חבצלת השרון מהדורא תנינא· רבי דוד מנחם מאניש באב"ד
סימן צה
ב״ה.
שלום אשיב לכבוד הבחור כהלכה החריף ובקי. שכלו זך ונקי, מאד נעלה. קולע אל השערה כמר נפתלי שיחי' בהרב הגה"צ מאוסטראווצי שליט"א.
יקרתו עם חד"ת לנכון הגיעני. ונהניתי מהערותיו הבנויה על אדני ישר. והנני להשיבו בקצרה. מחמת כי אינני בקו הבריאה. ואנכי כותב במטתי. ואך למען חבתו הנני ממהר להשיבו. בראשונה אשר הקשה ע"ד התוס' מנחות (כ"ו ע"ב) ד"ה אלא דמה"ט בקומץ ולבונה שנקמצו קודם התמיד של ערביים מותר להקטירן אחר תמיד של ערביים. משום דהוי כאברים שנתותרו א"כ אמאי אמרינן בסדר המערכה של אבא שאול בזיכין קודמין לתמיד של ערביים משום עלי' השלם. הא כיון דהגיע זמן לפרוק כמאן דפירקה דמי כדקאמר הש"ס מנחות (ח') וא"כ הוי כנקמצה קודם התמיד דמותר להקטירה אח"כ. עכת"ד. לכאורה היא קושיא חמורה. ולחומר הנושא נ"ל דלכאורה צריך להבין מאי דמיון לאברים שנתותרו דפסחים (נ"ט) שם איירי שנזרק הדם קודם התמיד שכבר איתעביד כל עבודת הקרבן שמעכבין כפרה. מותר להקטיר האימורין גם לאחר התמיד. אבל הקטרת הלבונה והקומץ דהם אחת מהעבודות דמעכבת כפרה. מנ"ל דסגי בקמיצה לחוד קודם התמיד הא עדיין מיחסרא עיקר העבודה דמעכבת כפרה. אך צ"ל דהנה שם בפסחים מבואר דזריקת הדם מותר גם לאחר התמיד. רק הקטרת האימורין אסור לאחר התמיד כשלא נזרק הדם קודם התמיד כדקאמר שם דבחטאת העוף דליכא הקטרה וכן למ"ד לינה אינה מועלת בראשו של מזבח. יכול לשחוט ולזרוק אחר התמיד ולהעלות האברים להלינם בראשו של מזבח. להקטירם למחר. והנה במנחות שם (כ"ו ע"ב) איתא הלשון כך. דברי שדרכן ליקרב ביום כגון הלבונה והקומץ וכו' שמעלן ומקטירן עם בוא השמש שמתעכלין והולכין כל הלילה מנין ת"ל זאת תורת העולה ריבה, ומזה דקאמר מעלן עם בוא השמש הוכיחו התוס' דמותר להקטירם אחר התמיד ודחקו לומר משום דהוי כאברים שנתותרו. אך לענ"ד י"ל טעם אחר דלפי המוכח שם מוכרח להעלות ולהקטיר הקומץ קודם ביאת השמש. דאל"כ נפסל בשקה"ח דקומץ ולבונה דין דם יש לו דהקטרת הקומץ עומד במקום זריקת הדם כמבואר בכ"מ. אך לאחר שמשלה בו האור לחד מ"ד קודם שקה"ח. כבר נעשה מצותו להתיר השיריים. ואעפי"כ מתעכלין והולכין כל הלילה כדיליף שם מקרא דזה עומד במקום הקטרת האימורין. נשמע מזה דבהקטרת קומץ ולבונה איכא שני חלקי עבודה. עד שמשלה בו האור לחד מ"ד או תוצת האור ברובו לחד מ"ד. עומד במקום זריקה. ואח"כ לאחר שהותרו השיריים עומד במקום הקטרת האימורים ואינם מעכבת כפרה וכשירים כל הלילה. וידוע סברת הרמב"ן גבי אשתפיך חמימי דכשבא עתה מצוה לידינו מחויבים אנו לעשותה אף שיוולד מזה איסור אח"כ שיהי' לנו היתר בדיעבד. מחויבים אנו לעשות מה שבא לידינו. כמו במילה דאף דלהתם חמין הוי מכשירין שאפשר לעשותן מאתמול אין דוחין שבת. מ"מ לע"ע מחויב למול דא"צ עדיין לחמימו ולאחר שכבר ימול יהי' אז התינוק בחזקת סכנה. ויהי' מותר להחם חמין משום פק"נ ולא אמרינן דלע"ע קודם המילה ליכא סכ"נ ידחה המילה משום דמכשירין שאפשר מע"ש אד"ש. משום דאין לך אלא מה שהוא לפנינו עיי"ש. וא"כ ה"נ כיון דהתחלת הקטרת הקומץ עומד במקום זריקה וילפינן לה לכל מילי מזריקה שיופסל בשקה"ח כמו דם. להא נמי ילפינן לה מזריקה דמותר גם לאחר תמיד של ב"ע. כמבואר בפסחים הנ"ל דזריקה מותרת גם לאחר תמיד של ב"ע ולאחר שכבר העלה אותה ע"ג המזבח ומשלה בהן האור ממילא מוכרח להניחן להקטירן כל הלילה אף דזה עומד במקום הקטרת האימורין כמש"ל וזה אסור לאחר התמיד. מ"מ אף אם נאמר דזה הוי פסול דיעבד. מ"מ כיון שכבר מונח ע"ג מזבח לא ירד דלא גרע מכל הני שפסולין בקודש דאם עלו לא ירדו כיון דנפסל לאחר שכבר נתקדש בכלי אף דאין לו הכשר במק"א כמו נשפך הדם לאחר שנתקדש בכלי כמבואר בתוס' זבחים ס"ח ופ"ד ובשטמ"ק שם. וכאן שכבר נקמץ קודם התמיד כמ"ש התוס' אף שנשאר לאחר התמיד מ"מ כיון שכבר נתקדש בכלי הוי פסולו בקודש דאם עלה לא ירד ובפרט לאחר שמשלה בהן האור לכ"ע לא ירד אף לר' יהודא דנשפך הדם ירד עיי"ש ודו"ק:
וא"כ יצא לנו מזה דזה הטעם שמותר להקטיר הקומץ אחר תמיד של ב"ע. משום דהתחלת הקטרת הקומץ הוא במקום זריקה וזריקה מותר גם לאחר התמיד ואדרבא מוכרח להקטיר תיכף כדי שלא יופסל בשקה"ח ואח"כ יהי מותר גם להשלים ההקטרה אף דהקטרת האימורין אסור לאחר התמיד. וזה עומד במקום הקטרת האימורין כמש"ל מ"מ כיון דכבר הם ע"ג מזבח ומשלה בהן האור. אף אם הם פסולים לא ירדו. וא"ש דמייתי הש"ס מקרא דזאת תורת העולה משום דמשם ילפינן לכל הפסולין דאם עלו לא ירדו כמבואר בזבחים (פ"ד ע"ב) ובכמה דוכתי. וא"כ שפיר מיושב קושיתו מהקטרת הבזיכין. דידוע דברי המל"מ דגם בכל הני דאם עלו לא ירדו מ"מ בשבת ירדו. וא"כ הקטרת בזיכין דהיא בשבת בע"כ מוכרח להקטיר קודם תמיד של ב"ע. דאם ימתין אח"כ נהי דהתחלת הקטרה דהוא במקום זריקה יהי' מותר לעשות קודם בוא השמש מ"מ יהי' מוכרח להורידן תיכף לאחר שמשלה בהן האור ונגמר עבודת הזריקה ומתחיל הקטרת האימורין וזה אסור אחר התמיד וצריך להורידן משום איסור שבת. דמוכרא להעלותן קודם התחלת השקיעה כמ"ש התוס' זבחים (נ"ו ע"א) בשם ר"ת. ואיסור שבת נמשך עד סוף משקיעה שהוא צה"כ שהוא שעה ורביע ומשלה בהן האור נעשה בתחלת השקיעה. ויהי' מוכרח אז להורידן משום איסור שבת לדעת המל"מ הנ"ל וממילא יהי' אסור אח"כ להעלותן כל הלילה משום איסור השלמה דכיון דכבר ירדו לא יעלו. אף בלילה שהוא חול. ואף דבמשלה בהן האור אף אם ירדו יעלו מ"מ י"ל דזה רק היכא דיכול להעלותן תיכף אחר שירדו אבל כאן דבשעה שירדו אסור להעלותן משום איסור שבת. וא"כ כבר נדחו משום איסור שבת ואסור שוב להעלותן משום פסול דיחוי. כדמשמע בזבחים (י"ב) דאף אם נדחה לשעה הוי דיחוי למ"ד יש מחו"ז לבו ביום. עיין שם בתוס' (דנ"ט) ועוד דמשלה בהן האור ל"מ רק אם משלה האור לאחר שנפסל דאז פקע פיסולו. אבל כאן דבשעה שמשלה בהן האור עדיין הוא כשר. דאז תורת זריקה עליו וזריקה מותרת לאחר התמיד והפסול מתחיל אחר שמשלה האור ומתחיל עבודת הקטרת אימורין דפסול לאחר תמיד ואז מוכרח להורידן משום איסור שבת ואסור להעלותן שוב. עיין מזה בס' טה"ק בשם הפמ"א בדמ"ג ואינו עתה תח"י עיי"ש כנלע"ד ליישב קושיתו:
וע"ד קושיתו השני' על השמטות שבשטמ"ק זבחים (ס"ג ע"ב) אות כ"ז דכותב בשם הריב"א דקידוש קומץ בכ"ש בעי צפון א"כ מאי בעי הש"ס במנחות (דס"ז ע"ב) שלחן מה שיקדש קמצים בגודש שלו. הא השלחן הי' עומד בהיכל והיכל אין לו דין צפון כמ"ש השטמ"ק בזבחים (די"ד ע"א) עיי"ש, הנה אי בעינא אטו גברא אגברא קא רמית הא התוס' בזבחים (דס"ג ע"א) ד"ה שכן מצינו ס"ל דהיכל יש לו דין צפון והי' יכול לשחוט חטאת שם אי לאו משום דלאו אורח ארעא וא"כ י"ל דהריב"א ס"ל ג"כ כדברי התוס' האלו. אלא דשינויא דחיקא לא משנינא לי'. ונלע"ד לישב קושיתו בצירוף גם קושיתו השלישית הא במנחות (ז' ע"ב) איתא דקידוש קומץ ילפינן מדם. דאין מקדשין בכלי שע"ג קרקע וכ"פ הרמב"ם שם. וא"כ איך אפשר לומר דשלחן מקדש קמצים והא השלחן הוא כלי שע"ג קרקע כמבואר שם במנחות (ז' ע"ב). והיא קושיא חמורה לכאורה:
ונלע"ד ליישב חדא בחבירתה. דלכאורה קשה בהא דקאמר שם הש"ס דמקדשין מנחה בכלי שע"ג קרקע שכן מצינו בסידור בזיכין ופרש"י שם בד"ה שכן. שמסדר הלחם שהוא שירים ובזיכין שהן קומץ על השלחן שע"ג קרקע דהיינו דומיא דמנחה כשמביאה מביתו דמעורבין יחד השירים והקומץ עיי"ש. וקשה דזה היפך דברי הש"ס לקמן (ח' ע"א) דקאמר רב דלבונה מקדשת בלא שמן ופרש"י שם ד"ה האי בלא האי שמן בלא סולת ולבונה ולבונה בלא שמן סולת שכן מצינו בבזיכין שמקדשין את הלבונה בלא שמן וסולת ואי קשיא הא אתי בהדיי' לאו פירכא היא שהרי אינה מתקדשת עם הלבונה בבזיכין ומיהו אשכחן דכ"ש מקדשין לבונה שבתוכן בלא שמן וסולת עכ"ל רש"י הרי דס"ל דהלבונה מתקדשת בבזיכין ולא בשלחן. דבשלחן איכא נמי הלחם. וא"כ איך ילפינן מבזיכין דמקדשין בכלי שע"ג קרקע. הא הלבונה מתקדשת תיכף כשמניחה בבזיכין קודם שמסדרן על השלחן ואז עדיין הבזיכין בידו ואינם מונחים עג"ק והש"ס קאמר שכן מצינו בבזיכין וכפרש"י הנ"ל דהלבונה והלחם מתקדשין יחד על השלחן דומיא דמנחה שמביא מתוך ביתו מעורב הקומץ והשירים וז"א דהא הלבונה מתקדשת לבדה בבזיכין קודם שמניח על השלחן. וגם הא גופה קשיא מנ"ל להש"ס דלבונה מתקדשת לבדה מבזיכין נימא דמתקדשין יחד בשעה שמניחן על השלחן דאף דהלבונה מונחת בבזיכין לבדה מ"מ הא כתבו התוס' זבחים פ"ז ע"ב דכ"ש אין חוצצין. וא"כ הוי כאלו מונח הכל ביחד על השלחן. ועוד קשה בהא דקאמר שם הש"ס דקידוש קומץ ילפינן מדם דל"מ בכלי שע"ג קרקע ופרש"י שם ד"ה קידוש קומץ דלא אשכחן בבזיכין כשהוא מסלקן דהיינו קמיצה שיהי' נותנו לשום כלי אלא מיד מקטירו הילכך ליכא למיפשט קידוש קומץ מהתם עכ"ל וקשה דמנ"ל להש"ס דבזיכין שהם הקומץ של המנחה משונים משאר קמצים. דבעינן קידוש שני אחר הקמיצה, כדקאמר הש"ס בסוטה (י"ד ע"ב) דילפינן מדם דאע"ג דקדשתי' הסכין להדם בצוואר אפ"ה בעינן דליהדר וליקדשי' בכ"ש בשעת קבלה לאחר השחיטה ה"נ אע"ג דכבר נתקדש הקומץ בביסא עם השירים אפ"ה בעינן דליהדר וליקדשי' שנית בכ"ש אחר הקמיצה נימא דגם בבזיכין שהם הקומץ של המנחה בעינן קידוש כ"ש אחר הסילוק שהיא הקמיצה אלא דמתקדש בבזיכין עצמן שמונחים בתוכן לאחר הסילוק שהיא במקום קמיצה והבזיכין עצמן הם כ"ש. ואין לומר דבעינן כלי אחרת ולא סגי בכלי שהי' בתוכה מתחילה ז"א דהרי בפירוש קאמר שם הש"ס (ד"ז ע"א) וכי מהדר קומץ לדוכתי' תקדיש אלמא דמתקדש באותה כלי שהי' מתחילה בתוכו. וא"כ אין הבזיכין משונים כלל מכל הקמצים דבכל הקמצים דבשעת הקמיצה לוקחו לידו מהכלי בעינן שיניחו לכ"ש לקדשו דבעינן קידוש מחדש. אבל בבזיכין דהקמיצה דידהו הוי הסילוק ובשעת סילוק מונח ג"כ בבזיכין שהם כ"ש. הם מתקדשין אז מחדש אחר הקמיצה בבזיכין עצמן ומנ"ל להש"ס הא דקאמר דבבזיכין אין קידוש כלי אחר הקמיצה שהוא הסילוק:
אך נלע"ד לישב כל הנ"ל בחדא מחתא. דהנה שם ד"ח דקאמר רב דקדושים זה בל"ז משום דילפינן מלחה"פ וכו' פליג ר"ח וס"ל דאין קדושין זה בל"ז והקשה שם בשטמ"ק אות א' מ"ט דר"ח באמת דלא יליף מלחה"פ והא לענין קומצין מכלי שעג"ק ילפינן מלחה"פ. ותירץ משום דליקדוש זה בל"ז אין דנין איפשר משאי איפשר. וקשה דתינח לענין שיהי' סולת קדוש בלא שמן ליכא למילף מלחה"פ דשם ליכא שמן כלל ואין דנין איפשר משא"א. אבל לענין לבונה בלא סולת דיליף רב מלבונה דבזיכין דמתקדש הלבונה לבדה בבזיכין בלי לחם כפירש"י דלעיל אמאי לא יליף ר"ח ג"כ משום דשם הוי איפשר דהא איפשר להניח הלבונה על השלחן עם הלחם בלא בזיכין ויתקדשו יחד. וא"כ ניליף בעלמא ג"כ דלבונה תתקדש בלי סולת. אך נלע"ד דתלוי כ"ז בפלוגתא דמנחות ע"ב וצ"ה אי תנור הוי כ"ש ומקדש ללחם או לאו. דלמ"ד תנור מקדש להלחם שוב א"א לקדש הלבונה עם הלחם על השלחן דכיון דהלחם כבר נתקדש מקודם בתנור א"א להלבונה להתקדש עוד על השלחן כמ"ש התוס' זבחים (ריש דע"ז ע"א) דכיון דפורתא כבר נתקדש מקודם לא יוכל להתקדש עוד מה שלא נתקדש עדיין משום דלא הוי מלאים וה"נ כיון דעל השלחן צריך להיות מונח הלחם עם הלבונה. אם הלחם כבר נתקדש מקודם בתנור. שוב א"א להלבונה להתקדש עוד על השלחן. לכך צריך לקדש הלבונה בבזיכין שהם כ"ש ושם הוי מלאים דבבזיכין א"צ להיות מונח רק הלבונה לבד ולא הלחם. וא"כ שפיר לא יליף ר"ח מכאן דבעלמא ג"כ ליתקדש לבונה בלא סולת דכאן א"א כלל לקדש לבונה עם הלחם כיון דהלחם כבר נתקדש בתנור ואין דנין איפשר משא"א וא"כ מיושבת ג"כ קושיתי הנ"ל דהא כ"ש אינו חוצץ והוי כאילו הכל מונח יחד על השלחן ואיך ילפינן דזו קדושה בל"ז. דז"א דאם נאמר דהוי כאלו מונח יחד הלבונה עם הלחם על השלחן א"א שתתקדש הלבונה כיון דהלחם כבר נתקדש לא הוי מלאים ובע"כ דהבזיכין חשובין ככלי בפ"ע. דאף דכ"ש אין חוצצין היינו אם רוצה שלא יחוצו כמו שם בתוס' זבחים (פ"ז ע"ב) דאין חוצץ הכ"ש בין הדם להמזבח. כמ"ש התוס' שם דמתוך קדושתן אין חוצצין שאינו מקפיד עליהם שיחוצו אבל כאן דאדרבא רוצה שיחוצו כדי שיחשבו כלי לעצמם דאל"כ א"א שתתקדש הלבונה אדרבא מקפיד שיחוצו דפנות הבזיכין בין הלבונה להשלחן. ורב דיליף איפשר משא"א שפיר יליף מכאן דגם בעלמא לבונה קדוש בלי סולת ושמן. אך כ"ז למ"ד תנור מקדש אבל למ"ד תנור אינו מקדש. והלחם לא נתקדש עדיין עד שיסדרנו על השלחן אז שפיר איפשר לומר דגם הלבונה מתקדשת ע"י השלחן עם הלחם יחד כיון דשניהם עדיין לא נתקדשו. ואף דהלבונה מונחת בבזיכים לבדם מ"מ בכה"ג שוב אמרינן דכ"ש אין חוצצין כיון דאינו מקפיד ורוצה שיחוצו. ומיושבת קושיתי הנ"ל שהקשיתי דמנ"ל דמקדשין מנחה בכלי שעג"ק מבזיכין. דילמא נתקדשת הלבונה בבזיכין בעוד שהם בידו קודם שסידרן על השלחן. ז"א די"ל דהש"ס ס"ל כר"ח דאין קדושים זבל"ז. וא"כ א"א שהלבונה תתקדש מקודם בבזיכין דאין קדוש בלא לחם ומתקדשים רק כשסידר על השלחן הלחם עם הבזיכין דאז אמרינן דהבזיכין אינם חוצצין והוי כמונח הכל על השלחן והשלחן מקדשם, והשלחן הוא כלי שעג"ק. ושפיר נלמד מכאן דמקדשין מנחה בכלי שעג"ק. ושפיר כתב ג"כ רש"י דמתקדש הלחם עם הלבונה יחד כמו מנחה דעלמא ואינו סותר למ"ש לעיל דלבונה מתקדשת בבזיכין לבד דשם אזיל הש"ס אליבא דמ"ד תנור מקדש. ובע"כ הלבונה מתקדשת בבזיכין לבד כמש"ל. אבל כאן בע"כ אזיל הש"ס למ"ד תנור אין מקדש דאל"כ איך יליף מכאן דמקדשין מנחה מכלי שעג"ק. וא"כ שפיר כתב רש"י דהוי דומיא דמנחה דכשמביאה מביתו מקדשה בכ"ש הכ"ש הקומץ עם השיריים יחד:
ומיושב ג"כ מה שהקשיתי לעיל מנ"ל דבבזיכין לא הי' קידוש קומץ הא לאחר הסילוק שהיא במקום הקמיצה עדיין מונח בבזיכין שהם כ"ש ונימא דזה הוא הקידוש קומץ בכלי דידה. אך לפי הנ"ל ניחא דהא הש"ס אזיל בכאן למ"ד תנור אינו מקדש וכר"ח דאין זו קדושה בל"ז. א"כ בשעה שהניח הלבונה בבזיכין לא נתקדשה עדיין כ"ז דליכא לחם בהדי' ואח"כ כשמניחם יחד על השלחן אז השלחן מקדשם דגם הלבונה אף שהיא מונחת בבזיכים הוי כאלו מונחת על השלחן משום דכ"ש אין חוצצין אבל הבזיכים בעצמם אין מקדשין הלבונה דבשעה שמני הלבונה בבזיכין קודם שמסדרם על השלחן עם הלחם, אין הבזיכין יכולים לקדש אז לר"ח דלבונה לבדה אינה מתקדשת. וא"כ גם לאחר הסילוק שהוא במקום הקמיצה אין הבזיכין יכולין לקדש את הלבונה שהיא עתה במקום הקומץ כיון דבשעה שהניחן בכלי לא הי' יכולין להתקדש נעשה כמו שסידרו הקוף כיון דנסדר שלא כמצוותו כדאיתא ביומא (כ"ט) ומנחות (צ"ט). וא"כ מזה הכריע הש"ס דבזיכין לא בעי קידוש קומץ בכלי כמ"ש רש"י הנ"ל דלא מצינו שלאחר הסילוק יתנו אותו בכ"ש מחדש לקדשו. והבזיכין עצמן אינם יכולים לקדש כיון דבעת שהניחם בבזיכין לא הי' יכולים להתקדש. ושפיר קאמר הש"ס דקידוש קומץ א"א ללמוד מבזיכין:
וא"כ מעתה מיושבים ג"כ שני קושיותיך דכ"ז למ"ד תנור אינו מקדש אבל למ"ד תנור מקדש דאז מההכרח לומר דהבזיכין בעצמם קידשו הלבונה כמש"ל וא"כ נתקדש הלבונה תיכף כשנותנו בבזיכין עוד קודם שסידרן על השלחן וכרב דס"ל דקדשי זבל"ז. וא"כ אין הכרח והוכחה לומר דבזיכין שאני משאר קומץ דבעי קידוש כלי ואז אמרינן דוודאי בזיכין בעי קידוש קומץ בכלי אלא דהקידוש דידהו הוי בבזיכין עצמם שהם הכ"ש אחר הסילוק שהיא הקמיצה ולא הוי כמי שסידרו הקוף דהא נסדר כהלכתו דבשעה שהניחן בבזיכין נתקדשו קידוש ראשון של כל המנחות כיון דזבל"ז קדשי נתקדשה הלבונה בהבזיכין ואח"כ בשעה שסילקן מהשלחן שהיא הקמיצה נתקדשו קידוש שני כמו כל המנחות דבעינן ג"כ קידוש הקומץ עוד הפעם אחר הקמיצה ואמנם לפי"מ דקאמר הש"ס דבזיכין כיון דברור קומץ דידהו כיון שהגיע זמנה לפרוק כמאן דפריק והוי הקמיצה בשעה שהגיע זמנה לפרוק דאז עדיין מונחים הבזיכין על השלחן בהיכל. וא"כ הדר ילפינן מבזיכין דכמו דבבזיכין הוי הקידוש קומץ בהיכל וע"ג הקרקע. ה"נ קידוש קומץ דשאר מנחות יוכל להיות בהיכל אף שאינו צפון. וגם בכלי שע"ג קרקע:
וא"כ שני קושיותיך מיושבים דהא דכתב השטמ"ק בשם הריב"א דקידוש קומץ בעי צפון וגם הא דקאמר הש"ס בד"ז דקידוש קומץ לא ילפינן מבזיכין ול"מ בכלי שע"ג קרקע כמו דם היינו כמ"ש רש"י דליכא למילף מבזיכין דבבזיכין ליכא קידוש קומץ משום דס"ל כר"ח דזבל"ז לא קדשי וא"א להבזיכין לקדש להלבונה כמש"ל, ובע"כ דבבזיכין ליכא קידוש קומץ כלל כמש"ל אבל השטמ"ק שם בזבחים (ס"ג) וכן הש"ס דמנחות (דפ"ז) דבעי שלחן מה שיקדש קמצים אזלי למ"ד דזבל"ז קדשי כרב. והבזיכים עצמם מקדשים הלבונה. וא"כ אז אמרינן דגם בבזיכים בעי קידוש קומץ בכלי. וא"כ כמו דיליף שם הש"ס בד"ז דמנחה מתקדשת בכלי שעג"ק מבזיכין וכן שם ד"ח דמנחה שנקמצה בהיכל כשירה דילפינן מבזיכין כן איכא למילף ג"כ דקידוש קומץ בכלי כשר בהיכל וכן כשר בכלי שעג"ק. דהא הקמיצה הוי בשעה שהגיע זמנה לפרוק דעדיין מונחין על השלחן שעג"ק ובהיכל. ובע"כ דמתקדשין אז תיכף דאל"כ אלא שיתקדשו אח"כ חוץ להיכל בשעה שכבר נסתלקו מהשלחן. א"כ הוי כנשפך מצוואר על הרצפה דפסול כמ"ש בש"ס מנחות (כ"ו ע"ב) לענין קידוש קומץ דאם נותנו בשמאל אף שחוזר ונותנו לימין הוי כנשפך מהצוואר על הרצפה ואוספו שהוא פסול. וה"נ אם בשעה שהגיע זמנה לפרוק שאז היא הקמיצה הוי ככלי חול כיון שמונחת עג"ק או שהיא מונחת בהיכל אז גם אח"כ אינו מתקדש דהוי כנשפך מהצוואר על הרצפה ובע"כ דמתקדש תיכף בעוד שהוא עדיין על השלחן ובהיכל וא"כ ילפינן גם שאר קידוש קומץ מבזיכין דמהני בהיכל ולא בעינן צפון וגם שמתקדש בכלי שעג"ק ולכך שפיר בעי הש"ס דגם שאר קמצים מקדש השלחן אף שהוא בהיכל וענ"ק ומיושבים שני קושיותיך בעזה"י:
וכשתעיין בזה תמצא שבעזה"י סללתי דרך נכון בישוב כל הנ"ל אלא שיש להעיר על מה דקיי"ל דתנור מקדש ומה"ט לחה"פ אפייתן בפנים כמו שפסק הרמב"ם פ"ה מה' תו"מ ה"ז וקשה הא הרמב"ם גופי' פסק כר"ח דזבל"ז לא קדשי כמ"ש הרמב"ם בפי"ג הלכות מעה"ק. וא"כ איך הלחם קדוש בתנור הא עדיין ליכא בזיכין של לבונה בהדיי' וזבל"ז לא קדשי. ולא ראיתי מי שיתעורר בזה. ואפשר דכיון דקאמר הש"ס בדצ"ו ע"א במנחות דמאן דס"ל דתנור מקדש גמרא גמירא לי' וקיי"ל דאינו מתקדש בתנור אלא משקרמו פני'. א"כ קדושת תנור אינו דומה לשאר כ"ש. דכ"ש כשמניח בתוך הכלי תיכף מקדש והתנור כיון דעשוי לאפות בו אינו מקדש אלא משיעשה פעולתו, שעכ"פ יקרמו פני' וא"כ י"ל דע"כ ל"ק ר"ח דאין זו קדושה בל"ז אלא במנחה של סולת ושמן ולבונה דאפשר לעשותן ולהניחן כולן בכלי אחת. אבל התנור דא"א לאפות בו רק הלחם ולא הלבונה דהלבונה דלהקטרה ע"ג המזבח לריח ניחוח קיימא א"א לאפותה בתנור דאימורין שצלאן והעלן אין בהם משום ריח ניחוח. ולכך הלחם מתקדש בתנור בלא הלחם. כן י"ל:
ולא אמנע מלכתוב לו מה שהעירותי היום בלמדי עם התלמידים בב"ק (דע"ז ע"ב) דקאמר הש"ס דמש"ה לא מוקי ר"ל מתניתין בתמימין ששחטן בפנים. משום דליתנהו במכירה משום דתמימין אין נפרדין עיי"ש ברש"י ד"ה לא הוי מכירה. וכל דליתי' במכירה ליתא בטביחה. והקשיתי הא התוס' בקידושין (דנ"ד ע"א) כתבו דדרך גזילה ולתת דמיהן גם תמימין יוצאין לחולין ובהקדמה לטה"ק בריש זבחים מביא דברי הריטב"א דכל שמתחייב באחריות הוי כנותן דמי' ויוצא לחולין וא"כ בגונב תמימין וכל גנב מתחייב תיכף לשלם דמי' הרי גם תמימין יוצאין לחולין. וא"כ שפיר איתנהו אח"כ במכירה. ותירצתי עפי"ד התוס' שבת (נ"ח) דאיסור הנאה כשינוי מעשה דמי. ובהגהות אמרי ברוך לאהע"ז כתב דה"ה להיתר הנאה, א"כ כיון דתיכף בשעת גניבה נפקע קדושתן והותרו בהנאה הוי שינוי מעשה וגזלן הא קונה בשינוי מעשה וא"כ כשמכר או טבח אח"כ אינו חייב בדו"ה דשלו הוא טובח וכו'. וא"כ א"א לומר כלל דמתניתין ס"ל דע"י גניבה נפקע קדושתן. דאל"כ ל"ח כלל דו"ה ובע"כ צ"ל דהתוס' בקידושין שם לא כתבו כן אלא אליבא דר"מ דהקדש במזיד מתחלל. ובע"כ מתניתין דב"ק לא אתיא כר"מ דאל"כ לא משכחת כלל בהא דו"ה כמש"ל. וביתר דבריו אין לי פנאי עוד לעיין. וי"ר שתצליח בלימודך ותעלה מעלה מעלה. הק' דוד מנחם מאניש באבד.