אור ברסלב

חבצלת השרון מהדורא תנינא· רבי דוד מנחם מאניש באב"ד

סימן צז

סימן צו

ב"ה לעזין. חידושים על הרמב"ם.

הרמב״ם פט"ו מה' מעה"ק ה"א כתב דהאומר על בהמה מעוברת היא שלמים וולדה עולה אם לכך נתכוין מתחילה דבריו קיימים ואם אחר שגמר בלבו והוציא בשפתיו שתהי' שלמים. חזר ואמר וולדה עולה הרי ולדה שלמים שאין חזרה בהקדש ואפילו בתכ"ד. עכ"ל. וקשה לי לפמ"ש הלח"מ בפ"ד מה' פסהמ"ק ה"ו בתירוצו ה"ב דמדנקט הרמב"ם כאן הרי ולדה שלמים ולא כתב ה"ז שלמים ש"מ דס"ל דאם שיירו אינו משויר משום דעובר ירך אמו ולא הוי כמפריש שני בהמות. אלא דהולד קדוש מכח אמו. א"כ ל"ל להרמב"ם לומר הטעם דל"מ מה שחזר ואמר ולדה עולה שאין חזרה בהקדש כ"ד והא לא חזר כלל ממה שאמר קודם היא שלמים. רק שאומר וולדה עולה. וזה א"א דכיון שההקדש של אמו קיים. ממילא הוולד מעצמו קדוש בקדושת אמו דעובר ירך אמו ופשטה קדושה בכולה דמה"ט ס"ל דשיירו אינו משויר דבשלמא בש"ס שם תמורה (כ"ה ע"ב) דמפר מלתא דר"י דס"ל דשיירו משויר ולא גרס וולדה שלמים אלא ה"ז שלמים. דהוי כמקדיש הולד בפ"ע. לכך כשחזר אח"כ ואומר ולדה עולה. אם הי' מהני חזרה בהקדש. הי' דבריו קיימין. לכך הוצרך ר"פ שם לומר דל"מ חזרה גם בתכ"ד עיי"ש. אבל לשיטת הרמב"ם דס"ל דאם שיירו אינו משויר. פשיטא דל"מ חזרה תכ"ד כה"ג כיון דאינו חוזר כלל מדברים הראשונים שאמר היא שלמים ואינו עוקר ומבטל כלל דיבורו הראשון רק שאומר ולדה עולה, וזה א"א דהא שיירו אינו משויר ופשטה קדושת האם בכל הוולד. וכה"ג כתב השטמ"ק כתובות (כ"ב ע"א) על מתניתין דא"א הייתי וגרושה אני דנאמנת משום הפה שאמר הפה שתתיר ולמה לן טעם זה הא כיון דאיירי תכ"ד כמ"ש התוס' שם. לימא בפשיטות דתכ"ד יכולה לחזור בה. וכתב השטמ"ק דכיון דאינה חוזרת ממה שאמרה א"א הייתי רק דאומרת שנתגרשה לא הוי חזרה גם תכ"ד כיון דאינה מבטלת דיבורה הראשון. וצריך הטעם דנאמנת משום הפה שאסר וכו' עיי"ש. וא"כ ה"נ בנ"ד הוי ממש דכוותה. ודברי הלח"מ הנ"ל בתירוצו הב' מוכרחים לכאורה דהא הש"ס תלה שם הא דשיירו משויר בעובר וירך אמו והרמב"ם פ"ג מה' איסורי מזבח הי"ג פסק כר"א דוולד נרבע ונעבד אסור משום דעובר ירך אמו. וא"כ בע"כ דס"ל דשיירו אינו משויר. וא"כ תקשי קושיתי הנ"ל:

ולכאורה אפשר לומר. דבלא"ה צריך להבין למ"ד שיירו אינו משויר מאי טעמו דר"י דס"ל דאם נתכוון מתחילה לכך הואיל וא"א לקרות ב' שמות כאחד דבריו קיימין הא לאו בדעתו תליא מילתא ותיכף שאמר היא שלמים נעשה וולדה ג"כ שלמים משום דעובר רך אמו. ומאי מהני מה דנתכוון שיהי' הוולד עולה. אך צ"ל דהא בהא דהקדיש חצי' דפשטה קדושה בכולה הוא רק היכא דליכא דעת אחרת מעכבתו ומה"ט בבהמה של שני שותפין והקדיש חצי' לא פשטה קדושה בכולה כמבואר בקידושין (ד"ז) וא"כ ה"נ כיון דבשעה שאמר היא שלמים כבר נתכוון שהוולד יהי' עולה אלא שא"א להוציא שני דברים כאחד א"כ קדושת הולד לעולה וקדושת היא גופה לשלמים באים כאחת. וא"א לומר דקדושת שלמים תפשוט בכולה דהא קדושת עולם של הוולד מעכבתו. ולכך דבריו קיימים שהיא שלמים והולד עולה. והנה בהא דאמרינן תכ"ד כד"ד מוכח מנדרים (בפ"ז ע"א) דאמרינן דהמעשה הראשונה אינה נגמרת רק אחר כ"ד דעל הא דאמרינן דאם קרע על המת שהי' סבור שמת והי' חי עדיין אלא שמת תכ"ד יצא ידי קריעה ופירש הר"ן שם בד"ה אבל בתוך כ"ד וז"ל שאע"פ שבשעה שקרע עדיין לא מת ולא הוי קריעה כלל כיון שמת תכ"ד כמאן דקרע השתא דמי עכ"ל וכ"מ ג"כ בב"ק (דע"ג ע"א) כשהעידו על גניבה ובכת"ד על הטביחה. והוזמו על הטביחה. בטל גם עדות גניבה למ"ד תכ"ד כד"ד. ומאי בכך שהוזמו אח"כ מ"מ בשעת עדות גניבה כשרים הי'. אלא בע"כ דגם עדות גניבה לא נגמר רק אחר כ"ד. וכמאן דהעידו השתא דמי ואו כבר נפסלו ממה שהוזמו על הטביחה עיי"ש. וא"כ ממילא מיושבת קושיתי הנ"ל דהוכרח הרמב"ם לומר דבקדשים לא תכ"ד כד"ד. דאל"כ א"כ גם מה שאמר היא שלמים לא נגמר ההקדש רק אחר כ"ד ואז כבר אמר וולדה עולה, וא"א לקדושת שלמים שתתפשט בכולה דקדושת העולה מעכבתו וכמש"ל, והוצרך הרמב"ם לומר דבהקדש ל"א תכ"ד כד"ד ותיכף כשאמר הוא שלמים נגמר קדושתה ופשטה בכולה, וכשנמלך ואמר אח"כ וולדה עולה ל"א כלום דכבר קדמה לה קדושת שלמים וכמש"ל ולכאורה יש לתפוש על דברי, דכמו דדיבור הראשון שאמר היא שלמים אינו חל עד אחר כדי דיבור לפימ"ש. ה"נ דיבור האחרון שאמר ולדה עולה אינו חל רק אחר כ"ד. וא"כ קדושת שלמים קדמה ופשטה בכולה. ז"א דא"כ גם בהא דב"ק הנ"ל נימא הכא דגם עדות טביחה שאחר עדות גניבה לא נגמר רק אחר כ"ד של העדות טביחה וכבר קדמה עדות גניבה. אלא בע"כ כדאמרינן בשבועות (דל"ה ע"א) דאף דשבועה שאין אנו יודעין לך עדות הוי יותר מכ"ד. מ"מ כיון דהתחיל כ"א ואחד תכ"ד של חבירו. הוי תכ"ד עיי"ש בתוס' ד"ה בתוך כ"ד. שכתבו וז"ל ואומר ר"י דכיון שהעיד זה תכ"ד של חבירו חשיב כאלו שניהם העידו בבת אחת ויכול גם הראשון לחזור ולהודות תכ"ד של עדות שני כמו השני ואין לשני יותר שהות לחזור מלראשון אלא לשניהם שווים עכ"ל. וא"כ ה"נ בנ"ד כיון דתכ"ד של היא שלמים. אמר ולדה עולה הוי הכל כתכ"ד אחד וחלים שניהם בב"א בתכ״ד אחד:

אמנם כיון דדלינא חספא אשכחינא מרגנותא לישב גוף דברי הרמב"ם שכתב דבהקדש ל"מ חזר תכ"ד ותמה עליו הש"ך בח"מ סי' רנ"ה שזה נגד ש"ס מפורש ב"ק הנ"ל דפריך על ר' יוסי דס"ל בעדות תכ"ד כד"ד. מהא דתמורת עולה תמורת שלמים דאם נמלך ה"ז תמורת עולה עיי"ש ואם איתא דהקדש שאני מאי פריך מהקדש על עדות עיי"ש ובמל"מ במקומו. ולפי"ד הנ"ל יש מקום לישב דהנה הקצוה"ח שם הסביר טעמו של הרמב"ם כיון דדיבור של הקדש כמעשה דמי ל"א דיבור ומבטל מעשה. ולכאורה לפימש"ל דענין תכ"ד לאו לענין חזרה לבד נאמרה. דהא בקריעה לא שייך חזרה כלל אלא דאמרינן דתכ"ד נחשב כאילו עשה הקריעה עכשיו כמש"ל בשם הר"ן. וא"כ ה"נ בתמורת עולה תמורת שלמים. או היא שלמים וולדה עולה. נהי דס"ל להרמב"ם דאינו יכול לחזור בו. מ"מ כיון דדיבור הראשון לא חל עד אחר שכבר אמר האחרון. הוי כאלו הוציא שני שמות כאחת וחלים שניהם לכ"ע. אך צ"ל דהרמב"ם ס"ל דמדנקט ר"י אם נתכוון מתחילה לכך וא"א להוציא שני שמות כאחת דבריו קיימין. היינו כיון דנתכוון מתחילה לכך. רצונו שיחולו שניהם. אז דבריו קיימין. אבל אומר תמורת עולה ונמלך ואמר תמורת שלמים נהי דתכ"ד נחשב כאלו אמרם שניהם יחד מ"מ כיון דס"ל להרמב"ם דאינו יכול לבטל ולחזור מדיבורו הראשון, הוי כאלו אמר תחול זו ואח"כ תחול זו דמבואר להדיא בזבחים (ל' ע"ב) ותמורה (כ"ו ע"א) דהאחרון לא חל, ולא דמי לד' התוס' שבועות הנ"ל דשם בעדות דבחזרה קאי תכ"ד. לכן אף דכבר עבר יותר מכ״ד מדיבורו הראשון, מ"מ כיון דהתחיל השני בתכ"ד של הראשון שניהם כחד דמי, ויכולים שניהם לחזור יחדיו, אבל בהקדש דלדעת הרמב"ם אינו יכול לחזור ולבטל דיבורו הראשון נהי דתכ"ד הוי כאלו הוציא שני הדיבורים יחד, מ"מ גם בהוציא שני דיבורים יחד אם לא נתכוון מתחילה שרצונו שיחולו שניהם הוי כאומר תחול זו ואח"כ תחול זו דלכ"ע הראשון חל ולא האחרון, כנ"ל ברור, אלא דעדיין אינו מיושב, דהא מבואר בקידושין (דנ"ט) בקידשה לאחר ל' יום וחזרה בה בתוך ל' דפליגי בה ר"י ור"ל, דר"י ס"ל דמהני חזרתה דאתי דיבור ומבטל דיבור. דאף דנתינת מעות לידה הוי מעשה כדקאמר שם הש"ס מ"מ כיון דלא נגמר המעשה עדיין עד לאחר ל' כדיבור דמי ואתי דיבור ומבטלו, וא"כ נהי דהקצוה"ח פירש לדעת הרמב"ם דאמירתו לגבוה כמעשה דמי, מ"מ כיון דכבר כתבתי דהמעשה אינו נגמר רק לאחר כדי דיבור כמו בקריעה, וא"כ אם חוזר בו בתכ"ד, ואומר תמורת שלמים אמאי לא אתי דיבור ומבט"ד כמו בקידשה לאחר ל', דקיי"ל שם כר"י, וצ"ל דבאמת גם הרמב"ם מודה דבכה"ג יכול לחזור תכ"ד, אך הרמב"ם הא קאי שם על אמר היא שלמים וחזר ואמר וולדה עולה, וז"ל הרמב"ם בפט"ו מה' מעה"ק הנ"ל האומר וולדה שלזו עולה וכו' היא שלמים וולדה עולה אם לכך נתכוון דבריו קיימים, ואם אחר שגמר בלבו והוציא בשפתיו שתהי' שלמים חזר בו ואמר וולדה עולה אעפ"י שחזר בו תכ"ד הרי וולדה שלמים שאין חזרה בהקדש ואפילו בתכ"ד עכ"ל הרמב"ם מבואר מלשונו שכתב אחר שגמר בלבו שתהי' שלמים חזר בו ואמר וולדה עולה. דמתחילה הי' דעתו שתהי' הכל שלמים היא וולדה, אלא שאח"כ חזר בו ואמר וולדה עולה, א"כ לפי"ז אנו מוצאין על הוולד שני קדושות חדא מכח קדושת פיו, שהקדיש גם את הוולד, וגם מכח קדושת אמו. למ"ד שיירו אינו משויר, אלא לפימש"ל דהיכא דמטוני' דאם קדיש משום דעובר ירך אמו ופשטה קדושה בכולו אז היכא דבאותה שעה חל קדושה אחרת. ל"א פשטה בכולה דקדושה האחרת מעכבתה כמו בבהמה של שני שותפין. וא"כ ה"נ דיש קדושת פה על הוולד מצ"ע לא חל קדושה מכח האם דאין קדושה חלה על קדושה. אמנם אם חזר בו מקדושת פי' ואמר תכ"ד וולדה עולה. אם נאמר דמהני גם בהקדש חזרה תכ"ד, אז כיון דמקדושת אמו לא חזר בו. כמש"ל שוב חל על הוולד קדושת האם למ"ד שיירו אינו משויר. כמו בנשבע על הככר וחזר ונשבע עלי'. ונשאל על הראשונה חלה השני'. דכד משכחת רווחא חיילא. ה"נ כשחזר בו מקדושת הפה של הוולד תכ"ד אם נאמר דמהני חזרתו. נפקע קדושת הפה שעל הוולד. וחלה עלי' קדושת האם, והנה כבר הסברתי לעיל דאף דדיבור הראשון לא חל עד אחר כ"ד ואז כבר אמר הדיבור האחרון. מ"מ לדעת הרמב"ם דאינו יכול לחזור מדיבורו הראשון שרצה שתהי' שלמים. אף שבא אז ג"כ קדושת עולה מכח דיבור האחרון מ"מ הוי כאלו אומר תחול זו ואח"כ תחול זו. דהראשונה חיילא ותו לא פקעה דקדושה לא פקעה בכדי וא"א לקדושה שני' לחול:

ואמנם ידוע דברי הכ"מ בפרק הנ"ל הל' ז' דאם הקדיש בהמה לדמי עולה על ל' יום ואחר ל' יום שלמים דאוזר ל' פקעה קדושת עולה וחל קדושת שלמים דאף דקיי"ל הקדיש זכר לדמי' מיגו דנחתא עלי' קדושת דמים נחתה עלה קדוה"ג וקדוה"ג לא פקעה בכדי. מ"מ כיון דהוא לא הקדיש לגופו רק לדמי', אלא דממילא חיילא קדושה שבכה"ג קילא ופקעה בכדי עיי"ש, וכבר ביארתי במק"א דה"ה בהקדיש אבר אחד שהנשמה תלוי' דאף דפשטה בכולה, מ"מ כיון דהוא לא הקדיש כולה אלא דממילא חיילא, קדושה שבכה"ג פקעה בכדי, עיין בספרי חה"ש ח"א בפתיחת הספר תיכף אחר ההקדמה, וא"כ בנ"ד ג"כ אם נבוא רק מכח קדושת האם שפשטה על הוולד, כיון דתכ"ד אמר שתהי' עולה, נהי דהוי כאומר תחול זו ואח"כ תחול זו, וחל רגע אחת קדושת שלמים מ"מ אח"כ פקעה קדושת שלמים, וחל קדושת עולה, כמו באומר ל' יום לדמי שלמים ואח"כ עולה. דחיילא אח"כ קדושת עולה לדעת הכ"מ הנ"ל, כיון דקדושה כזו פקעה בכדי, אך אם נבוא מכח קדושת פי' שהקדיש את הוולד עצמו ג"כ לשלמים קדושה כה"ג לא פקעה בכדי. אלא שהקשיתי ע"ז. דאמאי לא מהני חזרה תכ"ד על קדושת פיו, כיון דהקדושה לא נגמרה רק אחר כ"ד, הוי כמו קידשה לאחר ל' יום דקיי"ל כר"י דיכולה לחזור בה תוך ל' יום דאתי דיבור ומבט"ד, אמנם ידוע דברי הר"י קורקוס שהאריך בהם בס' איגרא דמא בחי' גיטין דסוגיא בביטלו, דהיכא שלא יתבטל הדיבור לגמרי, ויהי' מוכרח אח"כ ג"כ לקיימו, חשוב כמעשה ולא אמרינן בכה"ג א"ד ומבט"ד עיי"ש, וא"כ ה"נ אם יחזור בו מקדושת פי' יהי' חל שוב קדושת הוולד מכח האם כמש"ל דכיון דמשכחת רווחא חיילא. נהי דקדושת הוולד לא תחול רק רגע אחת ואח"כ פקעה כמש"ל. מ"מ כיון דהדיבור לא יתבטל לגמרי דכשיתבטל הדיבור של קדושת פיו תחול קדושת הוולד עכ"פ על רגע אחת. דיבור כזה חשוב מעשה ולא יוכל דיבור אחר לבטלו. ונשאר קדושת הפה קיים לגמרי. וקדושת הפה כיון דחיילא לא פקעה כמו כל קדוה"ג, וא"כ אתיין דברי הרמב"ם כמין חומר. ונתיישבים כל הקושיות דהרמב"ם כאן דאיירי ביש על הוולד שתי קדושת שפיר כתב. דא"י לחזור תכ"ד דל"מ חזרה בהקדש תכ"ד כס' הקצוה"ח דאמירה לגבוה חשיב כמעשה. מאי אמרת כיון דלא נגמר רק אחר כ"ד הוי כמו קידשה לאחר ל' דבכה"ג ל"ח רק כדיבור ומהני חזרה דא"ד ומבע"ד. ז"א דכיון דאם תתבטל קדושת פי' תחול הקדושה מכח האם ל"א כה"ג א"ד ומבע"ד כס' הר"י קורקוס והאיגרא רמא הנ"ל. ומיושב קושית הש"ך מד"ק דפריך על ר"י מתמורת עולה ז"א דשם כיון דליכא רק קדושת הפה לחוד. ולא נגמרה רק אחר כ״ד. וכיון דתוך כ"ד חזר בו. הוי כמו קידשה לאחר ל' וחזרה בה דמהני חזרתה. ומיושב ג"כ קושיתי הנ"ל. דלמה צריך לטעם דל"מ חזרה בהקדש תכ"ד. והא מקדושת האם לא חזר כלל. וממילא פשטא הקדושה על הוולד כיון דס"ל שיירו אינו משויר. דז"א דנהי דכתבתי לעיל דהוי כאומר תחול זו ואח"כ תחול זו מ"מ קדושה כה"ג דאתיא ממילא לא חיילא רק רגע אחת ואח"כ יכולה ליפקע שתחול קדושת עולה לס' הכ"מ הנ"ל. ולכך הוצרך הרמב"ם לומר דא"י לחזור ג"כ מקדושת הפה דל"מ חזרה בהקדש כה"ג. דל"ש א"ד ומבט"ד, כיון דאם יתבטל תחול קדושה מכח האם עכ"פ על רגע אחת חשוב כמעשה לס' הר"י קורקוס והאיג"ר הנ"ל. וכיון דלקדושת הפה ל"מ חזרה. לא פקעה בכדי. דקדוה"ג שמכח פיו לא פקעה בכדי. ודוק היטב בכ"ז כי הוא ענין עמוק:

אמנם אחר כתבי כ"ז נזכרתי שהרמב"ם גם בהא דתמורת עולה תמורת שלמים פסק דא"י לחזור בו גם תכ"ד כמבואר בדבריו בספ"ב מה' תמורה ה"ד ואזדא לי' תירוצי הנ"ל והדרא קושית הש"ך לדוכתה לכאורה. שזה נגד הש"ס ב"ק הנ"ל. אך נלע"ד דהנה כבר הוכחתי מדברי הר"ן הנ"ל גבי קריעה דענין תכ״ד הוא שהמעשה אינו חל רק אחר כדי דיבור וא"כ לכאורה אינו מובן מאי דקאמר שם הש"ס דבמקדש ומגרש ומגדף ל"א תכ"ד כד"ד עיי"ש בר"ן דאלו דברים עושה בדעת שלימה ולאו בחזרה קאי. והא לאו מטעם חזרה אתאינן עלה כלל. דמאי חזרה שייך בקריעה. ובשלמא לדעת הסוברים דהכל הוי מדרבנן י"ל דהם אמרו והם אמרו. אבל לדעת התוס' בנדרים שם. דהכל הוי דאורייתא צריך להבין הדבר:

ונלע"ד דבאמת תרוויי' איתנהו. דמהא דקריעה מוכח. דהמעשה אינו נגמר רק לאחר כ"ד. אבל מ"מ אינו מוכרח שיוכל לבטל הדבר. קודם כ"ד. די"ל דלאחר כ"ד נגמר המעשה בין ברצונו בין שלא ברצונו. ע"ז אמרינן דבדבר שתלוי בדעתו. יש דברים שאינו גומר בדעתו שיהי' נחלט הדבר ושלא יוכל לחזור בו עוד. כמו בכל הקנינים. ויש דברים חמורים כמו מקדש ומגרש ומגדף שגומר בדעתו לעשותם בהחלט ושלא לחזור בו עוד כמ"ש הר"ן שם. וא"כ נהי דגם הם אינם נגמרים רק לאחר כ"ד. מ"מ לאחר כ"ד נגמרים בע"כ ולא מהני חזרתו. ואף דכבר הבאתי לעיל פלוגתת ר"י ור"ל במקדש לאחר ל'. ר"י ס"ל דיכול לחזור קודם ל' כיון דלא חלה המעשה עדיין. מ"מ י"ל דזה דמי למקדש מעכשיו ואחר ל' יום דפליגי שם בקידושין (דנ"ט ע"ב וד"ס) רב ושמואל ור"י במקדש מעכשיו ואחר ל' ובא אחר וקידשה מעכשיו ולאחר עשרים. ואחר מעכשיו ולאחר י' ימים. דלרב ושמואל הוי תנאה או חזרה וא"צ גט רק מהראשון והאחרון. ור"י ס"ל דאפילו מאה תופסין משום דשוו נפשיי' כי שרגא דליבני וכל חד רווחא לחברי' שביק עיי"ש. והסברתי זה כביר טעמו דר"י. דכמו דמצינו הקדש לזמן כגון באמר שור זה עולה ל' יום. דס"ל לר"י גופי' בירושלמי הובא בר"ן נדרים דכ"ט דהוי עולה רק ל' יום ואח"כ יצאה לחולין הרי דיכול להקדיש לזמן ידוע. וס"ל לר"י דאין חילוק בין אם ההקדש הוא קודם השיור. כמו באומר עכשיו עולה עד ל' יום. דמשייר הזמן שלאחר ל'. או באומר מעכשיו ואחר ל'. דמשייר זמן ל' יום הקודמים. שבאלו הל' יום יהי' חולין ואח"כ הוא קודש. דמאי שנא אם משייר קודם או אח"כ. אלא דבאינו אומר מעכשיו. רק מקדש לאחר ל' יום. אז עדיין לא חל ההקדש או הקידושין ויוכל לחזור בו תוך ל'. דאתי דיבור ומבט"ד. אבל באומר מעכשיו ולאחר ל'. אז חלים הקידושין תיכף. רק הוי כאומר שמקדשה על כל ימי חיי' חוץ מל' יום הראשונים שאז לא תהי' מקודשת וזה דאמר ר"י אפילו קידושי מאה תופסין. דכל חד רווחא לחברי' שביק, וכשיגיע זמן של השני פקעו קידושי הראשון וחלים קידושי השני. וכן כולם. ודוק היטב בזה כי זהו סברת ר"י. ורב ושמואל י"ל דס"ל דל"מ קידושין לזמן כמ"ש הר"ן שם בנדרים (כ"ט ע"א) ד"ה א"ל לתירוץ הב' עיי"ש. ולכך ס"ל דתנאה הוי או חזרה:

והנה הרמב"ם פסק כר"י דקידושי כולם תופסין. וצריך להבין לכאורה דהא י"ל דר"י לשיטתו דס"ל דיוכל לומר ל' עולה ואח"כ חולין או שלמים וס"ל קדוה"ג פקעה בכדי וס"ל ג"כ כמו סברא הראשונה של הר"ן שם דאין לחלק בין הקדש לקידושין. ולכך קידושי כולם חלים. אבל הרמב"ם דפוסק בפ' הנ"ל הל"ז דקדוה"ג לא פקעה בכדי. איך פסק כר"י דקידושי כולם חלין. וצ"ל דהרמב"ם ס"ל כסברא שכתבתי לעיל. דל"א קדוה"ג לא פקעה בכדי רק היכא דבשעה שהקדיש לא הי' דעת אחרת מעכבת שתתפשט הקדושה גם להלאה, כגון באומר ל' יום עולה, דבידו להקדישה לעולם לכך ס"ל כיון דחלה הקדושה תיכף תו לא פקעה. ומתפשטת עד עולם. אבל במקדש מעכשיו ולאחר ל' יום שכתבתי לעיל דהוי כמקדש תיכף לעולם חוץ מל' יום הראשונים. אז נשארו אלו הל' יום פנוים דזה לא אמרינן שתתפשט הקדושה למפרע. וכשבא אחד וקידשה לאחר עשרים לים אז קידושי' עד ל' יום של הראשונים. אבל כשהגיעו ל' יום של הראשונים פקעו קידושי השני. דבשעה שקידשה לא הי' אפשר לקדשה רק עד ל' יום. דלאחר ל' כבר היתה מקודשת לראשון כיון שאמר מעכשיו ולאחר ל' כמש"ל. וא"א לקידושי שני להתפשט יותר מל' דקידושי הראשון מעכבתם. וכן כשקידשה השלישי לאחר י' תלו קידושיו מי' ועד כ'. ואז כבר חלו קידושי שני ולכך חלו קידושי כולם אפילו עד מאה. ולכך פסק הרמב"ם שפיר כר"י. ורב ושמואל דפליגי וס"ל דא"א לקידושי כולם לחול. ולכך ס"ל דתנאה הוי או חזרה. וטעמם י"ל דס"ל דגם בכה"ג קדוה"ג לא פקעה בכדי. וא"א לקידושי כולם לחול וא"כ מטתה מיושבים ג"כ דברי הרמב"ם הנ"ל. לפימש"ל דתכ"ד להא דמיא דנהי דלא נגמר המעשה רק לאחר כ"ד מ"מ דומה למעכשיו ולאחר כ"ד. דחל תיכף על לאחר כ"ד. וא"כ כשאומר תמורת עולה ובתכ"ד אומר תמורת שלמים. א"א לתמורת שלמים לחול דתיכף כשיגיע אחר כ"ד כבר חל תמורת עולה. וא"א לתמורת שלמים להתפשט כלל. כמו במקדש מעכשיו ולאחר ל' יום. דמי שמקדשה אח"כ א"מ לקידושיו רק עד ל'. לדעת ר"י דקיי"ל כוותי' נגד רב ושמואל. וא"כ י"ל דסוגית הש"ס דב"ק אזלא אליבא דרב ושמואל דפליגי על ר"י ולא ס"ל הסברא דרבי יוחנן. אלא ס"ל דאם נאמר דחלין איזו קידושין תו לא פקעה דבכל גווני אמרינן קדוה"ג לא פקעה בכדי. א"כ ה"נ כיון דקדושת עולה לא חיילא רק אחר כ"ד ובתוך כך אמר תמורת שלמים חיילא גם תמורת שלמים. ותו לא פקעה וחלים שניהם לכה"פ כדעת התוס' שבועות. דהוי כבת אחת. והוצרך הש"ס לתרץ דתכ"ד גדול וקטן איכא ביני'. אבל הרמב"ם דפוסק כר"י שפיר ס"ל דא"א לקדושת שלמים להפקיע כלל קדושת עולה שקדמתה כמו מקדש מעכשיו ולאחר ל'. דכשהגיע ל' נפקעו כל קידושי האחרים ה"נ כשיגיע תכ"ד חלה קדושה הראשונה ופקעו כל קדושה שאחרי' כנלע"ד:

שם פי"ט מה' מעה"ק הי"ג פסק דהמקבל דם בשני כוסות וזרק מאחד בפנים. ומהשני בחוץ. חייב משום זריקת חוץ, ותמהו עליו הכל דבין למ"ד כוס עושה חבירו דיחוי, בין למ"ד עושה שירים צריך להיות פטור בחוץ כיון דאינו ראוי לפנים עיי"ש בראב"ד וכ"מ. ולענ"ד די"ל דהרמב"ם לשיטתו דפוסק בפ"ג מה' פהמ"ק הי"ט כר"י דכ"ש מקדשין דם פסול לכתחילה ליקרב עיין ב"ש אה"ע סי' קכ"ד. וא"כ נהי דכוס עושה חבירו דיחוי זה רק בעירן לכלי חול כמ"ש התוס' זבחים (פ"ז ע"א) אבל כ"ז שהוא בכוס שהוא בכ"ש מקדשתן לכתחילה ליקרב. ולכך חייב כשזרק בחוץ כנלע"ד:

ברמב"ם פ"ז מה' תמידין ומוספין ה"ו פסק דקצירת העומר הוא בליל ט"ז בין בחול בין בשבת ואח"כ בה"ז כתב דכל הלילה כשר לקצירת העומר. ואם קצרוה ביום כשר ותמה הלח"מ שזה נגד דברי הש"ס מנחות (ע"ב) דמ"ד נקצר ביום כשר ס"ל דאינו דוחה שבת משום דאיפשר לעשותו מע"ש עיי"ש ונלע"ד לישב דברי הרמב"ם בשנדקדק עוד בדבריו בה"ז שכתב וכל הלילה כשר לקצירת העומר שזה הוא לשון המשנה במגילה (ד"כ ע"ב) ומאותה משנה גופה מביא הש"ס במנחות (ע"ב) ראי' דנקצר בלילה דוקא ולא ביום עיי"ש ובתוס' שם (דס"ו ע"א) ד"ה זכר למקדש כתבו בשם ר"ת דלא קיי"ל כמתניתין דמנחות (דע"א) דנקצר ביום כשר רק כסתמא דמגילה הנ"ל דכל הלילה דוקא ולא ביום. ואם הרמב"ם רצה לפסוק כסתמא דמנחות הי' לו להביא לשון המשנה דמנחות ולא לשון המשנה דמגילה. דמשם אדרבא מוכיח הש"ס עצמו להיפך. וגם בדברי המשנה עצמה במנחות (ע"א) הנ"ל יש דקדוק עצום דמקודם קאמר במשנה דמצות העומר לבוא מהקמה לא מצא יביא מהעומרים ופירש"י לא מצא כגון שכבר נקצר הכל. יביא מהעומרים וא"כ ל"ל לכפול בסיפא נקצר ביום כשר והרי כבר אשמעינן דאף אם כבר נקצר הרבה קודם פסח ולא נקצר לשם עומר כלל כשר מכ"ש נקצר ביום לשם עומר דוודאי כשר. וגם קשה דעל סיפא דנקצר ביום דכשר פריך הש"ס דע"ב ממתניתין דמגילה ומשני הש"ס תנאי נינהו דלרבי נקצר ביום כשר ואתיא מתניתין כוותי' ומתניתין דמגילה אתיא כראב"ש משמע דשינויא דפלוגתא היא רק על סיפא דמתניתין דנקצר ביום אבל ברישא דמתניתין דלא מצא מהקמה יביא מהעומרים כ"א מודו וקשה דיציבא בארעא וכו'. אם בנקצר שלא לשם עומר כלל קודם פסח כשר. מכ"ש נקצר ביום לשם עומר עיין רש"י דע"א במתניתין ד"ה מן הקמה דלכתחילה בעינן קצירה לשם עומר. אך נלע"ד דהכל נכון דהנה הש"ס שם (דע"ב) ובמ"ק (ד"ג) מביא דברי ר' ישמעאל דדריש בחריש ובקציר תשבותי מה חריש רשות אף קציר רשות יצא קצירת עומר שהוא מצוה ודחיא שבת משמע דקצירת העומר לחודה הוא מצוה מיוחדת לבד מצות הקרבת העומר עיין רש"י מ"ק (ד"ב ע"א) ד"ה שהוא של מצוה דאעפ"י שמצא קצור קוצר דבעינן קצירה לשמה וזה לא מצינו בשום מנחות ונסכים ומש"ה אין קצירתם או טחינתן דוחה שבת דהוי רק הכשר מצוה ובעומר הקצירה עצמה היא מצוה מיוחדת ודחיא שבת אליבא דרבי ישמעאל. ונמצא דבמנחת עומר איכא שני מצוות מצות הקרבה ומצות קצירה. ואמנם ז"פ דמצות קצירה אינה מעכבת מצות הקרבה כיון דשני מצוות הן וכל היכא דליכא קרא שיעכבו זא"ז אין מעכבין כדקאמר הש"ס מנחות (דמ"ד) ואלא מאן דלית לי' תרי מצוות חד נמי לא ליעביד. ובכל הני דפ' הקומץ רבה ופ' התכלת שמעכבין זא"ז דריש להו הש"ס מקרא כמו (בדמ"ה ע"א) מנין שמעכבין זא"ז ת"ל יהי' וכהנה וכהנה:

וא"כ לפי"ז ברישא דמתניתין דלא מצא מן הקמה כמ"ש רש"י שכבר נקצר הכל לית מאן דפליג דמביא מהעומרים. דנהי דא"א לו עוד לקיים מצות קצירה עכ"פ מצות הקרבה מחויב לקיים. אלא דבמצות קצירה דבעינן לכתחילה שתהי' בלילה כדדריש הש"ס שם דס"ו מהחל חרמש תספרו דהקצירה תהי' קודם הספירה. והספירה מצותה בלילה דבעינן שבע שבתות תמימות עיי"ש. בזה פליגי תנאי בדיעבד אם נקצר ביום לשם עומר אם קיים בזה מצות קצירה. דהא דבעינן בלילה הוא רק לכתחילה. כדי שיוכל ספור. אבל אם כבר נקצר ביום לשם עומר ועבר הלילה, דלענין ספירה מאי דהוי הוי. עכ"פ קיים מצות קצירה כיון שקצר לשם עומר. בזה פליגי מתניתין דמנחות ומתניתין דמגילה מתניתין דמנחות ס"ל דאם נקצר ביום ג"כ קיים מצוות קצירה דהא דבעינן בלילה הוא רק לכתחילה. ומתניתין דמגילה ס"ל דבעינן בלילה דוקא. ואם נקצר ביום לא קיים מצות קצירה. ונהי דהעומר מוכרת להביא ממה שכבר קצר כדי לקיים מצות הקרבה. אך מצות קצירה לא קיים. אלא דלכאורה לדינא אין שום נ"מ מזה. דממ"נ אם עדיין אפשר לו לקצור בלילה עוד הפעם. וודאי לכ"ע מוכרח לקצור בלילה כדי לקיים מצות קצירה וספירה כהלכתה. דזה הוי לכתחילה ואם כבר עבר הלילה. ולא קצר ולית לי' רק מה שקצר ביום, פשיטא דלכ"ע צריך להביא מהקצור ביום כדי לקיים מצות הקרבה, ומאי נ"מ אם קיים מצות קצירה ג"כ או לא. זה כלפי שמיא גליא ומאי שייך פלוגתא בזה. ע"ז מביא הש"ס שפיר פלוגתא דרבי וראב"ש בהי' עומד ומקריב מנחת העומר ונטמאת בידו, דרבי ס"ל דאם יש אחרת במחובר תחתי', אומרים לו הבא אחרת תחתי' ואם לאו אומרים לו הוי פקח ושתוף. וראב"ש אומר ב"כ וב"כ אומרים לו הוי פקח ושתוף משום דא"א ליקח מהמחובר ולקצור דבעינן שיהי' נקצר בלילה ולכך יקריב את הטמאה דק"צ דוחה את הטומאה. והנה אם יקריב את הטמאה שנקצרה כהלכתה בלילה, יקיים ג"כ מצות קצירת העומר, ואם יקח אחרת שיקצור עתה ביום, נהי דמצות הקרבה יקיים, אבל מצות קצירה לא יקיים דפשיטא דמצות קצירה הוא רק אם יקריב אותה, ואם יפסול אותה ולא יקריבנה. ויקריב אחרת תחתי' לא קיים מצות קצירה כלל וז"פ מאד. וא"כ שפיר אתיא פלוגתא דרבי וראב"ש על נכון דרבי ס"ל כיון דלכתחילה צריך לחזור להקריב בטהרה לכ"ע היכא דאיכא שיריים לאכילה כדקאמר הש"ס ביומא (ד"ז.) כדי שלא יבטל מ"ע של אכילת שיריים. דאין נאכלים בטומאה. לכך אם יש אחרת במחובר יקצור ויביא. ולא יבטל בזה מצות קצירת העומר. דס"ל דאף אם יקצור ביום יקיים מצות קצירה. דמה שצריך לקצור בלילה הוא רק לכתחילה וראב"ש ס"ל כמתניתין דמגילה. דמצות קצירה דוקא בלילה ואם יקצור ביום אף דיעבד לא יקיים מצות קצירה. וא"כ טוב יותר שיאמרו לו הוי פקח ושתוק שיקריב אותה שנקצרה בלילה כהלכתה אף שהיא טמאה הא ק"צ דוחה את הטומאה. משיבטל בידים מצות קצירה, שיקח אחרת ויקצרנה ביום שלא כהלכתה ואי דלא יוכל אח"כ לאכול השובים. אז יהי' אנוס עפ"י התורה כידוע ממחלוקת הרז"ה והרמב"ן. בדאישתפיך חמימי דמצוה שבא לידו צריך לקיים אף שאח"כ יהי' נדחה מצוה אחרת:

ובזה מובן שפיר הא דקאמר רבי אם יש שם אחרת יביא אחרת ואם לאו אומרים לו וכו' ואיך אפשר שלא יהי' אחרת כיון דאם לא מצא מהקמה מביא מהעומרים ומן היבש. וכי לא ימצא בכל ירושלים מעט שעורים או קמח שעורים. וידוע מהמדרש שירושלים לא הי' חסר משום דבר. אך הוא הדבר שדברתי. דאם לא יוכל לקיים מצות קצירה כלל. רק מצות הקרבה בזה גם רבי מודה דטוב יותר שיקריב בטומאה משיבטל מ"ע של קצירה. אם יש במחובר ס"ל לרבי דגם אם יקצור ביום יקיים בדיעבד מצות קצירה, ולכן יחזור להקריב בטהרה כנ"ל נכון. ואתיא שפיר ג"כ פלוגתיי' אם דוחה שבת. דלרבי דס"ל דמצות קצירה יכולים לקיים ביום ג"כ דיעבד. לכך אין הקצירה דוחה שבת כיון שהי' יכול לעשות מע"ש. והי' מקיים ג"כ המצוה וראב"ש ס"ל דאם יקצור מע"ש לא יקיים מצות קצירה כלל דמצותה דוקא בלילה, וא"כ נהי דמצות הקרבת העומר יקיים אבל מצות קצירה לא יקיים. ורבי ישמעאל ס"ל מקרא דבחריש ובקציר דקצירה שהיא מצוה דוחה שבת. וכעין שתירצו קושית הש"ך גבי מילה. דאף למ"ד נימול תוך ח' א"צ הטד"ב. אעפי"כ דוחה. דמ"ע של ביום השמיני ימול עצמה דוחה שבת. אף דהמילה כשירה בדיעבד אף תוך ח' ודוק וניחא ג"כ הדקדוק במשנתינו הנ"ל דלאחר שהביא לא מצא מהקמה יביא מהעומרים ל"ל להביא עוד בסיפא נקצר ביום כשר. ז"א דברישא אם יביא מהעומרים יקיים רק מצות הקרבה, ולא מצות קצירה ואח"כ נקט בסיפא נקצר ביום כשר דהיינו אף מצות קצירה קיים בדיעבד ונ"מ לענין פלוגתא דרבי וראב"ש כדקאמר הש"ס באמת דמתניתין אתיא כרבי. וע"ז פריך הש"ס דא"כ אמאי מסיים דדוחה שבת והוצרך לתרץ דרק הקרבתה דוחה שבת ולא קצירתה כדקאמר שם הש"ס (בדע"ב ע"ב) ובתוס' (דע"ב ע"א) ד"ה מניין:

וא"כ מיושבים ג"כ דברי הרמב"ם. דהנה הרמב"ם מהפך סידור הדינים מלשון המשנה דבמשנה נקט קודם לא מצא מהקמה יביא מהעומרים. ואח"כ נקצר ביום כשר. ומזה מדייק שפיר הגמ' דמתניתין לא ס"ל כמתניתין דמצות קצירה בלילה דוקא. אלא ס"ל דזה רק לכתחילה ובדיעבד מקיים מצות קצירה אף ביום. דאל"כ ל"ל למתניתין להביא כלל דין דנקצר ביום. דאם מותר, להביא מהעומרים שכבר נקצרו שלא לשם עומר כלל מכ"ש נקצר ביום לשם עומר. א"ו דאשמעינן דברישא מותר להביא מהעומרים לקיים מצות הקרבה אבל מצות קצירה לא קיים כיון דלא קצר לשם עומר. ובנקצר ביום כשר לגמרי דהיינו אף מצות קצירה קיים. והרמב"ם מהפך הסדר דמקודם בה"ז מביא לשון המשנה דמגילה דכל הלילה כשר לקצירת העומר דמזה מוכיח הש"ס במנחות הנ"ל דדוקא בלילה ולא ביום ופסק הרמב"ם כמשנה דמגילה כמו שהוכיחו התוס' (בדס"ו הנ"ל) דהלכה כמשנה דמגילה. אלא שלא תטעה לומר. דאם נקצר ביום אין לו תקנה עוד להקריב העומר דהא הרמב"ם לא הביא עדיין הדין דאם לא מצא מהקמה יקריב מהעומרים. לכך כתב דאם קצרוהו ביום כשר ג"כ להקרבה. אבל מצות קצירת העומר באמת לא קיים, כמשנה דמגילה, ואח"כ בה"ח מביא הדין דלא מצא מהעומרים יביא מהקמה. היינו דלא מיבעיא נקצר ביום לשם עומר כשר להקרבה, אלא אף היכא דנקצר כבר קודם פסח שלא לשם עומר כלל כשר ג"כ להקרבה, אבל מצות קצירה לא קיים גם בשניהם. והא דלא הביא הרמב"ם דבנקצר ביום, לא קיים מצות קצירה עכ"פ, לק"מ דהא כבר כתבתי דלדינא אין נ"מ רק לענין פלוגתא דרבי וראב"ש לענין נטמאת בידו, וגם לענין אם דוחה שבת, והנה הדין דנטמאת בידו שהיא פלוגתת רבי וראב"ש משמיט הרמב"ם לגמרי:

וגאע"ד דטעמו דס"ל די"ל דהא דפליג ראב"ש וס"ל דיותר נכון שיקריב בטומאה כדי שלא יבטל מ"ע דקצירה, הוא או דס"ל דטומאה הותרה בציבור, ואי דאיכא שיריים לאכילה, לע"ע כשבאה לפנינו הקרבת המנחה, אנו אומרים שיקריב אותה שנקצרה בלילה אף שהיא טמאה, כדי לקיים מצות קצירה כהלכתה, ואי דאח"כ לא יוכל לאכול השיריים, לית לן בה כדעת הרמב"ן באשתפוך חמימי, או אף אם נאמר דראב"ש סבר לה כאבוה דס"ל טומאה דחוי' בציבור, מ"מ הא כתבו התוס' ביומא (ד"ז ע"ב) ד"ה מכלל דבק"צ ונטמא הקרבן דאיכא ריצוי ציץ ג"כ לכ"ע א"צ להקריב אחרת, ורשב"א ס"ל דגם כשאינו על מצחו מרצה, ואי דבעומר ליכא רק אכילות עיין פסחים (דע"ז ע"ב) ד"ה עומר ושה"ל, י"ל דראב"ש ס"ל ציץ מרצה על אכילות אבל הרמב"ם לשיטתו דס"ל בפ"ד מה' ביאת מקדש ה"ז דציץ אינו מרצה על אכילות וגם ס"ל דטומאה דחוי', וא"כ לכ"ע עדיף טפי שיביא אחרת טהורה מלקיים מ"ע של קצירה. וא"כ ליכא כלל נ"מ בדין זה אם קיים מצות קצירה, דב"כ וב"כ צריך לקיים מצות הקרבה אלא דנ"מ רק לענין שבת דלרבי א"ד שבת כיון דנקצר ביום קיים ג"כ מצות קצירה, הי' יכול לקצור בע"ש. ולראב"ש דמצות קצירה דוקא בלילה דוחה שבת דהוי קצירה של מצוה כדיליף ר' ישמעאל מבחריש ובקציר, ולזה כבר פסק הרמב"ם בה"ו דמצותו לקצור בלילה בין בחול בין בשבת משום דס"ל דהלכה כמשנה דמגילה וא"כ אתיין כל דברי הרמב"ם כהוגן ול"ק כלל קושית הלח"מ כנ"ל נכון:

והנה עלה בלבי לומר דאולי נקצר לשם עומר ביום גרע מהעומרים שכבר נקצרו שלא לשם עומר. דאלו נקצרו בהיתר. ואלו נקצרו באיסור למ"ד מצותה דוקא בלילה. ולא יהי' קשה דקדוקי הנ"ל במשנה. וגם לא יהי' הכרח לחלק בין מצות הקרבה. למצות קצירה. אך באמת ז"א דא"כ אמאי קאמר ראב"ש דיקריב בטומאה. וכי אין למצוא בכל ירושלים שעורים או קמח מאלו שכבר נקצר כמש"ל. א"ו דצריך להדר אחר מצות קצירה מזה כבר עבר מצותו דהי' צריך לקצור בלילה של מוצאי יו"ט. ולכך אינו מקריב אחרת אף שבדיעבד יקיים מצות הקרבה מ"מ מצות קצירה לא יקיים. ואומרים לו שתוק שיקיים מצות קצירה:

ברמב"ם פ"ב מה' פסהמ"ק הי"א פסק דאם נתערב שירי חטאת בדם עולה ישפך לאמה כמ"ד מקום עולה לאו מקום שיריים. ואח"כ בהי"ב פסק דנתן למעלה ושאל יתן למטה ואלו ואלו עלו לו, ותמה הלח"מ שם דבש"ס מבואר להדיא דלמ"ד מקום עולה לאו מקום שיריים אינו יכול ליתן למטה עיי"ש:

ונלע"ד לישב. דהנה בגוף הדין דנתערב דם חטאת בדם עולה פליגי ר"א ורבנן במתניתין (דע"ט ע"ב) דר"א ס"ל דיתן למעלה ורואין דם העולה כאלו הוא מים וחכ"א ישפוך לאמה. ובתוס' שם ד"ה במאי קמיפלגי כתבו דבדם שהוא פסול לכ"ע שרי ליתן לשם מים ולא אסרו רבנן אלא במידי דהקרבה כמו ניתנין למעלה בניתנין למטה, וקשה לכאורה כיון דלרבנן ישפך לאמה א"כ שוב הוי כדם פסול, ואמאי לא יתן לשם מים, אך צ"ל כיון דקיי"ל דבדיעבד אם לא נמלך ונתן למעלה ולמטה כשר א"כ הוי מידי דבר הקרבה כיון דבדיעבד כשר, ולכך אסור ליתן לשם מים. ויתיישב בזה לכאורה קושית הטה"ק שהקשה על הא דלא נמלך ונתן למעלה או למטה כשר הא קיי"ל בדע"ג דכל דאמור רבנן לא יקריב אם הקריב לא הורצה משום דיחוי ה"נ אם זרק אמאי הורצה:

ולפי הנ"ל י"ל דא"א לומר תרתי דסתרי. דאם נאמר דבדיעבד ג"כ פסול משום דיחוי, א"כ לא הוי בר הקרבה ומותר לזרקו לשם מים. ככל דם פסול. ואיגלי למפרע דלא נדחה כלל מדינא דהא הי' מותר ליתן לשם מים, אך באמת ז"א דא"כ אמאי באמת ישפך לאמה ואין לומר כמ"ש התוס' בפסחים (כ"ו) לענין עלה עלי' זכר דבכל דבר המתהפך אזלינן לחומרא, וא"כ ה"נ אם אמרינן דבדיעבד כשר והוי בר הקרבה, אסור ליתנו לשם מים וישפך לאמה ז"א דזה אינו חומרא לפסול קדשים בידים, ויותר ראוי ליתן לשם מים כיון דאנו יכולין לומר כך או כך. אך צ"ל בישוב קושית הטה"ק לדעת הרמב"ם דפסק כר' יוסי בכריתות (כ"ג) דכ"ש מקדשין דם פסול לכתחילה ליקרב, מש"ה בדם כשר דיעבד, ואינו נפסל משום דיחוי כיון דמונח בכ"ש הכ"ש מקדשתן, אמנם זה ניחא לענין גוף הדם, אבל לענין שיריים כגון בנתן למעלה ושאל דרוצה הש"ס לומר דלמ"ד מקום עולה לאו מקום שיריים ישפך לאמה, כאן שוב יוקשה הקושיא הנ"ל דבשיריים ליכא למימר דכ"ש מקדשתן דהא כ"ש אין מקדשין אלא מלאים, וכאן דכבר נתן כל הדם למעלה. ולא נשארו רק השיריים של חטאת, והדין נותן דא"א ליתנם למטה במקום שיריים כיון דמעורב בדם עולה, ומקום עולה לאו מקום שיריים, ואף אם יתן בדיעבד אח"כ הכל למטה לא ירצה משום דיחוי כקושית הטה"ק מאי אמרת דכ"ש מקדשתן הא כ"ש אין מקדשין אלא מלאים וכיון דאף בדיעבד יופסל, יהי' מותר לזרוק לשם מים במקום עולה, דהא השיריים פסולים ובדם פסול מותר לזרוק לשם מים, כקושיתי הנ"ל, ובשלמא בדינא דאביי ורב יוסף (בדפ"א ע"א) שם דנתערב שירי חטאת בדם עולה. דלרב יוסף דס"ל מקום עולה לאו מקום שיריים חל הפסול על דם עולה ושירי חטאת ביחד אז שפיר י"ל מיגו דכ"ש מקדש דם העולה שיש עדיין השיעור שלם. מקדש ג"כ שירי חטאת. כמ"ש התוס' במנחות (ז' ע"א) ד"ה ר"י לענין תודה ששחט על שמונים חלות דמיגו דמקדש מ' לדעת מקדש השאר שלא מדעת עיי"ש. וה"נ י"ל לענין מלאים אבל בנתערב דם חטאת בדם עולה. ולא נמלך ונתן למעלה. ואח"כ שאל מה יעשה בהנשאר. דעל דם העולה כבר חל הפסול תיכף כשנתערב בדם חטאת. והי' צריך להיות דינו שידחה לגמרי כקושית הטה"ק אלא שתירצתי שהכ"ש מקדשתן. ועל שירי החטאת חל עתה שם פסול מחדש אחר שנתן למעלה ובא לימלך מאי יעשה בשירים ואם נאמר לו דמקום עולה לאו מקום שיריים ולא יתן למטה חל עליהם שם פסול מחדש מחמת דיחוי דפנים חדשות בא לכאן. דמה שהי' פסול בעוד שהי' כל הדם זה כבר נכשר בשעה שנתן למעלה. משום דכ"ש מקדשתן ועכשיו שעל השיריים נולד דיחוי משום שאסור לו ליתנם במקום שיריים ע"י דם העולה המעורב בהם. ועל דם העולה לא נולד פסול חדש דהא עדיין הם במילואם כבראשונה. אלא דנדחו כבר בשעה שנתערב מתחילה ואז כבר קידשם הכ"ש. וליכא עתה רק שירי חטאת שחל עליהם שם דיחוי מחדש. ואותם א"י הכ"ש לקדש דלא הוי מלאים וליכא מיגו דדם עולה דדם עולה כבר נתקדש מקודם. והוי ממש כמ"ש התוס' בזבחים (דע"ו ע"ב) סד"ה ואי. דכה"ג לא הוי מלאים דלא מצטרף להתקדש האי פורתא עם האחר שכבר נתקדש עיי"ש. וא"כ בכה"ג שירי החטאת אף בדיעבד יופסלו משום דיחוי. וא"כ שוב מותר ליתנם לשם מים. כמש"ל דדם פסול לכ"ע מותר ליתן לשם מים. וא"כ קשה מאד מאי פריך הש"ס שם פ"א ע"ב על רב יוסף מהא דנתן למעלה ושאל, דיתן לחטה ואלו ואלו עלו, והא מקום עולה לאו מקום שיריים, והא לא דמי כלל לדרב יוסף דהא כאן אם נאמר דלא יתן למטה, אף אם יתן בדיעבד למטה לא ירצה לשיריים, משום דיחוי, וכ"ש מקדשתן ל"ש כאן, כיון דליכא מיגו דדם עולה כמש"ל, וכיון דהוי דם פסול מותר לזרקן לשם מים, משא"כ בדרב יוסף דאיכא מיגו דדם עולה, ולא יופסל בדיעבד משום דיחוי דכ"ש מקדשתן, וא"כ לא הוי דם פסול, ואסור ליתנם לשם מים, ומש"ה ישפך לאמה, ומאי פריך הש"ס, ובע"כ צ"ל דסוגיא דהש"ס כאן לא ס"ל הא דרבא דע"ג, דאם קרב לא הורצה, אלא כר"ה בר יהודא דמותיב שם לרבא, וליכא כאן פסול דיחוי כלל, אמנם הרמב"ם י"ל דפסק כרבא, ולכך שפיר פסק בהי"א דשירי חטאת שנתערב בדם העולה ישפך לאמה משום דא"א ליתן למטה לשם מים, כיון דאם יתן בדיעבד יהי' כשר משום דכ"ש מקדשתן לא הוי דם פסול משא"כ בהי"ב, דנתערב מתחילה דם עולה בדם חטאת, דכה"ג ליכא מיגו דדם עולה כמש"ל, ושירי החטאת בעצמם א"א לקדש דלא הוי מלאים וא"כ בדיעבד יופסל משום דיחוי, ויכול למטה לשם מים, ויוכשר דם העולה, ואח"כ יתן הכל במקום שיריים דהוי שירי עולה בשירי חטאת, ואלו ואלו יעלו, ודוק היטב בכ"ז כי הוא ענין עמוק:

תוכן העניינים

חבצלת השרון מהדורא תנינא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה