אור ברסלב

חבצלת השרון מהדורא תנינא· רבי דוד מנחם מאניש באב"ד

סימן סו

סימן סה

ב"ה.

שלום אשיב לכבוד הבחור החריף ובקי מופלא ומופלג מאד נעלה בנש"ק כמר נפתלי נ"י בחרב הגה"צ דק"ק אוסטראווצע שליט"א

מכתבו עם ח״ת לנכון הגיעני. ואמת הדבר כי אנכי אינני משיב עתה רק לעתים רחוקים. אך למען כבוד אביו הגה"צ שליט"א מוכרח אנכי להשיבו אך בקצרה מה שהעיר עמ"ש בספרי חיו"ד סי' מ"ז ע"ד התוס' ערכין (י"ח) שכתבו להוכיח דשנה של קדשים אין חושבין משעת הרצאה מהא דזבחים כ"ה ע"ב דשעות פוסלות בקדשים בין שחיטה להולכה וזריקה ואם חושבין משעת הרצאה הרי משהאיר השחר נראה להרצאה ושחיטה קודם עה"ש א"א עיי"ש. והקשיתי דהא ידוע דאנן דחושבין לשנת הלבנה יש חילוק בין שנה לחברתה בהארכת היום וקיצורו א"כ משכח"ל דבשנה שנולד האיר השחר למשל בשעה ששית ובשנת ההקרבה האיר השחר בשעה חמישית ושחטו אז והדם נזרק בשעה ששית דנפסל משום דשעות פוסלות בקדשים. והקשית ע"ז דהא האי קרא בפעח הוא דכתיב ופסח אינו נשחט אלא אחר חצות. ול"מ כלל ששחטו בבוקר תיכף אחר שהאיר השחר. עכת"ד:

והנה מה שבפשיטות ל"ק אכתוב אח"כ אבל גם לדבריך דאיירי בפסח דוקא ג"כ לק"מ דשפיר משכח"ל דהקדישו לפסח בליל י"ד שלמחרתו באה להרצאה דאינו ראוי להקריבו רק אחר חצות דאנן קיי"ל כב"ב דבי"ד שחרית פסול בין לשמו בין שלא לשמו והותחל שעת הרצאה דידי' אחר חצות ונאבד והקריב אתר תחתיו ונמצא לשנה הבאה בחצות דתלוי ג"כ בשעה זמניות והי' חצות היום בטנה ואת קודם לחצות של אשתקד דרך משל בחצי שעה כפי הקצרת היום ובקדשים דבענין שעות מעל"ע הי' יכול לשוחטו או באותו שעה דהי' עדיין תוך שנתו והדם נזרק אחר אותה שעה דכבר עברה שנתו. ומשכח"ל שפיר ד"ז דשעות פוסלות בקדשים בין שחיטה לזריקה גם אם חושבין משעת הרצאה דהרצאה דאותו קרבן הותחל אשתקד אחר חצות כיון דכבר הקדישו בלילה לפסח דקיי"ל לילה לקדושה וכשהאיר השחר אינו נראה להרצאה עד אחר חצות לב"ב דקיי"ל כוותי' דבשחרית פסול בין לשמו בין שלא לשמו. ואמנם בלא"ה אין מההכרח לפרש כלל דהא דאמר רבא זאת אומרת שעות פוסלות בקדשים איירי בפסח דכל הקדשים דינם כן. והא דדרשינן מיהי' דכתיב גבי פסח דכל הוויותי' יהי' בן שנה, לשון יהי' אינו מוכח כל הוויות דהא בלשון יחיד כתיב אלא דלשון יהי' הוי לעיכובא כדדרשינן גבי מצורע תהי' הוי' כתיב בי' דמעכב עיין מנחות נ"ט ע"א וממילא כל הנאמר בו מעכב. ובפסח משכחת לענין תמים בשחיטה ובקבלה ולענין בן שנה בשחיטה לבד ובשאר קדשים דילפינן מפסח משכחת גם לענין בן שנה בשחיטה וקבלה וזריקה:

ומ"ש לתרץ קושית התוס' ריש עירובין דלמ"ל קרא דנשחט קודם פתיחת דלתות ההיכל פסולין תיפ"ל משום דנשחט קודם לתמיד של שחר. ותירץ עפימ"ש בספרי דקרבן פסול אין איסור להקריב קודם תמיד של שחר. וא"כ לפי"מ דס"ל להתוס' זבחים (נ"ט ע"ב) וכמה מקומות דקודם פתיחת דלתות ההיכל אם עלה לא ירד כיון דאינו פסול רק בשלמים. אבל קודם לתמיד של שחר כיון דפסול בכל הקרבנות ס"ל ל"ת דגם אם עלה ירדו א"כ נ"מ טובא במה דגלי דקודם פתיחת דלתות ההיכל פסול דכיון דפסול משום זה שוב ליכא איסור דקודם תמיד של שחר. ואי משום פסול דקודם פתיחת דלתות ההיכל משום זה דינו דאם עלה לא ירד כמש"ל. משא"כ אם לא גלי קרא דפסול קודם פתיחת דלתות ההיכל. הי' פסול משום קודם תמיד ש"ש והי' דינו דאם עלה ירד דפסול זה נוהג בכל הזבחים עכת"ד:

הנה אם כי דבר חכמה אמר מ"מ אם לדין יש תשובה. דלכאורה צריך להבין על הס"ד דהתוס' דס"ל דקודם תמיד ש"ש פסול בדיעבד מ"ט ליפסל בדיעבד הא בקדשים בעינן שינה לעכב. אך צ"ל דכה"ג קשה ג"כ על הא דפשיטא לי' להש״ס דקודם פתיחת דלה"ה פסול דיעבד והא ליכא שינה לעכב דליכא רק קרא דושחטו אותו פתח אוה"מ. אך כבר הרגישו בזה התוס' בזבחים דס"א ע"א ד"ה קודם עיי"ש בהמשך דבריהם ומשמע דהפסול דהוי כשוחט שלא במקומו והוי כקד"ק ששחטו בדרום דאיכא פלוגתא בזה בריש מעילה אם עלו אם ירדו עיי"ש. ובלימוד עם התלמידים הסברתי כוונת דברי התוס'. די"ל דהא דהקפידה התורה שיהי' דלתות ההיכל פתוחות הוא משום דרצון התורה הי' שיהי' אז למקום השחיטה קצת קדושת ההיכל ג"כ וקיי"ל דפתוח לקדש תוכו קודש לענין אכילה עכ"פ עיין זבחים דנ"ו ועיין מזה באריכות בספרי חבה"ש או"ח תשו' ו' ובהשמטות שם. וא"כ שפיר כתבו התוס' דאם שחטו קודם פתיחת דלה"ה הוי כשלא במקומן דאז ליכא קדושת ההיכל ודומה לקד"ק ששחטו בדרום. ועיין פסחים (פ"ו ע"ב) דנסתלקה מחיצה ביניהם הוי כשני מקומות עיי"ש ברש"י משום דרואה אויר חדש. ה"נ כשפתוח להיכל ורואה אויר ההיכל הוי מקום אחר ממה שהוא עכשיו כשהוא נעול. וא"כ מעתה י"ל דקודם לתמיד ש"ש הוי כמחוסר זמן וכשוחט קודם זמנו דדינו דאם עלתה תרד כמ"ש התוס' בזבחים די"ב ע"א ד"ה יום דאף לר"ש תרד ולכך לא בעינן שינה לעכב. דכל מחו"ז בין בגופו בין בבעלים דינו דאם עלה ירד:

ואמנם לפי"ז צריך להבין מאיזו טעם מסקי התוס' שם בעירובין ובמנחות (מ"ט ע"ב) דקודם לתמיד ש"ש בדיעבד כשר ואמאי לא מיפסל משום מחו"ז אליבא דר"פ דס"ל במנחות ה' דיש מחו"ז לבו ביום ומה"ט במצורע הקדים חטאתו לאשמו פסול משום דהוי מחוסר זמן ה"נ קודם לתמיד ש"ש בשוחט ליפסל משום מחו"ז אך נ"ל בזה סברא מחודשת. דל"ש פסול מחו"ז רק היכא דהריעותא באותו קרבן או בבעלים דלא הגיע עדיין זמנו של אותו הקרבן. אבל קודם לתמיד ש"ש דהטעם הוא דצריך להקדים התמיד ש"ש משום מעלת תדיר שיש בו דין הוא לחלוק לו כבוד ולהקדימו ולא שיהי' קרבן אחר קודם לו. בזה ליכא פסול מחו"ז דהא באמת זמנו של אותו קרבן גם עכשיו וראוי הוא להקרבה אלא שצריך לחלוק כבוד להתמיד להקריבו קודם. ובשביל זה לא נפסל בדיעבד משום מחו"ז משא"כ במצורע בהקדים חטאתו לאשמו, דבאמת חטאת הוא מקודש יותר מאשם ובעלמא כל חטאות קודמות לאשמות כמבואר במשנה זבחים צ' ע"ב רק במצורע האשם קודם משום שבא להכשיר. ומבואר שם בשטמ"ק משום שנותן מדמו על גופו של מצורע לטהרו. וא"כ י"ל דאדרבא משום דחטאת מקודש יותר אינו ראוי שיקריב אותו המצורע כל זמן שלא נטהר ע"י דם האשם. וא"כ מש"ה אם יקריבו קודם שפיר שייך בו פסול מחו"ז דעדיין לא הגיע זמנו להקריב והוי כמו מחו"ז בבעלים. וזה סברא ישרה בעזה"י לענ"ד. ומש"ה מסקי התוס' דקודם לתמיד ש"ש כשר בדיעבד וא"כ מעתה י"ל דהסברא שהביא כ"ת משמי והוא בספרי חאו"ח תשו' ל"ז דקרבן פסול מותר להקריב קודם תמיד ש"ש משום דמינא מחריב בה וכו' הוא רק למסקנת התוס' דבדיעבד כשר ואין האיסור רק דמשום מעלת התמיד שהוא תדיר אין להקריב קרבן אחר קודם לו. זה שייך רק בקרבן כשר ומינה מחריב וכו' וקדשים מחללין קדשים ואין חולין מחללין קדשים אבל להס"ד דהתוס' דפסול גם בדיעבד אף דליכא שינה לעכב. בע"כ דטעם אחר יש בדבר דאסרה התורה לשחוט אז איזו קרבן. ומש"ה הוי מחו"ז. א"כ גם קרבן פסול אסור לשחוט אז משום איסור מחו"ז כדאשכחן לענין איסור לשחוט על החמץ דלמ"ד שחיטה שא"ר שמיה שחיטה אף אם שוחט פסח של"ש שהוא פסול חייב כמבואר במשנה דפסחים דס"ג ע"א ואזדא לי' תירוצו של כ"ת. דלהס"ד דהתוס' דאם שוחט קודם לתמיד ש"ש פסול אף אם נפסל מחמת שנשחט קודם פדלה"ה איכא ג"כ איסור דקודם תמיד של שחר הא חדא:

ועוד מיני' ובי' איכא פירכא לתירוצו של כ"ח. דהא ידוע דכל פסול שיש לו הכשר במק"א דינו דאם עלה לא ירד והיינו אף היכא דבמקום אחר הוא פסול רק דדינו שם שאם עלה לא ירד. אז גם בכל דוכתא אם עלה לא ירד. ואדרבא זה עדיף יותר מהיכא דכשר לגמרי במק"א דזה הוי הכשירו בכך ולא ילפינן מיני' רק עבודת אימורין ולא עבודת דם אליבא דרבי יהודה ומה"ט צריך לילף לן דדם מלן דאימורין שלנו אחר עה"ש ולן דאימורין מבשר. דדם לא יכול ללמוד מבשר שהכשירו בכך וצריך ללמוד רק מאימורין שנפסלו בלינה דדינם דאם עלו לא ירדו כמבואר כ"ז להמעיין בתוס' זבחים (פ"ד ע"ב) ד"ה ומוציא אני (וס"א ע"ב) ד"ה א"ר עיי"ש. וא"כ לפי סברתי דאם שוחט קרבן פסול קודם לתמיד ש"ש כגון בע"מ בדוקין שבעין אליבא דר"ע דס"ל דאם עלה לא ירד גם אם שחטו קודם לתמיד ש"ש אם עלה לא ירד. א"כ ממילא גם אם שוחט קרבן כשר קודם לתמיד ש"ש דינו דאם עלה לא ירד כיון דאשכחן לי' הכשר בקרבן פסול דאם העלה לא ירד. וא"כ שוב הדרא ק' התוס' לדוכתה למ"ל קרא דקודם פדלה"ה הא בלא"ה פסול משום קודם תמיד ש"ש ובשניהם דינם עלו לא ירדו כמש"ל:

ועוד בה שלישי' דל"ש סברתו הנ"ל רק היכא דיש בו פסול קודם ששחטו נוכל לומר דליכא איסור לשחטו קודם לתמיד. אבל אם אין פסולו רק משום ששחטו קודם פתיחת דלה"ה ואז חל גם הפסול דשחיטת קודם התמיד כיון דבאים שניהם יחד כמ"ש התוס' מעילה (ד"ד ע"א) באהד"ה קומץ. דההיתר שירים ופיגול באים שניהם יחד וחיילי תרוויי'. וה"נ באים שני האיסורים יחד וחיילי תרווייהו. דהי מיניי' מפקית. ודינו דאם עלה ירד משום שחיטת קודם התמיד. ול"ש לומר בהא כל שאינו בזא"ז וכו' כיון דאיסורם באים מאלי' עיין תוס' בכורות (ט' ע"א) ככל האיסורים דקיי"ל דבב"א חל אף למ"ד אאחע"א:

ואשר כתב לישב קושית התוס' מנחות (פ"ד) אהא דשומרי ספיחין בשביעית וכו' לריב"ח דס"ל עומר בא מחוץ לארץ למה מותר ליקח מספיחי שביעית והא לאכלה ולא לשריפה כתיב. ואי משום דכתיב לדורותיכם הא אפשר להביא מחוץ. עפ"י קושית המהרש"מ. הנה כל פלפולו הוטב מאד בעיני שהוא ע"ד החריפות כאשר אנכי אוהב. אך גוף קושית המהרש"מ לא שמיעא לי כלומר לא ס"ל מה שדימה לדברי הח"צ בסי' צ"ב דלרב דס"ל דשוחט חייב משום צובע אף דאין צביעה באוכלין מ"מ כיון דבאותו ד"ת אסור באכילה לא מקרי אוכל וה"נ לפימ"ש הכ"מ דכל שאינו עומד לאכילה מותר בשריפה, וא"כ מאי פריך אמאי מותר להביא עומר מספיחי שביעית מלאכלה ולא לשריפה והא קודם לעומר אסור באכילה ביום ט"ז. ואינו עומד לאכילה עכת"ד המהרש"מ. ובאמת לא דמי אף כאוכלא לדנא דס' הכ"מ מסברא בעלמא ידעינן לה דכיון דאינו עומד לאכילה מאי הפסד יש אם שורפה. וא"כ מאי בכך דבו ביום אינו ראוי לאכילה מ"מ לאורתא יהי' מותר באכילה ויכול להשהותה עד הערב ואמאי יהי' מותר לשורפה. ואינו דומה לד' הח"צ כלל. דשם עיקר הטעם דאין צביעה באוכלין הוא משום דצביעה וכתיבה ובנין וכל כה"ג דדרך לעשותם להתקיים. ובאוכלין אינו מתקיים דעומד לאכילה תיכף. וא"כ אם אינו עומד לאכילה בשבת מתקיים עכ"פ לאותו שבת וכדאיתא בעירובין ע"ח לענין ביטול מחיצה דסגי בביטול לאותה שבת עיי"ש:

ובישוב קושית התוס' מנחות נ"ל עפי"מ שהביא כ"ת הקושיא דמאי פריך מהא דשומרי ספיחין דילמא הי' שומרים לצורך שתי הלחם דבאין לאכילה ולא לשריפה. ונ"ל ליישב דהנה בבכורות (י"ב ע"ב) קאמר הש"ס דבהמת שביעית פטור מבכורה משום לאכלה ולא לשריפה ופריך ע"ז מהא דהאוכל עיסה בשביעית קודם שתורם חלתה חייב מיתה. ואמאי כיון דאלו מטמיא בת שריפה היא לאכלה אמר רחמנא וכו' שא"ה דכתיב לדורותיכם וכו' וליגמר מינה התם עיקר לאכילה הכא עיקר לשריפה עיי"ש. ופרש"י שם ד"ה ואמאי וז"ל ואמאי מחייב עיסת שביעית בחלה הרי דמפרש רש"י כוונת הש"ס דאם נאמר דאינו יכול להפריש חלה בשביעית אז פטור מחלה וליכא איסור טבל. וכ"מ בתוס' שם ד"ה כיון. דאף להפריש ממק"א אינו יכול דהוי כמחויב על הפטור. והארכתי בזה באיזו תשו' בספרי. וע"ז מסיק הש"ס דכתיב לדורותיכם דגם בשביעית מחויב להפריש. לכך אם אוכל בלא הפרשה חייב מיתה משום טבל. וע"ז פריך הש"ס וליגמר מינה וכו' ומשני התם עיקרה לאכילה עכת"ד הש"ס. והנה נלמד מדברי הש"ס דאי לאו דילפינן מכאן הו"א דמדאורייתא אסור לעשות בפירות שביעית דבר שיכול לבוא לידי שריפה אף מספק. וא"כ אין לנו רק מה שאפשר ללמוד מתחלה:

והנה לכאורה צריך להבין איך הוה הס"ד דמש"ה לא יהי' איסור טבל משום דאינו יכול להפריש דילמא מטמיא. נהי דמספק מחמרינן דאינו יכול להפריש דילמא מטמיא. אבל איך אפשר להקל עי"ז ולהתיר איסור טבל שהוא במיתה מספק ואין לומר דכיון שאינו ראוי להפריש מספק. אינו ראוי קרינן בי' כיון דמ"מ אינו יכול להפריש כמ"ש התוס' זבחים (ע"ה) ובכמה דוכתי מש"ס ב"ב (פ"א) ז"א דהא יכול להפריש מספק על תנאי דאם לא מטמיא לעולם ויאכלנה הכהן בטהרה תהי' חלה, ואם תטמא לא תהי' חלה ולא תצטרך שריפה, וא"כ יהי' מותר לאכול השיריים ממ"נ, דאם לא תטמא הרי הפריש חלה כראוי, ואם תטמא ולא תהי' חלה א"כ אין כאן איסור טבל דא"א להפריש דהא תצטרך שריפה ולאכלה אמר רחמנא, אך צ"ל דהא כתבו התוס' זבחים (דע"ז ע"א) ד"ה וחולין על הא דקאמר הש"ס בחולין דא"צ קרא לפטור חולין מחזה ושוק. כיון דצריך תנופה וא"א להכניסם לפנים להניף משום חב"ע. וקשה הא יכול להקדישם ולפדותם אח"כ, ותירצו דזה לא חייבה תורה, וכוונתם אף דבכל דוכתי היכא דאיכא ספק מהדרינן לעשות תקנה להביא על תנאי או להקדישם כדקאמר שם הש"ס לענין ספק מצורע וכה"ג היינו היכא דנולד ספק במקרה, אמרינן דילרא הוא חייב באמת ומהדרינן אתקנתא כדי שיצא מידי ספק אבל דבר שאינו במקרה כמו חולין לענין חזה ושוק אם איתא דחייב לעשות תקנתא הי' מצינו בקרא שמחייבתו התורה בכך, עיי"ש ותמצא שזה כוונת התוס', וא"כ ה"נ כיון דשביעית הוא אינו דבר שבא במקרה ובא בהכרח בכל שנה בשביעית אם איתא דצריך אז תקנה להפריש חלה על תנאי הי' כתוב כן בתורה, לכך היה הס"ד דהש"ס דמש"ה פטור מחלה באמת כיון דאלו מטמיא בת שריפה הוא, כמו דפשיטא דחולין פטורין מחזה ושוק כיון דא"א בלא תנאי, וע"ז מסיק הש"ס שפיר הא כתיב לדורותיכם דאדרבא מצינו בתורה בפירוש דחייב להפריש חלה בשביעית ואסור לאכול בלא הפרשה ואי תטמא אח"כ אז אף בלי שום תנאי נאמר דאדעתא דהכי לא אפרשה וכדהוי אמרינן בחטאת שמתו בעלי' בב"ק דקי"א אי לאו דהלכתא גמירי לה. וה"נ אם תטמא לא הי' צורך להפרשה דבלא"ה אין כאן איסור טבל כיון דאסור להפריש בטומאה שלא תצרך שריפה כמש"ל, וא"כ הא דילפינן מדורותיכם הוא רק דחייבה רחמנא להפריש כיון דעיקרה לאכילה דילמא לא תטמא, ואי דדלמא תטמא ויעבור על לאכלה ולא לשריפה ז"א דאז אדרבא נאמר דאדעתא דהכי לא אפרשה ולא תצטרך שריפה, וא"כ לפי"ז אין לנו לימוד מכאן להתיר בשביעית בעלמא לעשות בהם דבר שאפשר לבוא לידי שריפה רק בחלה וכה"ג דממ"נ לא יבוא לידי איסור שריפה, וא"כ ל"ק הקושיא הנ"ל. דדילמא הי' שומרין הספיחין כדי להביא שתי לחם, דז"א דאם אין מביאין עומר משום לאכלה ולא לשריפה גם שתי הלחם אין מביאין אף דעיקרן לאכילה מ"מ דילמא יטמאו ויבואו לידי שריפה:

וא"כ מעתה תתיישב גם הקושיא הנ"ל על ר"י בר"י דס"ל דמביאין עומר מחו"ל למה התירו להביא ספיחי שבועות לעומר הא אפשר להביא מחו"ל, דתינח עומר דאפשר מחו"ל, אבל שתי הלחם גם ר"י בר"י מודה דבעינן דוקא מן הארץ וא"כ להס"ד דהש"ע דלא ידע עדיין קרא דלדורותיכם הו"א באמת דבין העומר ובין שה"ל אינם באים מפירות שביעית משום דאלו מטמיא בני שריפה הם, אבל להמסקנא דמשני דכתיב גבי עומר לדורותיכם נהי דלר"י בר"י בעומר גופא א"א להתיר מפירות שביעית כיון דאפשר להביא מפירות חו"ל מ"מ זה רק מדרבנן כמ"ש התוס' מנחות (ד' ע"א) ד"ה כיון דכל מה דהתירא רחמנא כגון כלאים בציצית וכדומה אף דאפשר לעשות בהיתר הותר. ורק דרבנן גזרו היכא דאפשר לקיים שניהם עיי"ש. והתוס' שם במנחות פ"ד הנ"ל ד"ה רחמנא הקשו דגם לענין בכורה ליגמר מעומר דגם במעיקרא לשריפה הותר כדפריך הש"ס שם בבכורות וליגמר מיני'. ותירצו דבכורה מעומר א"א למילף משום דעומר הוי ק"צ ודוחה שבת וטומאה. וא"כ שתה"ל דהוי ג"כ ק"צ שפיר ילפינן מעומר דהותר מה"ת להביא משביעית. וא"כ מיושב ק' התוס' הנ"ל די"ל דמתניתין דשומרי ספיחין אתיא גם כר"י בר"י. ואף דלצורך העומר מדרבנן מכ״פ אסור כיון דאפשר להביא מחו"ל. מ"מ הי' שומרין לצורך שתה"ל דלכ"ע אסור מחו"ל:

באופן אחר י"ל הקושיא הנ"ל משתה"ל. דהנה כבר הבאתי דעיקר הלימוד דהיכא דעיקרא לאכילה שריא היא רק מחלה מקרא דלדורותיכם אך זה רק כפי המשמעות הסוגיא דבכורות דהיכא שא"א להפריש ליכא איסור טבל כלל ומותר באכילה שייך לומר לאכלה ולא לשריפה. אבל לפימ"ש בספרי בחאו"ח תשו' ט"ז דיש בזה סוגיות חלוקות ולפי סוגיות הש"ס דפסחים הוא להיפוך דעיקר הפרשת תרומה הוא כדי לתקן איסור טבל כשרוצה לאכול כדעת רש"י בגיטין דמ"ז ואיסור טבל אינו מסובב מהפרשה. וגם היכא דאינו יכול להפריש איכא איסור טבל. א"כ לפי"ד הכ"מ שהביא כ"ת דהיכא דאינו עומד לאכילה ליכא איסור שריפה. א"כ אינו ראי' כלל מהא דאמרה תורה להפריש חלה בשביעית דהיכא דעיקרא לאכילה מותר. דילמא שא"ה דאם לא תתיר לו להפריש חלה אין לו תקנה באכילה משום איסור טבל לכך מותר להפריש. אבל בעלמא היכא דלאכילה קאי י"ל דאף היכא דעיקרא לאכילה מ"מ כיון דאלו מטמיא לשריפה קאי אסור בשביעית. וא"כ י״ל דסוגיא דמנחות הנ"ל ס"ל כסוגיא דפסחים הנ"ל. וא"כ גם לשתה"ל אסור ליקח מפירות שביעית כיון דאלו מטמיא בת שריפה הוא. ובהכי י"ל ג"כ מה דקשה לי על סוגיא דבכורות הנ"ל דבהמת שביעית פטור מבכורה משום לאכלה ולא לשריפה. וקשה למ"ד בחולין פ"א ע"ב דשחיטת עולה מקרי שחיטה ראוי' משום דאכילת מזבח שמה אכילה אף דלענין שחיטה ראוי' בעינן דומיא דטבוח טבח והכן עיין תוס' שם ד"ה עולה. אלמא דלמ"ד אכילת מזבח שמה אכילה מקרי אכילה מעלייתא וא"כ לדידי' אמאי פטורה מן הבכורה משום דצריך להקריב האימורים. והא אכילת מזבח הוי אכילה מעלייתא ולא קרינן בי' לאכלה ולא לשריפה אך לפי הנ"ל א"ש די"ל דמ"ד אכילת מזבח שמה אכילה ס"ל כסוגית הש"ס פסחים הנ"ל דלפי"ז גם עיקרא לאכילה לא סגיא וא"כ שפיר חיישינן דילמא יטמאו האימורים. ויהי' טעונין שריפה ולא אכילת מזבח. ואסור משום לאכלה וכו'.

ובקיצור יותר י"ל הקושיא של שתה"ל הנ"ל. דהנה תוס' שם במנחות ובסוכה הקשו איך היו שומרים הספיחים בשביל העומר והא משומר בשביעית אסור באכילה להדיוט ולא הוי מן המותר בפיך עיי"ש. אך לענ"ד י"ל דהא דמשומר אסור משום דרצון התורה הי' שיפקיר לעניים ולא שיאכלם הוא בעצמו או יתנם לאחרים עשירים. וא"כ כ"ז היכא דמשמר לצורך אכילת הדיוט. אבל כשמשמר לצורך גבוה לאכילת מזבח זה למעלה מאכילת עניים. דהוא והם מחויבים בכבודו ית'. וא"כ כ"ז לצורך עומר דאיכא קומץ דקרב למזבח. ואף דשירים נאכלים לכהנים מ"מ זה אינו מעכב. דאף לר"י דאם אין בשר אין דם מ"מ זה רק באבוד ושרוף דליתני' בעיני' אבל היכא דהשיריים פסולים וישנם בעין אינו מעכב את הקטרת הקומץ לשיטת רש"י בפסחים ע"ח ע"ב ד"ה אלא ועיין תוס' מנחות ע"ט ע"ב ד"ה אותן עיי"ש. ולכך מותר משומר לצורך העומר. אבל בשתה"ל דעומדין רק לאכילת כהנים בלא"ה משומר אסור משום דלא הוי מן המותר בפיך. וא"כ ל"ק מה שהקשו דילמא הי' שומרין לצורך שתה"ל. ז"א דלשתה"ל בלא"ה אסור משום משומר. או יאמר עפימ"ש בכפות תמרים שם בסוכה דהא דמשומר אסור הוא רק ביד ישראל משום דמצווה ועומד להפקיר ועבר ושמר אבל בפירות שביעית שביד עכו"ם ושמרם העכו"ם מותרים כיון דאינו מצווה ועומד. וא"כ מעתה נראה דהא דבעינן ממשקה לישראל היינו משום דגנאי הוא לגבוה שמה שאסור להדיוט יעשה ממנו צרכי גבוה. אבל כאן במשומר ביד ישראל כיון דאם הי' הפירות אלו ברשות גבוה הי' מותר נשמר כיון דאין ההקדש מצווה להפקיר. א"כ גם בנשמר ביד ישראל ל"ש ממשקה לישראל. דבכה"ג אם לא הי' הישראל מחויב להפקיר לא הי' משומר אסור א"כ לגבוה מותר. דההקדש אינו מחויב להפקיר ול"ש איסור משומר כלל כלפי הקדש. וא"כ זה ניחא בעומר דהקומץ להקרבה קאי והשירים אינם מעכבים כמש"ל. משא"כ בשתה"ל דעיקרן לאכילה קאי. משומר כמו דאסור להדיוט אסור לכהנים וא"כ א"א לומר דהי' משמרין לצורך שתי לחם דהא אסור משום משומר:

אלא דלפי"ז לכאורה קשה שם גבי שומרי ספיחין למה לא עשו כן באמת שיזכו לצורך הקדש קודם שמירה ואז הי' מותר לשמרם. ואמנם קושיא זאת קשה שם בש"ס גופי' בב"מ דקי"ח דקאמר דמש"ה ס"ל לת"ק דאסור לשמור בחנם משום דהבטה בהפקר קני ויהי' בא משל יחיד והא הי' הגזברין יכולין לזכות מתחלה לצורך הקדש. ולא הי' השומרין יכולים לזכות בהם עוד. ונראה דמזה ראי' לדעת האומרים דאין יד להקדש לזכות מהפקר. וכיון דפירות שביעית הפקר הם אין ההקדש יכולים לזכות בהם קודם לקיטה. ואף הגזברים אינם יכולים לזכות לצורך הקדש מתורת מגביה מציאה לחבירו דמידי דהוא עצמו לא מצי זכי אינו יכול אחר לזכות בשבילו ולכך השומרים הי' יכולים לקנות בהבטה וכשנוטלין שכר אז מקנים הם להקדש בכסף או אפילו בפה דאמירה לגבוה וכו' ומשום סחורה ליכא כיון דלוקט לצורך אכילת עצמו והותיר מותר למכור עיין תוס' סוכה ל"ט ע"א אלא דאיכא משום משומר כיון דזוכה לצורך עצמו אסור לשמרן ומש"ה אסור לשתה"ל משום ממשקה לישראל כ"ד דוש"ת.

דוד מנחם מאניש באבד אבד"ק טארנא פאל

תוכן העניינים

חבצלת השרון מהדורא תנינא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה