אור ברסלב

חבצלת השרון מהדורא תנינא· רבי דוד מנחם מאניש באב"ד

סימן צב

סימן צא

ב"ה מוצש"ק א' דסליחות תרצ"ו טארנאפאל.

כוח"ט וכט"ס לכבוד תלמידי יקירי העלם החריף ובקי מופלא ומופלג מאד געלה אוצר בלום בתורה וי"ש. יתיב בתוונא דלבאי מר משה באטשקא נ"י ! במאנטרע מדינת שווייץ.

מכתבו עם חד"ת לנכון הגיעני והי' לי לעונג ושעשועים בפרט ברואי כי עוד זכור יזכור מהני מילי זעירי שאמרתי להם אז בעת לימודי וגם כי שוקד הוא על לימודו ויורד לעומק הדברים להבין דבר על בורי' בהשכל ודעת ואקוה כי אם כה יאחז דרכו בקודש הלאה יעלה ויצליח ויהי' לגפן תפארת. והנה מהראוי הי' להשיב לו בארוכה על כל דבריו אך הנה זה מעט שבתי הביתה ביום ד' שבוע שעברה. והימים האלה קודש הם וטרדתם מרובה ועכ"ז למען אהבתו אקח לי מעט פנאי להשיב בקצרה:

אשר טרח להסביר דברי רש"י ריש ב"מ דהיכי דלא נקיט זוזי אלא מחד דנאמן לומר למי מכר אף באין מקחו בידו. מאיזו טעם יהי' נאמן יותר מע"א דעלמא וכתבת דכיון דהי' מתחילה בידו נאמן כמו בשחיטה אף דאין עתה בידו. א"א לומר כן דזה רק באיסורים דבעלים נאמנים יותר מאינש דעלמא דילפינן מוספרה לה וגם קרובים נאמנים. לכך ס"ל לקצת פוסקים דכשהי' מתחילה בידו מיקרי ג"כ בעלים עיין בש"ך יו"ד סי' קכ"ז משא"כ בממון דאדרבא הבעלים אין להם נאמנות כלל משום דאדם קרוב אצל עצמו וקרובים פסולים בממון ואדרבא רק עדים רחוקים נאמנים וע"א לא האמינה תורה מאי מהני מה דהוי מתחילה בידו אמנם טעמו של רש"י בזה מבואר בנתיבות סי' ל״א שהביא בשם הרא"ש דהטעם משום דמידק דייק ומידכר ממאן נקיט זוזי ויליף מזה דטעמא דע"א בעלמא אינו נאמן הוא רק משום דחיישינן דאמר בדדמי. והיכא דמידק דייק נאמן מד"ת עיי"ש בנתיבות:

ומה שהקשית על מה שאמרתי לך אשתקד בישוב קושית הגאון ר' משולם איגרא דבהס"ד דכופר הכל חייב שבועה א"א לומר שיהי' שייך לומר בו מחושואיל"מ דכיון דשענת שניהם שוים ואין שום עדיפות לטענת אחד מחבירו וקיי"ל תמיד קולא לנתבע בע"כ אם הי' מחייבין אותו שבועה לא הי' רק משום דקיי"ל בעלמא דכל ספק שאפשר לבררו צריך לברר ומבררין ע"י שבועה משום דלא חשיד אינש לישבע על שקר. א"כ כ"ז אם יכול לישבע אבל אם אינו יכול לישבע וא"א לברר ע"י שבועה הדרינן לכללא דאזלינן לקולא לנתבע והממע"ה. אמנם אחר דגלי לן קרא דכופר הכל פטור משבועה חזינן דבטענות שוות וספק השקול לא מזדקקינן לברר ע"י שבועה דחמורה היא ענין שבועה אצל התורה ולא מיקרי זה איפשר לברר אלא היכא דראתה חכמת התורה דטענת הנתבע גרועה היא מטענת התובע כמו מודה במקצת משום דבכולי' בעי דלודי ואשתמוטי קא משתמיט. ושבועת ע"א משום דהעד מסייע לטענת התובע ושבועת השומרים שלא יהא כ"א ואחד טוען אבד חפצך שהרי אין הבעל יודע אם משקר כמ"ש הש"ך בסי' ע"ב ס"ק קט"ו. דבכל הני הי' קצת מקום סברא לחייבו ממון אלא דהקילה עליו התורה לפוטרו בשבועה ולכך היכא דא"י לישבע משלם זאת היא סברתי שאמרתי לכם אז והארכתי בזה קצת לבארה יותר:

ועתה אתה שואל על סברתי זאת מדברי התוס' שם ב"מ (ד"ג ע"א) ד"ה מפני דרצו לומר דילפינן דכופר הכל פטור מדאיצטריך קרא לע"א שמחייב שבועה ולסברתי י"ל דלעולם כופר הכל ג"כ חייב שבועה מצד הסברא דכל שאפשר לברר צריך לברר אלא דמטעם זה שבועתו קילא ואם א"י לישבע פטור ולהכי איצטריך קרא בע"א לחייבו שבועה מדינא ואם א"י לישבע ישלם. זאת היא תורף שאלתך ויפה שאלת ואמנם התירוץ לזה הוא דהנה כבר עמדו על מה דאמרינן בע"א מחושואיל"מ והא קיי"ל דאין עד אחד קם לממון ותירצו דכיון דהעד בא לחייבו שבועה אמרינן מיגו דמחייבו שבועה מחייבו גם ממון היכא דא"י לישבע. וא"כ כ"ז אליבא דהאמת דכופר הכל פטור משבועה והעד בא לחייבו שבועה שפיר אמרינן דעיקרו לשבועה בא אבל אם נאמר דגם בלא העד חייב שבועה משום דכופר הכל ג"כ חייב שבועה. א"כ העד אינו מחייבו שבועה כלל שוב א"א לומר דעיקר שבועת ע"א בא לחייבו ממון אם א"י לישבע דא"כ נמצא דע"א קם לממון ואנן קיי"ל דע"א אינו קם לממון וא"כ שפיר כתבו התוס' דמשבועת ע"א נלמוד דכ"ה פטור משבועה ומיושבת קושיתך עלי. ואשר הקשית ע"ד התוס' שם (דף ה' ע"א) ד"ה א"א לדר"ח שהקשו דאפילו אי איתא לדר"ח לא משתבע הכא דהא הוחזק כפרן עפ"י העדים ושייכא פירכת הש"ס לעיל דמה להצד השוה שבהן שכן לא הוחזק כפרן. והקשית ע"ז משום שכתבת שלמדת מדברי הפנ"י שהקושיא של הש"ס לעיל היא שיתחייב ממון משום שהוחזק כפרן ולא לפוטרו לגמרי. וא"כ מאי קשיא להו להתוס' כאן דלפרוך מה להצד השוה וכו' הא טענה זו אינה לפוטרו משבועה אלא לחייבו ממון. ואין לומר דקושיתם הוא ג"כ דנחייבי' ממון ז"א דהא זה הוא קושית אביי והא גזלן הוא עכת"ד. הנה מ"ש שלמדת מדברי הפנ"י דקושית הש"ס היא דנחייבי' ממון איני יודע מקומו בפנ"י:

ואמנם אף לדבריך נ"ל ליישב קושיתך ובשנדקדק עוד מה הוה ס"ד דהש"ס דקאמר א"א לדר"ח משתבע. והא קושית אביי חזקה היא הא גזלן הוא. אך י"ל דהנה איך אפשר לומר כלל דקושית הש"ס הוא לעיל דליחייבי' ממון הא כיון דכל הילפותא הוא רק מק"ו דפיו וע"א דמחייבין שבועה. ואיך איפשר לחייבו ממון הא דיו לבא מה"ד להיות כנדון ובדידהו ליכא רק שבועה ולא ממון אך צ"ל דאזיל אליבא דר' אבא דס"ל מחויב שבועה ואיל"מ. וא"כ גם בפיו וע"א דמחייבין שבועה מ"מ היכא דאי"ל משלמין כגון בטוענין טענת ספק וכדומה. ולכך שפיר ילפינן גם להוחזק כפרן שא"י לישבע שישלם. והנה די"ז דמשואיל"מ הוא פלוגתא דרב ושמואל ור' אבא בשבועות דמ"ז ע"א עיי"ש. והנה אליבא דרב ושמואל דלית להו מחושואיל"מ בע"כ צ"ל דהא דתנן שם במתניתין דשכנגדו חשוד על השבועה דהתובע נשבע ונוטל הוא רק תקנתא דרבנן דמדאורייתא הנתבע פטור לגמרי כשהוא חשוד וכ"ה בר"ן שם פ' כה"נ דכ"ט ע"ב דלרו"ש כשהנתבע חשוד הלכה שבועה לסיני אלא שחכמים הוציאוה משם והטילוה על התובע עיי"ש. והנה בתוס' ב"מ (ד"ה ע"ב) ד"ה החשוד ובתוס' כתובות (י"ח ע"ב) איכא שני תירוצים בתוס' ולתירוץ הראשון הא דגזלן פסול לשבועה הוא רק מדרבנן ולתירוץ השני בשם ריה"ח גזלן פסול מדאורייתא לשבועה, ולכאורה נראה דשני התירוצים האלו תלוים בפלוגתא דרו"ש ור' אבא דלרו"ש דלית להו מחושואיל"מ מדאורייתא כלל רק דתקנתא דרבנן היא בע"כ דס"ל דגזלן חשוד מדאורייתא על השבועה דאי מדאורייתא אינו חשוד כלל איך תקנו רבנן בחשוד שכנגדו נשבע ונוטל הא תקנתא לתקנתא הוא דמדאורייתא הנתבע פטור לגמרי היכא דאינו יכול לישבע ומה שאינו יכול לישבע הוא רק מדרבנן אלא לר' אבא דס"ל דמדאורייתא אמרינן מחושואיל"מ שפיר י"ל דגזלן רק מדרבנן פסול אך א"א לומר כן דא"כ תירוץ הראשון שבתוס' הוא סתור מדברי רב ושמואל וגם ר' אבא אפשר לומר דס"ל כוותי' בהא דגזלן פסול מדאורייתא דלא פליג עלי' בהא כלל ובע"כ צ"ל דלס' זו של התוס' גם רב ושמואל ס"ל כן דגזלן פסול רק מדרבנן ומתניתין דשכנגדו חשוד על השבועה לא איירי בגזלן כלל רק בחשוד שנשבע כבר לשקר כמפורש להדיא במתניתין בסיפא דמתניתין דר"פ כה"נ וזה חשוד מדאורייתא משום דהוא חשוד לאותו דבר אבל גזלן דחשוד רק על ממון יש לומר דמדאורייתא אינו חשוד על השבועה כדקיי"ל בעלמא דחשוד לד"א אינו חשוד לכה"ת כולה. ובפרט בשבועת שקר דחמירא. ומעתה נכונים דברי הש"ס הנ"ל דבאמת הס"ד דר"ז דאמר דא"א לדר"ח משתבע ולא קשיא לי' הא גזלן הוא היינו משום דהוי ס"ל דהלכתא כרו"ש דמדאורייתא לית לן כלל מחושואיל"מ וחשוד דאמרינן שכנגדו נשבע ונוטל הוא רק בחשוד על שבועת שקר דהוא פסול מדאורייתא לשבועה אבל גזלן דאינו פסול רק מדרבנן ל"א שכנגדו נשבע ונוטל דתקנתא לתקנתא לא עבדינן. אך אביי דמקשה והא גזלן הוא לשיטתו אזיל דמשמע דס"ל כר' אבא דמחושואיל"מ כדמוכח בב"ב (ל"ג ע"ב) סברוה רבנן קמי' דאביי למימר היינו נסכא דר"א עיין תוס' שבועות (מ"ז ע"א) ד"ה מתוך וכיון דמדאורייתא אמרינן מחושואיל"מ א"כ גם בגזלן דאינו פסול רק מדרבנן אמרינן כן דהוי רק חדא תקנתא ושפיר פריך אביי א"א לדר"ח משתבע והא גזלן הוא. וא"כ ממילא מיושבת גם קושיתך הנ"ל דהתוס' דאזלי להס"ד דהש"ס דס"ל כרו"ש דלית להו מדאורייתא מחושואיל"מ וא"כ שפיר הקשו דנימא מה להצד השוה שבהן שכן לא הוחזק כפרן משא"כ כאן דהוחזק כפרן ואין לומר דיתחייב ממון דז"א דכיון דלית לן מחושואיל"מ א"כ גם בהודאת פיו וע"א אינו חייב רק שבועה ולא ממון ודיו לבא מה"ד להיות כנדון כמש"ל:

ומה שהקשית עוד ע"ד התוס' הנ"ל הא כל השקלא וטריא דהש"ס הנ"ל הוא רק את"ל דחשוד אממונא חשוד אשבועתא אבל לפי האמת חשוד אממונא לא חשוד אשבועתא עכ"ד. האמת אינו כן דאנן אמרינן רק דעפ"י טענת התובע ל"א מיגו דחשוד אממונא וכו' משום דילמא ס' מלוה ישנה וכו' אבל בנחשד עפ"י עדים חשוד גם לשבועה כמ"ש בח"מ סי' צ"ב עיי"ש בסמ"ע סוסק"י ודו"ק:

ומה שהקשית בב"מ (ד"ז) בהי' שניהם אדוקים בשטר דיחלוקו ואמאי אינו נאמן הלוה לומר פרעתי הא ליכא הכא חזקה דשטרך בידי מאי בעי דכיון דאיירי בנפל א"כ דילמא באמת מהלוה נפל ומצאו המלוה וכתבת דזה דוחק לומר דהחצי שביד המלוה מחשבינן לי' כאלו הוא וודאי שלו. הנה מה שחשבת לדוחק זה הוא האמת דכל שהוא ביד המלוה שמצאו המלוה הוי כאלו לא אבדו עיין בתוס' ב"מ (י"ג ע"ב) ובשער המשפט סי' ס"ה סק"ז שהאריך בזה וכ"כ הנתיבות שם בסוס"ק ע"ג עיי"ש, וכבר ידוע מ"ש החת"ס דכל הדחוקים שאנו מפרשים בש"ס רובם אמת. ואולם איכא לשנויי גם שלא ע"צ הדוחק דלכאורה צריך להבין בהא דאמרינן בב"מ (די"ג) דהמוצא שטר לא יחזיר וכו' דחיישינן שמא מהלוה נפל הא וודאי הסברא נותנת דאי הוי פרע קרע לי' לשטרא דלמה לו להשהות שטר פרוע ושיוכל לבוא לידי הפסד שיאבדנו וימצאנו המלוה אך מצאנו בש"ס שבת (דע"ט ע"א) כה"ג דהלוה רוצה להראות השטר לבע"ח שני לאמר חזי דגברא דפרע אנא עיי"ש. וא"כ ה"נ י"ל דחיישינן לזה שהלוה לא רצה לקרוע השטר רק להראותו לבע"ח שני. והנה הנתיבות בסי' ס"ה סקכ"ג הנ"ל הקשה על הא דשניהם אדוקים בשטר אמאי לא יהי' נאמן הלוה לומר שפרעו במיגו דאי בעי הי' קורעו כיון דאדיק בי' ותירץ שם בסוף דאיירי דבאו שניהם לפני הב"ד אדוקין בהשטר ולא טען אז הלוה פרעתי אלא אחר כדי דיבור והוי מיגו למפרע עיי"ש וא"כ י"ל דמה"ט גופא אמרינן חזקה שלא פרע כולו דבשלמא במוצא שטר דעלמא שאין שניהם אדוקין בו חיישינן שפיר שמא הלוה פרעו ולקח השטר כדי להראותו לבע"ח שני. ולא עלה על דעתו שיאבדנו וימצאנו המלוה אבל בשניהם אדוקין בשטר שרואה שהמלוה אדיק בי' ורוצה לתבוע בו. אם איתא דפרעו כולו הי' קורעו להשטר כיון דהי' בידו. ומדלא קרעו ש"מ דאמת היא דלא פרע רק מחצה ולהכי הי' שניהם אדוקין בו שלא האמין כ"א לחבירו על המחצה השני ומה שאומר עכשיו לאחר כדי דיבור שפרע כולו שקורי קא משקר ועכשיו תו אין לו מיגו שהרי כבר הוחזק בב"ד והוי מיגו למפרע ומיושבת שפיר קושיתך הנ"ל דכאן אדרבא עדיף מכל חזקה שטרך בידי מ"ב דשם אינה חזקה אלימתא כ"כ די"ל דהי' מחזיק את המלוה לאיש מהימן שלא יתבענו פעם אחרת. ולכך מצינו לפעמים דבמיגו נאמן כמו בשטר פקדון דיש לו מיגו דנאנסו משא"כ בשניהם אדוקים דהלוה רואה דהמלוה מחזיק בו ורוצה לתבעו שנית אם איתא דפרעו כולו הי' קורעו להשטר ומדלא קרעו ש"מ דלא פרעו כולו וחזקה אלימתא היא דאף מיגו ל"מ כנגדה כמ"ש התוס' בב"ב (ד"ה) דאין כל החזקות שיות בזה והוי כמיגו במקום עדים. את כ"ז חזיתי להשיבך למען הראותך חביבותך גבאי והשי"ת יצליח דרכך שתעלה מעלה מעלה על במתי התורה והיראה ותקבל כוח"ט בכלל כ"י:

דוד מנחם מאניש באבד אבדפ"ק.

תוכן העניינים

חבצלת השרון מהדורא תנינא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה