חבצלת השרון מהדורא תנינא· רבי דוד מנחם מאניש באב"ד
סימן סה
ב"ה אור ליום ב' לך מרצ"ג שארנאפאל.
שלו' אשיב לכבוד ידידי הרב הה"ג החו"ב משנתו זך ונקי מו״ה ישראל נ"י דומ"צ בק"ק ראווא יע"א:
מכתבו במועדו קבלתי ולא יכולתי להשיבו עד כאן. בדבר השאלה בבחור שיש לו נקב בתחתית הגיד מתולדה באופן שאין חשש אם מותר לבוא בקהל דפ"ד ביד"ש הוא. אלא שהביא כת"ה בשם תשו' הגאון מקוטנא דמ"מ צריך להודיע להאשה שרוצה לישא כיון דאינו ראוי להוליד אין לך מום גדול מזה ואסור לרמותה. והנה התשו' הנ"ל אינם תח"י אך מובן מאליו דדין מפורש הוא בש"ע חו"מ סי' רכ"ח ס"ו דאם יש מום במקחו צריך להודיעו להלוקח משום דאסור לרמות ועיי"ש בסמ"ע סק"ז דאף אם אין שם אונאת ממון. אלא דכת"ה האריך להוכיח דבנ"ד ראוי להוליד ואין כאן מום. והנה בענין זה כבר הארכתי בספר' חבצה"ש אה"ע תשו' י"ב ומיגמר בעתיקא קשה אצלי:
אמנם נחזי אנן אף אם הדבר ספק אם ראוי להוליד מה דינו אם מחויב להודיע דגלוי וידוע דאם יודיע זאת לא ימצא מי שתשאנו ויתבטל מפ"ו וגם יהי' באיסור הרהור ח"ו כל ימיו. ואם לא יודיע הוא בספק איסור דלא תונו. הי מינייהו ידחה. והנה הרמב"ם פי"א מה' שגגות ד"ב כתב וז"ל יראה לי שאלו החייבין קרבן מספק אינם מקריבין קרבן שמא יכניסו חולין בעזרה וא"ת חטאת עוף הבא עה"ס וכו' מפני שהמביא אותה אסור לאכול בקדשים עד שיביא כפרתו. אבל מי שאינו מח"כ אינו מביא קרבן עה"ס עכ"ל. ולכאורה הדבר תמוה דאם יש איסור משום חשב"ע מאי מהני הא דאסור לאכול בקדשים. וכי משום זה נתיר לו ספק איסור וכי פק"נ יש בדבר אם לא יאכל קדשים. ואף אם נאמר דאכילת קדשים הוא מצוה מ"מ חדא הא דעת הצל"ח בביצה דרק אכילת כהנים הוא מ"ע ולא אכילת הבעלים. ועוד הא כאן ביולדת עסקינן ונשים נ"ל דוודאי אין מצווים באכילת קדשים דהוי מ"ע שהז"ג דזמן קבוע לאכילתם ועוד דאף אם הי' מצוה מ"מ מי עדיפא מצות אכילת קדשים ממצות הבאת קרבן חטאת דאין מתירין משום זה להביא חב"ע מספק. אלא דזה יש לדחות דהבאת קרבן חטאת הוא רק ספק דדילמא אינה מחויבת אבל אכילת קדשים הוא וודאי דא"א שלא יתרמו לה כל ימי' שתביא קרבן. אבל מ"מ בשני טעמים הראשונים סגי שלא לדחות מפני זה ספק איסור חב"ע והנה בריט"א פ"ג דבכורות אות ל"ט בד"ה גרסינן פ' הזרוע. כתב להקשות על הרמב"ם לשיטתו דס"ל דספד"א מה"ת לקולא אמאי צריכה ספק יולדת להביא קרבן כלל הא סד"א לקולא. ותירץ דספק מ"ע גם הרמב"ם מודה דמחויב מדאורייתא אף ספק אם נתחייב כלל. דכמו דעשה חמור מל"ת לענין לדחות כ"כ חמור לענין ספק עיי"ש:
ולכאורה דבריו תמוהים דא"כ אמאי כתב הרמב"ם דשאר חייבי קרבן מספק אין מביאין משום חב"ע. הא החיוב קרבן הוא מ"ע ומחויב מדאורייתא מספק. ואיסור חב"ע הוא רק ספק לאו דמותר מה"ת. ואמאי לא יביא קרבן מספק. דאף דחכמים העמידו דבריהם במקום תורה בשוא"ת. מ"מ זה רק היכא דאשכחן בש"ס משום שהי' טעם לדבריהם כמ"ש רש"י מנחות מ' ע"א ד"ה לפי שא"ב עיי"ש ומנ"ל דגם בעלמא כן:
ואמנם י"ל לפימ"ש רש"י בפסחים (ל"ה) במצה של דמאי. דגם מחמת איסור דרבנן הוי מהב"ע ואינו יוצא ידי מצוה. שפיר נכונים דברי הרמב"ם דבשאר חייבי קרבן דהוי רק מצוה להביא קרבן כדי שיתכפר. אם יש איסור דרבנן בהבאתו לא יוכל לעשותה. דיהי' מהב"ע ולא יצא יד"ח. משא"כ במח"כ דמביא קרבן לאשתרויי בקדשים. ואם נאמר דספק יולדת לא תביא קרבן תהי' אסורה לאכול קדשים כל ימי' שפיר התירו חכמים לעבור על ספק ל"ת שהוא רק דרבנן לדעת הרמב"ם כדי שלא תבוא לידי תקלה. דא"א ליזהר כל ימי' שלא תשכח ותאכל קדשים. והי' כח ביד חכמים להתיר איסור דרבנן שלא לבוא לידי תקלה דאורייתא. וליכא משום מהב"ע כיון דברשות חכמים עבדה. וגם נלע"ד דל"ש מהב"ע רק לענין מצוה דאינו יוצא בזה ידי המצוה דהקב"ה שונא גזל וכו' או בקרבן חטאת ואשם דאין אדם מתכפר בדבר הבא בעבירה כמפורש בש"ס בתמורה. אבל קרבן שבא רק להתיר לאכול בקדשים הוי כעין טבילה לטומאה דאין בזה משום מהב"ע. ובזה ניחא מה שהקשה הרי"ק על הרמב"ם ל"ל לומר הטעם בחטאת עוף הבא עה"ס משום אשתרויי בקדשים והא בנזיר דכ"ט יליף לה הש"ס מקרא עיי"ש:
אך לפי"ז ניחא. דלכאורה להרמב"ם דס"ל דספד"א מה"ת לקולא קשה ל"ל קרא דחטאת עוף באה על הספק ולא חיישינן לחב"ע והא בלא"ה מותר מדאורייתא בספק. אך צ"ל דקרא לא אתי לומר דמותר להביא אלא דמחויבת להביא. דסד"א דכיון דסד"א מה"ת לקולא א"צ להביא קרבן מספק גלי קרא דמחויבת. משום דספק עשה גם הרמב"ם מודה דמה"ת לחומרא כמ"ש הריט"א וי"ל דמהא היא דילפינן לה. אלא דקשיא לי' להרמב"ם דמדרבנן עכ"פ ליחסרו להביא קרבן משום ס' חב"ע דאסור עכ"פ מדרבנן. וגזרו משום הא בשאר חייבי קרבן מספק שלא יביאו כמש"ל. א"כ גם חטאת עוף לא תביא עה"ס מדרבנן עכ"פ. וע"ז תירץ דמשום תקלה דלא ליתי לאכול קדשים בטוה"ג ל"ג רבנן. כנ"ל נכון לפרש דברי הרמב"ם:
וא"כ מעתה בנ"ד ל"מ לדעת הרמב"ם הנ"ל דספק לאו הוא רק דרבנן וספק מ"ע דפ"ו הוא דאורייתא. וודאי דשרינן לי' להיות בשוא"ת שלא להודיעה ויעבור בספק לאו דלא תונו. מדנאמר שיצטרך להודיע ולא תמצא אשה שתשאנו. ויבוא ח"ו לידי תקלה והרהור עבירה אם לא יוכל לישא אשה כל ימיו. ובודאי התירו בזה ספק איסור לאו להרמב"ם שהוא רק דרבנן כדי שלא יבוא לידי תקלה ומכשול עבירה ח"ו כל ימיו. וגם משום מצות פ"ו לבד יש להתיר איסור דרבנן. דכל טעמי הנ"ל משום מצהב"ע ובפ"ו ל"ש מהב"ע כמ"ש המנ"ח במצוה א'. דהמצוה הוא הבנים והנשואין והביאה הם רק הכשר מצוה. ובלידת בנים ליכא עבירה עיי"ש אלא אף לדעת שאר הפוסקים דספד"א מה"ת לחומרא אף ספק לאו. מ"מ י"ל דלאו דלא תונו הוא כמו ספק ממון דהתירה התירה דכבר דברתי מזה במק"א דס' הר"י באסן לאו מוסכמת היא. אלא דספק ממון מצד עצמו מותר מה"ת, ועיין בתוס' בכורות (ט' ע"ב) ד"ה לאפקועי דספק פ"ח כמו שאינו נותנו לכהן מספק כמו כן אינו עורפו מספק. ופירש שם הריט"א הטעם דהוי כמו ספק ממון. אף דל"ש שם הטעם של הר"י באסן אם יערפנו. וגם אין לומר שם כפשטות של הריט"א משום דאיכא הפסד ממון הוי כמו ספק ממון. דא"כ בכל ספק טריפה דאיכא ג"כ הפסד ממון אם יהי' טריפה נימא ג"כ ספק לקולא, אלא עיקר הטעם דכל דבר שהוא נוגע בין אדם לחבירו ואיתיהיב למחילה בזה לא החמירה תורה בספיקו. ועריפה שהוא קנס על שלא פדאו כדכתיב בקרא אם לא וכו' וערפתו עיקר הקפידא משום פסידא דכהן. לכך אזלינן בספיקו לקולא כמו בגוף נתינה לכהן. וא"כ בנ"ד נמי דהוא משום קפידא דהאשה דאסור לרמותה שלא להודיעה שיש בו מום לא עדיף מספק ממון דאזלינן לקולא. וספק מצוה פ"ו הוא לחומרא מדאורייתא כמש"ל. וודאי דדחינן הא מפני הא ואינו מחויב להודיעה ובפרט דממ"נ אחר הנשואין יוודע האמת דהא היא קים לה ביורה כחץ. וא"כ יהי' מחויב אז לגרשה. ובפרט דמסתמא איתתא בכ"ד ניחא לה. ובצירוף כל הני טעמי שכתב כת"ה שבוודאי יוליד כפי אמירת הרופאים. ובתשו' הנ"ל הבאתי דברי היש"ש יבמות דסמכינן בהא על דברי הרופאים נ"ל להתיר להבחור הנ"ל שישא אשה בלי הודעה. אך נכון שיקבל עליו לפני כת"ה בחומר איסור ובתוקף עפ"י דתה"ק שבאם ח"ו יתברר אחר הנשואין עפ"י דתה"ק שאינו ראוי להוליד שמחויב לגרשה ולהחזיר לה את כל אשר לה וליתן לה כתובתה. כנלע"ד והשי"ת יצילנו משגיאות:
והנה במש"ל דהא דאין מביאין קרבן על הספק משום איסור חשב"ע אין להקשות אמאי ל"א עדל"ת דכמו דוודאי עשה דוחה וודאי ל"ת כמו כן ספק עשה לידחי ספק ל"ת. ז"א כלל דבכל עדל״ת במה שעובר על הל"ח הוא מקיים אז העשה. ובזה גילה קרא דאם מקיים העשה מסלק בזה את האיסור דל"ת. אבל כאן דהספק הוא אם מחויב קרבן ואם אינו מחויב ומביא הוא עובר על הל"ת והעשה אינו מקיים דהא אינו מחויב כלל בעשה. וא"כ אין זה ענין כלל להא דעדל"ת, אלא דעדיין יש לעורר מדברי הר"ן בתשו' ס"א לענין נודר שלא לשתות יין בלילה יכול להתיר לו ביה"ש דכיון דביה"ש אסור מדאורייתא מחמת ספק למ"ד סד"א מה"ת לחומרא. הרי חל הנדר והוי כוודאי איסור לענין דיכול להתיר לו אז ובספרי הבאתי מה שאמר לי תלמידי שמצא בחרדים דמקרא דובחרת בחיים נלמד דכל ספק איסור לחומרא א"כ הוי כוודאי איסור עשה דובחרת בחיים. א"כ אם ספק אם הוא מחויב חטאת הרי הוא כוודאי מחויב אף אם באמת לא עבר על חטא שמחויב חטאת מ"מ התורה מחייבתו מספק דובחרת בחיים. וא"כ נהי דגם האיסור ל"ת דחב"ע הוא כוודאי איסור להפוסקים דגם ספק ל"ת הוא מה"ת לחומרא. מ"מ שוב נימא אתי עשה ודחי ל"ת. דאף דזה עשה וזה עשה משום ובחרת בחיים מ"מ הא כבר ידוע דגם לאו הבמ"ע אף דהוי עשה מ"מ נדחה מפני עשה. משום דזה בשוא"ת וזה בקו"ע. וה"נ יהי' נדחה איסור דחב"ע שהוא בשוא"ת. משום עשה דחיוב קרבן שהוא בקו"ע. וצ"ל כמ"ש התוס' ביבמות די"א לענין ספק סוטה דאף דעשאתו התורה כוודאי הוא רק לחומרא ולא לקולא ה"נ בכל ספק איסורים לקולא אינו כוודאי עשה. וא"כ ספק מחויב קרבן אינו כוודאי להקל שיהיו מותר להביא חב"ע וגם מגופי' דקרא דובחרת בחיים דקאי על מי שיש לפניו דרך החיים ודרך המות שיבחור בחיים וילפינן בזה דאם יש לפניו ספק איסור דאם יאכלנו הוא דרך המות דכל דברים האסורים ממיתין את הנפש ואם לא יאכלנו הוא דרך החיים ע"ז נאמר ובחרת בחיים משא"כ בספק מחויב קרבן איך נאמר דיבחור בחיים ויביא קרבן דילמא אין זה דרך החיים רק דרך המות שעובר אז על איסור חב"ע. ודרך החיים לא מיקרי רק היכא שהוא ברור ובטוח שזה דרך החיים. וזה רק היכא דהוא להחמיר ואין בו צד קולא כלל ואינו דומה למ"ש הר"ן לקולא שיכול להתיר ביה"ש דשם אם יבוא לפנינו ביה"ש לשאול אם ישתה יין וודאי נהי' מוכרחין להחמיר עליו ולאוסרו לשתות מחמת ספק איסור נדר שהוא להחמיר. דאם לא ישתה וודאי זה דרך החיים. וא"כ כיון דבע"כ נאסר לשתות מחמת האיסור נדר הרי חל עליו הנדר ויכול להתיר. משא"כ כאן א"א להחמיר עליו בשום פעם להביא קרבן מספק דאז הוא עושה איסור דחב"ע ואין זה בטוח שהוא דרך החיים. וא"א לנו להקל עליו ולומר שיביא קרבן כנ"ל ברור. כ"ד ידידוש"ת.
דוד מנחם מאניש באבד האבד"ק טארנאפאל.