אור ברסלב

חבצלת השרון מהדורא תנינא· רבי דוד מנחם מאניש באב"ד

סימן צח

סימן צז

ב"ה ארשום לי לזכרון מה שצ"ע אצלי באיזו מקומות בזבחים שלמדתי פה דיעוין ויען שאין לי פה ספר צ"ק ובה"ז וגם לא ספר טה"ק ויוכל לחיות שהם כבר העירו בזה ורשמתי לי לזכרון.

א) בזבחים (דכ"ג ע"ב) בתד"ה הא בסה"ד כתבו וז"ל ועוד י"ל דנותר הותר מכללו במנחת כהנים ומנחת כהן משיח וקומץ וכל דבר שאין לו מתירין וכו' ואפילו פסולא נמי נראה דליכא וכו' עכת"ד הרי דס"ל דקומץ עצמו אינו נפסל משום פיגול וקשה דזה נגד ש"ס מפורש לקמן (מ"ג ע"א) קומץ פיגול שהעלה ע"ג מזבח פקע פיגולו מחנו ודוקא במשלה בו האור ומשום דאם אינו מתקבל האיך מביא אחרים לידי פיגול הא לא קרבו מתירי' עיי"ש ברש"י ד"ה היאך הרי מפורש להדיא דהקומץ עצמו ג"כ נפסל משום פיגול אלא דאח"כ כשמשלה בו האור פגע פיגולו ממנו וצע"ג. אמת שאח"כ בסוף דברי התוס' (דכ"ג) הנ"ל השמיטו בדבריהם מילת קומץ וכתבו רק א"כ במנח"כ ומנחת נסכים דליכא ק"ו וכו' ליכא פסולא כלל. וכ"ה בתוס' מנחות (כ"ה ע"א) ד"ה הא. אך כפי הנראה הוא רק קיצור לשון כיון דכבר כתבו בתחילה גם קומץ וכל דבר שאין לו מתירין. גם בסוף דבריהם קצרו דאטו כי רוכלא ליחשיב וליזיל כדרך בכ"מ והראי' דהרי השמיטו ג"כ מנחת כהן משיח וכ"ד שאין ל"מ שהביאו בתחילה. וגם כיון דכבר כתבו בתחילה דפסול וחיובי כרת חדא מילתא היא. מ"ט יש בקומץ לחלק ביניהם:

ואם נרצה לדחוק ולומר דהתוס' בכוונה השמיטו בסוף דבריהם מלת קומץ יעלה בידינו לישב קושית הטה"ק שיש בזכרוני ע"ד התוס' לקמן (מ"ג ע"א) בסד"ה הקומץ שכתבו דבדם לא אמרינן פקע פיגולו כשהעלהו ע"ג מזבח א"כ הדרא קושית הש"ס לדוכתה בדם האיך מביא הזבח לידי פיגול. כיון דנפסל הדם הרי לא קרבו מתירי'. כיון דלא פקע פיגולו ולפי הנ"ל י"ל דהנה אפשר לי טעם דאף דבמנח"כ ומנחת נסכים גם פסול אין בהם כמ"ש התוס' מ"מ בקומץ יש בו פסול. אליבא דר"י דס"ל דאם אין שירים אין קומץ. א"כ בשלמא במנח"כ וכו' דכולם כליל ואין בהם שירים י"ל דכיון דאין להם מתירין אין בהם פסול פיגול. אבל בקומץ של מנחה שהוא מתיר השירים והשירים נפסלו משום פיגול ממילא גם הקומץ נפסל. אליבא דר"י כיון דנפסלו שירי'. ואף דר"י מודה דבדיעבד הורצה בנטמאו שירי' היינו רק משום ריצוי ציץ כמ"ש התוס' פסחים (דע"ח ע"ב) ד"ה כי מודה וכן לענין יוצא משום דזריקה מועלת ליוצא כמ"ש התוס' שם (דל"ד ע"ב) ד"ה שאם עיי"ש והיינו משום דזריקת יוצא משוי להו ככשרים לאכילה לענין מעילה למ"ד זריקה מועלת ליוצא במעילה (ד"ו ע"ב) עיי"ש משא"כ זריקת פיגול דקיי"ל שם (ד"ג ע"ב) כר"ג דזריקת פיגול אינו מוציא מידי מעילה בקדק"ד וכמ"ש הרמב"ם שם בה' מעילה, ול"ח כהיתר אכילה. א"כ אי לאו דקאמר הש"ס דכשמשלה בו האור פקע פיגולו ופקע ג"כ פסול זה דאין שירים אין קומץ כמו דפקע פסול נותר וטמא שם (דמ"ג ע"ב) דכשמשלה האור פקע כל פסול הי' הקומץ ג"כ פסול כיון דנפסלו שירי' ואם אין שירים אין קומץ. וא"ש מה שבתחילה הביאו התוס' גם קומץ ואח"כ השמיטו קומץ משום דבקומץ אין הדבר ברור דתלוי בפלוגתא דר"א ור"י אם אין שירים וכו':

ומעתה נוכל לישב ג"כ קושית הטה"ק הנ"ל. דהנה זה כביר אמרתי לישב דברי התוס' פסחים (ל"ד) הנ"ל שכתבו דטעמא דר"י דנטמא הבשר או שיצא חוץ לקלעים אם זרק הורצה. משום דס"ל זריקה מועלת ליוצא וקשה הא בע"כ כאן איירי דיצא כל הבשר. דאם נשתייר כזית בשר או כזית חלב בלא"ה זורק הדם וביצא כולו קאמר הש"ס להדיא במעילה (ד"ו) הנ"ל דמודה ר"ע דלא מהני הזריקה עיי"ש ואמרתי לישב דהנה עיקר סברת ר"י דאם אין בשר אין דם הוא משום דס"ל דכיון דהזריקה בא להתיר הבשר לאכילה והאימורין להקרבה וכשאינו יוכל לעשות פעולתו להתיר אין הזריקה מועלת כלל וכעין דקאמר הש"ס בכה"ג במנחות (ד"ד ע"א) לענין מנחת העומר שקמצה של"ש דפסולה הואיל ובאה להתיר ולא התירה, והנה באימורין אם יצא קיי"ל דאם עלו לא ירדו. אך זה רק בנזרק הדם אבל בנשפך הדם קיי"ל בזבחים (פ"ד ע"א) כר"י דאם עלו ירדו. וא"כ לכאורה קשה בהא דקאמר הש"ס במעילה הנ"ל דרק ביצא מקצתו ס"ל לר"ע ז"מ ליוצא משום מיגו דמהני למקצת שבפנים מהני ג"כ למה שיצא כמ"ש רש"י שם ד"ה איתמר אר"י, והא גם ביצא כולו. כיון דהאימורין ג"כ יצאו, ולענין אימורין מהני הזריקה להתיר שאם עלו לא ירדו א"כ נימא ג"כ מיגו דמהני הזריקה לענין האימורין מתיר ג"כ לענין הבשר לצאת מידי מעילה אך צ"ל דשם איירי אליבא דר"ע דהי' רבו של ר"ש ור"ש ס"ל בזבחים פ"ד הנ"ל דנשפך הדם אם עלו לא ירדו ומסתמא ס"ל גם לר"ע רבו כן כדקאמר הש"ס במנחות (דע"ב) דר"א בר"ש בשיטת ר"ע רבו של אביי אמרה עיי"ש וא"כ הזריקה לא מהני מידי לענין האימורין שלא ירדו. דגם אם לא הי' נזרק הדם דינם דאם עלו לא ירדו ולכך שפיר קאמר הש"ס דביצא כולו לא מהני הזריקה. אמנם בפסחים כתבו התוס' לישב דברי ר"י ור' יהושע י"ל דס"ל כר"י דאם נשפך הדם אם עלו ירדו. וא"כ מהני הזריקה להתיר האימורין שאם עלו לא ירדו. וא"כ שפיר אם זרק הורצה אף דיצא כולו כיון דמהני הזריקה להתיר האימורין לענין דאם עלו לא ירדו שפיר הוי זריקה מעלייתא כמו יצא מקצתו משום מיגו כמש"ל. וא"כ מעתה מיושבת שפיר קושית הטה"ק כיון דבדם לא פקע פיגולו. היאך לבא אחרים לידי פיגול דז"א דבדם שייך שפיר ס' התוס' כיון דהדם אין לו מתירין לא נפסל כלל משום פיגול כמו מנחת כהנים וכו'. ואף דהבשר שיש לו מתירין נפסל מ"מ אין שייך לומר אם אין בשר אין דם כמו במנחה, דהא איכא אימורין ואנן קיי"ל כר"י דאם נשפך הדם אם עלו ירדו, וא"כ מהני הזריקה לענין האימורין ושפיר הוי זריקה מעלייתא כמש"ל כנ"ל נכון:

ב) שם (נ"ד ע"א) בתד"ה ואי אמרת כתבו בסה"ד וז"ל ונראה לר"ת דפריך ממליקה עצמה דבעי בראשו של מזבח דומיא דהקטרה ואי עביד לי' באויר דיהודה חול הוא לענין קדושת מזבח. ומשני דאוירא דבנימן. ומיהו למ"ד אין עושין מערכה ע"ג סובב נראה דמליקה נמי ל"מ התם והכא איירי למ"ד עושין מערכה ע"ג סובב עכ"ל וקשה הא כאן אמרינן דנושאה למטה מרגליו אמה אחת כשירה א"כ הוא למטה מהאויר של הסובב רק נגד אויר היסוד ובתוס' יומא (מ"ה ע"ב) ד"ה סידרן כתבו דע"ג היסוד לכ"ע אין סודרין ואם מניח שם כירוד דמי. א"כ ליתסר שם מליקה, לד' התוס' הנ"ל:

ג) שם (דנ"ט ע"א) בחד"ה עד שלא נבנה הנמשך לע"ב כתבו שם וז"ל ונראה לתרץ דר"י דמחייב לקמן מעלה בחוץ בזה"ז מיירי בהעלאת קטרת וכו' א"נ בהעלאת מנחה שקמצה בכ"ש בפנים דמקריבין אעפ"י שאין בית דבזבחים דוקא בעינן מזבח וכו' עכ"ל עיי"ש וק"ל הא לקמן (ד"ס ע"א) איתא דמזבח שנפגם אין אוכלין בגינו שירי מנחה. ועיין בתוס' (ס"א ע"ב) ד"ה דנפסלין לעולם גם כשיבנה המזבח דכיון דנדחו אין חוזרין ונראין. וא"כ איך מקריבין הקומץ בפנים ליהוי כנטמא שירי' או אבדו שירי' דאין מקטירין הקומץ עליהם עיין תוס' מנחות (ט' ע"ב) ד"ה אותה. ואין לומר דמשום פסול זה דנפסלו שירי'. אמרינן בקומץ דאם עלה לא ירד ולכך חייב בחוץ כיון דבפנים אם עלה לא ירד. ז"א דלענין אם עלה לא ירד בעינן או שיהי' פסולו בקודש דהיינו לאחר שנתקדש בכ"ש או שיהי' לו הכשר במק"א כמבואר בתוס' (דס"ט ודפ"ד). וכאן תרוויי' ליתניהו. דהא איירי בזה"ז דבשעה שקידש המנחה בכ"ש כבר לא הי' מזבח ונפסל תיכף לאכילה ולא הי' להשירים שעת הכושר כלל כיון דמחוסר מעשה לבנות מזבח כמ"ש התוס' בעצמם שם לעיל וגם ליכא הכשר במק"א דלר"י בכל המנחות אם אין שירים אין קומץ וא"כ בפנים אם עלה הקומץ ירד ואמאי חייב בחוץ וצ"ע:

ד) שם בסוף הדיבור הקשו על הא דאמרינן בשלמים ששחטן קודם פתיחת דלתות היכל בחוץ פטור. והא בפנים כה"ג אם עלה לא ירד לשיטת רש"י דכשר בשאר קדשים. וא"כ ליתחייב בחוץ כמו בלן ויוצא וכו' ותירצו דכלל זה לא נאמר רק בהעלאה. אבל בשחיטה פטור בחוץ אף היכא דבפנים אם עלה לא ירד. עכת"ד, והנה הדבר תמוה שזה נגד ש"ס מפורש בבכורות (ס"ז ע"א) דלר"ע דאמר בדוקין שבעין אם עלו לא ירדו חייב כששחטן בחוץ. וכבר עמדתי ע"ז זה כביר ונזדמן לידי אח"כ תשו' בכתב מהרב הגאון המפו' ר' יעקילי מהרימלוב ז"ל שעמד ע"ז וכתב דלית נגר ובר נגר דליפרקיני':

והנה כבר אמרתי כמה אנפי בישוב דברי התוס' האלו, וכעת נראה לי עוד תירוץ אחר, דלכאורה קשה על הא דבכורות הנ"ל, הא לקמן (דק"ו) פליגי ת"ק ור"י הגלילי בשוחט בחוץ והעלה בחוץ דלת"ק חייב על השחיטה ועל ההעלאה, ולריה"ג פטור על ההעלאה כיון דלא העלה אלא דבר פסול, ושם (דק"ז ע"א ודקי"ט) קאמר הש"ס דת"ק יליף לה מקרא דחייב על מוקטרי חוץ שהעלן בחוץ. ועיין ברש"י (דקי"א ע"ב) ד"ה שחט בחוץ והעלה בחוץ בסה"ד שכתב וז"ל דכל שמתחייב על שחיטתו בחוץ אם חזר והעלה הוא או אחר חייב עכ"ל וא"כ הכלל הוא לת"ק דילפינן מקרא דכל שמתחייב על השחיטה שבחוץ חייב ג"כ על ההעלאה אף דעל ההעלאה צריך להיות פטור, דכיון דנשחט בחוץ כבר אינו ראוי להתקבל ההעלאה בפנים, כמו דס"ל לריה"ג באמת, מ"מ גזיה"כ הוא לת"ק, דכל שמתחייב על השחיטה חייב גם על ההעלאה של אח"כ, וא"כ קשה דכ"ז ניחא היכא דשחט בחוץ דבר שהוא כשר בפנים בלא שום תנאי אז כיון דחייב על השחיטה חייב גם על ההעלאה, אמנם בשוחט בע"מ בדוקין שבעין בחוץ דבפנים הוא פסול לשחטו לכתחילה, רק דאם שחטו אם עלו האימורין לא ירדו לר"ע, א"כ כ"ז אם הי' שוחטו בפנים. אבל עכשיו ששחטו בחוץ דאז לכ"ע אם עלו האימורין ירדו, וא"כ צריך להיות פטור בין על השחיטה בין על ההעלאה, דהא שחט דבר שאינו מתקבל לפנים, דכיון דכל הכשירו של בע"מ הוא רק משום דאם עלה לא ירד וכאן ואם עלה ירד כיון דנשחט בחוץ. א"כ גם על השחיטה פטור, ולרש"י הכלל הוא לת"ק דכל שחייב על השחיטה חייב גם על ההעלאה, ובכאן צריך להיות פטור בין על השחיטה בין על ההעלאה, ואמאי קאמר הש"ס בבכורות הנ"ל דחייב אליבא דר"ע בשוחט בע"מ בחוץ, ודוק כי הוא קושיא מושכלת לכאורה:

אך נראה דס' רש"י הנ"ל אינה מוסכמת לכ"ע. דהנה התוס' (בדק"ח ע"א) ד"ה שחיטת לילה. אחר שהקדימו דאף לרבנן דריה"ג דס"ל שחט בחוץ בלילה והטלה בחוץ חייב מ"מ שחט בפנים בלילה והעלה בחוץ פטור כיון דבפנים אם עלה ירד. הקשו דא"כ לר' יהודא זורק בחוץ היאך משכח"ל דחייב הא כיון דשחט בפנים והוציא הדם לחוץ נפסל הדם תיכף ביוצא ור"י הא ס"ל בדפ"ד דיצא דמה אם עלה ירד. וא"כ איך מחייב בזורק בחוץ הא אינו מתקבל בפנים דאם עלה ירד. ותירצו שני תירוצים א) דהא דדרשינן מקרא דזורק בחוץ חייב הוא רק בשוחט בחוץ וזרק בחוץ דכיון דמתחייב על השחיטה מתחייב גם על הזריקה וכס' רש"י הנ"ל. ובשוחט בפנים וזרק אח"כ בחוץ באמת פטור לר"י. או דהא דפטור כשאינו מתקבל בפנים הוא רק אם אינו מתקבל בפנים מחמת פסול אחר מלבד פסול זה שיצא לחוץ והעלהו ומביאין ראי' לזה מהא דאיתא במתניתין דקומץ ולבונה וכו' שהקטירן בחוץ חייב. אף דאיכא תנאי בדפ"ג דס"ל דד"ז דאם עלה לא ירד הוא רק בזבחים ולא במנחות. עיי"ש. ונשחט בלילה ונשפך דמה משמע מברייתא דפטור בחוץ לר"י כיון דבפנים אם עלה ירד. וא"כ קומץ שהקטירו בחוץ נמי ליפטר דהא נפסל כשהוציא לחוץ משום יוצא ובמנחות להני תנאי אם עלה ירד, אלא בע"כ דיש חילוק בין אם נפסל מחמת פסול אחר. או הפסול, מחמת שנעשה בחוץ. עיי"ש. והנה תירוץ זה השני אינו כס' רש"י הנ"ל דתלוי אם מתחייב משום השחיטה בחוץ אז חייב גם על ההעלאה דהא כששחט בפנים והוציא לחוץ אינו חייב כלום על ההוצאה לחוד. דמשום עבודת חוץ ליכא חיוב רק על השוחט והזורק והמעלה כמבואר בפ' השוחט והמעלה. אלא דס"ל להתוס' בתירץ זה, דאינו פטור כשאינו מתקבל בפנים, רק כשאינו מתקבל מחמת איזו פסול אחר שלפנים, אבל כשאינו מתקבל בפנים מחמת פסול חוץ בזה לא מיפטר על עבודת חוץ, ונראה דהני שני תירוצים, וס' רש"י וס' תוס' הנ"ל בתירוץ השני תלוים בפלוגתא דתנאי, דשם (בדק"ז ע"א) מביא הש"ס פלוגתת ר' ישמעאל ור"ע לענין זורק בחוץ דחייב. דר' ישמעאל ס"ל דילפינן לה מקרא דדם יחשב דכתיב בשחוטי חוץ, ור"ע יליף מאו זבח דכתיב גבי העלאה, והנה קרא דהעלאה במוקטרי פנים כתיב דשחט בפנים והעלה בחוץ, כדקאמר שם הש"ס (בדק"ז ע"א) לעיל אשכחן מוקטרי פנים שהעלן לחוץ וכתב רש"י שם בד"ה אשכחן וז"ל שחוטי פנים עומדים להקטירן בפנים והעלן בחוץ חייב כדכתיב בהעלאה ואל פתח אה"מ לא יביאנו בראוין להביאן לפנים ולהעלותן הכתוב מדבר עכ"ל אלא דילפינן אח"כ מקרא דואליהם תאמר דוי"ו מוסיף על ענין ראשון וקאי גם על מוקטרי חוץ. אבל גוף הקרא קאי על מוקטרי פנים. ולר"ע דילפינן זריקה מקרא דהעלאה דכתיב או זבח. בע"כ גם במוקטרי פנים איירי. ואם נאמר דר"י כר"ע רבו ס"ל דיליף זריקה מקרא דהעלאה. בע"כ דס"ל כתירץ השני שבתוס' דכל שנפסל מחמת חוץ לא מיפטר משום אינו מתקבל בפנים דא"א לומר כתירץ הראשון שבתוס' דלר"י אינו חייב זורק בחוץ רק בשוחט בחוץ ולא כששחט בפנים. דהא מאן דיליף מקרא דהעלאה כר"ע בע"כ איירי במוקטרי פנים כמש"ל. אמנם אם נאמר דר"י כר' ישמעאל ס"ל דיליף זריקה מדם יחשב דכתיב בש"ח. י"ל כתירץ הראשון שבתוס' דלר"י אינו חייב זורק רק בשחט בחוץ וזרק בחוץ וכס' רש"י הנ"ל דכל שחייב על השחיטה חייב גם על ההעלאה. אבל בשחט בפנים וזרק בחוץ דאינו מתקבל בפנים מחמת דנפסל הדם ביוצא. באמת פטור על הזריקה כמ"ש התוס' בתירוצם הראשון. דאין לנו שום הכרח לצאת מסברת רש"י. דכל שאינו מחויב על השחיטה אינו מחויב על ההעלאה:

וא"כ מעתה קושיתי הנ"ל בבכורות מיושבת. דשם דקאזיל על ר"ע, ור"ע בע"כ ס"ל כתירץ השני שבתוס' דהא ס"ל בדפ"ג דבמנחות אם עלו ירדו. וסתם מתניתין (בדק"ט ע"ב) דהקומץ ולבונה שהקטירם בחוץ חייב וכולהו סתמי דמתניתין הם אליבא דר"ע. וא"כ קשה הא נפסלו ביוצא ובמנחות אליבא דר"ע אם עלה ירדו. וא"כ בע"כ כתירץ השני שבתוס' דכל שאינו מתקבל בפנים מחמת פסול חוץ חייב כמ"ש התוס' הנ"ל בעצמם בתירץ השני, וא"כ אליבא דר"ע לא עשה קושיתי הנ"ל, דשפיר חייב שוחט בע"מ בחוץ אליבא דר"ע כיון דאם עלו האימורין לא ירדו, מאי אמרת עכשיו דנשחט בחוץ אם יעלו האימורים ירדו, וא"כ ליפטר בין על השחיטה בין על ההעלאה, ז"א דכל שהפסול רק מחמת שנשחט בחוץ לא מיפטר משום דאינו מתקבל לתירץ השני שבתוס' הנ"ל, וא"כ גם התמיהא על התוס' הנ"ל מיושבת די"ל דהתוס' בזבחים ס"ל כתירץ הראשון שבתוס' הנ"ל, והיינו דהא אליבא דהלכתא קיי"ל דבמנחות ג"כ אמרינן דאם עלו לא ירדו וכתנאי דמתניתין דר"פ המזבח מקדש ודלא כריה"ג ור"ע דברייתא כמו שפסק הרמב"ם בפ"ג מה' פה"מ עיי"ש בלח"מ ה"ג, וגם קיי"ל כר' ישמעאל בזה נגד ר"ע כמ"ש הלח"מ פי"ט מה' מעה"ק ה"ט משום דמתניתין דייקא כוותי' וגם ר' יוסי ס"ל כוותי' עיי"ש, וא"כ אין שום הכרח להוציא מס' רש"י הנ״ל והא דלר"י חייב בזורק בחוץ אף דהדם נפסל ביוצא, היינו בשוחט בחוץ ג"כ דהא לר' ישמעאל ילפינן זריקה קרא דדם יחשב דאיירי בשחוטי חוץ וא"כ הדרינן לכללא דאינו חייב בחוץ כשזורק או מעלה דבר פסול רק היכא דמחויב על השחיטה ג"כ וא"כ שפיר כתבו דשלמים ששחטן קודם פתיחת דלתות ההיכל בחוץ פטור, דכיון דאין מתקבל בפנים רק דאם עלו האימורים לא ירדו ובשוחט בחוץ אז לכ"ע אם עלו האימורים ירדו כמ"ש התוס' במעילה (ד"ב ע"ב) ד"ה ורבה, וא"כ בכה"ג פטור בין על השחיטה בין על ההעלאה כמש"ל בקושיתי הנ"ל שפיר כתבו דלא משכח"ל דחייב רק אם שחט בפנים והעלה בחוץ דאז הי' מתקבל בפנים דאם עלו לא ירדו וכשיטת רש"י הנ"ל, כנ"ל נכון:

ויש לישב ג"כ בדרך אחרת. עפי"ד הנ"ל אף לתירץ השני שבתוס' (דק"ח הנ"ל), דלכאורה קשה על הא דכתבו התוס' דשלמים ששחטן קודם פתיחת דל"ה אם עלו האימורים לא ירדו, הא קיי"ל (בדפ"ג ע"ב) דקמצים שלא קידשו בכלי אם עלו ירדו, כיון דמחוסר קדושה שבהן, והנה כל הזבחים ג"כ בעו קדושת כלי לשיטת התוס' דסכין הוא כ"ש, ולאו דוקא לענין הדם אלא דגם גוף הבהמה מתקדשת קדוה"ג ע"י הסכין דקודם שחיטה מהני' לה פדיון ע"י מום ובהתחיל לשחוט למ"ד ישנה לשחיטה מתחילה וכו' אף דעדיין בת העמדה והערכה היא וגם ראוי' לאכילה אם יפדנה קודם שיעור שהי'. ואפ"ה לא מהני לה פדיון דמכ"ש לא אשכחן דמיפרק. עיין בחולין (ד"ל ע"א) ברש"י ובתד"ה מדמי. ובהגהות שבש״ם ווילנא ע"ד רש"י אלו דאם ישנה לשחיטה מתחילה וכו' עשה הסכין שהוא כ"ש פעולתו קצת תו לא מהני לי' פדיון. דכ"ש מקדשין קדוה"ג. אינני זוכר עתה באיזו הגהות. ואין עתה המס' לעיין בה וביארתי זאת במק"א. באופן דבין האימורין בין הדם מתקדשין ע"י הסכין כדקאמר הש"ס בסוטה דדם סכין מקדשא לי' וה"ה כל גוף הבהמה. וא"כ כששחטן קודם פתיחת דל"ה. הוי שלא בזמנן וגרע ממחו"ז דהוי מחוסר מעשה ג"כ כמ"ש התוס' בזבחים (קי"א ע"ב) ד"ה השוחט. וקיי"ל דכ"ש אין מקדשין אלא בזמנן. וא"כ ליהוי כקמצים שלא נתקדשו בכלי דאמרינן אם עלו ירדו. אך צ"ל דמה"ט גופא דפסול זה דקודם דק דם פתיחת דל"ה הוי פסולו בקודש. כיון דיש לו הכשר בשאר זבחים ובכה"ג צריך להיות הדין דאם עלה לא ירדו מה"ט גופא מיקרי זמנו כיון דבדיעבד אם שחט אם עלו לא ירדו. ושפיר מתקדש בכ"ש והנה הא דחייב בחוץ היכא דבפנים אם עלה לא ירד ילפינן לה מקרא דלא יביאנו לעשת עיי"ש (בדק"ט ע"א) וזה חידוש היא. דהא בעלמא קיי"ל דהיכא דאסור לכתחילה מדאורייתא אף דבדיעבד שפיר דמי לא מיקרי ראוי כמ"ש התוס' בכתובות (ד"ל ע"א) ד"ה א"ב לענין בעולת עצמו עיי"ש, וא"כ י"ל דס"ל להתוס' כאן דכיון דחידוש הוא אין לך בו אלא חידושו כגון בפסול יוצא או טמא וכה"ג דבפנים דינו דאם עלה לא ירד בלי שום הואיל אחר שפיר אמרינן דחייב בחוץ הואיל ומתקבל בפנים אבל קודם פתיחת דל"ה דהוי שלא בזמנו וכל שלא בזמנו אין כ"ש מקדשין אותו, וכל שלא נתקדש בכ"ש אין דינו דאם עלה לא ירד כמו קמצים שלא נתקדשו בכלי רק דנאמר דכיון דבדיעבד אם עלה לא ירד מיקרי זמנו. וא"כ כ"ז כששחט בפנים. אמרינן הואיל דבדיעבד לא ירד מיקרי זמנו. אבל בשוחט בחוץ. דצריכין לבוא לתרי הואיל. הואיל ומתקבל בפנים בדיעבד ובפנים גופי' לענין שיתקדש בכ"ש צריכין ג"כ לבוא מטעם הואיל ובדיעבד מתקבל מיקרי זמנו ומתקדש בכלי. וא"כ הוי כעין תרי הואיל דגם בעלמא לא אמרינן מכ"ש כאן דחידוש הוא כמש"ל, ולכך שפיר כתבו התוס' דאינו חייב רק כששחט בפנים והעלה בחוץ. דאז ליכא רק חד הואיל. וא"כ כ"ז כאן בשוחט קודם פתד"ה דהוי קודם זמנו. אבל בשוחט בע"מ דל"ה מחו"ז ושפיר מתקדש בכ"ש ואף דנשחט בחוץ וכ"ש אין מקדשין אלא בפנים מ"מ בזה דהפסול הוא רק משום חוץ כבר כתבו התוס' בתירוצם השני דבכה"ג גלי קרא דחייב בחוץ. כיון דאין הפסול מחמת ד"א כמו קודם פתיחת דל"ה דהוי מחו"ז, רק משום שנעשה בחוץ וכ"ש אין מקדשין אלא בפנים א"כ הפסול משום חוץ וחייב בכה"ג בחוץ. ולכך שפיר קאמר הש"ס בבכורות דלר"ע חייב בשוחט בע"מ בחוץ. ואף דכ"ש אין מקדשין פסולין ליקרב. היינו דאין הכ"ש יכולין להכשיר הפעול שבו כמו יצא או נטמא, אבל מ"מ לזה מקדשין גם הפסול שיהי' נחשב כמו נתקדש בכלי לענין אם עלו ל"י. דמה"ט מקדשין ליפסל. ואם לא הי' מועיל קדושת כלי בדבר פסול לא הי' מקדש גם לפסול דמדאורייתא אין חילוק בין להקל או להחמיר וז"ב מאד. וא"כ מיושבים שפיר דברי התוס' מתמיהת הגאון מרימלוב הנ"ל:

ה) שם (דפ"ד ע"ב) בתד"ה הניתנין הנמשך מע"א לע"ב שכתבו ומיהו צ"ע כי שמא בנשפך הדם ונאבד קודם קבלה לא יאמר ר"ש לא ירדו בשביל שחיטה לבדה אלא בשנשפך מהכלי אחר קבלה וכו' דמשום שחיטה לבדה בהכשר לא יחשבנו פסולו בקודש עכ"ל התוס', וצ"ע דהא לקמן (ק"ח ע"א וקי"א ע"ב) דקאמר הש"ס קבלה בכלי חול א"ב עיי"ש ברש"י (קי"א ע"ב) ד"ה ר"ש דלר"ש אם עלה לא ירד כמו בנשפך הדם, הרי מפורש דאף דלא נתקבל בהכשר, דקבלה בכלי חול כמו נשפך מהצוואר אל הרצפה דמי, ואפ"ה לר"ש לא ירד וצ"ע אצלי:

במעילה (ד"כ ע"א) בגזבר שנטל אבן או קורה של הקדש ובנאה בתוך ביתו דמעל לכשידור בו ש"פ, ופריך הש"ס דאמאי מעל למ"ד משתחוה לבית לא אסרו דהוי כמחובר ואין מועלין במחובר עיי"ש וק"ל מדברי התוס' ב"מ דנ"ד ע"א ד"ה הקדש. דקאמר שם הש"ס דהקדש אינו מתחלל על הקרקע א"כ איך קאמר שמואל דבונין בחול ואח"כ מקדישין דמתחלל מעות הקדש על הבנין והא למ"ד בית כמחובר דמי. אין ההקדש מתחלל על הקרקע. ותירצו דכיון דאם נאמר דאינו מתחלל ואינו קדוש סופו ליעקר מקרי תלוש עיי"ש וא"כ מאי מקשה כאן הש"ס הא כיון דבנה אבן של הקדש בתוך ביתו שהוא חולין אם נאמר דאין מועלין ואינו יוצא לחולין סופו ליעקר משם ולהחזירו להקדש וא"כ הוי לי' תלוש ונראה דלק"מ דשם דבנה אבני חול בקרקע של הקדש ואם נאמר דאין המעות של הקדש מתחלל עליהם אין להם שום תקנה רק לעקרם משם שפיר כתבו התוס' דחשיב כתלוש. משא"כ כאן במעילה דבנה אבן של הקדש בקרקע של חולין דיכול לחלל האבן על מעות תלושין בכ"ע שירצה א"כ אינו עומד ליעקר כלל, דוודאי יפדנו במעות ולא יקעקע את בנינו ושפיר מיחשיב כמחובר כיון דאינו עומד ליעקר. וז"פ:

תוכן העניינים

חבצלת השרון מהדורא תנינא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה