אור ברסלב

חבצלת השרון מהדורא תנינא· רבי דוד מנחם מאניש באב"ד

סימן עב

סימן עא

ב״ה.

כבוד הרב הה"נ החו"ב משנתו זך ונקי וכו' מו"ה חיים ישכר נ"י ר"מ ומו"צ בק"ק מונקאטש יצ"ו.

מכתבו לנכון קבלתי. והנה לעיין בכל דברי קונטרסו הארוך מאד א"א לי בשום אופן מצד כחי ועתי. ואתו הסליחה. אך בנוגע להלכה למעשה להיתר האשה א' ר' דוד לייב קליינבארד אכתוב בקיצור נמרץ. הנה עדותו של ר' הערצקא לבד מספיק להתירה שהרי העיד ששמע מיהודי שדוד ליב קליינבארד מראקישין שהי' אגענט אצל הפירמא זינגער נהרג אצלו ע"י קוגעלשוס הרי שמו ושם משפחתו ושם עירו וגם שהי' אגענט אצל הפירמא הנ"ל וכל אלה נמצאו בבעל האשה הנ"ל ואי משום דלא אמר ממי שמע הרי מבואר ברמ"א סי"ז ס"ה דסגי בהכי ואף לדעת הר"י בכר שמואל הובא בקו"ע אות קל"ט דלא סגי באומר שמעתי סתם ולא אמר ששמע מיהודי חיישינן דלמא שמע קול הברה (ואף בזה חולק עליו הב"י שם בקו"ע אות קמ"ח) אבל בנ"ד דאמר ששמע מיהודי אחד דברים ברורים אף דאינו מכיר את שמו לכ"ע מהני כמבואר שם בקו"ע אות רל"ג דשמע מפי יהודים מהני ואף דהתשב"ץ יצא לידון בדבר החדש דבמלחמה ל"א עמפ"ע כבר הארכתי בזה בספרי בתק"ע תשו' מ' ומ"ז דלית דחש לזה. וכן בתשו' נט"ש סי' ס"ו מביא דברי התשב"ץ וחולק עליו. וכבר ידוע דלדיעה שלא הובאה בש"ע ל"ח לה. ועוד י"ל דכאן גם להתשב"ץ נאמן. דהנה פשיטא דהאיבעיא דע"א במלחמה הוא רק באומר שנהרג במלחמה. אבל אם בא עד ואומר שמת על מטתו אף דיש מלחמה בעולם כיון דהוא נאמנת מכ"ש העד. דהסברא דלא דייקא הוא רק משום דבמלחמה שכיחא ההריגה שניהם אומרים בדדמי. כמ"ש רש"י שם בדקט"ו ע"א ד"ה והכא לא דייקא ותרוויי' אמרי בדדמי כן הדברים כאשר אתה אומר עכ"ל. אבל אם בא העד ואומר דמת על מטתו שלא במקום המלחמה דליכא רגל"ד על המיתה. ואין המיתה מצוי' שם שפיר דייקא אם אמת הדבר כמו בכל עד מיתה וז"ב מאד. והנה בהחזיקה היא מלחמה הוא איבעיא דלא איפשטא אם נאמנת במגו משום כיון דאומרת בדדמי וסוברת שאומרת אמת ל"ש מיגו. אבל בחשש משקר מהני מגו אף בדידה עיין ב"ש ס"ק ק"נ. ומכ"ש בעד דמבואר שם ביבמות דקט"ו בש"ס ווילנא בשם התוס' מקמאי דבעד וודאי מהני מיגו וכן דעת הנתיבות לשבת עיין מזה בספרי סוף תשו' מ"ט:

וא"כ מעתה בנ"ד דכבר עברו שנים הרבה אחר כלות המלחמה דיש להעד מיגו דאי בעי הי' אומר בשם אותו האיש שאמר לו שהי' אתו יחד אחר כלות המלחמה וראה שמת דאז הי' שפיר נאמן דאז היא ג"כ דייקא כמש"ל, וא"כ גם עכשיו שאומר שמת בעת המלחמה הוי כהחזיק הוא מלחמה בעולם דנאמן. דהא עתה כבר לא שעת מלחמה היא שנאמר שוודאי מת במלחמה ולא על מטתו שלא יהי' נאמן במגו דמת על מטתו עיי"ש ברש"י ותוס' ודוק היטב, וא"כ שפיר מהני עדותו של ר' הערצקא שהעיד מפי אחד שראהו מת במלחמה במגו דהי' אומר בשמו שהי' אתו יחד באיזו מקום אחר כלות שנות המלחמה וראה שמת על מטתו דהי' נאמן. באופן שעל נאמנותו של הר' הערצקא אין לפקפק:

אך דאיכא חשש במה שאותו האיש לא אמר קברתיו, אך גם לזה אין לחוש מכמה צדדים חדא דהא דעת המהריז"ל דבעמפ"ע ל״ב קברתיו דאמרינן דילמא אם הי' לפנינו הי' אומר קברתיו כיון דכל חשש בדדמי הוא רק מדרבנן ואף דכאן לפי דברי אותו האיש וודאי לא קבר אותו כדמוכח מדבריו. דאמר דגם הוא נפצע אז והלך משם מ"מ דילמא הזיזו ממקומו לראות אם מת ממש. כאשר אמר בדבריו דבר ברור נעבען מיר האט שר בעקיממען א קוגעלשוס אין ער איז נטבין מיר געשטארבען. משמע שאחר שהשיג הקוגעלשום מת אח"כ. ואיך ידע זאת אם לא שהתבונן בו וראה שמת א"כ איכא למימר דניסה ע"י הזזה לראות אם מת. וגם הא עדותו של ר' אליעזר שטרויבעל שאמר ששאל לאנשי מלחמה יהודים שהלכו עם המארש שהלך בו למלחמה גם ר' דוד ליב הנ"ל. על ר' דוד ליב. ואמרו שלא ישאל עליו שכבר איננו בעולם. וא"כ שמע מפי שנים דא"צ לומר קברתיו. ואף שהם לא אמרו שראו אותו בעצמו שנהרג. מ"מ מבואר להדיא בתשו' מהר"ם מלובלין סי' קכ"ח דבכה"ג ל"ח לבדדמי. וז"ל שם יש לצדד עוד התירא מתוך העדות שהעיד משה בר' פסח ששאל שני יהודים מסטאליצא אם ראו את דניאל. והשיבו בל"א ער איז אומגעקיממען. וא"כ יש לתלות ולומר שהי' בשעה שנהרג וראו שנהרג ובשנים ל"ח לבדדמי וכו' ואין לתלות להחמיר שמא לא הי' שם וכו' ומה שהגידו שנהרג לא אמרו זה אלא עפ"י הקול וכו' ומוציא הקול אמר בדדמי וכו' לא תלינן לומר כך אלא תלינן להקל שהיהודים עצמם ראו עכת"ד בקצרה. וזה ממש הוי כנ"ד דשאל היהודים אנשי המלחמה והוי כשמע מפי שנים דל"ח לבדדמי. איברא דבחת"ס אה"ע תשו' ע' כתב דשמע מפי רבים הוי כקול הברה אך בקו"ע אות רל"ג דאם אמר שמעתי מיהודים שנהרג פלוני לא הוי כקול הברה רק אם אמר א"י ממי שמעתי זה קול הברה עכ"ל, וא"כ בנ"ד דאמר שמעתי מפי יהודים אנשי מלחמה זה לא מקרי קול הברה וגם הרי הוא משנה מפורשת (דקכ"א ע"ב) שמע מן הנשים אומרות מת איש פלוני דיו. והדבר מבואר ביותר בס' בני דוד לגאון ספרדי נדפס עוד בשנת תצ"ח בקונטרס עיגונא דאיתתא סי' תצ"ה שהביא שם דברי הב"י על ראובן שהלך בסחורה ולא חזר וכו' כוונת ר"מ הוא ששמעו מפי גוים שנהרג ולא אמרו ראיתיו הרוג ואפשר דמה שאמרו שנהרג הוא קול הברה בעלמא כיון שלא אמרו ראיתיו הרוג אפ"ה אשתו מותרת וכו' ולא פליג אהרמב"ן שם דבתשו' הרמב"ן מיירי שיצא קול הברה בעיר סתם ולא נודע ממי נשמע ומי שאמר שמת אלא הכל אומרים ששמעו כן סתם אבל אם אחד מעיד ששמע מפלוני מהני עכ"ל הרי מבואר דרק באומר ששמע סתם הוי קול הברה אבל אמר שמעתי מיהודים זה לא מקרי קול הברה. וגם מביא שם דיש חולקין על הרמב"ן דגם קול הברה מהני וא"כ י"ל דלענין חשש קברתיו דהוי רק דרבנן סמכינן על הני דסוברים דגם הברה מהני ואף דבגב"ע של ר' אליעזר שטרויבעל אינו מוזכר שמו רק קליינבארד מראקשין מאשינען אגענט שהי' מכיר אותו מביתו. מ"מ כיון דהעד אשר צבי מראקשין מעיד שבאותה שעה וגם בשנה שלפני המלחמה לא הי' אגענט אחר ממאשינען שם רק ר' דוד ליב הנ"ל דומה להא דתשו' הרמב"ם שמביא הב"י בסי"ז שאמרה היהודי שעשה מלאכתנו בעכו מת. וידוע שבעל האשה הזאת עשה מלאכתה משיאין על פי' ה"נ דכוותה. וגם הא כתב הח"מ בסעיף י"ח ס"ק ל"ח דהיכא דידעינן דבעל האשה הלך שם סגי בשמו ושם עירו לבד ה"נ דכולם העידו דדוד ליב הלך שם עם אותו מארש שהלכו מסאקמאר סגי בשם משפחתו ושם עירו ושם מלאכתו. בפרט לענין חשש קברתיו דהוי רק דרבנן. וגם י"ל לפי הסיפור המקובץ מכל הגב"ע שבזה אין כאן מקום חשש שיהי' צריך קברתיו. דעיקר החשש בעלמא הוא נהי דחזי לי' שנהרג מ"מ כיון דעזבו כך והלך לו חיישינן דלמא הי' בו חיות עדיין ואח"כ עבדו לי' סמתרי וחי' אבל בנ"ד דכולם מעידים דגעפענגעניש לא הי' שם אז ומקום לברוח ג"כ לא הי' ובפרט אחר מכת מות כזה מקוגעלשום וודאי לא הי' בו כח לברוח והמחנה לא זזה משם ותיכף למחרתו בא הפיאניער לקברו כל ההרוגים אם הי' אדם חי הי' לוקחין אותו לשפיטאהל כידוע והי' נרשם בפנקס של הקאנצלעייא וכיון שמהקאנצעלייא שהם ערכאות העידו שלא נשארו רק חמשה אנשים וכולם נפלו וגעפענגעניש לא הי' שם ור' דוד ליב לא נשאר. איך אפשר לומר שנשאר חי ועבדו לי סמתרי. והעולה על כולנה דהאשה כבר ניסת שמבואר בסעיף נ' דבלא קברתיו אם ניסת ל"ת אף דניסת בלא היתר דלענין משאל"ס מבואר בסעיף ל"ד דאם ניסת בעבריינות תצא. מ"מ הא כתב שם הח"מ בס"ק ס"ג דרק במשאל"ס הדין כן. ונ"ל הטעם משום דשם ליכא בזה שום ספק פלוגתא דלכ"ע מדינא דגמרא לא תנשא לכתחלה וחכמי הש"ס גזרו כן אז אם נאמר דגם בניסת בעבריינות ל"ת מה הועילו חכמים בתקנתן אבל כאן דלדעת הרמב"ם הוא איבעיא דלא אפשיטא אם בעינן קברתיו ולדעת הראב"ד והרמב"ן והרשב"א הדין באמת להלכה דא"צ לומר קברתיו איך אפשר להוציא אשה מבעלה מספק בפלוגתא דרבוותא. וכל החשש הוא רק מדרבנן כמבואר בב"ש שם. וגם הא הבעל לא ידע מזה א"כ אין לקונס אותו. וכידוע ס' הפנמ"א דבמקח הנעשה באיסור היכא דאחד מהם לא עשה איסור ל"א אעל"מ משום דאין לקנוס אותו שלא עשה איסור. לכן מכל הלין טעמי האשה הנ"ל מותרת:

אך עדיין נשאר מה דניסת קודם שבא העד דפקפקו ע"ז האחרונים הגרע"א בסי' קכ"ג והר"י מליסא והבר"א בתק"ע סי' ס"א. דאולי אין שייך בזה דייקא דהא חזינן דלא דייקא דהא ניסת באיסור קודם שבא העד וגם אין שייך מדעל"ג להאמינו למפרע על דיבורו עכשיו די"ל עכשיו הוא דמת אלא שהעד רוצה להתיר האשה לבעלה השני ואומר שמת קודם שניסת. ובזה אינו שייך מדעל"ג דירא דלמא יבוא הבעל דהא עכשיו אמת הוא דמת ואינם ירא שיבוא ויהי' נמצא שקרן. ועל הזמן למפרע לא יתגלה לעולם עיי"ש בדבריהם. נלענ"ד דגם להא ליכא למיחש עפי"מ שזיכני השי"ת להבין ולהסביר כלא ענין ההיתר שהתירו חכמים משום תק"ע לינשא עפ"י ע' משום דדייקא ומינסבא משום חומר שהחמרת עלי' וצריך להבין הפירוש דדייקא דאין לומר דלא תנשא עד שיוודע לה בבירור שמת. ז"א כלל דכל אשה דאנו מתירין אותה לישא עפ"י ע"א. וודאי אם נשאל אותה קודם שתנשא אם נתוודע לה ידיעה ברורה עפ"י שני עדים או עפ"י עצמה שמת בעלה חוץ מהעדאת העד שהתירה על פיו וודאי תאמר לא. ואפ"ה אנו מניחין אותה לישא. דאם אין אנו מניחין אותה לישא עד שיהי' לה ידיעה ברורה אחרת עפ"י ב' עדים וכדומה הרי אין אנו מתירין עפ"י ע"א. א"ו ביאור הדבר הוא כך, דאם לא הי' איזה סברא מוכחת שמת לא הי' חכמים מתירין איסור ערוה שצריך שני עדים מה"ת רק כיון דהאיש הזה נאבד מאתנו ולא נודע עקבותיו וזה בעצמו דבר רחוק שאם הוא חי באיזה מקום בעולם שלא יתאמץ לשוב לביתו ולאשתו ואף אם א"א לבוא לביתו עכ"פ הי' מודיע להם אם הוא בחיים. ואם אין שום ידיעה ממנו קרוב הדבר עפ"י שכל האנושי שמת. אלא שידיעה זאת א"א לידע כי אם אשתו שהוא חוקרת ודורשת עליו וגם הוא אם אפשר לו להודיע הוא מודיע רק לאשתו. ולכך כשאין לה ידיעה ממנו קרוב הדבר שמת אבל אם שאר אנשים אין יודעים אין זה הוכחה כלל דהם אין מחזירין ע"ז לחקור עליו וגם הוא אין לו ענין להודיעם. וגם האשה אם הי' מתירין אותה לישא ולא הי' מחמירין עלי' בסופה יראו חכמים דגם הוא לא תידוק שפיר ולא תחקור עליו וגם אם יהי' לה ידיעה תעלים הדבר משום דתרצה לינשא וענ"ב. אך משום חומר שבסופה דייקא שפיר קודם שתנשא לחקור ע"י עוברים ושבים להשיג איזו ידיעה. ואם אחר כל החקירות לא תשיג שום ידיעה אז וודאי חזק הדבר אצלה שמת ואז היא דניסת וא"כ אין הפירוש של דייקא ומינסבא כמו שסוברים העולם. דלא תנשא עד שתידוק ותדע שמת. אלא אדרבא בהיפוך שאינה ניסת עד שתידוק ותחקור אם יש איזו ידיעה ממנו. ואם אחר החקירה לא תשיג ממנו שום ידיעה אז תהי' בטוחה שוודאי הוא מת ולא יבוא לעולם ואז היא דניסת. וכיון דגם שכל האנושי גוזר כן וקרוב הדבר שמת. דאל"כ אלא שהוא חי באיזה מקום אז הי' וודאי איזה ידיעה מזה להאשה שהיא חוקרת ודורשת עליו וחשו חכמים לתקנות בנות ישראל דאם לא נתיר אותה לינשא תשאר עגונה כל ימי' דוודאי לא יבוא בעלה לעולם ותקנו חכמים להתיר עפ"י ע"א:

ואמנם טעם הדבר שהתירו חכמים איסור ערוה עפ"י אומדנא וסברת הלב י"ל בזה ג' טעמים חדא דהא הוא מחלוקת הרמב"ן ומהרי"ק אם הא דאין ע"א נאמן בדבר שבערוה הוא רק באיתחזיק איסורא. א"כ כיון דמשום דדייקא איכא הוכחה שמת איתרע עכ"פ חזקת א"א וממילא נאמן ע"א כמ"ש התוס' בכמה דוכתי אמנם למאן דס"ל דבדשב"ע בעינן שני עדים אף בלא איתחזיק איסורא צריכין אנו לומר הטעם דהתירו חכמים עפ"י ע"א או כס' התוס' יבמות (פ"ח ע"א) ד"ה מתוך דהיכא דראו חכמים טעם הגון להאמין הי' יכולין לעקור ד"ת אף בקו"ע או כשיטת רש"י בשבת דקנ"א דהטעם משום דאפקעינהו. ולכאורה צריך להבין למה לא ניחא להו להתוס' כטעם רש"י דאפקעינהו כדאשכחן בכמה דוכתי בש"ס דהיכא דראו חכמים צורך בדבר לצורך איזו תקנה אמרו להפקיע הקידושין. ואמנם כבר ביארתי במק"א דבאמת שני הטעמים צריכים זל"ז אלו ואלו דא"ח דטעם דאפקעינהו לחוד לא סגי דהא כתבו התוס' ביבמות (ד"צ ע"א) ד"ה אזיל דהיכא דלא פשע ל"א הפקר ב"ד וכו' דלמה יפקירו ממונו. וה"נ אפקעינהו אמרינן רק היכא דעשה הבעל איזו פשיעה כמו בשלח גט וביטל שלא בפניו או קידש בע"כ היכא דבא הדבר ע"י מעשה הבעל. אבל בכה"ג דהוא אונס גמור שאינו יכול לבוא לביתו לא הי' טעם לחכמים להפקיעו קידושיו. וטעם דהיכא דראו חכמים טעם הגון להאמין הי' יכולין לעקור ד"ת ג"כ לא סגי לחוד דכבר כתבתי דעיקר ההוכחה הוא דאם הי' חי וודאי הי' מודיע לאשתו או היא היתה משיגה איזו ידיעה ע"י דו"ח עליו קשה ע"ז דהא כ"פ נמצא דהוא רוצה לבגוד באשתו ולישא אחרת ולכך הוא בורח למקום רחוק שלא תוכל למצוא אותו ויעשה מה שלבו חפץ. וא"כ כיון דהוא מסתיר עצמו בכוונה. וודאי לא תשיג ידיעה. וא"כ אין כאן הוכחה שמת דדילמא הוא חי אלא שמסתיר א"ע שלא יוודע לה מקומו. אלא דאז כיון דעושה שלא כהוגן לבגוד באשתו שפיר הי' יכולים חכמים לומר אפקעינהו וכו'. וא"כ שפיר צריכין שני הטעמים זל"ז. דהיכא דאינו רוצה לבגוד באשתו אז יש טעם הגון להאמין להעד דוודאי קרוב הדבר שמת דאל"כ הי' מודיע לאשתו אלא מאי אמרת דילמא מסתיר עצמו בכוונה לבגוד באשתו אז יכולין החכמים להפקיע הקידושין ומותרת משום אפקעינהו. ומותרת ממ"נ:

ובזה ישבתי בספרי מה דהוי קשיא לי תמיד על הריטב"א שהקשה לס' אפקעינהו למה אם בא הבעל תצא מזה ומזה והא כבר היא פנוי' ותירץ דכיון דלא הי' רוצין חכמים להתיר רק משום חומר שהחמרת עלי' שתצא מזה ומזה. א"כ לא הי' יכולין להפקיע רק על תנאי דאם יבא הבעל לביתו לא יפקיעו. והקשיתי ע"ז קושיא עצומה דבא אמרינן בקידושין דמ"ה בהלך אבי' למדה"י ועמדה וניסת ל"ת בתרומה דילמא יבוא אבי' וימחה. ה"נ האיך אנו מניחין האשה לישא עפ"י ע"א לטעם דאפקעינהו. אמאי אין אנו חוששין דילמא יבוא אח"כ הבעל לביתו ואדעתא דהכי לא הפקיעו ונמצא א"א למפרע אם עפ"י הנ"ל ניחא. דלכאורה קשה למה חיישינן דילמא יבוא וימחה הא כתבו התוס' בגיטין דל"ג ומכות ט"ו ע"ב דמש"ה לוקין בנזיר ששותה יין ול"ה התר"ס שמא ישאל על נזירותו דלעולם מוקמינן הדבר אחזקתו שיושאר כמו שהוא עכשיו ול"ח דילמא יעשה מעשה וישאול וכו' ה"נ נימא דמוקמינן אחזקתו כמו שהוא עכשיו ול"ח שיבוא וימחה. אך באמת לק"מ דהיכא דעשה מעשה עכשיו וחזינן לדעתי' דרוצה בדבר ל"ח שמא ישתנה דעתו ויבוא לשאול על נזירותו דדרך האדם להיות עומד בדיבורו ולא לשנות דעתו. אבל בהלך למדה"י דלא גילה דעתו שלא יחזור לביתו וגם לא גילה דעתו שניחא לי' בהנשואין אמרינן שמא יבוא וימחה וא"כ ה"נ כיון דכל הטעם דאפקעינהו אין אנו צריכין רק היכא דאיכא למיחוש דבכוונה מסתיר עצמו מאשתו ורוצה לישא אחרת ולבגוד בה אז ל"ח דילמא יחזור מדעתו ויבוא לביתו דמוקמינן לי' אחזקתו כמו שהוא עכשיו דאינו רוצה לבוא לביתו זו אשתו כן לא יבוא לעולם ושפיר נפקעין הקידושין:

ומעתה יצא לנו שבאמת כיון דחשו רבנן לתק"ע הי' יכולין להפקיע הקידושין שהוא היתר גמור דכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש ולא הי' צריכין לעקור ד"ת להאמין ע"א. אך מתרי טעמי לא הי' סגי בתקנת הפקעת הקידושין דהא לא הי' רוצין להתיר רק היכא דתידוק שפיר משום חומר שהחמרת וכו' ואם הי' מפקיעין הקידושין סתם בלא תנאי הרי היא פנוי' למפרע ולא הי' דינה דתצא מזומ"ז ואם יפקיעו רק ע"י תנאי אם לא יבוא. א"כ הי' לנו לחוש שלא להתירה לינשא משום שמא יבוא הבעל אח"כ ונמצאת א"א למפרע. וגם שמא הוא חי באמת מאי פשע להפקיע ממנו את אשתו. ולכך הצריכו לתקן לעקור ד"ת ולהאמין ע"א משום סברא דהלכה גדולה יש שמת דאל"כ הי' להאשה איזו ידיעה ממנו כיון דדייקא היטב. מאי אמרת שמא במכוון הוא מסתיר א"ע לבגוד באשתו ואין דעתו לבוא לעולם. אז אדעתא דהכי הפקיעו הקידושין כיון דפושע הוא כמש"ל וגם מסתמא לא יחזור עוד לבוא אלי' וכמש"ל כך י"ל ביאור כל הענין של היתר חז"ל להשיא עפ"י ע"א:

ומעתה נבוא לנ"ד דיש כאן ע"א דמעיד על מיתת הבעל דמכאן ולהבא פשיטא דנאמן ככל ע"א. אלא דחשו האחרונים הנ"ל דלמפרע לא ליהמן. דעל למפרע ליכא מדעל"ג. די"ל דהעד יודע דעכשיו מת ולא יבוא עוד לביתו לכן אינו ירא לשקר ולומר דמת עוד בזמן הקודם כדי להתירה לבעל השני. דז"א דכאן אם מתירין אותה להבא הפקיעו החכמים הקידושין דכאן ל"ש שני טעמים הנ"ל שלא להפקיע. דמאי אמרת דילמא הוא חי ואין מה"ד להפקיע ממנו אשתו דז"א כיון דבלא״ה מכאן ולהבא מותרת לינשא וממילא מופקעת ממנו דשוב לא תהי' מותרת לו לעולם. ומאי איכפת לי' אם יהי' הקידושין מופקעים למפרע. כיון דבלא"ה מכאן ולהבא מוכרחים אנו להתירה לינשא עפ"י הע"א. וגם הטעם השני דכיון דכדי שיהי' חומר בסופה לא הי' יכולין להפקיע רק ע"י תנאי אם לא יבוא וא"כ תהי' אסורה לינשא דילמא יבוא. ז"א דזה רק דמשום האי טעם לחוד לא הי' יכולין להתיר והוכרחו לעקור דבר מה"ת ולהאמין לע"א להתירה לינשא לו. אבל אחר שכבר התירוה לינשא ממילא ניחא להו להפקיע הקידושין כשלא יבוא הבעל כדי שיהי' בהיתר גמור. וממילא כיון דהופקעו הקידושין היא פנוי' למפרע ומותרת לבעל שני דלית בה איסור סוטה כלל ודוק היטב בכ"ז כי נכון בעזה"י:

וגם החשש של הגרע"א דכיון דניסת שלא ברשות חזינן דלא דייקא ז"א דזה רק לפי סברתם דענין דייקא דאינה ניסת עד שיהי' לה ידיעה ברורה שמת וודאי שפיר שייך לומר דהא חזינן דלא דייקא דהא כשאמרו לה למה ניסת לא הביאה שום ראי' לדברי' אבל לפי"מ שפרשתי דענין דייקא דאינה ניסת רק רק אם יודעת שאין שום ידיעה ממנו שהוא חי. וא"כ גם עתה אמרינן דמדניסת וודאי משום חומר שהחמירו וכו' לא היתה ניסת רק כשראתה אחר החקירה שאין שום ידיעה ממנו ולכן חזק בלבה שמת ומש"ה ניסת:

ועוד נ"ל טעם אחר להתירא עפי"ד הנוב"י מהדו"ק בתק"מ תשו' ל"א בישוב קושיית הט"ז מהא דמפקח את הגל ונמצא מת טמא ודאי למפרע וצריך להביא פ"ש ולמה ל"א אוקמה אחזקה והשתא הוא דמת. משום דמשעה שנפל עליו איתרע חזקתו וא"כ אמרינן אדרבא להיפך כיון דהשתא נמצא מת מוקמינן אחזקה דהשתא דכבר הי' מת מקודם. וכ"כ שם עוד אח"כ בישוב דברי הרמ"א באה"ע בספק ג"י דמתירין ממ"נ היכא דיצא קול מקודם שמת. משום דמשעה שיצא הקול שמת איתרע חזקתו וכשנמצא עכשיו שמת אוקמינן אחזקה דהשתא למפרע דמת מעיקרא משעה שיצא הקול. וא"כ ה"נ משעה שהעיד העד שיצא אל האנגריף ונהרגו כל הקאמפאניע ולא נשארו שם רק חמשה. שלשה ערלים ושני יהודים והוא לא חזר וגפפענגעניש לא הי' שם ומקום לברוח ג"כ לא הי' ומני אז נאבד זכרו וודאי אין לך איתרע חזקת חי דידי' יותר מזה ולפי"ד התשב"ץ כה"ג הוי רובה למיתה ועכ"פ ספק הוי. וא"כ עכשיו שבא העד והעיד שראהו מת דעכ"פ מכאן ולהבא נאמן משום מדעל"ג ואמרינן השתא וודאי מת. א"כ מחזקינן חזקה דהשתא למפרע דמת עוד בשעה שהעידו עליו שיצא למלחמת תנופה ולא חזר ולא היתה א"א בשעה שנשאה הבעל השני ומותרת לו דלדעת הנוב"י מחזקינן חזקה דהשתא למפרע דוודאי מת מדמייתי פסח שני ול"ח לחולין בעזרה:

ועוד בה שלישית טעמא להיתרא עפמ"ש בספרי חאה"ע תשו' י"ט דהא דע"א אינו נאמן בדבר שבערוה כגון איסור סוטה זה רק היכא דבלא העדאת העד היתה ודאי ערוה אבל היכא דגם בלא העדאת העד כבר נולד בה ספק ובאיסור סוטה דליכא כרת רק לאו לא הוי דבש"ע רק משום דטומאה כתיב בה כעריות ובש"ס יבמות י"א ע"א וע"ב קאמר הש"ס דטומאה כתיב רק בוודאי סוטה ולא ספק שפיר בספק סוטה ע"א נאמן. א"כ ה"נ בנ"ד דכבר גם קודם עדותו של ר' הערצקא נולד ספק עלי' ע"י העדות הנ"ל שנהרגו כל הקאמפאניע שהוא הי' בתוכם ונאבד זכרו דאף אם לא נאמר דהוי רובא למיתה עכ"פ ספק הוי כמו עיר שכבשוהו כרקום. וא"כ ממילא נאמן ע״א להתיר ספק סוטה וסמכינן אעדותו של ר' הערצקא שכבר מת מקודם ואף לפימ"ש שם אח"כ לפרש דברי התוס' שם ביבמות דס' סוטה לא הוי וודאי טומאה אף דעשאה הכתוב כודאי היינו לענין איסור אבל לענין טומאה אינה טומאת ודאי אבל עכ"פ ס' טומאה הוי וחולצת ואינה מתיבמת. וא"כ ה"נ הוי עכ"פ סד"א אם להאמין ע"א דשמא הוא סוטה דכתיב בה טומאה והוי דשב"ע וע"א אינו נאמן מ"מ לפימש"ל דאיכא מחלוקת הרמב"ן והמהרי"ק אם ט"א נאמן בדשב"ע היכא דלא איתחזק איסורא וכאן בנ"ד דחזקת איסור כבר איתרע כמש"ל א"כ הוי ס"ס דילמא כדעת הם ברים דהיכא דליכא חזקה גם ע"א נאמן בדבשב"ע. ודילמא אינה דשב"ע כלל דהוי רק ס"ט עיי"ש בספרי הנ"ל:

(חסר סוף התשובה)

תוכן העניינים

חבצלת השרון מהדורא תנינא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה