חבצלת השרון מהדורא תנינא· רבי דוד מנחם מאניש באב"ד
סימן צג
ב״ה.
בענין נוגע אי כשר לעדות אשה וחסר התחלת וסוף התשובה.
לא רצו להכשיר כמ"ש המנ"ח בפ' יתרו. וגם אנכי בתשו' כתבתי בזה טעם לשבח ואכ"מ. וא"כ י"ל דנוגע כשר לעדות אשה דבמדעל"ג ל"ח למשקר. והביא ראי' מהא דחשוד על עריות פסול לעדות אשה אף דהוא רק חשוד בעלמא משום קול כמבואר שם בש"ס סנהדרין ואין כאן עדות שבא על הערוה ואינו רשע שיהי' פסול לכל העדיות. דהא לא עבר על עבירה שיש בה מלקות רק משום דהוא חשוד לנהוג פריצות וקלות בעניני ערוה חיישינן דמשום הנאת תאוותו יעיד שקר להתיר אשה זו כמו כל נוגע שפסול משום הנאת ממון אף דלא חזינן שעבר עבירה מחמת ממון אלמא דגם בעדות אשה חיישינן שישקר אף דהוה מדעל"ג. וא"כ ה"נ נוגע פסול דכל נוגע פסול דכל נוגע פסלה תורה משום דחיישינן שהוא משקר כנ"ל לפרש דברי התשו' פנ"י משום דמזרעו קאתינא:
אבל מ"מ באמת טעמא בעי אמא חיישינן בישראל כשר שיעבור על איסור ויעיד שקר בשביל הנאת ממון ומ"ש מכל איסורים שבתורה דבעלים נאמנים לומר שזה שומן או בשר כשר כמבואר ביבמות דפ"ח אף דהם נוגעים טובא שדמי כשר הוא יותר הרבה מטריפות. אלמא דבסתם בנ"א שאינם חשודים ל"ח למשקר בשביל הנאה ומאי טעמא לעדות פסולים. וגם קשה הא מצינו כ"פ בש"ס דחיישינן לקנוניא כדקאמר הש"ס בב"מ בחייב מודה ובכתובות היכא דחב לאחריני ל"מ מאי דמודה מלוה שהוא אמנה או פרוע משום דחיישינן לקנוניא על אחרים והרבה פוסקים ס"ל דאף היכא דליכא ריעותא חיישינן לקנוניא. א"כ כיון דאמרינן דכל נוגע פסול משום משקר דכל אדם חיישינן דמשום הנאת ממון משקר. א"כ כל עדות ממון איך מהני דילמא העדים עושים עצמם קנוניא עם הבע"ד להעיד לו שקר ולחלק יחד עם הממון:
לכן נ"ל בטעמא דהא מילתא דבאמת חזינן בד"מ כ"פ דלא מהימנינן להבע"ד רק בשבועה ופריך הש"ס דאם הוא חשוד על ממון הוא חשוד גם על שבועה ומשני דממון אפשר בחזרה לכן אפשר לומר דמורה היתר לנפשו משום ספק מ"ו או אשתמוטי קא משתמיט ואח"כ יחזיר וישלם אבל בשבועה דליתא בחזרה ל"ח דיעבור. והנה לאו דלא תענה ג"כ ליתא בחזרה דאם יעיד עדות שקר אף אם ישלם אח"כ מכיסו לא יתקן בזה הלאו דלא תענה כמו בגזילה דהא לוקין על לא תענה ול"ה לאו הנל"ע. וא"כ לפי"ז לא הי' לנו לחוש דנוגע מחמת ממון יעיד שקר. כמו דאין אדם חשוד לישבע על שקר משום הנאת ממון כיון דליתא בחזרה ה"נ אינו חשוד לעבור על לאו דל"ת משום ממון. אלא דעיקר הטעם י"ל דכ"ע מודי דהוא משום קורבה דאדם קרוב אצל עצמו כמ"ש הע"ש שהביא הסמ"ע והש"ך סי' ל"ז אלא דקשיא להו איך אפשר לפסול בד"מ משום קורבה הא חזינן דכל קרוב פסול על עצמו גם לחובה כדקיי"ל דאאמע"ר דאינו נפסל ע"י עצמו משום דאדם קרוב אצל עצמו כמ"ש רש"י בכתובות (די"ט ע"ב) וכן מה"ט אינו לוקה ע"י עצמו ואינו נהרג עפ"י עצמו ואפ"ה בד"מ קיי"ל הודאת בע"ד כמאה עדים דמי ונאמן על עצמו מתורת נאמנות כמ"ש הקצוה"ח בסי' ל"ד עיי"ש. א"כ כיון דחזינן דבממון לא פסלה התורה את הבע"ד עצמו מחמת קורבא. א"כ גם לזכותו יהי' נאמן כמו שנאמן באיסורים ול"ח דמשקר בשביל הנאתו. וא"כ בממון היכא דליכא הכחשה כגון שחבירו אומר שמא יהי' הבע"ד ג"כ נאמן עכ"פ כעד אחד. וגם כל נוגע יהי' כשר להעיד. ולכך הוצרכו לומר הטעם דמשקר. והיינו בצירוף טעם הראשון דהוא כבע"ד והוא קרוב אצל עצמו וליכא לאו דלא תענה דאף דבממון מהני הודאות בע"ד מקרא דכי הוא זה. אבל לאו דלא תענה וודאי ליכא בבע"ד דאינו בגדר עד כמ"ש הראב"ד במכות (ד"ז) וכיון דליכא גבי' לאו דלא תענה רק איסור שיוציא ממון שלא כדין או יכפור ממון חבירו. א"כ יש לו תקנתא בחזרה כמו בכל גזילה בהא שפיר חשוד למשקר די"ל דמורה היתר משום איזו ספק מ"ו. לכך כל נוגע פסול בממון בצירוף שני הטעמים יחד. דכיון דהוא בע"ד וקרוב אצל עצמו ליכא גבי' לאו דלא תענה. אלא איסור גזל לבד חיישינן למשקר משום דאית לי' תקנתא בחזרה. וכ"ז בממון אבל באיסור שפיר נאמנים הבעלים לומר שזה שומן או כשר ול"ח דמשקר בשביל נגיעת ממון דהא לית לי' תקנתא בחזרה אם יכשיל את חבירו באכילת איסור:
ומיושב ג"כ שפיר הא דלא חיישינן בכל עדות דעלמא לקנוניא כמו היכא דחייב מודה דב"מ וכתובות הנ"ל דז"א דשם המלוה והלוה באין לפנינו בתורת בע"ד דאנו יודעים שהם בע"ד וליכא גביי', לאו דל"ת שפיר חיישינן דמשקרי ועושים קנוניא על הלקוחות. משום דממון אית לי' תקנתא בחזרה. אבל כל עדים שבאים לפנינו ואומרים לנו שהם עדים כשרים ואינם בע"ד ומעידים בתורת עדים אם נאמר דבסתר עושים קנוניא עם הבע"ד וחולקים עם הממון א"כ זה גופי' העידו שקר בב"ד שהם העידו על עצמם שהם עדים כשרים ומעידים על אחר שלוה או שפרע. ובאמת הוא שקר שע"ז הזהירה תורה בלאו דלא תענה עדות שקר ולית לי' תקנתא בחזרה מש"ה לא חיישינן דמשקר ועושה קנוניא בשביל הנאת ממון דכל דלית לי' תקנתא בחזרה ל"ח בסתם אדם מישראל שיעשה איסור כמו שנאמן בכל האיסורים אף דאיכא נגיעת ממון. ונתיישב בעזה"י כל הענין על מכונו:
אלא דמעתה שוב תקשה על זקיני בתשו' פנ"י הנ"ל דבעדות אשה שמעיד על אשה שתנשא ג"כ לית לי' תקנתא בחזרה למה חיישינן שישקר בשביל נגיעת ממון ומ"ש מכל איסורים שנאמן נוגע. אמנם נראה דכל הענין תלוי בפלוגתא שבירושלמי קידושין בסוגיא דשליח נעשה עד דאיתא שם אמר ר' אבין הדא אמרת שקידשו בשטר אבל קידשו בכסף נעשו נוגעים בעדותן אמר ר"י וכיון שהאמינתם התורה אפילו בכסף מהימני עכת"ד הירושלמי ודחקו הכל בפירושו וכוונתו של ר"י מאי זה וכיון שהאמינתם תורה מאן יימר שהאמינתם הא אדרבא התורה פסלה כל נוגע אבל לפימש"ל אתיא כמין חומר דהא כאן מעידים על הקידושין שנתקדשה ועל הקידושין הם עדים גמורים. ואם מעידים שקר עוברים בלאו דל"ת ולית לי' תקנתא בחזרה. א"כ גם על הכסף מהימני. אף דהם נוגעים דמחמת נגיעת ממון לא יעשו איסור דלית לי' תקנתא. ושפיר קאמר ר"י וכיוון שהאמונתם תורה על הקידושין בתורת עדות שוב גם על הממון מהימני כמש"ל:
ואמנם זה לר"י אבל לר' אבין דחשיב להו לנוגעים אף בכה"ג אף דמעידים על הקידושין וגם גוף הענין לית לי' תקנתא בחזרה. דהא אם יקדש את אחותה נוציאה בלא גט ונתיר א"א לעלמא. ואפ"ה חיישינן למשקר משום נגיעת ממון הרי דפליגי בזה ר' אבין ור"י אם בכה"ג נוגע פסול וה"נ לעדות אשה. ברם נראה דמ"מ אין ראי' מזה לפסול נוגע בעדות אשה. דהנה כבר כתבתי דמש"ה לא ניחא לי' להסמ"ע לפרש כהע"ש דפסול נוגע הוא משום קורבה. מדחזינן דמהני בממון הודאת בע"ד. וא"כ כ"ז בממון אבל שם לענין קידושין דל"מ הודאות בע"ד שפיר י"ל דנוגע פסול משום קורבה. וא"כ י"ל דטעמו דר' אבין דפוסל בקידושי כסף משום נוגע דכיון דהוא קרוב מחמת ממון פסול להעיד על קידושין:
ונרוויח בזה ליישב דברי הרמב"ם התמוהים שכתב סתם דבקידושין שליח נעשה עד ולא חולק בין קידושי כסף לשטר. ולפי הנ"ל ניחא דהנה בקידושי כסף איכא שני עניני עדות. שמעידין על האשה שנתקדשה וגם מעידין שנתנו לה הכסף של המשלח. וא"כ לפי"מ דקיי"ל בפלוני רבעני לרצוני דאף דאינו נאמן על עצמו מ"מ נאמן על חבירו דפלגינן דיבורא. ועיי"ש בסנהדרין (ד"ט ע"ב) בתוס' ד"ה ואין דהפירוש הוא דאמרינן דנאמן שרבע אבל לא אותו רק אחר אף שאמר רבעני וכן רבע שורי עיי"ש וקצת פוסקים ס"ל דאף היכא דצריך להוסיף דיבורים אמרינן פלגינן דיבורא. א"כ ה"נ נהי דאין נאמנים לומר שנתנו לה את הכסף שנתן להם המשלח משום דפוטרים עצמן מממון ואדם קרוב אצל עצמו. מ"מ נימא פלגינן דיבורא ויהי' נאמנים לומר שנתקדשה אבל לא בכסף אלא בשטר. או לא ע"י עצמם אלא ע"י המקדש עצמו או שליח אחר. וע"י כסף אחר. בשלמא אי אמרי' דפסול נוגע הוא משום משקר ולא משום דאדם קרוב אצל עצמו ל"ש פלגינן דיבורו כס' הראב"ד. דרק בבע"ד דאינו בגדר עדות אמרינן פלגינן דיבורא. אבל בפסולי עדות אמרינן אדרבא עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה אבל לפימש"ל דכאן א"א לפסול משום משקר משום דלית לי' תקנתא בחזרה. ובע"כ רק משום פסול קורבה. וא"כ נימא פלגינן דיבורא ובע"כ צ"ל דהא בש"ס דידן בסנהדרין (ד"ט) הנ"ל פליגי בזה רב יוסף ורבא אי אמרינן פ"ד. י"ל דבירושלמי נמי פליגי בהא דר' אבין ס"ל כרב יוסף דל"א פ"ד ולכך ס"ל דבקידושי כסף פסולין משום נוגע ואין נאמנים גם על הקידושין ור"י בירושלמי שם ס"ל כרבא דאמרינן פלגינן דיבורא ולכך שפיר נאמנים על הקידושין. ומיושב מאד הלשון שאמר ר"י מכיון שהאמינתם התורה על הקידושין. נאמנים גם על הכסף דשם בסנהדרין (ד' י' ע"א) מסיק הש"ס דס"ל לרבא דפלוני רבע שורי נאמן לסקול גס השור משום דאדם קרוב אצל ממונו ל"א ופירש"י ד"ה הדר פשטה דאף דבעלמא קיי"ל דאין השור נסקל עפ"י עצמו מ"מ כאן כיון דמעיד גם על הרובע ונאמן על הרובע נאמן גם על השור משום מיגו וכ"כ התוס' שם ד"ה אצל אשתו דלהס"ד דאדם קרוב אצל אשתו ל"א נהי דפשיטא דפסול להעיד לאשתו כדאיתא בפ' ז"ב דבעל כאשתו מ"מ היכא דמעיד גם על אחר נאמן גם על אשתו בתורת מיגו. ובזה שני קורבא דאשתו וקורבא דממונא מקורבת עצמו דבקורבת עצמו אף דנאמן על הרובע מ"מ על עצמו אינו נאמן ואמרי' פ"ד. אבל בקורבת אשתו להס"ד וקורבא דממונא אליבא דמסקנא דהיכא דמעיד גם על אחר מיגו דמהימן על האחר נאמן גם על ממונו וא"כ שפיר קאמר ר"י בירושלמי מכיון שהאמינתם התורה על הקידושין משום דפלגינן דיבורו נאמן גם על הכסף מתורת מיגו, דלר' אבין דס"ל כרב יוסף דל"א פלגינן דיבורא ל"ש לומר שיהי' נאמן מתורת מיגו דאדרבא נימא להיפך כיון דאינו נאמן על הממון אינו נאמן גם על הקידושין דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. כס' המקנה בקידושין ד"ז דל״א פשטה קדושה בכולה רק אף אם נאמר דלא פשטה עכ"פ מקצתה קדיש אמרינן מיגו דקדשה מקצתה פשטה בכולה. אבל היכא דנאמר דאם לא קדיש כולה גם מקצתה לא קדשה כמו בקידושי אשה דהמקדש חצי אשה אינה מקודשת ל"א פשטה בכולה עיי"ש. ובש' זו משתמש גם הברוך טעם בסוגיא דכולל בשבועות (דכ"ד) עיי"ש. וא"כ ה"נ ר' אבין כיון דס"ל דל"א פלגינן דיבורא ואם אין נאמן על הממון גם על הקידושין א"נ דעשב"מ ב"כ. ל"ש מיגו ואין נאמנים כלל. אבל ר"י דס"ל כרבא דש"ס דילן דאמרינן פ"ד ואז בממון נאמן גם על הממון משום מיגו שפיר קאמר ר"י כיון דהאמינתם תורה על הקידושין נאמנים גם על הכסף. ומיושבים דברי הרמב"ם דאינו מחלק בין קידושי כסף לשטר דכיון דאנן קיי"ל כרבא דאמרינן פ"ד ובפלוני רבע שורי נאמן גם על השור משום מיגו. שפיר נאמנים גם בקידושי כסף:
והיוצא לנו מכ"ז דבפסול נוגע דאיכא תרי טעמי או משום משקר או משים קורבא י"ל דכ"ע מודו דבאיסור דליכא תקנתא בחזרה ל"ח למשקר. והא דבקידושין פוסל ר' אבין נוגע אף דלית תקנתא בחזרה מ"מ שם פוסל משום קורבה. כיון דלא ס"ל פ"ד. אבל בעדות אשה דפסול קורבא ליכא דהאמינו חכמים קרובים ונשים והיא עצמה ג"כ נאמנת. ופסול משקר ג"כ ליכא משום דליכא תקנתא בחזרה אם תנשא האשה שלא כדין. ולא חשיד דמשום נגיעת ממון יתיר א"א לעלמא כן י"ל:
והנה אף לשיטת הפוסקים דס"ל שם בקידושין בסי' ל"ה דבקידושי כסף פסול משום נוגע אין בהכרח לומר דחיישינן דמשקר אף בכה"ג. רק די"ל דס"ל שפירש"י שם בד"ה ממונא. דפסול משום קורבא. ואף דאנן קיי"ל כרבא דפ"ד מ"מ י"ל דס"ל כפירוש הראב"ד שהביא שם בחי' הר"ן בסנהדרין הנ"ל שפירש הש"ס דלא כפירש"י. ופירש הא דאמרי' אדם קרוב אצל אשתו או אצל ממונו ל"א היינו דקורבא דממונו או דאשתו אינו כקורבת עצמו וגופו שלא יהי' בגדר עד דל"ש בו עשב"מ ב"כ ופ"ד. רק כעד קרוב דעלמא שהוא פסול משום קורבא ומ"מ הוא בגדר עד ואמרי' עשב"מ ב"כ ול"א פ"ד ואינו נאמן כלל עיי"ש בדבריו הנחמדים ומש"ה ה"נ אמרי' דאין נאמנים גם על הקידושין אבל לעולם למשקר היכא דליכא תקנתא בחזרה ולכך בעדות אשה ליכא שני הטעמים לפסול נוגע כיון דקרוב כשר כמש"ל:
ובדברים האלו אמרתי ליישב דברי רש"י התמוהים בב"ק (דט"ו ע"א) בסוגיא דפ"נ קנסא דנ"מ אי מודה מקמי דאתי סהדי לא מיפטר. ותמה הפנ"י דמי הכניסו לזה לפרש דאח"כ באו עדים שזה הוא פלוגתא אם מודה בקנס ואח"כ באו עדים אם פטור ולמה לא פירש כפשוטו דנ"מ אם מודה אם מיפטר. וגם הוא באמת שלא אליבא דהלכתא דלקמן (דע"ה ע"א) מסיק הש"ס דלא פטור באח"כ באו עדים רק אם חייב עצמו בקרן אבל אם אינו מחייב א"ע בכלום לא מהני הודאתו. וכאן בתם אינו מחייב א"ע בכלום למ"ד פ"נ קנסא. וגם מביא שם הש"מ דברי הראב"ד התמוהים מאד דס"ל דאף למ"ד פ"נ קנסא מ"מ אי מודה לא מיפטר דשאני פ"נ משאר קנסות ותמה השט"מ דזה נגד דברי הש"ס שם דפריך ליתני נמי הא דתם אינו משלם עפ"י עצמו. מבואר דלמ"ד פ"נ קנסא אינו משלם עפ"י עצמו וגם טעמא בעי לדברי הראב"ד דמ"ש פ"נ קנסא משאר קנסות. וכן אף מ"ש שם בשם הראב"ד בתשו' בפ"נ קנסא אי מודה מהני תפיסה. ובשאר קנסות ל"מ תפיסה במודה מעצמו ג"כ טעמא בעי. ונלע"ד דהנה בענין מודה בקנס יש לחקור אם ההודאה הוא ענין פטור. שההודאה פוטרת אותו מלשלם. דכיון שהודה מעצמו לא ראתה התורה לקנסו או הוא רק ענין שלילה שההודאה אינו מחייבת אותו דבעלמא קיי"ל דמתחייב עפ"י עצמו דהודאת בע"ד כמאה עדים. ובקנס ילפינן מקרא דאשר ירשיעון וכו' דאינו מתחייב עפ"י עצמו. אך מבואר מאליו דזה תלוי בפלוגתא דמודה בקנס ואח"כ באו עדים. דלמ"ד דפטור ע"כ דההודאה פוטרת אותו מחיובו. דהא איכא עדים וא"צ להודאת פיו. אך למ"ד דחייב ואינו פטור רק כשליכא עדים אז י"ל דהודאה אינו פטור. רק שאינה מחייבת וכמאן דליתא דמי:
ואמנם יש לחקור עוד בהא דדרשינן בקנס פרט למרשיע את עצמו דתינח למ"ד אדם קרוב אצל ממונו כמו דאמרינן אדם קרוב אצל עצמו. שפיר ניחא דכמו דאינו יכול להרשיע א"ע דאאמע"ר כמו כן אינו יכול להרשיע את ממונו לחייב א"ע בקנס. אבל למ"ד אדם קרוב אצל ממונו לא אמרינן א"כ כשמחייב א"ע לשלם קנס אין זה בכלל מרשיע את עצמו בשלמא בשאר קנסות שמחויב לשלם מהעלי' ויש עליו חיוב הגוף הוי מרשיע א"ע דפשוט לי דהא דקאמרינן אדם קרוב אצל ממונו ל"א היינו היכא דאנו דנין רק על הממון וליכא חיוב הגוף כמו בנרבע שורי דש"ס הנ"ל דבא רק לחייב השור בסקילה וליכא חיוב על גופו בזה אמרינן דאין אדם קרוב אצל ממונו. אבל היכא דאיכא חיוב הגוף והנכסים הם מתורת ערב פשיטא דזה מקרי קרוב אצל עצמו כיון דדנין על חיוב גופו. וכ"מ להדיא בחי' הר"ן שם ד"י באה"ד המתחיל מהו דתימא עיי"ש וא"כ מעתה בפ"נ קנסא של תם שמשלם רק מגופו ונעשה הניזק תיכף שותף בהשור זה דומה לנרבע שורי דאמרינן דאינו קרוב אצל ממונו ולא מיקרי מרשיע א"ע דכמו דאינו יכול להרשיע א"ע לחייב א"ע מיתה או מלקות משום דאדם קרוב א"ע ואפ"ה את שורו יכול להרשיע לומר נרבע שורי. ה"נ יכול לחייב את ממונו בקנס. וא"כ קשיא ע"ד הש"ס ב"ק הנ"ל דמוכח דבתם אי מודה מפי עצמו פטור למ"ד קנסא. והא אין זה בכלל מרשיע א"ע. אמנם לפי"מ שהבאתי לעיל דברי הראב"ד שבחי' הר"ן הנ"ל שמפרש בהא דפלוני רבע שורי להיפך מפירש"י דהא דאמרינן דאין אדם קרוב אצל ממונו היינו דלא הוי כגופו ממש שנאמר בו דאינו בגדר עד ופלגינן דיבורו שיהי' נאמן אצל האחר. אלא דהוי כעד קרוב בעלמא דאמרינן בי' עדות שבטלה מקצתה ב"כ. ואינו נאמן לא על השור ולא על האחר הרובעו. וא"כ ה"נ לענין קנס דתם אינו נאמן לחייב את ממונו ונהי דלענין ממון ילפינן מקרא דכי הוא זה דכתיב בשומרים דילפינן דנאמן על ממונו כמ"ש הקצוה"ח בסי' ל"ד. ואף היכא דליכא חיוב הגוף. אלא גם בפקדון שמודה שזה השור הוא של רעהו דהאי קרא בפקדון כתיב. וגם מצד הסברא אם נאמן בהודאתו לחייב את גופו ממון אף דהוא אצל עצמו כגופו מכ"ש דיכול לחייב את ממונו. אבל מיתה וקנס א"א ללמוד מממון. דמה לממון שיכול לחייב את גופו בממון יכול לחייב ג"כ ממונו. אבל מיתה וקנס דאינו יכול לחייב את גופו אינו יכול לחייב ג"כ את ממונו:
ומעתה לענין החקירה שחקרתי אם הודאה בקנס הוא פטור או שלילה מחיוב. מוכח דהא דאיצטריך קרא בקנס אשר ירשיעון פרט למרשיע א"ע בע"כ לומר דההודאה הוא פטור. דלענין שלא יתחייב ל"צ קרא. דהא מצד הסברא גם בממון לא הי' צריך להיות נאמן על עצמו וממונו כמו קרוב דאינו נאמן בין לזכות בין לחיוב אלא דגילה קרא דכי הוא זה דמהני הודאתו לממון אבל בקנס מנ"ל לומר כן דקנסא מממונא לא ילפינן. ובע"כ דקרא דפרט למרשיע א"ע בא לומר דהודאתו פטרתו אף דאיכא עדים. ואמנם מקרא זה א"א למילף רק היכא דמרשיע את עצמו דהיינו בקנסות דאיכא חיוב הגוף אבל בפ"נ קנסא דתם שמשתלם רק מגופו וליכא חיוב הגוף אין זה בכלל מרשיע א"ע משום דאדם קרוב אצל ממונו לא אמרי' בכה"ג כמש"ל. וליכא למילף בי' שיהי' ההודאה פוטרתו. אבל מ"מ לחייבו בהודאתו ג"כ א"א. לפימש"ל דגם לענין ממונו קרוב הוי אלא דאינו כגופו רק דבממון גלי קרא דכי הוא זה שיהי' נאמן על ממונו. אבל בקנס דליכא קרא לא ילפינן מממון ואינו נאמן לחייב את ממונו כמו קרוב דעלמא וכמו דאינו יכול לחייב את שורו סקילה לדברי הראב"ד הנ"ל:
וא"כ לכאורה הי' צריך להיות לפי"ז דפ"נ קנסא דשור תם דהודאתו אינו פוטרתו אבל אינו מחייבתו דיהי' חייב לכ"ע כשיבואו עדים אח"כ דא"צ שוב להודאתו ויוקשה ע"ז מדברי רש"י הנ"ל שפירש דנ"מ אם מודה מקמי דאתי סהדי דפטור למ"ד קנסא. אך באמת לק"מ דהא בכל הודאות של בע"ד ועדים קשה קושית הש"ס מכות הרוג יציל מחמת נמצא אחד מהם קא"פ. רק דבע"ד אינו בגדר עדות כס' הראב"ד הנ"ל. אבל בפ"נ קנסא דמשתלם מגופו וליכא חיוב הגוף. דבכה"ג כתב הראב"ד דנידון כקרוב ולא כבע"ד ואמרי' בי' עשב"מ ב"כ א"כ כשמודה אף אם יש עדים ג"כ מ"מ נפסל כל העדות מטעם נמצא א' קא"פ. כיון דהודה בב"ד הוא בעצמו הוא העד הקרוב לס' הראב"ד הנ"ל. ואין לומר דלא נתכוון מתחילה להעיד ז"א דכיון דע"י שמתכוון להעיד פוטר א"ע דמתבטל כל העדות עי"ז ועכשיו כשבא לב"ד והודה ראינו דנתכוון להעיד כמבואר בסי' י"ז בתק"ע דאם בא לב"ד וודאי אינו מסל"ת. וא"כ אמרי' הוכיח סופו דגם מתחילה נתכוון להעיד כדי לבטל העדות. וא"כ שפיר כתב רש"י דאם הודה אף אם באו עדים אם נאמר פ"נ ממון חייב משום הודאת בע"ד אבל אם נאמר פ"נ קנסא א"כ נהי דבכה"ג דמשתלם מגופו וליכא חיוב הגוף הודאתו אינה פוטרתו כמש"ל אבל אינו מחייבתו ג"כ והעדים ג"כ אין יכולים לחייבו דנתבטל כל העדות כמו נמצא א' קא"פ כמש"ל:
ומיושב ג"כ מה שהקשיתי לעיל הא לקמן בדע"ה קיי"ל דאם אינו מתחייב א"ע בכלום לא נפטר בהודאתו. דז"א דשם איירי בקנסות שמשתלמין מהעלי' שיש חיוב הגוף עליו. והוא בגדר בע"ד שאינו פוסל שאר העדיות משום דאין תורת עד עליו. אלא דהודאתו פוטרתו משום דהוי מרשיע את עצמו. והיינו דלא ראתה תורה לקנסו כיון דהודה בעצמו בזה שפיר אמרינן דזה רק היכא דחייב עצמו בהודאתו בקרן חזינן דהודאתו אמיתית ורוצה לצאת יד"ש ואינו ערמה. אבל אם אינו מתחייב א"ע בכלום. לא עביד כלום בהודאתו דאיערומי קמערים ונהי דאינה מחייבתו ג"כ מ"מ מתחייב ע"י העדים כיון דל"ש כאן דין דקא"פ משום דאינו בגדר עד כיון דאיכא חיוב הגוף כמש"ל:
ובזה נכון ג"כ למצוא טעם לדברי הראב"ד בתשו' הנ״ל דמחלק בין שאר קנסות לפ"נ קנסא דתם. דבשאר קנסות דאיכא חיוב הגוף דהוא בכלל מרשיע א"ע הודאתו פוטרתו כמש"ל ולא מהני תפיסה דכבר נפטר ע"י הודאתו אבל בפ"נ קנסא של תם דאינו מרשיע א"ע רק ממונו דהודאתו אינו פוטרתו נהי דאינו מחייבתו. מ"מ מהני תפיסת הבע"ד שיודע שמגיע לו. והיכא דליכא הכחשת הבעל הממון נאמן התופס לומר דכדין תפס ולכך שפיר כתב הראב"ד דבפ"נ קנסא מהני תפיסה אחר הודאת הבע"ד ולא קשה עליו קושית השטמ"ק מהא דקאמר הש"ס דלמ"ד פ"נ קנסא תם אינו משלם עפ"י עצמו היינו היכא דלא תפס דהודאתו אינה מחייבתו דלא ילפינן מממון דהודאת בע"ד כמאה עדים כמש"ל. אבל היכא דתפס התובע וודאי מהני כמש"ל. ול"ק ג"כ קושית הפנ"י מי הכניסו לרש"י לפרש כשבאו עדים ולא פירש כפשוטו לענין מודה מעצמו דז"א דבפ"נ קנסא הודאתו אינה פוטרתו אלא דאינה מחייבתו. וא"כ רש"י רבותא יותר נקיט דגם עפ"י עדות אינו מתחייב משום דמתבטל כל העדות כמו בנמצא א' קא"פ כמש"ל ונמצא דנתיישבו בעזה"י כל הקושיות הנ"ל:
והנה יצאתי מענין לענין כדרכה של תורה ונחזור לענינינו הנה אף שהראיתי פנים לדברי הנוב"י דנוגע יהי' כשר לעדות אשה וכן נוטה גם דעת הבית מאיר בסי' י"ז מ"מ להלכה וודאי חלילה להקל נגד המהריב"ל ותשו' פנ"י הנ"ל שתפסו במושלם דנוגע פסול לעדות אשה מ"מ בנ"ד נראה לצדד משום דאיכא כמה צדדי להיתירא. חדא דיש צד להתיר גם בלעדי עדותו של הנוגע רק עפ"י עדותו של דוד בארנשטיין ומשה בן וואלף בער זלאטניצקא. דהא כתב הב"ש בס"ק נ"ח דאם אמר היהודי ראובן מת הוי כאלו אמר ראובן מעירי מת מדקאמר היהודי. דמשמע היהודי הידוע להם. וא"כ הכא שבא להעיד לפני כת"ה וודאי הי' נקרא אודות בעל האשה נחמי' ראזענבערג מעירו. והי' מדברים מאדם ידוע וא"כ כשאמר סתם שהלך עם נחמי' ראזענבערג למלחמה ואח"כ לביאליסטאק וודאי לאותו נחמי' מעירו שהי' נקרא להעיד עליו כיוון. וא"כ הוי כאמר שמו ושם משפחתו ושם עירו. וכשאומר שהי' אתו בביאליסטאק ושהי' אצל הקעך. הרי אנו יודעין שאותו נחמי' הלך באותו מקום וכבר כתבתי דהקעך הוי כמקום מיוחד דאין השיירות מצויות שם וכפי פירוש הח"מ בסקל"ח הנ"ל אם ידוע שהבעל הלך לאותו מקום לדיעה אחת שברמ"א אף בשמו לחוד סגי בלא שם אביו ושם עירו והטעם משום כיון דהבעל וודאי הי' באותו מקום ואיש אחר עם שם כזה אין ידוע לנו אם הי' באותו מקום אמרינן אין ס' מוציא מידי וודאי. ומה"ט התיר הח"צ בתשו' ע"י סימן אמצעי לחוד אם ידוע שהבעל הי' באותו מקום וא"כ בנ"ד דאיכא עדות של משה בן וואלף שהעיד שיונגערמאנן שהי' אתם מלאדז שהלך עם הקעך נהרג. הרי העיד לפחות על שם עירו ושהלך אתם יחד מלאדז וכיון דאנו יודעין ע"י דוד ב"ש שנחמי' ראזענבערג מלאדז שהוא בעל האשה ה' אצל הקעך ואיש אחר יהודי מלאדז שהלך אתם יחד אין אנו יודעין שהי' אצל הקעך לא גרע משמו לבד שמותר לדיעה אחת שברמ"א ושם עירו לא גרע משם אביו ואדרבא בבה"ט ס"ק ס"א מביא בשם משפטי שמואל דשם עירו לבד עדיף משמו ושם אביו עיי"ש. ובפרט דאיכא עוד צירוף לשם עירו מה שהלך אתם יחד מלאדז די"ל דהוי כשמו ושם אביו דכל דאיכא עוד איזה סימן לשמו י"ל דהוי כשמו ושם אביו. וכן כתב הרא"ש בתשו' הובא בבה"ט ס"ק ס"א דמשרת פלוני הוי כשם אביו וכן הובא שם בפ"ת בשם הנוב"י דמצרפין מה שהי' ידוע שהלך לאחיו בשביל עזר לשם אביו. ה"נ מצרפין מה שידוע שהי' הולך עם הקעך לשם עירו. (חסר סוף התשובה):