חבצלת השרון מהדורא תנינא· רבי דוד מנחם מאניש באב"ד
סימן צא
ב"ה טאסארוב.
שוכט"ס לכבוד ידידי חרב הה"ג החו"ב בנש"ק מגזע תרשישים מו"ה אביגדונר ט"ב נ"י אבדק"ק פיווניצנא יצ"ו.
מכתבו נשלח אלי מטארנאפאל שאנכי יושב פה לעסוק ברפואות השי"ת ישלח לי רפו"ש מהרה. והנה קשה עלי העיון מפאת חולשתי. וגם אין לי ספרים פה לעיין כראוי ועכ"ז יען הכרתי ממכתבו שיש לו צער מזה הענין אמרתי להשיבו בקצרה והשי"ת יצילנו משגיאות. והנה מה שפלפל בדין ערב אחר מ"מ ובדברי הרדב"ז שהביא הפת"ש סי' קכ"ט סק"ב. לא ידענא מה שייך לכאן דזה הלא אם נתערב גם בעד החוב שמכבר. ובכאן הא בפירוש נתן הוועקסיל רק שיתן לו קמח להבא. ועל לשעבר לא נתערב כלל ומה שטוען לו שכשאמר להם שאינו יכול ליתן קמח רק בעד מזומן. אמרו לו שהוא בעצמו ישתדל ליקח מעות על הוועקסיל הזה באיזו מקום. ובשליחותם הלך ומסר הוועקסיל לאיזו איש ולקח מעות ובהגיע המעות לידו תפסם על החוב שמגיע לו מכבר מראובן. הנה מלבד ששמעון מכחיש כ"ז אך אף לפי דבריו שעשה כן בשליחות שמעון מ"מ הרי עבר על דעת משלחו ששמעון שלחו רק ליתן בעד זה קמח לראובן ולההנות את ראובן נתכוון וכיון שלוי שינה ולקח המעות לעצמו השליחות בטל וגדולה דעת הרמ"ה בטור ח"מ סי' קכ"ה ובש"ע שם ס"ד בשם ויש מי שאומר דאף בשלח חובו ע"י שליח ותפס השליח המעות בשביל חוב שיש לו על המלוה דל"מ תפיסתו משום דדעת משלחו הי' שיתן להמלוה. והכריע כדברי הב"ח הובא בש"ך שם ס"ק כ"ד משום דהלכה רווחת בישראל כל שעבר ע״ד משלחו בטל השליחות מעיקרו ואף להש"ך שחולק עליו שם היינו מהטעם שכתב דאינו עובר כלום ע"ד משלחו. ונ"ל בכוונתו דהמשלח לא אכפת לו רק שיסלק הוא את חובו ואם השליח לקחו על חוב שמגיע לו מהמלוה הרי הדין נותן כן והתורה אמרה כן שיפרע המלוה את חובו ומאי אכפת לי' להלוה בכך. משא"כ כאן דשמעון אינו חייב כלום ללוי וכל כוונתו הי' לטובת ראובן ליתן לו קמח א"כ אף אם שלחו שמעון ללוי ליקח מעות על הוועקסיל. מ"מ כאן דרך שיתן קמח לראובן וכשלא נתן עבר ע"ד משלחו וכ"ע מודו בהא להרמ"ה והב"ח דהשליחות בטל מעיקרו:
ועוד דבשלמא בחוב בהא דהרמ"ה דהולך הוי כזכי ולכך ס"ל להחולקים על הרמ"ה דתיכף כשבא המעות ליד השליח זכה בו המלוה. דכמאן דאמר לאו כזכי דמי ומטעם שכתבו הראשונים הובא בש"ך שם ברס"י קכ"ה דבחוב ובפקדון. דהמעות הם באמת של המלוה. כשאמר הולך כזכי דמי ולכך יכול השליח לתפסם בחובו לדיעה קמייתא. משא"כ בנ"ד דשמעון. לא חייב לראובן כלום. ואף כשציוה ליתן לו כמתנה דמי ואיכא פלוגתא בהא אם תן כזכי דמי ולכ"ע היכא דלא הי' המעות ברשותו בשעה שאמר תן. (לא הוי עדיין המעות ברשות שמעון המשלח בשעה שאמר תן) לא הוי כזכי דמי כמבואר בש"ע שם ס"ו. וכאן דבשעה ששלחו ליקח מעות על הוועקסיל לא הי' עדיין המעות ברשות שמעון המשלח לא הוי כזכי. ולא זכה עדיין ראובן במעות ואף אח"כ כשבא המעות ליד לוי השליח אם הי' מוחה שמעון בלוי שלא ליתן המעות לראובן הי' הרשות בידו כיון דבכה"ג לא אמרי' תן כזכי וא"כ לא זכה עדיין ראובן במעות. ואיך יכול לוי לתפסם בחובו ולחייב את שמעון. ובפרט אם נאמר דשמעון לא הוי רק ערב וידוע דעת הרשב"א בחי' פ"ק דקידושין דערבות הוא מדין שליחות ובעינן מה"ט דוקא שיהי' הלוה בר דעת ושליחות עיי"ש ואז אמרי' דכשנתן המלוה המעות ללוה בצווי הערב הוי כאילו הלוה הוא שלוחו של הערב. וכשקיבל הלוה המעות הוי כאלו קיבל הערב. א"כ כ"ז כשהגיע המעות ליד הלוה. אבל כשלא הגיע המעות ליד הל"ה כלל נתחייב הערב. ואין לומר דבשעה שקיבל השליח בשביל הלוה זכה בו הלוה ונעשה שלוחו של הערב. דז"א דא"כ צ"ע דהלוה שהוא שלוחו של הערב עשה את לוי לקבל המעות מיד המלוה. ובכה"ג אמרינן בעלמא דמילי לא מימסרי לשליח ואף דנתן לו שט"ח בידו חדא לדעת הקדוש מארדוש הוי מילי בכה"ג כמו בקידושין כיון דאין המלוה מוכרח להלוותו ועוד דכאן עיקר השליחות לקבל המעות מיד המלוה. וזה ודאי הי' רק מילי כמו בשליח לקבלה דגירושין ולכן מכל הלין טעמי אף אם הי' האמת כדברי לוי לא מתחייב שמעון בהכי. ואם יתבע מי שהוועקסיל בידו את שמעון ויגבה ממנו. בודאי יהי' מחויב לוי להחזיר לשמעון המעות שקיבל. ומ"ש כת"ה דיפטור לוי משום דהוי רק כשליש שהחזיר שטר למלוה שלא כדין דפטור דהוי רק גרמא כמבואר בסי' נ"ה וסי' שפ"ו ז"א דזה רק אם לא בא המעות ליד לוי. משא"כ כשקיבל הוא המעות לא גרע מהא דאנס המלך את גרנו ומזיק מתנות כהונה דהיכא דמשתרשו לו מחייב דהוי זה נהנה וזה חסר. ולדברי כת"ה אם יחטוף אחד וועקסיל שהכין לו הלוה ללוות עליו וימסור הוועקסיל ליד אחר ליקח עליו מעות יהא פטור לשלם להלוה דהוי רק גרמא ישתקע הדבר ולא יהא נאמר. ועוד דכשנותן המלוה למי שמביא לו הוועקסיל דעתו לזכותו למי שחתום על הוועקסיל. וא"כ כשקיבל לוי המעות מעות של שמעון החתום על הוועקסיל קיבל ומחויב להחזירם לו עיין מזה בב"ק (דף ק"ב ע"ב) גבי אי הודיעו לבעל החטין ובקצוה"ח סי' קפ"ג באריכות ודוק:
ואמנם הטענה שטוען לוי שהוא חושד את שמעון שהי' בידו מעות של ראובן שגנבה ממנו כלתו של ראובן והפקידתם ביד שמעון בודאי צריך שמעון לקבל בח"ח ע"ז כן דעתי העני' נוטה. אך בודאי נכון מאד שיראה כת"ה בכל יכלתו לפשר ביניהם שצריכין להתרחק בכל היכולת מלדין ד"ת כידוע. ומה שרצה כת"ה לומר דזה הוי א"י אם נתחייבתי ז"א דזה הוי דינו של הש"ך בסי' ע"ה בספק פרעון קודם הלוואה כיון דהחוב הוא ודאי שהפרעון ספק. וגם הוי כמו א"י שיש לו בידך כנגדו עיין בקצ"ה סי' נ"ט וסי' ע"ה ועיי"ש סי' ע"ה סק"י ודוק כי קצרתי. ולענין השאלה השני' בשומרת יבם שלא רצו האחין לחלוץ לה ונעשית מופקרת עי"ז עם ישראלים ונכרים ר"ל. והאחים כהנים באופן שאף למ"ד שומרת יבם שזינתה מותרת ליבמה מ"מ אסורה להם מחמת איסור כהונה עיין באה"ע סי' קנ"ט ס"ג ובב"ש שם סק"ח ורוצה כת"ה עתה להתאמץ בזה שיחלצו לה להציל אותה מאיסור אלא שחושש שתהי' צריכה חליצה משניהם כמו חליצה פסולה וזה א"א לו מחמת שהאחד גבר חלוש הוא על מחלת הלב ומתפחד מחליצה וב"ב אין מניחים אותו לחלוץ. הנה המעיין ברא"ש יבמות (דכ"ו) ובטור אהע"ז סי' ק"ע ובש"ע שם ובביאור הגר"א יראה דלדעת רוב הפוסקים לא קיי"ל כרב דח"פ צריכה לחזור על כל האחין ואף דמלשון הרמב"ם לכאורה אינו משמע כן. מ"מ נאמנים עלינו דברי הטור והב"י והב"ח שפרשו דעתו דרק לפטור צרתה קיי"ל כן ולא למיפטר היא גופה וגם בזה כשהביא המחבר שני הדעות ודעת המקילין מביא באחרונה ומסיים הרמ"א דלזה הסכים הרא"ש ז"ל וגם מסיים דח"פ אינה רק היכא דנקלשה הזיקה. ובביאור הגר"א שם ביאר דבריו כמו שביארו החת"ס ביבמות (כ"ו ע"ב) ד"ה לחליצה שהקשו ע"ז מהא דמחזיר גרושתו היא או צרתה חולצת ש"מ דל"ה ח"פ. וביארו דח"פ לא הוי רק היכא דהיא תחת סוג שלא שייך בו זיקה כמו אחות זקיקתו ואחות חליצתו דדמיין לאחות אשתו ואחות גרושתו דלא חולצות ולא מתייבמות מדאורייתא דלא חיילא עלי' זיקה כלל. ולכך אף דאחות זקוקה ואחות חליצה היא רק מדרבנן מ"מ כיון דחכמים גזרי בה משום סיג אחות אשתו ואחות גרושתו דאינה בת חליצה כלל גם באחת זקיקתו ואחות חלוצתו. חליצתן לא מעלייא היא וחליצה פסולה הוי. וכן סוטה שזינתה בחיי בעלה דאסורה לבעלה משום ערוה וטומאה כתיב בה ופטורה מחליצה ג"כ כמבואר שם (די"א ע"ב) לכך גם בסוטה דרבנן דצריכה חליצה. חליצה פסולה הוי משא"כ במחזיר גרושתו וכל חייבי לאוין דמדאורייתא חולצות ולא מתייבמות ולא נגרעה בהן הזיקה. כיון דחולצות מדאורייתא לכך לא הוי חליצה פסולה עיי"ש בדבריהם. וא"כ לפי"ז בנ"ד דקי"ל שומרת יבם שזינתה מותרת ליבמה. נהי דלכהן אסורה משום זונה מ"מ היא בכלל חייבי לאוין דתולצות מדאורייתא ולא הוי ח"פ. ואינה דומה לסוטה שזינתה בחיי בעלה דהיתה א"א דטומאה כתיב בה כעריות ואסורה ליבמה ג"כ מחמת ק"ו דבמותר לה נאסרה כו' ופטורה מחליצה ג"כ. לכך גם סוטה דרבנן כמו אשה שהלך בעלה למדה"י כו' הוי מסוג זה. כיון דנשאת בחיי בעלה הוי ח"פ. כמ"ש התוס' הנ"ל משא"כ בזינתה אחר מיתת בעלה דאין עלי' איסור א"א ומותרת ליבמה ישראל. ולכהן אסורה רק משום זונה פשיטא דל"ה ח"פ כלל. וא"כ נהי דהביא שם הביאור הגר"א דדעת הרמב"ם כדעת רש"י דכל שאסורה ליבם הוי ח"פ מ"מ הא אינהו לא ס"ל כרב דח"פ צריכה לחזור וכו' למיפטר נפשה כמש"ל. וגם אנו אין לנו אלא הכרעת הרמ"א שלא הביא רק שיטת התוס'. ולא שיטת רש"י והרמב"ם כלל. ובנ"ד נ"ל עוד סניף להקל דברא"ש שם הביא דברי הרמב"ן דפלוגתא היא רק בחליצה שוות אם אחת פוטרת חבירתה אבל חליצה מעולה לכ"ע פוטרת חליצה גרועה אף דשמי' הוי ח"פ וכ"ה בביאור הגר"א בסי' הנ"ל אות מ"ט בכללא דמילתא עיי"ש וא"כ בנ"ד דאחד מהאחין הוא פנוי. ואותו החולה הוא נשוי דידוע דברי הריטב"א דחליצת הפנוי אף שהוא קטן עדיפא משום דלהנשוי אסורה משום חדר"ג עיין מזה בתשו' ד"ת ואנו נוהגין בזה כהריטב"א. א"כ כיון דתיכף בשעת הנפילה קודם שזינתה היתה עומדת לחלוץ מהפנוי דחליצתו היתה כשירה אז לגמרי. ולהנשוי היתה באיסור חדר"ג א"כ גם עכשיו שזינתה ואסורה לשניהם משום זונה מ"מ חליצת הנשוי גרוע הרבה דנדחית עוד מקודם משום איסור חדר"ג ובכה"ג דחליצת הפנוי מעולה לכ"ע פוטרת הגרועה וא"צ לחזור על שניהם וא"כ כיון דבלא"ה ראיתי בקרבן נתנאל על הרא"ש בפר"א אות ח' שכתב גם לדעת הרי"ף שפסק כרב לדעת הרמב"ן הוא רק לכתחילה כשנמצאים שני האחים לפנינו אבל אם האחד אינו מצוי לפנינו סגי בחליצת השני ה"נ שכותב כת"ה שהאחד הוא חולה ואין מניחין אותו לחלוץ שפיר י"ל מכל הני טעמי דלעיל שיהי' סגי בחליצת השני הפנוי אם לא יהי' אפשר לו לפעול אצל הנשוי לחלוץ גם הוא. כנלענ"ד בזה. והשי"ת יצילני משגיאות א"כ דלדעת הב"ח בסי' קע"ב דכתב דמחמת איסור דרבנן הוי יותר חליצה פסולה מחייבי לאוין דהתורה אמרה שתחלוץ ה"נ י"ל בנ"ד למ"ד חדר"ג הוא רק מדרבנן ואיסור זונה לכהן הוא מדאורייתא א"כ ודאי חליצת הנשוי הוא ח"פ ולא חליצת הפנוי ושפיר דמי שיחלוץ הפנוי לבד ומ"מ כל מה שיהא אפשר לו לעשות שיחלצו שניהם יהי' עדיף טפי:
כ"ד ידידוש"ת.