאה נשמתו.
ומקשינן: והא אמר רב נחמן, תני תנא - התנא שנה: מת וקברו שהשור קבר אותו בתוך הבור בנפילתו, ואם כן לא שייך לפרש שעמד בדין על הריגת השור.
ומתרצינן: התם שם בברייתא ניתן לפרש שחייבוהו בית דין קודם שמת, כגון: דיתבי דייני אפומא דבירא וחייבוהו, שישבו הדיינים על פי הבור וחייבוהו קודם שיצאה נשמתו (20).