חבצלת השרון מהדורא תנינא· רבי דוד מנחם מאניש באב"ד
סימן פז
ב"ה.
שלום אשיב לכבוד ידידי הרב הה"ג החו"ב וכו' מוה"ר ישראל ראובן נ"י מו״צ בק"ק ווארשא:
מכתבו במועדו לנכון הגיעני ומחמת מצב בריאתי אין ביכולתי להשיב כ"כ במהרה. ולכן נתאחרה תשובתי קצת ועתה באתי להשיבו אך בקצרה. ע"ד שאחד הלוה לחבירו זה שנתיים סך 4300 זל. ומחשש ירידת הז' עשאם מ"ח שווייצער פראנק וכתב כן בהוועקסיל סך 2500 פראנק כי כן הי' אז הקורס. ועתה ירד הפראנק ורוצה הלוה לפרוע כפי קורס הפראנק של עכשיו והמלוה ליעץ למה יסבול הפסד רב כזה ועיני כת"ה שפיר חזו כל תשובות האחרונים בזה. וגם אנכי הארכתי בזה הרבה בספרי חבה״ש חו"מ תשו' ג' ותשו' ו' עיי"ש. ואמנם איירי שם שהלוה מטבע ואותה מטבע נפסלה שדעת רוב הראשונים דבהלוואה סתם א"צ לשלם רק אותה מטבע אף שנפסלה כמ"ש בתוס' ב"ק דצ"ז וכמו שפסק הרמ"א בחו"מ סי' ע"ד ס"ז. אך בנ"ד שההלוואה היתה זלאטעם רק שהעמיד אותם על פראנק א"כ תלוי בשיטת רש"י ותוס' שם דלדעת רש"י כשלוה פרקמטיא וקצץ דמיהם על מטבע צריך לשלם מטבע היוצאת בשעת פרעון ולא יוכל ליתן מטבע שנפסלה רק דהתוס' חלקו שם על רש"י וכתבו דאין סברא לחלק בין הלוה סחורה להלוה מעות רק תלוי אם התנה בפירוש לשלם מטבע ומטבע שנפסלה אין שמה מטבע. וא"כ כ"ז כשנפסלה לגמרי ואין שם מטבע עליו ולא כשהוזלה. וכמ"ש בתשו' בית אפרים חו"מ סי' ד' עיי"ש וכדמוכח מתשו' הרא"ש כלל ע"א סי' ח' וכלל צ"א ס"ב שהביאו הטור וב"י סי' ע"ד דכל שלא נפסלה המטבע הפרעון הוא במטבע שבשעת הלוואה בין הוקרה או הוזלה עיי"ש. וכ"ה להדיא בתשו' הרשד"ם עצמו בתחילת דבריו שם בתחו"מ תשו' ע"ה שכתב שם וז"ל ואפילו לפרש"י דמיירי בלא תנאי אפ"ה פורע לו המטבע היוצא בשעת פרעון מ"מ במי שקוצב סך כך וכך גרושוש נראה שאם יתן המנין ההוא והמטבע ההוא צא י"ח כ"ש בנ"ד שהמעות לא נפסלו אלא שהוזלו לבד והמטבע הוא הוא הראשון הוא האחרון וכו' עכ"ל עיי"ש ואף שאח"כ לא פסק כן לדינא היינו רק משום אומדנא ונדבר מזה אח"כ אי"ה. והנה התוס' הקשו מאד על פירש"י שפירש דאיירי שהלוה לו פרקמטיא וקצץ לו מעות בעבורם. דא"כ אמאי נקט הש"ס המלוה הי' לו לומר המוכר או הקיץ וגם מה חילוק יש בין הלוה פרקמטיא או מעות, וגם אינו מובן מה זה הלוה פרקמטיא על מטבע דבשלמא הלוה פקרמטיא להחזיר לו פרקמטיא כמו חטין בחטין. י"ל דעכשיו א"צ לאותה סחורה רק אחר זמן יהי' צריך לה ולכן אינו רוצה למכור לגמרי וכוונתו בהלוואה הוא או לטובתו שלא יהי' לו האחריות מגניבה ואונס וקלקול וכדומה. או שעושה לטובת חבירו שצריך לאותה סחורה עכשיו. משא"כ בהלוה וקוצץ מעות שחבירו יהי' מחויב לשלם עבורה מה זה ענין הלוואה הי' לו למכרה לגמרי וחלילה לחשוב על מאור עינינו רש"י ז"ל שיכתוב דבר שאינו וגם מי הכריחו לרש"י על כ"ז לפרש בדרך רחוקה כזאת:
אך נלע"ד בכוונת רש"י. דהנה בעניני אחריות מצינו דבהלוואה ושאלה שכל האחריות הוא על הלוה או השואל הוא רק אחריות גניבה וגזילה ואונס וקלקול וכדומה אבל אחריות זולא לא ואם לוה חטין והוזלו מחזיר לו חטין כמות שהן כמבואר בתוס' הנ"ל וכן בשאלה אמנם מצינו לפעמים שגם אחריות זולא הוא על המקבל כמו בצאן ברזל שבב"מ דס"ט וד"ע שקוצץ תיכף דמיהם של עכשיו ומקבל עליו אונסא וזולא כמבואר שם. ואז אף דגוף הצאן הם של הנותן ויכול לקדש בהן אשה. כמ"ש בחוו"ד סי' קע"ז ואם רוצה הנותן שיחזירם לו בעינם מחויב להחזירם לו. וקציצת הדמים מהני רק שאם יאנסו או יוזלו מחויב לקבל הדמים שקצץ לו. בשעת הנתינה וא"כ נכון לו לרש"י לפרש דגם כאן איירי בכה"ג שלא רצה למכור הפרקמטיא שלו לגמרי דאולי צריך לה לאחר זמן רק דרצה שיהי' בפוח מאונסא וזולא ולכך קצץ לו דמיהם של עכשיו שאף אם יוזלו יהי' צריך ליתן לו דמיהם כפי הקציצה וכמ"ש רש"י להדיא הלוה לו שום פרקמטיא וקצץ לו מעות והכריחו לרש"י לפרש כן משום דס"ל לרש"י לסברא פשוטה דאם הלוה לו מעות או אף מכר לו סחורה במעות אז אם נפסלה המטבע א"צ לשלם רק אותם המעות שהלוה או שהזכיר בשעת המכירה כמ"ש שם רש"י אח"כ ריש ע"ב ד"ה נותן וא"כ מ"ט דרב דס"ל דצריך לשלם מטבע היוצאת אז ואף לשמואל בעינן שיכול להוציאם במישן. לכך פרש"י לשון מלוה על המטבע דמשמע דההלוואה היתה במילתא אחריתי והמטבע הוא רק הקציצה על אותו דבר דאז כיון דחזינן דרוצה לסלק מעליו גם אחריות זולא ורוצה שיהי' בטוח במעות שווין של עכשיו ולכך קצץ דמיהם דבסחורה שכיח זולא משא"כ במטבע שהוא דבר שאינו מצוי ולא שכיחא שיופסלו או יוזלו. ולכך שפיר קאמרו רב ושמואל דאם נפסלה המטבע צריך לשלם מטבע היוצאת דכיון דחזינן דלא רצה שיהי' עליו אף אחריות זולא. וא"כ בע"כ דלא עלה על דעתו שגם במטבע יארע מקרה שיוזלו או יופסלו. ולכך אם אירע שנפסלה מוכרח ליתן לו מטבע היוצאת דלא נחית על דעת זולא והפסד כלל כמ"ש הרשב"ם במסקנא ותלי"ת שזכיתי לפרש כוונה נכונה בדברי זקיני רש"י ז"ל להצילו מקושית התוס' הנ"ל:
וא"כ מעתה נ"ד דומה ממש לזה שלא רצה להלוות על זלאטעס שהי' ירא מירידת שווים ובחר לו בפראנק שהי' סבור שהם בטוחים ביותר. ועתה שאירע מקרה שירדו גם הם י"ל דזה הוי דינו של רש"י במלוה על פרקמטיא. וקצץ מעות דצריך שיתן לו מעות שהי' שווים בשעת ההלוואה כן אפשר לומר אך לדינא א"א להוציא ממון מהמוחזק מטעם זה דאף אם נאמר דדעת רש"י הוא כן מ"מ התוס' וודאי דלא ס"ל הכי דהא כתבו דבכל ענין אין חילוק בין מכירה להלוואה אם התנה שיתן לו מעות אינו יכול ליתן מטבע שנפסלה משום דאין שם מטבע ומעות עליו ולא בהוזלה כמש"ל בשם כל הגדולים הנ"ל ואף דלכאורה לפי הטעם שהביא השטמ"ק שם בב"ק (צ"ז ע"א) ד"ה אתמר בשם חכמי הצרפתים דמש"ה יש חילוק בין הלוהו פרקמטיא להלוהו מעות דבהלוהו פרקמטיא אף דנפסלה המטבע יוכל המלוה לומר אולי הי' הפרקמטיא בידי הייתי יכול למכרה במטבע טובה. משא"כ בהלוהו מעות יכול הלוה לומר אלו הי' המעות בידך ג"כ הי' נפסל וטעם זה שייך גם בהוזלו המעות. ויוקשה לכאורה על דו"ז הגאון בעל בית אפרים הנ"ל שבתחילת תשובתו הביא ג"כ בשם סה"ת הטעם של חכמי צרפתים הנ"ל ואפ"ה כתב אח"כ דכ"ז רק בנפסלו אבל בהוזלו משלם כמות שהן אך באמת המעיין בשטמ"ק הנ"ל יראה דחכמי הצרפתים רק לקולא קאמרי דבהלוהו מעות אף אם נפסלו לגמרי משלם כמות שהן משום דאומר לו הלוה אלו הי' אצלך ג"כ הי' נפסלים ולא לחומרא לחייב אח הלוה בהלוהו פירות והטעם דדבר זה רק ספיקא הוא דמי יימר דהמלוה הי' מחזיק אלו המעות אצלו ולא הי' קונה בהם סחורה או מטבע אחרת וכן להיפך בפרקמטיא מי יימר דלא הי' מוכר לגמרי הסחורה במעות אלו במזומן והי' נפסל אצלו ג"כ ולכך אזלינן לקולא ליתבע לפטור את הלוה בהלוהו מעיד ולא לחייבו בהלוהו פרקמטיא וא"א לחייב את הלוה רק בנפסלו לגמרי. משום דקצץ על מטבע וזה אין שם מטבע עליו ולא בהחלו כמש"ל ובפרט שבלא"ה מסיים שם השטמ"ק דחכמי הדורות חולקים על הצרפתים ואין מחלקים בכך:
ולענין מה שדן הרשד"ם בזה מטעם אומדנא מלבד מה שכתבתי בספרי הנ"ל תשו' ו' מדברי הנתיבות סי' ר"ל שפירש דברי התוס' כתובות (מ"ז) דאומדנא לא שייך רק היכא דלא הי'. עדיין זמן שיוכל להשתמש בהמקח א"כ י"ל דהרשד"ם איירי שנפסלה המטבע קודם שהגיע זמן הפרעון שלא הי' יכול עדיין ליהנות ולהשתמש במטבעות שזקף עליהם משא"כ בנ"ד שההלוואה היתה לפני שנתיים ובוודאי לא הלוה מתחילה על זמן ארוך כזה שאין דרך העולם בכך ובוודאי ללוה מתחילה על זמן קצר רק אח"כ הניח אצלו המעות בלי זמן כנהוג וא"כ כבר הי' יכול לתבוע הפראנקען ולהשתמש בהם ולא שייך עוד אומדנא בדבר שנולד אחר המקח וההלוואה. אך בלא"ה הא מבואר להדיא ברשד"ם דהי' הדבר מילתא דלא שכיח טובא שלא הי' נהוג בין מלכי התוגריים להוריד המטבעות. משא"כ בזמנינו שנעשה זאת לדבר הרגיל שכל הממלכות הורידו המטבעות שלהם. ולא האמינו כל יושבי תבל על שני הממלכות האדירות אנגליא ואמעריקא שיורידו מטבעותיהם. וגם בשווייץ עצמה עוד בשנה הקודמת כשהייתי שמה רצתה הממשלה להוריד הפראנק רק שם החוק שהממשלה לא תוכל לעשות בעצמה בלי הסכמות רוב דיעות מאנשי המדינה והי' פלעביסציט ע"ז והי' אז רוב דיעות נגד הממשלה אך כל יודעי מדע הבינו שאחר שהממשלה שמה עינה ע"ז בוודאי תעשה כל התחבולות להטות הרוב לחפצה כנהוג וכן הי' באמת שבמשך השנה עלתה ביד הממשלה להוציא זממה לפועל וזה הי' גלוי בכל מכה"ע וא"כ הי' להמלוה אז לתבוע את חובו בטרם יצא החוק וא"א לומר כלל בזמנינו שהוא אונסא דלא שכיחא והי' לו להמלוה להתנות ע"ז ומדלא התנה איהו דאפסיד אנפשי'. ולכן לענ"ד א"א לכוף להלוה עפ"י דין שישלם ז' אך וודאי מצוה לבצוע מאחר שיש מחלוקת הרבה בזה בין הפוסקים.
ואמנם מה שרוצה הלוה לשלם זלאטעס כפי הקצוב בשוויין למחיר הפראנק בוודאי אין הדין עמו דכיון דנכתב בהוועקסלין לשלם פראנק מחויב לשלם פראנק דוקא ואף אם יקבל בח"ח שהתנה בפירוש שיוכל לשלם ז' במקום פראנק עכ"פ צריך לשלם כפי שיווי הפראנק על ז' שיוכל המלוה לקנות לו פראנק בעבורם. דמה שצריך ליתן יותר ז' עבור הפראנק הוא משום שהזלאטעם הוזלו ג"כ בחוץ למדינה ובין הסוחרים וע"ז הי' עיקר סמיכת המלוה שיהי' בטוח שלא יסבול היזק מירידת הז' וקיצור הדבר שצריך לשלם כ"כ ז' שיוכל לקנות בהם פראנק במדינתינו כי חוץ למדינה א"א להוציא מעות מקפידת המלכות וז"ב כ"ז נראה לענ"ד והשי"ת יצילנו משגיאות:
כ"ד ידידו דוש"ת דוד מנחם מאניש באבד אבדפ"ק