אור ברסלב
חברותא על בבא בתרא פרק עשירי - גט פשוט

חברותא על בבא בתרא· הרב יעקב שולביץ

פרק עשירי - גט פשוט

פרק תשיעי - מי שמת

שני סוגי שטרות הם: האחד, שטר רגיל, הנקרא "שטר פשוט". והשני, שטר מיוחד, העשוי בצורה מקופלת, לפי שכך תיקנוהו חכמים, והוא נקרא "שטר מקושר".

עיקר תקנת שטר מקושר היה לגבי גיטי נשים, שתיקנוהו חכמים עבור הכהנים, שיגרשו דוקא בו, משום שלפעמים הכהנים כועסים על נשותיהם ומגרשים אותן, ואחר כך הם מתחרטים, ושוב אינם יכולים להחזיר אותן, שהרי כהן אסור בגרושה. לפיכך, תיקנו להם חכמים גט מקושר, שיש טורח בעשייתו, כדי שבינתיים יתפייס הבעל ויחזור בו מלגרש את אשתו.

ואגב גיטי נשים, תיקנו גם בכל השטרות, שמלבד שטר רגיל, יוכל כל הרוצה בכך לעשות גם שטר מקושר. זאת, כדי שלא לחלק בין גיטין לשטרות.

וכך הוא אופן כתיבתו של שטר מקושר:

כותב הסופר שורה אחת, ומניח לאחריה שורה חלקה, ומקפל את הכתב על השורה החלקה, ותופר. וחוזר וכותב שורה, ומקפלה על השורה הריקה שתחתיה, ותופר. וכך חוזר וכותב ומקפל עד שמסיים לכתוב את כל "תורף השטר", שנכללים בו כל הפרטים המיוחדים של ענין השטר הזה. וכל כפל וכפל קרוי "קשר". (1) ולאחר מכן, כותב את "טופס השטר" [שהוא הנוסח האחיד שבכל שטר], בצורה רגילה. (2)

דף קס.

מתניתין:

א. (3) גט (4) פשוט, עדיו חותמים מתוכו, בסוף השטר. ואילו גט מקושר, עדיו מאחוריו. העדים חותמים עליו מאחורי השטר, וכפי שיבואר בגמרא.

גט פשוט שכתבו עדיו מאחוריו, שחתמו העדים מאחורי השטר ולא בתוכו, או גט מקושר שכתבו עדיו מתוכו, שהעדים חתמו על השטר מבפנים, הרי שניהם פסולין, כיון שלא נעשו כתיקון חכמים. (5) ולכן, אם היה שטר חוב, אינו גובה בו מנכסים משועבדים שביד הלקוחות. (6) ואם הוא גט, אינה מגורשת בו.

רבי חנינא בן גמליאל אומר: מקושר שכתבו עדיו מתוכו, כשר, מפני שיכול לעשותו פשוט. (7) שהרי הוא יכול לפרום את התפירות, ויהא גט פשוט, שכשר בעדיו מתוכו. (8) ואף על פי שאם יפרמנו יהיו רווחים בין השורות, אין בכך כלום. (9)

רבן שמעון בן גמליאל אומר: הכל כמנהג המדינה. ויבוארו דבריו בגמרא.

ב. גט פשוט - עדיו בשנים. אינו צריך להחתים בו אלא שני עדים. ומקושר - בשלשה. שטר מקושר צריך להחתים עליו שלשה עדים, לפי שכך תיקנו חכמים.

גט פשוט שכתב בו עד אחד, ומקושר שכתב בו שני עדים, שניהם פסולין. (10)

גמרא:

דנה הגמרא: מנהני מילי, מהיכן למדנו מהמקראות שיש שני סוגי שטרות, "פשוט" ו"מקושר", והם חלוקים בצורתם ובמספר העדים החתומים עליהם?

ומתרצת הגמרא: אמר רבי חנינא: דאמר קרא [ירמיה לב מד] "שדות בכסף יקנו, וכתוב בספר, וחתום, והעד עדים". ודרשינן,

דף קס:

"שדות בכסף יקנו, וכתוב בספר" - (תחילת העמוד) זה שטר פשוט שהוא כמו ספר.

"וחתום" - זה שטר מקושר, ש"חתום" משמעותו היא צרור וחתום ומקושר.

"והעד" - משמע שנים שני עדים. (11) לפי שסתם עד בתורה, הכוונה לשני עדים.

"עדים" - משמע שלשה עדים. (12)

הא כיצד?

שנים עדים - לפשוט! שלשה - למקושר!

ודנה הגמרא: ואיפוך אנא!? מנין לנו לדרוש כך ולא להיפך, ששטר פשוט צריך שלשה עדים ואילו מקושר די לו בשני עדים!?

ומתרצת הגמרא: מסתבר לומר, שהמקושר צריך יותר עדים מהפשוט, שהרי מתוך שנתרבה בקשריו, שאנו רואים שהכתוב החמיר בו והטריח לעשות בו קשרים, (13) נתרבה גם בעדיו, שיצטרך יותר עדים.

רפרם אמר: מהכא אנו למדים את דיני השטרות השונים: דכתיב [שם פסוק יא] כשקנה ירמיה את הדשה מחנמאל בן דודו, "ואקח את ספר המקנה, את החתום המצוה והחקים, ואת הגלוי". ודרשינן, "ואקח את ספר המקנה" - זה שטר פשוט. "את החתום" - זה שטר מקושר. "ואת הגלוי"

- זה פשוט שבמקושר. הטופס שבשטר, שנכתב בצורה רגילה, (14) "המצוה והחקים", משמע שיש חילוקי דינים בין שני סוגי השטרות, אלו דברים שבין שטר פשוט למקושר.

הא כיצד, במה הם חלוקים?

זה הפשוט, עדיו שנים. וזה המקושר, עדיו שלשה.

זה הפשוט, עדיו מתוכו. וזה המקושר, עדיו מאחוריו.

ודנה הגמרא: ואיפוך אנא!? שהפשוט יהיו עדיו שלשה, והמקושר עדיו שנים?

ומתרצת הגמרא: מתוך שנתרבה בקשריו, נתרבה בעדיו.

רמי בר יחזקאל אמר: מהכא אנו למדים: דכתיב [דברים יט טו] "על פי שנים עדים או על פי שלשה עדים יקום דבר".

אם תתקיים עדותן בשנים, אם אפשר לדון על פי שני עדים בלבד, למה פרט לך הכתוב ב"ש לשה"?

לומר לך, שנים לשטר פשוט ושלשה למקושר.

ודנה הגמרא: ואיפוך אנא!?

ומתרצת הגמרא: מתוך שנתרבה בקשריו, נתרבה בעדיו.

ומקשה הגמרא: והני, להכי הוא דאתו!? וכי כל המקראות הללו באו כדי לדרוש מהם דיני שטר פשוט ומקושר. והלא כל חד וחד, למילתיה הוא דאתא, כל מקרא לגופו הוא בא ללמד.

שהרי המקרא הראשון נדרש לכדתניא:

"שדות בכסף יקנו וכתוב בספר וחתום". עצה טובה קא משמע לן ירמיה. אמר להם עצה טובה, שכל אחד יכתוב שטר על שדהו ולשומרו כדי שלא יזדקק למצוא עדים על בעלותו כשיקום מי שיעורר על כך. (15)

ואילו המקרא השני, "ואקח את ספר המקנה", אינו בא לשום דרשה אלא להשמיענו כי הכי הוה מעשה, שכך היה שירמיה לוקח את ספר המקנה, ונתנו לברוך בן נריה כדי שישמרנו לימים רבים. (16)

והמקרא השלישי "על פי שנים עדים או על פי שלשה עדים", בא להקיש שלשה לשנים, בפלוגתא דרבי עקיבא ורבנן במסכת מכות [ה ב]. שרבי עקיבא ושאר תנאים, כל אחד לשיטתו, דורשים שם את הפסוק ששלשה עדים הם כמו שנים לגבי דינים שונים, וכגון שאם נמצא אחד מהשלשה קרוב או פסול, שכל העדות בטלה, כמו בשני עדים.

ומתרצת הגמרא: אלא, שטר מקושר - מדרבנן. תקנת חכמים הוא, ולא מהמקרא הוא נלמד. וקראי, המקראות שדרשנו מהם לעיל, רק אסמכתא בעלמא הם.

וטעמא מאי תקינו רבנן מקושר, מדוע באמת תיקנו חכמים שטר מקושר?

אתרא דכהני הוו. אותו מקום שתיקנו בו גט מקושר, היו שם הרבה כהנים, והוו קפדי טובא, היו כועסים במהירות על נשותיהם, ומגרשי נשייהו, מגרשים אותן מיד מתוך כעסם, ושוב לא יכלו להחזירן, שהכהן אסור בגרושה. (17) ועבדי רבנן תקנתא, לכן התקינו חכמים גט מקושר, שעשייתו נמשכת זמן רב, כדי שאדהכי והכי, בינתיים, מיתבא דעתייהו. ינוחו מכעסם, ולא יגרשו את נשותיהם. (18)

ודנה הגמרא: התינח גיטין, שייך לגביהם הטעם הזה. אלא שאר שטרות, מאי איכא למימר, מדוע תיקנו בהם חכמים שטר מקושר?

ומתרצת הגמרא: כדי שלא תחלק בין גיטין לשטרות. (19) לכן תיקנו גם בכל השטרות שטר מקושר. (20)

ודנה הגמרא: היכן העדים חותמין בשטר מקושר?

ומביאה הגמרא מחלוקת אמוראים בדבר: רב הונא אמר: בין קשר לקשר, ויבואר לקמן.

ורב ירמיה בר אבא אמר: אחורי הכתב, מעבר השני של השטר על הכפלים, וכנגד הכתב, במקביל לכתב שבצד הפנימי של השטר, מבחוץ, שם חותמים העדים. (21)

אמר ליה רמי בר חמא לרב חסדא: לרב הונא, דאמר בין קשר לקשר, קא סלקא דעתין, היינו סבורים שבין קשר לקשר היינו מגואי, בתוך השטר היו העדים חותמים, על השורות החלקות, וחתימתם נמצאת בתוך התפרים של השטר, ולא מחוץ להם. (22)

ותקשי, והא ההוא שטר מקושר, דקאתא לקמיה דרבי. ואמר רבי: אין זמן בזה! חסר הזמן בשטר הזה.

אמר ליה רבי שמעון ברבי, ענהו רבי שמעון בנו של רבי, לרבי: שמא בין קשריו מובלע הזמן, ולכך אינך רואהו.

פלייה, התיר רבי את הקשרים, וחזייה, וראה שאכן היה כתוב שם הזמן.

ואם איתא שגם העדים חותמים בין הקשרים מבפנים, אם כן, "אין זמן בזה, ואין עדים בזה", מיבעי ליה לרבי למימר!? היה צריך רבי לשאול גם היכן הם חתימות העדים, ולא רק היכן הוא הזמן! (23)

אמר ליה רב חסדא: מי סברת, בין קשר לקשר היינו מגואי? ! לא כך הוא הדבר! אלא, בין קשר לקשר מאבראי, מעברו השני של השטר. (24)

ודנה הגמרא: וניחוש דלמא זייף, וכתב מאי דבעי, מדוע לא נחשוש בשטר מקושר [שנשאר בו בסופו מקום חלק עבור אישור השטר על ידי בית דין, ואין העדים חותמים בסופו אלא חותמים מבחוץ, בראשו], שמא יוסיף המלוה בסוף השטר, לאחר שהעדים חתמו מבחוץ, שהלוה חייב לו עוד כסף, וחתימי סהדי, חתימת העדים במקושר הרי אינה בסוף השטר אלא מאחוריו, בין הקשרים, ומהיכן נדע עד היכן מגיעה עדותם? (25)

ומתרצת הגמרא: דכתיב ביה, שכותבים בסוף השטר, קודם חתימת העדים שמבחוץ, "שריר וקיים". וזו הוכחה שכאן מסתיים השטר.

ומקשה הגמרא: וניחוש דלמא כתב המלוה מאי דבעי, לאחר אותו "שריר וקיים", והדר כתב "שריר וקיים" אחרינא, שלאחר ההוספה שלו יכתוב שוב "שריר וקיים"?

ומתרצת הגמרא: רק חד "שריר וקיים" כתבינן. תרי "שריר וקיים" לא כתבינן. והרי זו הוכחה שהוא מזויף. (26)

ומקשה הגמרא: וליחוש דלמא מחיק ליה ל"שריר וקיים", שמא המלוה ימחוק את ה"שריר וקיים", וכתב מאי דבעי, יוסיף על השטר כל מה שירצה, והדר כתב, בסוף יחזור ויכתוב שוב "שריר וקיים"? ומתרצת הגמרא: הא אמר רבי יוחנן: תלויה מקויימת, כשרה. אם הסופר טעה והשמיט כמה מלים, הוא יכול להוסיף אותן בין השורות, ובסוף השטר הוא מקיים [מאשר] אותן, בכך שהוא כותב כי כל אותן המלים התלויות בין השורות "שריר וקיים".

דף קסא.

אבל מחק, פסול. אם הוא מחק מלה או יותר מהשטר, ובמקומן כתב מלים אחרות, השטר הזה פסול, ואף על פי שמקויים, שבסוף השטר קיים הסופר את המחיקה, שכתב עליה, שתיקון המחיקה הוא "שריר וקיים", ובכל זאת השטר פסול, מהטעם דלהלן.

ולא אמרו מחק פסול, אלא כאשר המחיקה היתה במקום שיתכן והיה כתוב בו "שריר וקיים", דהיינו, שהוא כבר בסוף השטר, וכשיעור "שריר וקיים", שהמחיקה תופסת, לפחות, מקום שהיה אפשר לכתוב שם שריר וקיים, כי אז יש לנו לחשוש שמא הוא מחק את ה"שריר וקיים" שהיה כתוב שם, כדי שיוכל לכתוב במקומו מה שירצה, (27) ולאחר מכן יכתוב שוב "שריר וקיים", ויקיים את המחיקה. ולכן השטר פסול.

הרי שאין אפשרות למחוק את ה"שריר וקיים", ולהוסיף עליו, ולכתוב בהמשך השטר "שריר וקיים", כי אז יפסל השטר מחמת המחיקה.

שוב שאל רמי בר חמא את רב חסדא: ולרבי ירמיה בר אבא, דאמר עדים חותמים במקושר אחורי הכתב, וכנגד הכתב מבחוץ, ולשיטתו אין צריך לכתוב בסוף השטר "שריר וקיים", כי העדים החתומים מאחור, הם עצמם מקיימים את הנכתב כנגד חתימתם מבפנים, כי החתימה מקיימת את השורה הכתובה מעבר השני, ואין אפשרות להוסיף על השטר מעבר לחתימות העדים שמבחוץ. אם כן, ליחוש דלמא כתיב מגואי מאי דבעי, שמא בכל זאת יוסיף המלוה שורות בשטר, ומחתים סהדי יתירי מאבראי, ויחתים עליו עוד עדים מזויפים מבחוץ, (28) ואמר: אנא, לרבות בעדים הוא דעבדי! אף על פי ששטר מקושר די לו בשלשה עדים, אני הוספתי עליהם עוד עדים, כדי לפרסם הדבר! (29) אמר ליה רב חסדא: מי סברת, האם אתה סבור שלפי רבי ירמיה בר אבא, עדים כסדרן חתימי, הם חותמים כפי הסדר של כתיבת השטר, שאם השטר כתוב לרוחב, גם הם חותמים לרוחב מבחוץ, זה תחת זה?

לא כך הדבר. אלא, עדים - ממטה למעלה חתימי. כגון, אם השטר כתוב לרוחב, חותמים העדים, מבחוץ, לאורך השטר המקופל, מסוף השטר לתחילתו. וממילא אי אפשר להוסיף עוד שורות בשטר, שהרי השורות הנוספות יהיו מתחת לחתימות העדים שבצד השני. (30)

ודנה הגמרא: וליחוש, דלמא מתרמיא ריעותא בשיטה אחרונה, שמא כתוב בשורה האחרונה דבר שהוא לרעתו של בעל השטר, (31) וגייז ליה, הוא יחתוך לשיטה אחרונה, (32) וגייז ליה ל"ראובן" בהדיה, ואף שבכך הוא חותך גם את שמו של העד החתום בצד השני מלמטה למעלה, כגון אם היה חתום "ראובן בן יעקב עד" הרי הוא יחתוך גם את המילה "ראובן", ומתכשר, והשטר יוכשר גם ב"בן יעקב עד" בלבד!? (33)

דתנן במסכת גיטין [פז ב]: שטר שחתום עליו "בן איש פלוני, עד", כשר. אף שלא כתב העד את שמו!?

ומתרצת הגמרא: דכתיב, העד צריך לחתום בשטר מקושר דוקא כך: "ראובן בן" בחד דרא, בשורה אחת, כלומר, שהמילה "בן" תהיה מתחת ל"ראובן" [ונמצא ששניהם מקבילים לאותה השורה שבשטר, הנמצאת בצד השני], ו"יעקב עד" עלוויה. ומעליהם, בהמשך, כלפי ראש השטר, יהא כתוב "יעקב עד". כך שאם הוא יחתוך את השורה האחרונה, הרי ישאר רק "יעקב עד" בלבד. (34)

ומקשה הגמרא: וליחוש דלמא גייז ליה, שמא אכן הוא יחתוך ל"ראובן בן" שבשורה האחרונה, ומתכשר ב"יעקב עד", שנטעה לומר שיעקב הוא העד עצמו!? (35)

דתנן שם: אם היה חתום "איש פלוני עד", כשר, אף על פי שלא כתב את שם אביו!

ומתרצת הגמרא: דלא כתיב "עד". לפי שבשטר מקושר אין כותבין "עד", אלא פלוני בן פלוני בלבד. (36) וממילא אם יחתוך את ה"ראובן בן", ישאר רק "יעקב" בלבד, שאינו כשר. (37)

ואיבעית אימא: לעולם דכתב "עד", אפשר לכתוב "עד" בשטר מקושר, ומכל מקום, אין לחשוש שמא יחתוך את ה"ראובן בן" וישאר רק "יעקב עד". משום דידעינן בה דהא חתימות ידא,

דף קסא:

לאו דיעקב הוא, שאנו יודעים שאין שום אדם במדינה הזאת ששמו יעקב, שזו חתימתו.

ומקשה הגמרא: ודלמא בשמיה דאבוה חתם, שמא יטעו בית הדין, ויחשבו שזו היא חתימתו של ראובן עצמו, שהוא נוהג לחתום בשם אביו לכתוב אביו! (38)

ומתרצת הגמרא: לא שביק שמיה דידיה, וחתים בשמיה דאבוה. לא יטעו בכך, לפי שאדם לא נוהג לחתום בשם אביו במקום לחתום בשמו.

ומקשה הגמרא: ודלמא סימנא בעלמא הוא דשווייה, שמא הוא נוהג לחתום יעקב לא בתור שם, אלא בתור סימן הוא בחר באותיות אלו!? (39)

דהא רב, צייר כוורא, רב היה עושה צורת דג כסימן לחתימתו, וכולם ידעו שזו חתימתו של רב.

רבי חנינא צייר חרותא, ענפי דקל היה מצייר כסימן לחתימתו. (40)

רב חסדא היה כותב את האות סמ"ך משמו, בלבד.

רב הושעיא היה כותב את האות עי"ן משמו, בלבד.

רבא בר רב הונא היה מצייר מכותא, תורן של ספינה.

ומתרצת הגמרא: לא חציף איניש לשוייה לשמיה דאבוה סימנא. אדם אינו מעיז להשתמש בשמו של אביו כסימן לחתימתו.

מר זוטרא אמר: למה לך כולי האי? מדוע צריך ליישב את דעת רבי ירמיה בר אבא בתירוצים דחוקים? והרי אפשר לפרש בפשיטות: כל מקושר שאין עדיו כלין בשיטה אחת, פסול. שכל חתימות העדים בשטר מקושר צריכות להתחיל ולסיים בדיוק באותו מקום, זה תחת זה. (41) ואם כן, לא צריך לומר שהעדים חותמים דוקא מלמטה למעלה, אלא בין אם הם חותמים מלמעלה למטה מראש השטר לסופו, ובין אם הם חותמים מלמטה למעלה, ניחא. שאם הם חותמים מלמעלה למטה, הרי אינו יכול להוסיף שורות בסוף השטר, שאז יהא מתחת לחתימות העדים. ואם הם חותמים מלמטה למעלה, הרי אם יחתוך את השורה האחרונה, נמצא שכל העדים חסר שמם הראשון, ויהא ניכר שזו היא רמאות. (42) אמר רבי יצחק בר יוסף, אמר רבי יוחנן: כל המחקין כולן, אם יש מחיקות בשטר במקום שהוא כשר [כגון במקום שלא יתכן שהיה כתוב שם "שריר וקיים", (43)] צריך לקיים אותם, שיכתוב בסוף השטר "ודין קיומיהן" [אלו הם הקיומים שבשטר זה], ויפרט את המלים שהגיה במקום המחקין. שאם לא כן, יש לחשוש שהוא מחק והגיה כרצונו, לאחר חתימת העדים.

וצריך שיחזור מענינו של שטר בשיטה אחרונה. צריך לכתוב בשורה אחרונה סיכום של תוכן השטר, כמו שאנו נוהגים לכתוב "וקנינא מפלוני בן פלוני לפלוני ככל מה דכתב ומפרש לעיל". ולא שיהא כתוב שם ענין חדש שיש בו משמעות, כגון איזה תנאי, שהשטר תלוי בו. (44)

ומבארת הגמרא: מאי טעמא?

דף קסב.

אמר רב עמרם: לפי שאין למדין משיטה אחרונה. אין מתייחסים למה שנאמר בשורה אחרונה של השטר לדון ממנו למעשה. ולכן תיקנו חכמים שלא לכתוב שם שום דבר משמעותי, שאם יהיה כתוב שם, למשל, איזה תנאי, הרי אנו נגבה על ידי השטר הזה גם בלי קיום התנאי. והרי זה שלא כדין. אולם כותבים שם רק סיכום השטר שכבר נכתב לעיל במפורט.

והטעם שאין למדים משיטה אחרונה, לפי שקשה לעדים לדקדק ולחתום בצמוד לסוף השטר עד שלא ישאר שום ריוח ביניהם. (45) ויש לחשוש שמא בעל השטר יוסיף באותו ריוח דברים חדשים שלא היו לנגד העדים בשעת חתימתם. (46) לכן, קבעו שאין מתייחסים לשורה האחרונה כלל, אלא כותבים שם רק את סיכום השטר. ומעתה, אין לחשוש לכלום, שאם בעל השטר לא יזייף ולא יוסיף שם דברים, הרי לא יגרם שום נזק בכך שאיננו מתייחסים לשורה האחרונה, שהרי אין שם שום דבר משמעותי. ואם הוא יוסיף דברים לאחר השורה האחרונה, הרי בלאו הכי איננו מתייחסים לכך.

אמר ליה רב נחמן לרב עמרם: מנא לך הא, שאין למדין משיטה אחרונה?

אמר ליה רב עמרם: דתניא: הרחיק את העדים שני שיטין שורות מן הכתב של השטר, פסול.

אבל אם הרחיק שיטה אחת בלבד, כשר.

ומוכיח רב עמרם: מאי שנא הרחיק שני שיטין, דפסול, משום שאנו חוששים דלמא מזייף וכתב, שיוסיף שם דברים. (47) אם כן, שיטה אחת נמי נחשוש דלמא מזייף וכתב?

אלא לאו, שמע מינה: אין למדין משיטה אחרונה. ולכן רק בשני שיטין יש לחשוש שמא יוסיף שתי שורות ונבא לדון מהשורה שלפני האחרונה.

ומסקינן: אכן שמע מינה!

דף קסב:

איבעיא להו: הרחיק את העדים שיטה ומחצה מן הכתב, מאי? האם הוא פסול או לאו? (48)

תא שמע ראיה מהא דתניא בברייתא דלעיל: הרחיק את העדים שני שיטין מן הכתב, פסול. ומשמע, דוקא שני שיטין. הא אם הרחיק שיטה ומחצה, כשר.

ודחינן: אימא סיפא של הברייתא, שמוכח ממנה להיפך, דקתני: שיטה אחת, כשר. ומשמע שיטה אחת דוקא הוא דכשר, הא שיטה ומחצה, פסול.

ומסקינן: אלא מהא ליכא למשמע מינה. אין להוכיח כלום מהברייתא, לפי שאיננו יודעים איזה מהם דוקא, הרישא או הסיפא, ואיזה מהם לאו דוקא אלא אגב האחרת נאמרה בלשון כזה.

ודנה הגמרא: מאי הוי עלה, מה ההלכה בבעיא זו?

ופושטת הגמרא: תא שמע מהא דתניא: הרחיק את העדים שני שיטין מן הכתב, פסול.

פחות מכאן, כשר.

הרי להדיא, שפחות משני שיטין, אפילו שיטה ומחצה, כשר. (49)

וממשיכה הגמרא להביא את המשך הברייתא: היו ארבעה וחמשה עדים חתומין על השטר, ונמצא אחד מהן קרוב או פסול, (50) תתקיים העדות בשאר העדים הכשרים. (51) מסייע ליה מהברייתא הזאת לחזקיה.

דאמר חזקיה: שטר שנשאר בו ריוח של שתי שורות בין סוף השטר לבין חתימות העדים, ומלאוהו בקרובים, כשר. (52) ואל תתמה על כך, האיך יתכן שאם היה נשאר שם ריוח היה פסול, ועל ידי מילוי עדים פסולים יוכשר, והרי עדים פסולים הם כמי שאינם? (53)

שהרי מצינו כיוצא בזה בדיני סוכה. שכן, אויר סוכה פוסל בשלשה, אם יש בסכך חלל ברוחב של שלשה טפחים הוא פוסל את הסוכה, (54) ואילו סכך פסול, אינו פוסל את הסוכה אלא בארבעה טפחים. נמצא, שאם ימלא את החלל של השלשה טפחים בסכך פסול, תהא הסוכה כשרה, ולא אמרינן שסכך פסול הוא כמו שאינו. וכך הוא גם בעדים פסולים, אם מילא בהם את חלל הריוח שבין השטר לעדים הכשרים, יוכשר השטר בכך.

איבעיא להו: שני שיטין שאמרו חכמים בברייתא, שרווח שכזה פוסל את השטר,

דף קסג.

האם הכונה היא לריוח הכולל, הן ואוירן, האם דוקא כשנשאר ריוח של שתי שורות יחד עם הריוח שבין שתי השורות. או דלמא הן ולא אוירן, אפילו ריוח של שני שיטין בלבד פוסל את השטר, גם ללא הריוח שבין השורות?

אמר רב נחמן בר יצחק: מסתברא דהן ואוירן. דוקא ביחד עם הריוח שבין השורות נפסל.

דאי סלקא דעתך, הן ולא אוירן, אם כן, גם רווח של שיטה אחת שאמרה הברייתא שהוא כשר, מדובר בו ברווח של שיטה אחת בלבד, בלא אוירה של השיטה. ומעבר לזה הוא פסול. ואם כן, תקשי, שיטה אחת בלא אוירה, למאי חזיא!? הרי אי אפשר לכתוב כלום בשורה אחת, כשאין ריוח בינה לשורה הסמוכה, ומדוע היתה צריכה הברייתא להשמיענו שרווח של שיטה אחת כשר? (55) אלא, שמע מינה: הן ואוירן. שגם בשתי שיטות שאמרה הברייתא שפסול, מדובר ברווח שהוא יחד עם אוירן של שתי השיטות.

ומסקינן: אכן שמע מינה!

רבי שבתי אמר משמיה דחזקיה: שני שיטין שאמרו, בכתב ידי עדים אמרו. שהשורות הן בגודל של כתב ידי העדים, ולא בגודל של כתב ידי הסופר, שהוא קטן יותר.

מאי טעמא? משום דכל המזייף, לאו לגבי ספרא אזיל ומזייף. הוא אינו הולך לסופר שיזייף לו, שמא הסופר לא יסכים לעזור לו בכך, אלא הוא מזייף בעצמו בצנעא בתוך ביתו. והוא אינו יכול לכתוב בכתב דק כמו הסופר, לכן כל עוד שלא נשאר ריוח של שתי שורות בגודל כתב יד של אדם רגיל, כגון העדים, אין לחשוש שמא בעל השטר יצליח לזייף ולכתוב שם שתי שורות בכתב ידו. (56)

ודנה הגמרא: וכמה יהא הריוח שבין השטר לעדים כדי לפסול את השטר? (57) ומתרצת הגמרא: אמר רב יצחק בן אלעזר: כגון "לך - לך", זה על גבי זה. שהריוח שבין שתי השורות יספיק כדי שאם יפגשו שני ה"לך", אחד מהשורה העליונה ואחד מהשורה התחתונה, לא יגע ראש הלמ"ד של השורה התחתונה ברגל הכ"ף של השורה העליונה. ובפחות מזה אין חשש שיזייף. (58)

אלמא קסבר, צריך ריוח של שני שיטין וארבעה אוירין, שני אוירין בשביל הריוח שבין השורות, אויר אחד בשביל ראש הלמ"ד של השורה התחתונה, ואויר אחד בשביל רגל הכ"ף של השורה העליונה. ועוד שני אוירין, אחד למעלה מהשורה העליונה בשביל ראש הלמ"ד של "הלך" שלה, ואחד למטה מהשורה התחתונה בשביל רגל הכ"ף של "הלך" שלה.

רב חייא בר אמי משמיה דעולא אמר: אין צריך שיהא ריוח של שני אוירין בין השורות משום שהוא יכול לאמן את ידו ולהרחיק את את ראש הלמ"ד התחתונה מרגל הכ"ף העליונה, ודי לו באויר אחד ביניהם. אולם למעלה מהשורה העליונה ולמטה מהשורה התחתונה, צריך בכל אחד אויר אחד. כגון למ"ד מלמעלה בשביל ראש הלמ"ד שבשורה העליונה. וכ"ף מלמטה בשביל רגל הכ"ף שבשורה התחתונה.

אלמא קסבר: שני שיטין ושלשה אוירין.

רבי אבהו אמר: כגון ברוך בן לוי בשיטה אחת. די בריוח של שורה אחת ואויר אחד מלמעלה בשביל הלמ"ד של לוי, ואויר אחד למטה בשביל הכ"ף של ברוך.

קא סבר: שיטה אחת ושני אוירין. (59)

אמר רב: לא שנו שריוח של שני שיטין פוסל, אלא בין עדים לכתב. אבל בין עדים לאשרתא, בין העדים לבין הקיום שבית דין כותב על השטר בסופו, הנקרא "אשרתא", אפילו טובא, אפילו השאיר הרבה ריוח שם, נמי כשר.

ודנה הגמרא: מאי שנא בין עדים לכתב שהוא פסול, דלמא מזייף וכתב מאי דבעי, שמא יוסיף שם דברים כרצונו, וחתימי סהדי, והרי העדים חתומים על כך, הרי בין עדים לאשרתא, נמי יש לחשוש דלמא מזייף וכתב מאי דבעי, שיוסיף שם דברים, וחתימי סהדי, שהרי העדים חתומים מלמעלה? (60)

ומתרצת הגמרא: דמטייט ליה. צריך ללכלך את הריוח שבין העדים לאשרתא בדיו, כדי שלא יוכלו לכתוב שם כלום. (61) ורק באופן כזה הכשיר רב. אבל אם היה שם ריק לגמרי, הוא אכן פסול, לפי שלא נעשה כתיקון חכמים, שהרי אפשר לזייף ולהוסיף שם דברים.

ומקשה הגמרא: אי הכי, בין עדים לשטר, נמי נכשיר את הריוח שביניהם באופן דמטייט ליה, שהוא ממלא שם דיו!?

ומתרצת הגמרא: אמרי, אם כן, יאמרו הבריות: סהדי אטיוטא הוא דחתימי! העדים לא חתמו על עצם השטר אלא רק על הטיוט, (62) שהם מאשרים שבעל השטר עשה את הטיוט הזה בפניהם, ולא היה כתוב שום דבר מתחתיו כדי שימחקנו. (63) ולכן לא מטייטים שם.

ומקשה הגמרא: אי הכי, בין עדים לאשרתא נמי, אמרי יאמרו: בי דינא אטיוטא הוא דחתימי בית הדין מאשרים רק את הטיוט ולא את עצם השטר?

ומתרצת הגמרא: בי דינא - אטיוטא לא חתימי. בית דין, אין דרכו לאשר את הטיוט, אלא הם מאשרים את עצם השטר. אבל עדים, יש עמי הארץ שמתכוונים לחתום רק על הטיוט.

ועוד מקשינן על רב, שמכשיר בין עדים לאשרתא: וליחוש דלמא גייז ליה לעילא, שמא הוא יחתוך את כל השטר עד אחר העדים, ומחיק ליה לטיוטא, וימחוק את הטיוט, וכתב מאי דבעי, ומחתים סהדי, ויכתוב עליו שטר חדש שסכום ההלואה בו גדול כפליים ממה שהיה כתוב קודם, ויזייף חתימות עדים, שהרי מיד אחר החתימות יש אשרתא מבית הדין שמקיימת את מה שלמעלה?

ומה שהשטר כתוב על נייר מחוק, אין בזה פסול, שהרי גם העדים חתומים על אותו נייר, ואמר רב, רב בעצמו אומר: שטר הבא הוא ועדיו על המחק, שגם השטר וגם העדים נכתבו על נייר מחוק, כשר. כי רק אם השטר הוא על נייר מחוק והעדים על נייר חלק, פסול, שמא הוא מחק למעלה ושינה את השטר. אבל אם שניהם על נייר מחוק, ואנו רואים שהעליון לא נמחק אלא פעם אחת כמו מקום העדים, ואנו מכירים את חתימות העדים, אין כל חשש, שהרי העדים מעידים על השטר הזה כמות שהוא, ומה לי אם הוא חלק או שחור!?

דף קסג:

הניחא לרב כהנא, דמתני לה משמיה דשמואל, ששמואל הוא שאמר את הדין של שטר הבא הוא ועדיו על המחק כשר, שפיר. לפי שיש לומר שרב חולק על זה, ולא קשה עליו.

אלא לרב טביומי, דמתני לה משמיה דרב את הדין של הוא ועדיו על המחק כשר, מאי איכא למימר!? (64)

ומתרצת הגמרא: קסבר רב: כל כי האי גוונא, כל שטר שכתוב הוא ועדיו על המחק וגם יש בו אשרתא, אין מקיימין אותו מן האשרתא שבו, לא סומכים על האשרתא, אלא מן העדים שבו. צריך לקיים אותו על ידי הכרת כתב ידי העדים החתומים על המחק. ואשרתא אינה מועילה אלא רק בשטר שכתוב על נייר חלק בלבד. (65)

אבל בדינו של רב, כשהרחיק את העדים מהאשרתא, אף שהוא מטייט שם, מכל מקום, הרי עצם כתב השטר והעדים אינם על נייר מחוק אלא על נייר חלק, ולכן מועילה שם האשרתא. ואין לחוש שמא יחתוך את כל השטר וישתמש רק בחלק המטוייט לאחר שימחקנו, שהרי אז אין סומכים על האשרתא.

ורבי יוחנן אמר: לא שנו שאם הרחיק רק שיטה אחת כשר, אלא כשהמרחק הוא בין העדים לכתב. אבל בין עדים לאשרתא, אפילו הרחיק רק שיטה אחת, פסול. (66)

ודנה הגמרא: מאי שנא בין עדים לאשרתא, שפסול אפילו בשיטה אחת? ומתרצת הגמרא: דלמא גייז ליה לעילאי. משום שאנו חוששים שמא הוא יחתוך את כל השטר שלמעלה עד השורה הריקה, וכתב הוא ועדיו בשיטה אחת. ויכתוב באותה שורה שטר חדש, וגם יזייף חתימות עדים באותה שורה, ואנחנו נסמוך על אותן החתימות, שהרי יש אחריהן אשרתא. ומה שהשטר והעדים הם באותה שורה, זה אינו פוסל, כי וקסבר רבי יוחנן: שטר הבא הוא ועדיו ששניהם נכתבו בשיטה אחת, כשר. (67)

ומקשה הגמרא: אי הכי, בין עדים לכתב נמי נפסול אפילו בשיטה אחת, כי דלמא גייז ליה לעילאי, שמא הוא יחתוך את כל השטר עד אותה שורה ריקה, וכתב מאי דבעי, ויכתוב שם תוכן חדש, וחתימי סהדי. והרי העדים שלמטה חתומים ומאשרים את הנכתב לעיל!

ומתרצת הגמרא: קא סבר רבי יוחנן: שטר הבא הוא בשיטה אחת שיש בו רק שורה אחת ועדיו בשיטה אחרת תחתיה, פסול. ולכן אין לחשוש שמא הוא יכתוב תוכן חדש באותה שורה הריקה. (68)

ומקשה הגמרא: וליחוש דלמא כתב הוא ועדיו בשיטה אחת, שמא הוא יחתוך את כל השטר, ויכניס באותה שורה ריקה שבין השטר לעדים תוכן חדש וגם עדים מזוייפים. שהרי אם השטר והעדים הם באותה שיטה אמרנו שהוא כשר. וכשיבוא לגבות בשטר הזה, הוא יקיים את חתימות העדים האמתיים שלמטה. ואמר, הוא יאמר, לכך הוספתי את העדים שלמטה, למרות שכבר היו לי עדים בשורה העליונה, כי אנא, לרבות בעדים הוא דעבדי! רציתי להרבות בעדים כדי לפרסם יותר את הדבר.

ומתרצת הגמרא: קסבר רבי יוחנן, שכל כי האי גוונא, במקרה כזה שיש גם עדים בשורה אחת עם השטר וגם עדים בשורה שלמטה, אין מקיימין אותו מן העדים שלמטה, אלא מן העדים שלמעלה החתומים בשורה אחת עם השטר. (69)

גופא: אמר רב: שטר הבא הוא ועדיו על המחק, כשר.

דף קסד.

ואם תאמר: מוחק וחוזר ומוחק, מדוע לא נחשוש שמא הוא ימחוק את השטר ויכתוב אחר במקומו, שהרי במילא השטר כתוב על נייר, ובכל זאת שטר מחוק אנו מכשירים אותו היות והעדים גם חתומים על אותו נייר, ואם כן, כיצד נוכל להכיר אם ימחוק אותו שוב?

תשובתך, אינו דומה נמחק פעם אחת לנמחק שתי פעמים. אם ימחוק את השטר פעם נוספת ויכתוב שטר אחר שם, הרי יכירו את הזיוף, שהשטר עצמו כתוב על נייר מחוק פעמיים, ואילו העדים חתומים על נייר שהוא מחוק רק פעם אחת.

ומקשה הגמרא: וליחוש דלמא שדי דיותא אמקום עדים מעיקרא, שמא בעל השטר ישפוך תחילה דיו על מקום חתימת העדים לפני חתימתם, ומחיק ליה את הדיו. ואחר כך הוא יכתוב את השטר הראשון על כל השטר וגם על מקום העדים, ושוב ימחוק את הכל. ואחר כך יכתוב פעם נוספת, ויחתים עליו את העדים. ובשלב זה נמצא שנוסח השטר כתוב על נייר שהוא מחוק פעם אחת, ואילו העדים חתומים על נייר שמחוק פעמיים. (70) דכי הדר מחיק ליה להאי, וכאשר הוא ימחוק לאחר מכן את השטר, כדי לזייף ולכתוב במקומו שטר חדש, הרי לא נפסול אותו, כי הוה ליה אידי ואידי, שהרי גם השטר וגם העדים כתובים על נייר שנמחק שתי פעמים. והרי רב מכשיר כשלא ניכר הבדל בין צורת המחיקה של השטר לצורת המחיקה של העדים!?

ומתרצת הגמרא: אמר אביי: קסבר רב: אין העדים חותמין על המחק אלא אם כן נמחק בפניהם, כדי שיראו שמקום חתימתם לא נמחק אלא רק פעם אחת בלבד.

מיתיבי לרב מהא דתניא: שטר שנכתב באופן שהוא, נוסח השטר, כתוב על הנייר החלק, ועדיו חתומים על המחק, כשר. שהרי את חתימת העדים בלאו הכי צריך לקיים על ידי הכרת חתימתם, ואם כן, אין חשש לזיוף בגלל המחק.

ואילו לדברי רב, המכשיר בהוא ועדיו על המחק, תקשי: וניחוש דלמא מחיק ליה את השטר, וכתיב מאי דבעי, ויכתוב שטר חדש במקומו, וכשיגיע השטר לידי בית דין, הרי הם לא יפסלו אותו, היות והוי ליה, הוא ועדיו על המחק, שכשר לדברי רב!?

ומתרצת הגמרא: דכתבי הכי, במקרה שהעדים חותמים על המחק והשטר כתוב על נייר חלק, הם כותבים כך: אנחנא סהדי, חתמנא על מחקא, אנחנו העדים חתמנו על נייר מחוק, ושטרא והשטר עצמו כתב על ניירא כתוב על נייר חלק. וממילא הוא לא יכול למחוק את השטר. (71)

ודנה הגמרא: דכתבי היכא, היכן הם כותבים זאת?

אי מלתחת, אם יכתבו מתחת לחתימתם, גייז ליה הרי בעל השטר יכול לחתוך את זה, כדי שיוכל למחוק את השטר.

אי עילאי, אם הם יכתבו מעל חתימתם, מחיק ליה, הוא ימחוק את הודעת העדים ביחד עם כל השטר, ואנו נכשיר אותו כדין שטר שהוא ועדיו על המחק!? (72) ומתרצת הגמרא: דכתיבי בין סהדא לסהדא. הם כותבים את הודעתם בין שתי החתימות של העדים, כך שאם הוא ימחוק שם, יהא ניכר הזיוף. שהרי שם מחוק פעמיים ואילו מקום החתימות מחוק רק פעם אחת. (73)

ומקשה הגמרא: אי הכי, אימא סיפא של הברייתא: שטר שנכתב הוא על המחק ועדיו על הנייר החלק, פסול. משום שאנו חוששים שמא הוא מחק את השטר הקודם וכתב במקומו את השטר הנוכחי.

ותקשי, אמאי פסול!? הכא נמי, גם כאן יש עצה נכתבו הכי שלכתחילה בשעת כתיבת השטר יכתבו העדים: אנחנא סהדי חתמנא על ניירא אנחנו חתמנו על נייר חלק ושטרא על מחקא והשטר נכתב על נייר מחוק, וכאשר השטר יגיע לידינו נדע שלא הוא מחק את השטר אחר הכתיבה אלא כך הוא היה מלכתחילה!? (74)

[השתא נמי] מאי אמרת מה עוד יש לחשוש מוחק וחוזר ומוחק שמא הוא ימחוק פעם שניה את השטר הא אמרת: אינו דומה נמחק פעם אחת לנמחק שתי פעמים ויכירו שהוא מחק את השטר בפעם השניה!?

ומתרצת הגמרא: הני מילי, מה שרב אמר שאינו דומה נמחק פעם אחת לנמחק שתי פעמים זה רק היכא דחתימי סהדי אמחקא. כשהעדים גם חתומים על המחק שאז אין לחשוש שמא הוא ימחוק פעם שניה את השטר כי אז יראו את ההבדל בין שני המחקים שאחד מחוק יותר מהשני. אבל היכא דלא חתימי סהדי אמחקא אלא אניירא, במקרה של הברייתא, שהעדים חתומים על הנייר החלק, לא ידיע. אי אפשר להבחין במחק עצמו של השטר מלמעלה אם הוא מחוק רק פעם אחת או פעמיים, ולכן לא תועיל הודעת העדים שהשטר נכתב על נייר מחוק, כי עדיין יש לחשוש שמא הוא מחק את השטר בשנית.

תוכן העניינים

חברותא על בבא בתרא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה