חבצלת השרון מהדורא תנינא· רבי דוד מנחם מאניש באב"ד
סימן צו
ב"ה א' גו"י תרצ"ח פה לעזין בשווייץ.
כוח"ט וכט"ס לכבוד תלמידי ש"ב הבחור בהלכה החריף המופלג מאד נעלה בנש"ק כמר יעקב משה לאנגנער נ"י מלאהטין.
מכתבך עם ח"ת לנכון הגיעני. ואם כי אין עתה זמן כתיבה אצלי. אך יען כי קב"ה חדי. בפלפולא דאורייתא אמרתי להשיבך ולפלפל קצת בדבריך. אשר הקשית ע"ד התוס' במעילה (ד"ה ע"א) ד"ה היתר שחיטה דלא קשה למ"ד היתר שחיטה שנינו מהא דשחט בצפון וקיבל בדרום דמועלין. והא הוי היתר שחיטה די"ל דאיירי שקיבל קודם גמר השחיטה דלא נגמרה השחיטה בהכשר. והקשית דא"כ מה כתבו התוס' שם סד"ה שקיבלו דלא אתיא כמ"ד היתר שחיטה דהא כי נמי קבלו פסולין איכא היתר שחיטה ואפ"ה מועלין והא משכחת שקבלו פסולין קודם גמר שחיטה. דלא נגמרה השחיטה בהכשר עכת"ד קושיתך. הנה בגוף הקושיא כבר עמד ע"ז בהגהות חק נתן שבש"ס ווילנא שם במקומו וכתב דהתוס' ס"ל דזה שינויא דחוקא עיי"ש:
ולפענד"נ ליישב באופן אחר דהנה מדברי התוס' שכתבו דאיירי שקיבל קודם גמר השחיטה מוכח דס"ל דבעלמא כשמקבל בהכשר יכולה להיות הקבלה קודם גמר השחיטה וכן היא האמת דהא מבואר בזבחים (דכ"ה) דצריך שיקבל כל דמו של פר וא"כ בע"כ דצריך ליתן הכלי לקבל תיכף כשמתחיל לשחוט. וא"כ צריך לחקור. הא מבואר בסוטה (די"ד) ובמנחות (ט"ז ע"ב) דדם לאו בצוואר בהמה קדוש אלא דסכין מקדשא לי' בשחיטתו. וא"כ לא מיבעיא למ"ד אינה לשחיטה אלא לבסוף וודאי דתחילת השחיטה לא מקדשא כמבואר להדיא בש"ס חולין (ל' ע"א) דקאמר דמדמי פסח לא אידחי עיי"ש ברש"י ד"ה מדמי פסח. דקודם גמר שחיטה יכול לפדות. ופשיטא דאחר קידוש כ"ש אינו מועיל פדיון כמבואר במנחות (ריש דק"א ע"א) דמכ"ש לא אשכחן דמיפרק. ובע"כ כיון דכ"ש אין מקדשין רק כשעושין פעולתן ופעולת הסכין הוא לשחוט. וכיון דתחילת השחיטה לא מיקרי שחיטה למ"ד אינה לשחיטה אלא בסוף לא מחקדשא בכך. וכמדומה שכתוב כן באיזו הגהות שבש"ס ווילנא שם במקומו. אך אין עתה מס' חולין מש"ס ווילנא תח"י לעיין שם. דאין לומר דכיון דנעשית בע"מ ע"י תחילת השחיטה לא מתקדשא דכ"ש אין מקדשין בע"מ. דא"כ אמאי קאמר שם הש"ס דלמ"ד ישנה לשחיטה מתחילה נפסלה בכך. ע"י ששחט קודם זמנו והא כיון דנעשית בע"מ לא נתקדשה כלל ומהני לי' פדיון אלא בע"כ כיון דהקידוש והמום באין כאחת אזלינן לחומרא. ומתקדשת ולא מהני פדיון. וא"כ גם למ"ד אינה לשחיטה אלא בסוף נימא הכי. ובע"כ דלמ"ד תחילת השחיטה לא מקריא שחיטה לא מקדשא כלל. וא"כ איך איפשר לקבל הדם בתחילת השחיטה הא לא נתקדש עדיין הדם. אלא אף למ"ד ישנה לשחיטה מתחילה וכו' מ"מ הא מבואר שם במנחות (ט"ז ע"ב) דשחיטה מיקרי מתרת לזריקה דבא לקדש כבא להתיר דמי. ומבואר בזבחים (ק"י ע"א) דלמ"ד אין מפגלין בחצי מתיר לא מישרי שרי ולא מיקלש קליש עיי"ש. וא"כ למ"ד א"מ בח"מ איך יכולין לקבל בתחילת השחיטה הא עדיין לא הותר הדם לזרוקה ויותר מזה מספקא להו להתוס' שם ד"ה ואי דצ"ע גם אליבא דר"מ דס"ל מפגלין בח"מ אי שחט סימן אחד וקיבל אחר דמו וזרקו אי אמרינן מישרי שרי. ונהי דאיפשר לפרש דברי התוס' דאיירי לענין הבשר אם ניתר חצי' כדמיירי שם הש"ס מזה. מ"מ לפי"ד הש"ס מנחות הנ"ל גם הדם צריך להיות ניתר בשחיטה דבא לקדש כבא להתיר דמי. וא"כ דחצי מתיר אינו יכול להתיר. איך יכולין לקבל קודם גמר השחיטה ודבר זה שצריך לקבל כל הדם הוא אליבא דכ"ע:
אך נלע"ד עפי"ד הש"ס חולין (ל"ב ע"ב) לענין שחט את הקנה וניקבה הריאה. דקאמר רבא לא אמר רשב"ל אלא בריאה הואיל וחיי ריאה תלוים בקנה וכתב שם הראש יוסף בד"ה גמרא דלר"ל אם שחט הקנה והוציא הריאה מהבהמה קודם שחיטת הוושט דמותר דדי בסימן אחד כיון שיצא כל החיות כמו עוף דזוטר חיותו די בסימן אחד. וא"כ נראה דלאו דוקא לענין ריאה ובני מעיים. אלא כל דבר שנפרש מהבהמה בשעת שחיטה וע"י השחיטה ואין לו עוד חיות בפ"ע. אהני לי' שחיטת אותו קצת הסימנים להתירה ויהי' מקום ליישב בזה קושית הט"ז ביו"ד סי' י' ס"ק י' על הא דקיי"ל דשחט כשירה מותר לשחוט בו פעם אחרת בלי קינוח והדחה. והא בש"ס חולין (ד"ח) פריך על מ"ד שחט טריפה צריך הגעלה בחמין משום דבלע איסורא א"כ דהיתרא נמי הא בלע איסור אבמה"ח. ומשני אימת בלע לכי חיימא ואימת חיימא בגמר שחיטה ההיא שעתא אין שם אבמה"ח. והקשה הט"ז דתינח לענין הגעלה דאינו בולע בצונן רק לכי חיימא ואז כבר אזיל איסור אבמה"ח. אבל בעין נדבק בסכין גם בתחילת השחיטה אף דצונן עדיין וא"כ עכ"פ ליבעי קינוח והדחה משום איסור בעין של אבמה"ח. עיי"ש:
ולפימ"ש יתיישב הדבר דבאמת מה שנפרד מהבהמה השמנונית בתחילת השחיטה ונדבק בסכין בזה ליכא איסור אבמה"ח כלל כיון דע"י השחיטה נפרד מהבהמה ואזיל חיותיו. וכל דרך שחיטה בכך. ניתר אותו בעין ע"י תחילת השחיטה כמו ריאה דנותרת בשחיטת הקנה לבד לדעת הראש יוסף הנ"ל כיון דנפיק חיותי' ע"י אותה שחיטה דבבהמה אין חילוק בין שחיטת הקנה לשחיטת קצת הסימן אלא דהש"ס פריך מהא דהסכין בולע טעם מגוף הבהמה וגוף הבהמה אסורה משום אבמה"ח והטעם בעצמו אינו בעין שיהי' שייך בו היתר שחיטה. רק דדינא הוא דכל חתיכת איסור אוסר ההיתר כשנותן בו טעם עיין חוו"ד סי' ק"ג סק"ה דהאיסור אוסר משום שהוא מטעים לפי כולו ולא שנתרבה הבעין עיי"ש ודו"ק. א"כ ה"נ ליתסר הסכין משום שהבהמה שהיא אסורה משום אבמה"ח נותנת בו טעם. ומשני שפיר דבצונן אינו בולע טעם מגוף הבהמה. וא"כ ל"ק מה שהקשה הט"ז הא עכ"פ נדבק שמנונית בעין בסכין. דז"א דאותה שמנונית בעין שנפרד מהבהמה ע"י השחיטה ונדבק בסכין בזה ליכא איסור אבמה"ח דניתר בתחילת השחיטה כמו הריאה בשחיטת הקנה וכמש"ל. וא"כ ה"נ מה"ט יכולין לקבל הדם בתחילת שחיטה. דנהי דגוף הבהמה אינה מתקדשת בתחילת שחיטה כדמוכח בש"ס חולין (ד"ל) הנ"ל. היינו משום דשחיטת קדשים וחולין דמיין להדדי דבעינן בבהמה שחיטת שני סימנים. אבל לענין דם הנפרד ע"י השחיטה. דגם בחולין כה"ג סגי בתחילת שחיטה. כיון דאזיל חיותו ע"י אותו קצת מהשחיטה ה"נ מיקריא שחיטה לענין לקדש הדם ולהתירו לזריקה. דכלפי הדם מיקרי זאת שחיטה שלימה. ושפיר נכון הדין דיכולין לקבל כל דם הפר מתחילת השחיטה. אלא דלפי"ז תקשי להיפך אמאי כתבו התוס' במעילה הנ"ל דכשמקבל באמצע השחיטה לא הוי עדיין היתר שחיטה כיון דלא נגמרה השחיטה. והא כתבו התוס' שם דמש"ה מיקרי היתר שחיטה היתר לכהנים לפי שהיא היתר לעבודת כהנים א"כ לפימ"ש דתחילת השחיטה מתרת הדם לקבלה דכלפי הדם מיקרי זאת שחיטה שלימה. א"כ תיפוק מידי מעילה בתחילת שחיטה למ"ד היתר שחיטה שנינא:
אך צ"ל עפי"ד הש"ס חולין (כ"ט ע"ב) דאף למ"ד ישנה לשחיטה וכו' מ"מ אם נתקלקלה שחיטה לבסוף אמרינן איגלאי מילתא למפרע דלאו שחיטה היא כלל. ועיי"ש בתוס' ד"ה אירע בשם ר"ת שחולק על רש"י וס"ל דלאו דוקא נתנבלה אלא ה"ה עשה בה מלאכה כיון דלענין פרה נתקלקלה בעשיית מלאכה ולא נעשה בכשרות כלום מיקרי נתקלקלה בשחיטה עיי"ש. א"כ ה"נ לענין קבלת הדם לא מיקרי תחילת השחיטה שחיטה. רק אם נגמרה השחיטה אח"כ בהכשר כמו בכל הקבלות. אבל שם בדינו של התוס' דאיירי דקיבל בדרום. דנפסל עי"ז כל הזבח ונתקלקלה כל השחיטה ולא נעשה כלום בהכשר הזבח. איגלאי מילתא למפרע דגם תחילת השחיטה לאו שחיטה היא כלל ולא הי' היתר שחיטה מעולם כלל. והיינו דדייקו התוס' בלשונם שם במעילה שכתבו וז"ל י"ל דמיירי כגון שקיבל קודם גמר השחיטה דהשתא לא נגמרה השחיטה בהכשר עכ"ל דעיקר הכוונה משום שלא נגמר בהכשר. וא"כ ממילא מיושבת קושיתך הנ"ל שהיא קושית החק נתן. מהא דקבלו פסולין דז"א דבשלמא בקיבל בדרום דקיי"ל כרבה דאם עלו ירדו דכמאן דחנקינן דמי. אף בשחט בצפון וקיבל בדרום כמבואר ברש"י שם ד"ב ע"ב ד"ה איבעיא להו. א"כ שפיר מיקרי נתקלקלה בשחיטה כיון דהשחיטה לא עשתה פעולת הכשה כלל לענין קדשים דכמאן דחנקינן דמי. אבל בקבלו פסולין דקיי"ל דאם עלו לא ירדו. ועשתה השחיטה פעולת הכשר לענין דאם עלו לא ירדו. ולא מיקרי נתקלקלה בשחיטה והוי תחילת השחיטה שחיטה שלימה והוי שפיר היתר לעבודת כהנים לקבל הדם. ולכך הוצרכו התוס' לומר דלא אתיא כמ"ד היתר שחיטה שנינו כנ"ל נכון:
וע"ד קושיתך השני' בהא דמקיז דם בבהמת קדשים אסור בהנאה ומועלין בו במעילה (די"ב) והא לפי"ד התוס' ישנים בכריתות (די"ג) ורש"י שם (דכ"ג). ליכא מעילה באיסורי הנאה רק או בקדוה"ג לד' הת"י או היכא דאם עלו לא ירדו לפי"ד רש"י. וכאן דתרוויי' ליתנהו אמאי מועלין בה עכת"ד קושיתך. ולק"מ דת"י ורש"י הנ"ל איירי רק היכא דאיכא איסור הנאה לבד מאיסור הקדש. דאז אין לגבוה עוד צורך בו ולא מיקרי קדשי ד' כמו בנותר דאי לאו דאם עלו לא ירדו לא הי' עוד לגבוה שום צורך כיון דנאסר בהנאה משום נותר וכן בחמץ של הקדש דאסור בהנאה משום איסור חמץ ואינו ראוי לפדותו. וליכא לגבו' עוד שום צורך בו. לכך אין מועלין בו דתו לא מיקרי קדשי ד'. אבל מקיז דם בבהמת קדשים דליכא בו שום איסור הנאה אחר רק משום שהוא הקדש ואסור בהנאה משום איסור הקדש. הוי ככל הקדשים דמועלין בהם. וגם מה דפשיטא לך דלית בי' קדוה"ג. אין הדבר כן. דהרי כל בהמה תמימה אית בה קדוה"ג דמה"ט אינה נפדית בלא מום. ויש בה מועיל אחר מועיל. והדם בכלל גוף הבהמה. כיון דלא מתקיימא בלא דם כדקאמר הש"ס במעילה (י"ב ע"ב) הנ"ל ובתוס' שם ד"ה מתיב דמה"ט כגופה דמיא. אלא דהדבר הוא בהיפך ממה שכתבת. דאדרבא אם לא הי' בה רק קדושת דמים וודאי דהי' מועלין מדאורייתא דהא חזי עדיין לדמיו להקדש למכרן לגננין לזבל וכדומה. דהא בקדושת דמים מוכרין להסיקה תחת תבשילו כמ"ש התוס' בפסחים (כ"ט ע"ב) ד"ה רב אשי. אלא אם אית בה קדוה"ג. אז לא חזי למכרה ולפדותה לא מיבעיא למ"ד קדשי מזבח הי' בכלל העמדה והערכה. וודאי א"א לפדות דדם לאו בר העמדה והערכה היא כדקאמר הש"ס בחולין ר"פ ראשית הגז לענין צמר. אלא אף לרב גופי' דהוא בעל המימרא דמקיז דם והוא ס"ל בבכורות (ט"ו ע"א) כרבנן דקדשי מזבח לא הי' בכלל העמדה והערכה עיי"ש (בדף כ"ו ע"א) בתוס' ד"ה התולש. מ"מ כיון דדם אסור באכילה הוי כמו טריפה דאין פודין להאכיל לכלבים. עיין תמורה (י"ז ע"א) ואף לשאר הנאות אין פודין בקדוה"ג כמ"ש התוס' בפסחים הנ"ל וא"כ אז צ"ל דהמעילה הוא רק מדרבנן כמו בקדשים שמתו. וקדשי קדשים ששחטן בדרום. כיון דאם עלה ירד. והת"י דכתבו בכריתות (י"ג) הנ"ל דבקדוה"ג מועלין אף דאסור בהנאה. היינו היכא דאם עלה לא ירד כמו נותר או דמועלין מדרבנן כמפורש הכל בש"ס מעילה (ב' ע"ב) ומה שהקשית על הכ"מ בפי"ט מה' פסה"מ שמפרש דהראב"ד ס"ל דדוקא בהרמת דשן של מזבח החיצון הדשן אסור מקרא דושמו ולא בדישון מזבח הפנימי והמנורה והרמב"ם דילפינן דישון מזבח הפנימי מהחיצון. ותמהת דהרי היא משנה מפורשת במעילה (י"א ע"ב) דדישון מזבח הפנימי והמנורה לא נהנין ולא מועלין עכת"ד. תעיין בתוס' יומא (נ"ט ע"ב) ד"ה והרי ת"ה. ותמצא שאין כאן תימה די"ל דהכ"מ מפרש דהראב"ד ס"ל כסלקא דעתך דהריצב"א שם דהא דלא נהנין בדישון מזבח הפנימי הוא רק מדרבנן ככל לא נהנין דבש"ס והרמב"ם ס"ל כמסקנת הריצב"א שם דילפינן פנימי מחיצון בק"ו דאסור בהנאה מדאורייתא עיי"ש ודו"ק:
ומה שהקשית על הרמב"ם ריש ה' מעילה דפסק דאימורי קק"ל מועלין בהן עד שיצאו לבית הדשן. והרי במעילה (ד"י ע"א) קאמר רבא דאימורי קק"ל לאחר שהעלן פטור ממעילה והרמב"ם גופי' פוסק כוותי' בפ"ג מה"מ שכתב קק"ל אפילו לאחר שהעלן פטור וגם תמהת על לשון אפילו שכתב הרמב"ם עכת"ד. גם כאן אין תימה דהרמב"ם אינו מפרש דברי רבא כמו שפירשו התוס' שם ד"ה הכל מודים. דרבא איירי לאחר זריקה. והוצרכו לתרץ שינויא דחיקא לחלק בין קדק"ד לקק"ל. בסברות בעלמא. דקשה ע"ז ממה דקאמר שם הש"ס מהו דתימא איכא מצוה להפוכי בצינורא. ואמאי ל"ק בפשיטות דמהו דתימא דכקדק"ד דמיא דאיכא הוצאת הדשן ומש"ה מועלין דבקק"ל איכא הוצאת הדשן כקושית התוס' באמת וזה תמי' גדולה על פי' התוס' ורש"י. אלא הרמב"ם מפרש דאיירי הכל קודם זריקה כדמתחיל הרמב"ם שם בהל' י"א נהנה קודם זריקה מבשר קדק"ד שנטמא או שנהנה מאימורי קק"ל אע"פ שהעלן לראש המזבח פטור והיינו עפי"מ דאיבעיא בש"ס זבחים (פ״ה ע"ב) אימורי קק"ל שהעלן לפני זריקה אם ירדו ואם יש בהם מעילה כיון דנעשו לחמו של מזבח ופשוט דלא ירדו ואין בהם מעילה. ולכך שפיר כתב הרמב"ם דאעפ"י שהעלן לראש המזבח וס"ד דנעשו לחמו של מזבח ומועלין בהם כמו דלא ירדו. קמ"ל כמסקנת הש"ס שם. דאין בהם מעילה. וזה בעזה"י כוונה אמיתית בדברי הרמב"ם. והא דקאמר שם הש"ס מהו דתימא איכא מצוה להפוכי בצינורא. היינו משום דבאמת צריך להבין דברי הש"ס זבחים הנ"ל. הא כל הטעם דאימורי קק"ל לפני זריקה אין מועלין בהם משום דלא הוברר חלק גבוה. כמ"ש רש"י שם ד"ה אם עלו לא ירדו. א"כ לאחר שהעלן למזבח דפשוט דאם עלו לא ירדו הרי הוברר חלק גבוה דנעשו לחמו של מזבח. ואמאי אין מועלין בהם. והרי כלל גדול הוא בריש מעילה (ב' ע"ב) דכל שאם עלו לא ירדו מיקרי קדשי ד' ומועלין בהם. אך צ"ל דיש לחלק כעין שחילקו התוס' בב"ב (ד"נ ע"א) ד"ה קסבר לענין ק"פ. דהיכא שהי' לו מתחילה קנין גוף גמור ויצא מידו ונשאר לו רק קנין פירות. אמרינן יותר דקנין פירות הוי קנין. מהיכא דלא הי' לו מעולם רק קנין פירות. וכמו גבי בהמות ארנונא עיי"ש. ה"נ י"ל דלא אמרינן דמיקרי קדשי ד' היכא דאם עלו לא ירדו אלא בקדק"ד דהם קדשי ד' מתחילת הקדישן ומועלין בהם ואח"כ נפסלו ואינם ראוים עוד לגבוה להיות קדשי ד'. מ"מ היכא דהוא מפסולים שאם עלו לא ירדו. דנשאר עדיין זכות לגבוה בהם קצת דנקטרין אם עלו למזבח. אף דלא הוי זכות וקדושה גמורה. כמ"ש רש"י בזבחים (דפ"ב ע"א) ד"ה ואין הציץ. דאע"ג דפסולין שעלו לא ירדו ארצויי לא מרצו. מ"מ כיון דמתחילה הי' להקדש בהן זכות גמור והיו קדשי ד' גמורים ואח"כ נשאר בהם ג"כ זכות קצת שאם עלו לא ירדו. הוי כזכות גמור וקדושה גמורה דלא יצאו מתורת קדשי ד' ומועלין בהם כמ"ש התוס' לענין ק"פ. וכן אפילו באימורי קדק"ל לאחר זריקה. דכשנעשה הזריקה בהכשר נעשו האימורין קדשי ד' גמורים. אז אף אם נפסלו אח"כ אלא דאם עלו לא ירדו. לא יצאו מתורת קדשי ד'. אבל באימורי קדק"ל קודם זריקה דלא הי' קדשי ד' מעולם. ולא הי' בהם מעילה עדיין. אף שהעלן לגבי המזבח ודינם עתה דאם עלו לא ירדו. מ"מ לא נעשו בזה קדשי ה'. דזכות וקדושה קלה שיש בהם דנהי דאם עלו לא ירדו. ארצויי לא מרצו אינה עושה אותם קדשי ד' לענין מעילה. וכמ"ש התוס' לענין ק"פ כה"ג. ואתי שפיר הא דאמרינן אימורי קדק"ל שהעלן למזבח לפני זריקה אין מועלין בהם. אף דאם עלו לא ירדו. אלא דתקשי הא מבואר בזבחים (דמ"ג ע"א) דכשמשלה בהן האור פקע כל פסולו ומרצה ריצוי גמור דנעשה לחמו של מזבח לגמרי. דהא עיקר הראי' שם דאם אינו מרצה אין מביא אחרים לידי פיגול הא בעינן כהרצאת כשר ומסיק דאיירי כשמשלה בהן האור דאף אם ירדו יעלו עיי"ש ברש"י. מוכח דכשמשלה בהן האור מרצה ריצוי גמור כמו כשר. וא"כ נימא נמי דאימורי קק"ל שהעלן לגבי מזבח ומשלה בהן האור ימעלו בהן דנעשו קדשי ד' ממש. אך באמת ז"א דאחר שמשלה בהן האור כבר נעשה כל מצוותו ואין בהם מעילה כמו קטורת לאחר שתעלה תמרתו. ואף דבאימורי קדק"ד מועלין עד שתצא לבית הדשן משום דאיכא הוצאת הדשן. מ"מ מלבד שחילקו התוס' ורש"י בזה בין קדק"ד לקק"ל עיין שם בתוס' (ד"י ע"א) ד"ה הכל מודים. וברש"י שם אך גם לפימ"ש אתי שפיר. דבאמת ע"י הוצאת הדשן או תרה"ד לבד לא הוי מיקרי קדשי ד' דלאו עבודת הקרבה היא וריח ניתוח רק כיון דכבר הי' קדשי ד' גמורים ונשאר בהם עדיין עבודה קצת מיקרי קדשי ד'. אבל בקק"ל דלא הי' עדיין קדשי ד' גמורים נהי דע"י שמשלה בהן האור נעשו לחמו של מזבח. מ"מ לא חל עליהם שם קדשי ד' לענין מעילה אף רגע אחת. דתיכף שמשלה בהם האור נעשה מצותו ולא מיקרי תו קדשי ד'. אלא שתאמר דע"י שצריכין עדיין להוצאת הדשן יהי' חל עליהם שם קדשי ד'. זה לא אמרינן כיון דאין בהם עוד הקרבה גמורה כמש"ל וע"ז קאמר הש"ס שפיר דמהו דתימא דאיכא מצוה להפוכי בצינורא זה הוי עבודת מזבח והקרבה גמורה בזה מיקרי קדשי ד'. קמ"ל דלא וכמ"ש התוס' שם כיון דאין חיוב להפוך בצינורא לא הוי עבודה גמורה להחשב ע"י כן קדשי ד' שימעלו בהן ודוק היטב כי הוא בעזה"י כפתור ופרח בדברי הש"ס והרמב"ם:
ומ"ש הרמב"ם דבשר קק"ד שנטמא לפני זריקה אין מועלין בו. דזה ג"כ היפך מפירוש התוס' בדברי רבא שפירשו דרבא איירי לאחר זריקה וקשה על הרמב"ם קושית התוס' דמ"ש מיצא לפני זריקה דמועלין לר"א ואף לר"י אמרינן רק דזריקה מועלת ליוצא ואינו מועל כשנהנה לאחר זריקה. אבל נהנה לפני זריקה לכולא עלמא מועלים ואמאי בנטמא אין מועלים. ואמרתי במקום אחר לישב. דהנה בריש מעילה דקאמר הש"ס דלרב יוסף דס"ל קק"ד ששחטן בדרום אם עלו לא ירדו ניחא מתניתין דמועלין בהם אלא לרבה קשיא וקשה לר"י מי ניחא דתינח אימורין דשייך בהו אם עלו לא ירדו. אבל בשר קק"ד דלכ"ע אם עלו ירדו דאינו ראוי למזבח. אמאי מועלין בהם ובמשנה מפורש להדיא דבשר קק"ד שלא הי' להם שעת היתר לכהנים דנפסל קודם זריקה מועלין בהם. וכבר אמרתי בזה כמה אנפי בספרי חבה"ש. אך י"ל ג"כ דהנה במעילה (די"א ע"ב) דקאמר על מתניתין דנסכים אין מועלין בהן כשירדו לשיתין. קאמר לימא דלא כראב"צ דקאמר דלול קטן וכו' ואחת לשבעים שנה וכו' ושורפין אותה בקדושה וכו' ופירש"י בד"ה אפילו תימא בלישנא אחרינא דלראב"צ דשורפין אותה בקדושה אכתי בקדושתיי' קיימי ומועלין בהם עיי"ש. וא"כ ניחא בכל בשר קק"ד שנפסל דקיי"ל דכל שפסולו בקודש שריפתו בקודש מש"ה מועלין בהן כמבואר בפסחים (דפ"ב ע"ב) אמנם בזבחים דס"ט ודפ"ד ע"ב פירשו התוס' דפסולו בקודש מיקרי רק או היכא דנפסל אחר שחיטה שנתקבל בכ"ש בהכשר או דיש לו הכשר במק"א. ובכל הני אם עלו לא ירדו עיי"ש באריכות דבריהם. ומוכח מזה דכל הני דאם עלו ירדו לא מיקרי פסולן בקודש דאם הי' פסולן בקודש הי' צריך להיות דינם דאם עלו לא ירדו. ויוצא ממילא בזה. דכל הני דאם עלו ירדו לא מקרי פסולן בקודש ואין שריפתן בקודש דאורייתא. וא"כ מעתה קאמר הש"ס שפיר דלר"י דס"ל דאם עלו לא ירדו ומיקרי פסולן בקודש ניחא דמועלין בין באימורין בין בבשר משום דשריפתן בקודש. אבל לרבה דאם עלו ירדו משום דדומה לשחוטי חוץ כמ"ש בתוס' ד"ה ורבה. א"כ לא הוי פסולן בקודש ואין שריפתן בקודש דאורייתא. א"כ אמאי מועלין בהן. והנה בסוף מס' שקלים ד"ל על מתניתין דבשר ק"ק שנטמא כתוב שם בפירוש הריבב"ן שבש"ס ווילנא דבנטמא שריפתן בקודש לאו דאורייתא עיי"ש ויש לומר מקור לזה מש"ס פסחים פ"ב הנ"ל דמצריך תרי קראי לפסולו בקודש שהוא בשריפה. וששריפתן בקודש. ואח"כ פריך והבשר אשר יגע וכו' ל"ל ומשני דס"ד דנטמא דבחולין נמי מופסיל וכו' אימא לא ליבעי שריפה וכו' קמ"ל הרי דמצד הסברא הו"א דנטמא לא הוי בכלל פסולו בקודש ולא ליבעי שריפה כלל. אלא דכתיב קרא והבשר אשר יגע בכל טמא באש ישרף. ואמנם כיון דליכא רק חד קרא. לא ידעינן רק דבעי שריפה. אבל לא שיהי' שריפתן בקודש ושפיר כתב הריבב"ן. דבנטמא שריפתן בקודש לאו דאורייתא. וא"כ נכונים שפיר דברי הרמב"ם בפירושו על רבא דאיירי בנטמא קודם זריקה ושפיר קאמר הש"ס ע"ז מהו דתימא בשר ק"ק שנטמא אית לי' מצות שריפה לכהנים וכפירש"י שם ד"ה מהו דתימא דבעי שריפה בקודש. ומש"ה ימעלו בהן קמ"ל דאין הדבר כן והיינו משום דבנטמא שריפתן בקודש לאו דאורייתא כס' הריבב"ן הנ"ל, ומיושב קושית התוס' דמ"ש מיוצא דז"א דיוצא הוי פסולו בקודש ושריפתן בקודש דאורייתא מש"ה מועלין בו. אבל בנטמא דאין שריפתן בקודש דאורייתא לכך אין מועלין בו. ועולה הכל על נכון בעזה"י:
הנה מלאתי רצונך והשבתי לך על כל דבריך בעזה"י, ואתה תראה להוסיף אומץ ולשקוד ל לימודך בהתמדה ותזכה לעלות למעלת אבותינו הקדושים נ"ע בתורה וי"ש:
כ"ד רבך המצפה לרחמי שמים ורפ"ש מהרה.
דוד מנחם מאניש באבד אבד"ק ט"ם.