אור ברסלב

חבצלת השרון מהדורא תנינא· רבי דוד מנחם מאניש באב"ד

סימן עא

סימן ע

ב"ה פח כפר לעזיען במדינת שווייץ תרצ"ה.

שלום אשיב לכבוד הרב הה"ג החו"ב משנתו זך ונקי מו"ה צבי הירש מ"ז נ"י אבד"ק ווישניץ דפגים וכעת מו"ב בווארשא פראנא יצ"ו.

מכתבו נשלח אלי מטארנאפאל והנה אנכי פה אסור בכבלי מטתי על חולי רגלי ושום ספרים אין עמדי הנחוצים לעיין בהם זולת ש״ס קטן בלי מפרשים כי רחוק פה מישוב ישראל ולכן א"א לי להשיב להלכה ולמעשה ואך למען הכבוד אכתוב לו דרך שקלא וטריא אך לא שיעמוד יסוד על דברי בין להקל בין להחמיר:

ע"ד אשה שמתו שני בעלי' אחד בן ס"ב ואחד בן ס"ה שנים אם יש לה דין קטלנית והעלה כת"ה לדבר פשוט שבן ס' יש לו דין זקן לד"ז ודחה דברי החת"ס בתשוב' דרק יותר מבן שבעים מיקרי זקן לענין זה וכתב כת"ה דהדבר פשוט בעיניו ואנכי לא כן עמדי. וחלילה לנו לדחות דברי החת"ס שמפיו אנו חיין בכ"מ ובפרט להקל במקום סכנה והרי מבואר בש"ס מ"ק כ"ח ע"א בששים זו היא מיתה ביד"ש ועיין תוס' יבמות (ב' ע"א) ד"ה אשת אחיו דלפי הש"ס שלנו מיתה ביד"ש הוא אחר ס' וקודם הוא זמן כרת ומשמע דכמו דמחמשים עד ששים הוא זמן כרת לפי ש"ס דידן במ"ק הנ"ל כחו כן מס' עד ע' הוא זמן מיתה ביד"ש וא"כ כיון דמיתה ביד"ש הוא עונש לכמה דברים חמורים כמו אכילת טבל ותרומה לזר וזר ששימש וכהנה וכהנה איך אפשר לומר ח"ו בסתם מיתה הוא כן. ואדרבא מפורש בש"ס יבמות (ס"ד ע"ב) דקאמר הש"ס דל"ש אלא בדורות הראשונים ששנותיהם מרובים וכו' ופריך מכדי מתניתין מאן תיקן רבי והא בימי דוד אימעיט שני דכתיב ימי שנותינו בהם שבעים שנה עיי"ש משמע דסתם שנות בני אדם הוא משבעים ולמעלה כד' החת"ס הנ"ל. וכ"מ בתוס' מ"ק הנ"ל ד"ה מת בחמשים שתמהו על הירושלמי שר"ל דכרת הוא חמשים שנה לאחר שנעשה בר עונשין דהיינו מבן עשרים דהיינו בן שבעים והרי זה הוא מיתת כו אדם עיי"ש איברא דבתוס' שלאחריו הביאו י"מ דחמשים היא מיתה ביד"ש וששים היא מיתת כל אדם וכ"כ ג"כ בשבת (דכ"ה) ונראה שזהו ג"כ דעת הברטנורא באבות שהביא כת"ה שהביא על הא דבן ששים לזקנה הקרא דאיוב תבוא בכלח וכו' אך הדבר תמוה דהוא נגד דברי הש"ס מ"ק הנ"ל דששים היא מיתה ביד"ש וסתם מיתה ביד"ש שבש"ס הוא מיתת העונש לאוכל תרומה וכדומה וממשנה דאבות אין ראי' כלל דבן ששים לזקנה היינו שהגיע למדריגת זקנים שחשובים לפני הקב"ה כדאיתא במדרש גבי אספה לי וכו' מזקני ישראל שהקב"ה חולק כבוד לזקנים וכעין בן ארבעים לבינה והא דמייתי הש"ס שם במ"ק ג"כ קרא דתבוא בכלח דאיוב היינו כיון דאין הקב"ה מעניש מיתה גם להמחויבים נגדו מיתה רק אחר ששים שנה כמו בדור המדבר דכתיב שם יתמו ושם ימותו ואפ"ה לא מת אחד מהם פחות מבן ס' לכך חביריו של איוב שאמרו שאיוב חטא והוכיחו אותו על אמרו לא חטאתי אפ"ה נחמו אותו שלא ידאוג ממיתה פתאומית רק שיבוא בכלח שאין הקב"ה מעניש מיתה פחות מבן ס' ואמנם גם לדברי הי"מ שבתוס' הנ"ל והברטנורא אינו ענין לנ"ד די"ל דגם הם מודים במיתה טבעית המצוי' הוא רק לאחר ע' כדברי הש"ס יבמות הנ"ל דגם לאחר דאמעיט שני אפ"ה ימי שנותינו שבעים שנה אלא דס"ל דעונש ביד"ש אינו ביותר מס' דזה לא מיקרי עונש מיתה כיון שזכה עכ"פ לזקנה אבל לענין קטלנית דהספק לנו אם מחמת מזלה או מעוונה של האשה מת או מחמת זקנתו אז וודאי רק לאחר ע' אזלינן לקולא ותולין במצוי גם בספק סכנתא ולא בפחות מע' שנה אינו מצוי כ"כ בטבע וחיישינן להחמיר בסכנתא דמעלמא מחמתה מת וז"ב לע"ד:

ומה שדחה כת"ה בראייתו של החת"ס מעובדא דחומה דביתהו של אביי בכתובות דס"ה דאמרה לה בת ר"ח קטלית לך תלתא והא אביי חי שיתין שנין עיי"ש ודחה כ"ת דבת ר"ח ס"ל לדינא דבתרי הוי קטלנית עיי"ש לדידי אין בזה כדי לדחות דברי החת"ס דאטו תנאי שקלית מעלמא הא פליגי בזה תנאי ואמוראי אם בתרי הוי חזקה ואיך הוציאה בת ר"ח שם רע על חומה בקטלנית תלתא ותהי' אסורה לכ"ע הא אם בשיתין שנין תולין בזקנה לא קטלית רק תרי ואביי בסיבת זקנתו מת וגם פשטות דברי הש"ס ביבמות (ס"ד ע"ב) בהתאונן רבא על אביי דעביד עובדא בנפשאי דסמך על ר' יצחק דאמר דבתרי לא הוי חזקה ונסבה לחומא ושכיב והא י"ל דאביי בסיבת זקנתו מת אבל לעולם ר' יצחק בר סמכא הוא דבתרי לא הוי חזקה משמע להדיא כהחת"ס דבשיתין שנין עדיין לא תלינן בזקנה:

ומ"ש כת"ה לישב בזה קושית ההפלאה שם על הרא"ש דס"ל דבג' זימני לית לה כתובה ואמאי פסק לה רבא מזוני הא תנאי כתובה ככתובה לענ"ד י"ל קושית ההפלאה באופן אחר. דלכאורה קשה לי על הרא"ש דס"ל דמפסדת הכח בה והא לכאורה קשה למ"ד הטעם דקטלנית דמזלה גרם והא כתבו התוס' בכתובות (ע' ע"א) ד"ה אבל דגבי אשה ליכא למימר נסתפחה שדה שלה אם נולדו בו מומין דהאיש אינו שדה של האשה דנאמר דמזלה גרם וא"כ אמאי הכא אמרינן דמזלה גרם שמת אך צ"ל דס' התוס' שם הוא רק לענין ממון ושלא יהי' מחויב להוציאה אבל לענין סכנה שפיר חיישינן דילמא מזלה גרם וא"כ האיך קאמר הרא"ש דבפעם ג' מפסדת הכתובה הא לענין ממון ל"א כלל מזלה גרם ובב"י סי' ט' מביא דקיי"ל כמ"ד מזל גורם אך צ"ל דטעמו של הרא"ש הוא דכיון דלדעת הפוסקים חוץ מהרמב"ם קיי"ל דבקטלנית גם אם כנס מוציא וא"כ כיון דלמיפק קיימא לא תקינו לה רבנן כתובה אלא דבתרי זימני דהיינו הבעל השני דכל זמן שהי' חי לא היתה עדיין קטלנית ולאו למיפק קיימא אית לה כתובה ואף שמת אח"כ ל"א דתפסיד כתובתה משום דגרמה מיתתו דבמזלא מת ז"א דלענין ממון ל"א מזלה גרם כמש"ל אבל בבעל ג' דאנן קיי"ל דבתרי זימן ג"כ אם כנס מוציא וא"כ גם בחיי הבעל הג' למיפק היתה קיימא ולא תקינו לה רבנן כתובה דל"ש שלא תהא קלה וכו' לכך שפיר כתב הרא"ש דאין לה כתובה ואמנם כ"ז למאי דקיי"ל להלכה דבתרי זימני אם כנס מוציא אבל אביי עצמו דהוא ס"ל כר' יצחק דבתרי זימני ל"ה חזקה ונשא אותה לכתחילה ולאו למיפק היתה קיימא בחייו נהי דמת אח"כ אינה מפסדת כתובתה דלענין ממון ל"א מזלה גרם כמש"ל ונתיישבה שפיר קושית ההפלאה הנ"ל וזה נכון בעזה"י ותבנא לדינא דמה דכתב כת"ה דפשיט לו דס' הוי זקנה לענין זה לדידי איפכא מסתברא וכדעת החת"ס הנ"ל:

ומ"ש כת"ה בשם הה"צ מקאמארנא בס' נו"ח דהיכא דהי' להם בנים ל"ש דין קטלנית וכתב שמצא כן גם בספר חסידים ואינו עתה תח"י לעיין בו. אך כבר הביא התומים בסי' כ"ה דכל דיעה קדמונית שאינה מובאת בש"ע אין לצרפה אף לסניף כלל. וגם הדברים תמוהים לכאורה מש"ס יבמות ס"ד הנ"ל דניסת לא' ומת לשני ומת לשלישי לא תנשא לרבי ואם איתא דאין להם בנים ל"ל לומר דמת ומשום קטלנית והא בלא"ה מבואר שם בד' ס"ה ע"א דניסת לא' ולא הי' לה בנים ולשני וכו' לשלישי לא תנשא אא"כ הי' לו בנים ואין לומר דכאן איירי דהשלישי הי' לו בנים דא"כ מאי קאמר רשב"ג לשלישי תנשא לרביעי לא תנשא והא אם השלישי הי' לו בנים ל"ש בי' דין קטלנית לד כת"ה וא"כ גם לרביעי תנשא דהא לרשב"ג לא איתחזיק רק בתלתא זימני ואין לומר במ"ש כת"ה לדחות דברי הבית יצחק שהביא ראי' מרחבא דהי' לו בנים וכתב כת"ה די"ל דהי' לו בנים מאשה אחרת וא"כ גם ראייתו הנ"ל יש לדחות כן דז"א די"ל דגם דברי הבית יצחק נכונים דהנה בספרי חבה"ש תשו' מ"ו הבאתי בשם השואל שהביא ג"כ בשם הס' נו"ח הנ"ל דענין מעיינה גורם דאמרינן בקטלנית הוא עפי"ד הזהר משום רוח בעלה שהשאיר בה. והנה עתה אין ס' הזהר תח"י וגם הספר נו"ה אין תח"י אך כפי העולה על זכרוני הוא איתא בזהר דרוח בעלה הראשון מכשכש בה ותלוי בזה אם בעל השני כחו יפה נדחה רוח בעלה הראשון מפניו ואם לאו נדחה האחרון מפני הראשון ולזה חידש הה"צ מקאמארנא דאם רואין דמתו שנים הרי אנ רואין דהראשון כחו יפה ומדחה את השני זהו שאמרו חז״ל מעיין גורם וסכנה לישא אותה דוודאי ידחו האחרונים מפני הראשון זה תורף כוונתו של הבעל נו״ח הנ"ל כפי הבנתי אף שאין לי עסק בנסתרות וגוף הספר אינו תח"י ומעתה בלתי ספק אצלי שגם מ"ש כת"ה בשם ספר נו"ח הנ"ל דאם יש לו בנים אין סכנה הוא אחדים עם הס' הנ"ל דכפי העולה על זכרוני איתא בזהר דטעם מצוות חליצה ויבום דכשלא השאיר בנים אין לו מקום מנוח למעלה ומכשכש במעי האשה אבל כשהשאיר בנים אחריו הולך למקום מנוח למעלה ולכך ס"ל לה"ם מ"ח הנ"ל דכשיש לו בנים אינו מכשכש במעי האשה עוד ול"ש מעיין גורם וא"כ כמו דלענין יבום וחליצה אין נ"מ בין אם יש לו בנים מהאשה הזאת או יש לו מאחרת ה"נ לענין קטלנית לפ"ד הט"ח הנ"ל וא"כ נדחה מ"ש כת"ה לסתור דברי הבית יצחק די"ל דרחבא סי' לו בנים מאחרת דמ"מ ל"ש חשש קטלנית לפ"ד ה"ח הנ"ל וא"כ גם ראיתו מהא דניסת לשלישי חזקה היא כמש"ל יצאתי חוץ מגדרי לכתוב בענינים שאין לי ידיעה כלל בזה אך יען שכת"ה רצה לעקור עי"ז הלכות קבועות הוכרחתי לומר מה שיש לישא וליתן בזה ואולם מאד הי' חשוב אצלי אם הי' כת"ה מעתיק לי אות באות דברי הס' חסידים שהביא כת"ה ודברי הס' נו"ח הנ"ל דאותיות מחכימות משום דבאמת קשיא לי על הגה"צ בעל טוח זצ"ל איך אפשר לומר דענין מעיין גורם הוא כמ"ש הוא ז"ל דחזינן דרוח בעלה הראשון שולט בה ודוחה האחרים א"כ אין מיתת הראשון כלל מהמנין דהא מיתתו אין אנו אומרין כלל דמת מחמת האשה וא"כ לפי"ז לרבי י' צריך להיות שרם לבד מהראשון ולרשב"ג שלשה לבד מהראשון דאו איתחזיק דרוח בעלה הראשון כחו חזק ודוחה האחרים וגם הא הרמ"א מביא דעת י"א דאם אחד מת מחמת דבר או נהרג אינו כלום למ"ד מעיין גורם עיין בב"ש שם ומשמע דאין חילוק בין אם הראשון [בין אם הראשון] מחמת דבר או השני ולפי"ד הנו"ח הנ"ל אין לנו נפקותא כלל במיתת הראשון דאין אנו אומרים דהראשון מת מחמת מעיין דילה לסברתו וא"כ אף אם מת בדבר או נהרג ניחוש למיתת השני או השלישי דמחמת רוח בעלה הראשון מתו ואינני יכול להבין כלל ס' הנו"ח בענין זה ולכן לדינא א"א לנו כלל להקל מחמת זה נגד דברי הש"ע ואמנם מ״ש כת"ה בשם החו"י דבשהה זמן רב אחר הנשואין ל"ח קטלנית וכת"ה כתב דמפורש כן בס' חסידים ז"א ב"כ נגד הש"ס דפשעות לשון הש"ס ניסת ל"א ומת ניסת לשני וכו' י"ל דאיירי תיכף ואמנם בש"ע אין רמז לזה. ומ"ש כת"ה ודכפי"ד האלה יש להסתפק בבעל השני אם הי' לו החולאת הזאת עוד קודם שנשאה הנה אף דבעלמא מוקמינן אחזקה ואמרינן השתא הוא דאיתרע מ"מ כיון דהחולאת הזאת בא מעט מעט ר"ל הוי כמו מקוה דאמרינן חסר ואתאי ולא מוקמינן אחזקה קמייתא וא"כ כיון דבתרי הוי רק ספק כמבואר בברכי יוסף ס"ט באריכתא ובספרי הבאתי דברי המחה"ש באו"ח סי' שכ"ט סק"ב דס"ס מהני גם בסכנה היכא דאיכא עוד חזקה וכאן הא איכא חזקה מחמת רובא דרוב נשים לאו קטלנית נינהו ח"ו ועכ"ז אינני אומר בזה לא איסור ולא היתר שא"א לי להעמיד על עצמי עכשיו מפני תשות כוחי וחוסר ספרים ומוכרח רת״ה לפנות בזה לאחרים מגדולי דורינו ויותר א"א לי להאריך השי"ת שלומו ושלומינו יאריך:

ידידו ב"מ דוש"ת כערכו.

דוד מנחם מאניש באבד אבד"ק טארנאפאל.

תוכן העניינים

חבצלת השרון מהדורא תנינא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה